תאונה עם מנוף כתאונת דרכים

האם תאונת עבודה עם מנוף נחשבת ל"תאונת דרכים" ? ##האם מנוף הוא מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ?## בת"א (שלום חי') 14211/95, רואס נ. "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע עבד בשירות מעבידתו הנתבעת בעבודות קידוח במתקן של חברת החשמל. במסגרת עבודתו אמור היה התובע לבצע יציקות בטון המתבצעות באמצעות משפך. המשפך עצמו מועבר ממקום למקום באמצעות מנוף נייד כאשר השרשרת של המנוף מחוברת ללולאה אשר נמצאת בראש המשפך. המנוף מיועד להרמת מטענים והעתקתם ממקום למקום. בשעת הפעלת המנוף, נותר המרכב במצב דומם ורק הזרוע נעה ממקום למקום. המנוף הוא בעל כושר מוגבל מאוד ומסוגל לנוע ממקום למקום רק באותו אתר ולמטרים ספורים בלבד. התובע התבקש לקשור לולאה למשפך ולשם כך המנופאי היה צריך להרים את המשפך. במהלך העבודה המנופאי הפעיל את המנוף, הרים את המשפך והמשפך נפל על רגלו של התובע. בית-המשפט הגיע למסקנה כי המנוף הנדון אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, שכן עיקר ייעודו אינו לתחבורה יבשתית ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר וממילא לא יוצר סיכון תעבורתי, הוא גם אינו עונה על החלופה המרבה של "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש", שכן הוא בעל כושר תנועה מוגבל רק באותו אתר והכשירות הנדרשת על-מנת שרכב כזה יוכר כ"מכונה ניידת" במובן החוק היא כשירות נורמטיבית. לפיכך נפסק כי התאונה אינה תאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד. החלטה זו תואמת את החלטת ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3534/97. ##תאונה עם מנוף שהופעל ככלי עבודה ללא מטרה תחבורתית:## בת"א (ת"א) 16589/91, יעקב קלימנוק נ. "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, בעת שהתובע עבד ביציקת בטון, שחרר מפעיל מנוף כבל שאחז דוד ששימש ליציקה וגרם בכך לנפילת הדוד ולפציעת התובע. בית-המשפט דחה את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, ופסק: היות והנתקות המטען ארעה במסגרת טיפולו של הנפגע ברכב במסגרת עבודתו, הרי שבהתאם לסייג שבהגדרת שימוש ברכב מנועי, אין שימוש זה מהווה תאונת דרכים. ההיגיון שעמד בבסיס הסייג הינו כוונת המחוקק ליחד את עילות התביעה ולמנוע מצב של כפל תביעות, הן על-פי חוק המל"ל והן על-פי חוק הפלת"ד. לפיכך, כאשר מדובר בארוע המכוסה על-ידי חוק המל"ל, המחוקק השמיטו במפורש מתחולת הפלת"ד. זאת ועוד, וכפי שכבר קבע השופט בך ב-ע"א 370/89 + 149, שימוש על-פי החוק הינו רק כאשר אותו מנוף ממונע או מופעל על-פי טיבו וייעודו ככלי רכב, היינו, כאשר פועל למטרה הקשורה בתנועתו והעברתו ממקום למקום, ואילו בענייננו הופעל המנוף ככלי-עבודה בלבד, ללא מטרה תחבורתית. הערעור על החלטה זו נדחה ב-ע"א (ת"א) 1780/93. ##מנוף במצב נייח שמופעל כמנוף בלבד:## ת"א (ב"ש) 3/93, עימאד מוניר נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', התובע נפצע ממטען של טפסות ברזל שעסק בכיוון בעת שהורמו על-ידי מנוף נייח. בית-המשפט קיבל את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת דרכים, ופסק: כפי שכבר נקבע על-ידי בית-המשפט העליון ב-ע"א 149/89, יש להבחין לצורך פירוש החוק בין מצב בו מתפקד המנוף כרכב מנועי והוא בתנועה ממקום למקום לבין מצב בו מרכב המנוף במצב נייח והוא מופעל כמנוף בלבד. לאחר תיקון מס' 8 ולאור הגדרת תאונות דרכים, לפיה מאורע ייחשב ככזה רק אם ארע עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, רק במצב הראשון תיתכן תאונת דרכים, שכן מנוף נייח אינו משמש למטרות תחבורה. לפיכך, אפילו נרשם המנוף כרכב מנועי והוצאה לגביו תעודת ביטוח, הרי שהביטוח חל ותקף רק כאשר נעשה שימוש במנוף למטרות תחבורה. ##הקריטריון ל"כשירות לנוע" הינו נורמטיבי ולא פיסי:## בע"א (ת"א) 1780/93, קלימניק נ. "אריה" חברה לביטוח בע"מ, ערעור התובע על פסק-הדין ב-ת"א 16589/91 הנ"ל נדחה ונפסק כי אין מדובר בתאונת דרכים מהנימוקים שפורטו על-ידי בית-המשפט קמא. החלטה זו אינה תואמת את פסיקת ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3534/97 הנ"ל שקבע שהקריטריון ל"כשירות לנוע" הינו נורמטיבי ולא פיסי. ##תאונת עבודה - פגיעה מצינור שנפל ממנוף:## בר"ע (חי') 8/95, פייל בע"מ נ. "דולב" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע נפגע מצינור שנפל ממנוף שהיה מותקן על משאית שעה שהועברו צינורות באמצעות המנוף מהקרקע לרמפה סמוכה. בעת התאונה היתה המשאית מיוצבת לקרקע בעזרת תומכות. (התאונה לאחר תיקון מס' 8). בקבלו את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: 1. השימוש במשאית בעת התאונה לא היתה למטרות תחבורה, הן משום שאין מדובר בהינתקות ונפילה של מטען מכלי רכב, שכן המטען נפל מהנוף ולא מהרכב, והן משום שטעינה ופריקה לא מהווים שימוש ברכב עומד. 2. כמו-כן, אין מדובר במאורע עקב שימוש בכוח המיכני של הרכב על-אף שהמנוף הופעל באמצעות מנוע הרכב, וזאת מהסיבות הבאות: א. בעת הארוע שינתה המשאית את יעודה המקורי כרכב, והמנוף שינה את יעודו המקורי כמכשיר עזר להטענת ופריקת המשאית. ב. כדי שמדובר יהיה בניצול הכוח המיכני שהינו "שימוש ברכב מנועי", יש צורך שהארוע יקרה במסגרת שימוש למטרות תחבורה או לפחות בזיקה למטרות אלה, וזאת משום שתכלית החוק על-פי תיקון מס' 8 היא לצמצם את תחולתו רק למקרים של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שיטת הפרשנות התכליתית עדיפה בענייננו על פני הפרשנות המילולית, שכן יש לראות את החוק בכללותו, את מטרתו ואת מכלול הגדרותיו כבסיס לפרשנות ג. לעניין זה אין הבדל בין רכב שייעודו העיקרי תחבורתי לבין כלים אחרים המוזכרים בהגדרת רכב שעיקר יעודם אינו תחבורתי, כגון טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכביש ורכב נתמך או נגרר. שימוש בהם על-ידי ניצול הכוח המכני הגורם נזק, ייחשב כתאונת דרכים רק אם נעשתה פעולה תחבורתית, דהיינו תנועה ממקום למקום. 3. כל האמור לגבי השימוש בכוח המכני כנ"ל כוחו יפה גם לגבי המקרים הספציפיים הנוספים המוזכרים בהגדרת תאונת דרכים, דהיינו למקרים של "התפוצצות או התלקחות", "פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" ו"מעשה שנעשה במתכוון". 4. במקרה הנדון לא נעשה במשאית כל שימוש למטרות תחבורה, והסיכון שיצרה לא היה, לפיכך, סיכון תחבורתי אלא סיכון אחר עליו חלים דיני נזיקין. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פגיעת מנוף מהווה תאונת דרכים:## השופט ד' ארבל אדון בבקשת רשות ערעור זו כבערעור גופו. העובדות הן כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא כדלקמן: המשיב 1 נפגע בתאונה ביום 30.5.1994 במהלך עבודתו. המשיב עסק בהעמסת צינורות למשאית באמצעות מנוף. מהמנוף השתלשלו שני כבלים שהורדו על-ידי מנופאי לכיוון הצינורות ואנשי הצוות חיברו את שני הכבלים לצינור על-ידי הכנסת וו לצינור מכל כיוון. המשיב 1, שעמד קרוב לקצה ארגז המשאית, שחרר את הוו מקצה הצינור הקרוב אליו ונהג המשאית שחרר את הוו הקרוב אליו, אחז בכבל והשליך אותו אל מחוץ למשאית לעבר המנוף. בסיום ההטענה נזרק כבל המנוף בטעות לכיוון ערמת הצינורות, משיב 1 עלה על הערימה על-מנת לשחרר את הכבל שנתפס בקצה הצינורות, ואז נגרמה המפולת. לא ידוע אם המנוף היה בתנועה בעת קרות המאורע. בעניין זה חלוקות הגירסאות, התובע טוען כי המפולת אירעה עקב כך שבאותו זמן סובב המנופאי את זרוע המנוף וגרם למתיחת הכבל התפוס. לגירסת המנופאי, המנוף נעצר וננעל כך שבעת קרות המאורע המנוף דמם. השאלות המשפטיות שבפניי הן כדלקמן: האם המנוף נושא הדיון הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - החוק)? האם המאורע נושא הדיון נכנס להגדרת "תאונת דרכים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק? האם המנוף הינו רכב מנועי: הגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לחוק היא כדלקמן: "'רכב מנועי' או 'רכב' - רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". ניתוח ההגדרה של "רכב מנועי" (ברע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, בעמ' 647), מצביע על כך שההגדרה מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בהגדרה הבסיסית של "רכב מנועי"; החלק השני עוסק במספר מצבים מיוחדים המיתוספים להגדרה הבסיסית (מצבי הריבוי); החלק השלישי עוסק בשלושה מצבים מיוחדים הבאים למעט מההגדרה הבסיסית (מצבי מיעוט). ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" מבוססת על ארבעה מרכיבים: רכב; הנע בכוח מכני; על פני הקרקע; ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. בענייננו, המנוף מקיים את שלושת המרכיבים הראשונים, מדובר ברכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע. המרכיב הרביעי מעורר בעיה לא קלה כיוון שעיקר ייעודו של המנוף הוא טעינה ופריקה. המנוף נושא הדיון הוא אמנם דו תכליתי, הוא נע על פני הקרקע, קרי נוסע ונועד לטעינה ופריקה, אך עיקר ייעודו הוא תכליתו האחרונה. לאור האמור לעיל המנוף שבענייננו אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי". חלקה השני של הגדרת "רכב מנועי" (מצבי הריבוי) מתאים למקרה דנן והוא: "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני על פני הקרקע". היסוד המהותי בהגדרה זו הוא יסוד הכשירות. יש לבחון אם המנוף הינו מכונה כשירה לנוע בכוח מכני בכביש. המחלוקת בעניין יסוד הכשירות נסובה סביב סוג הכשירות הנדרשת להגדרה זו, אם זו כשירות נורמטיבית או פיזית. השופטת קמא קבעה בהחלטתה כי הכשירות הנדרשת בהגדרת "רכב מנועי" היא כשירות נורמטיבית, וקבעה כי המנוף נושא הדיון אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי". דעתי היא כי הכשירות שיש לבדוק בהגדרת "רכב מנועי" היא הכשירות הפיזית. כשירות נורמטיבית בוחנת אם הרכב רשאי לנוע על פני הכביש, כלומר אם יש לרכב רישוי מתאים. התוצאה הבלתי סבירה מבחינת הכשירות הנורמטיבית היא, כי רכב שלא עבר טסט ולא קיבל רישוי אינו רכב מנועי. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף אינה מתיישבת עם תכלית החוק ועל-כן בחינת כשירות נורמטיבית אינה הבחינה המתאימה להגדרת "רכב מנועי". השופטת פלפל בע"א (ת"א) 507/97 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' דולב חברה לביטוח בע"מ קבעה בעמ' 181: "עצם הרישוי אינו אקט קונסטיטוטיבי, אלא אקט מינהלי, שמגמתו רישום נכון ומרכזי של כלי הרכב במדינה. לריכוז רישום זה יש גם מטרה בטיחותית, דהיינו שהוא יבוצע במידה וכלי הרכב יעברו את ה'טסט' ויהיו כשירים לנסיעה, כל אחד לפי יעודו. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי הדרישה אליה מתכוון חוק הפיצויים בהתיחסו למושג כשירות לנסוע - משמעה כשירות פיסית ולא כשירות משפטית". יתרה מזאת, בעלי המנוף סברו וצפו כי בבעלותם רכב מנועי הדורש ביטוח כנגד תאונות ועל-כן ביטחו את המנוף בביטוח נזקי גוף על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], תש"ל1970-. עובדה זו מחזקת את המסקנה הפרשנית כי המנוף נושא הדיון הינו רכב מנועי. המנוף שבו מדובר הינו מנוף בעל גלגלים גדולים כשל טרקטור, בעל מנוע, ואכן כשיר מבחינה פיזית לנוע בכביש. אשר-על-כן, המנוף נושא הדיון הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק. האם המאורע הינו בגדר "תאונת דרכים": הגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק היא כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי, ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". בפרשנות הגדרת "תאונת דרכים" יש לבחון ראשית, אם המאורע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים": "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". היסוד "למטרות תחבורה" בהגדרה לעיל מתייחס למבחן התעבורתי אשר בוחן אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדר הסיכון התעבורתי. ייעודו של כלי רכב הוא לשמש לתחבורה יבשתית, אשר יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף ונופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה" (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן -פסק-דין עוזר), בעמ' 564). במקרה שלפנינו מדובר באירוע של טעינה ופריקה ולעניין זה קובע הנשיא ברק בפסק-דין עוזר כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא "לצורכי תחבורה". הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב (שם, בעמ' 564). לכן, נזק גוף הנגרם בעת פריקה וטעינת מטען על רכב נופל לגדר המבחן התעבורתי. במאובחן מקביעת הנשיא ברק, במקרה שלפנינו דובר בטעינת מטען לצורכי הובלתו במשאית (שהיא אינה נושא הדיון), כאשר המנוף לא הוביל את המטען, אלא היווה כלי לצורך טעינת המטען על המשאית. לכן לא מדובר בשימוש למטרות תחבורה. בנוסף, המאורע אינו נופל בגדר "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, שכן פריקה וטעינה הוצאו מגדר השימוש ברכב מנועי. ומכיוון שכך, אפילו היו הטעינה והפריקה ל"מטרות תחבורה", אין לראות במאורע שלפנינו "תאונת דרכים" בשל שלילת היסוד "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית. בשלב השני בפרשנות הגדרת "תאונת דרכים" יש לבחון אם המקרה נושא הדיון נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. מבין החזקות בהגדרת תאונת דרכים, המתאימה לענייננו היא כדלקמן: "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בבואנו לבחון אם חזקה חלוטה זו מתקיימת במקרה שלפנינו יש לבדוק מספר מרכיבים והם: כוונת ה"שימוש" בחזקה; ייעוד המנוף; האם המאורע נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף. אבחן את השאלות להלן: כוונת ה"שימוש" בחזקה החלוטה: היסוד "שימוש" בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים מתייחס להגדרה של "שימוש ברכב מנועי" כאשר טעינה ופריקה הוצאו מגדר השימוש ברכב מנועי. במאובחן מההגדרה הבסיסית, היסוד "שימוש" בחזקה החלוטה אינו מפנה להגדרת "שימוש ברכב מנועי", אלא לשימוש בכוח המכני של הרכב. הנשיא ברק בפסק-דין עוזר קובע: "הדיבור 'בעת השימוש כאמור' בחזקה החלוטה הזו מפנה לשימוש בו מדובר באותה חזקה חלוטה, כלומר ניצול הכוח המכני של הרכב. הדיבור 'בעת השימוש כאמור' אינו מפנה להגדרה הנפרדת של 'שימוש ברכב מנועי'... הפניה להגדרה הנפרדת של 'שימוש' היתה מרוקנת את החזקה החלוטה מכל תוכן של ממש" (בעמ' 560). לאור האמור לעיל, העובדה שהשימוש במקרה שלפנינו הוא לטעינה ופריקה אינו שולל את תחולת החזקה כפי שהיה שולל על-פי ההגדרה הבסיסית. ייעוד המנוף: ייעודו של המנוף במקרה שלפנינו הוא לטעינה, פריקה ונסיעה על פני הקרקע. הדרישה בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כי השימוש ברכב יהיה ל"מטרות תחבורה" אינו חל בחזקות החלוטות. בפסק-דין עוזר נקבע: "הדרישה כי השימוש ברכב יהא 'למטרות תחבורה' היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים שבהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית... כל תכליתן של החזקות החלוטות לא בא אלא כדי לקבוע מספר מצבים מיוחדים, שאותם 'יראו' כתאונת דרכים, אם כי אין הם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית... כל החזקות החלוטות המרבות מבוססות על ההנחה כי אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הבסיסית - ובמיוחד המרכיב של 'שימוש' והמרכיב של 'למטרות תחבורה' אינו מתקיים. כולן היו מאבדות את עיקר משמעותן אם היינו מפרשים אותן באופן שהן כפופות לדרישה התעבורתית הקבועה בהגדרה הבסיסית" (בעמ' 561). הרחבת ההגדרה של תאונת דרכים בעזרת החזקות החלוטות המרבות כיוונה להכיר באירועים שונים כתאונת דרכים למרות שהם אינם מקיימים את היסודות הנדרשים על-פי ההגדרה הבסיסית, ולכן, במידה ונדרוש את קיום היסודות של "שימוש ברכב מנועי" ו"למטרות תחבורה" תושם לאל כוונת המחוקק להכניס לגדר תאונת דרכים אירועים שאינם עונים על יסודות ההגדרה הבסיסית. חזקה חלוטה זו נועדה להחיל את החוק על תאונות דרכים הנגרמות אף בשל שימוש בכוח המכני של הרכב, לא למטרות תחבורה, אלא למטרות תעשייתיות או חקלאיות. הנשיא ברק בפסק-דין עוזר, בעמ' 567 קבע כי החזקה לעיל מכוונת לכל המקרים שבהם הרכב הוא "רב תכליתי". מדובר ברכב אשר על-פי ייעודו המקורי מיועד לא רק לנסיעה, קרי לא רק הייעוד התעבורתי, אלא גם לפעולות נוספות, שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית - המנצלות את הכוח המכני של הרכב. ההתייחסות בבחינת ייעוד הרכב היא למבחן הייעוד. התייחס לכך השופט ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, בעמ' 63: "הוראה זו, כוללת למעשה, בגדר 'השימוש ברכב', גם את השימוש בו כמקור אנרגיה. שימוש זה אינו מתיישב עם המבחן התחבורתי שהחוק מבקש לאמץ. נהפוך הוא: ניתן לכאורה, ללמוד מלשון הוראה זו כי המבחן הייעודי הוא הקובע. רק שימוש ברכב, אשר שינה את ייעודו המקורי, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב'". לרכב עשויים להיות מספר ייעודים כאשר ביצוע כל אחד מייעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב. התנאי בחזקה החלוטה לעיל היא כי בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. תנאי זה מחייב בדיקה לגבי ייעוד הרכב, ובמידה וקיימים מספר ייעודים, די בקיום אחד מהייעודים הרגילים של הרכב כדי להביא את ניצול הכוח המכני של מנועו בגדר תאונת דרכים על-פי ההגדרה בחוק (פסק-דין עוזר, בעמ' 567 - מצוטט מספרו הנ"ל של השופט ריבלין). הנשיא ברק קבע לעניין ייעוד הרכב בפסק-דין עוזר: "אם הרכב הוא 'חד ייעודי' וייעודו הוא תעבורתי בלבד, לא תחול החזקה החלוטה מקום שהטעינה ופריקה עשו שימוש 'מאולתר' בכוח המכני של הרכב. בדומה אם הרכב היה 'דו-תכליתי' אך איבד את תכליתו התעבורתית [כגון שהורדו ממנו הגלגלים והוא הפך למיתקן קבוע], לא תחול החזקה החלוטה. לעומת זאת, כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכני של הרכב העומד הן חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך כדי טעינה ופריקה נופל לגדר החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המכני'" (בעמ' 570). בענייננו מדובר במנוף אשר ייעודו הוא גם טעינה ופריקה וגם נסיעה. המנוף מצויד בגלגלי טרקטור גדולים והוא כשיר מבחינה פיזית לנוע על פני הקרקע. המנוף לא איבד מייעודו התעבורתי, שכן גלגליו לא הוסרו והוא לא הפך להיות מתקן קבע. עיקר ייעודו של המנוף נושא הדיון הוא טעינה ופריקה וזאת במאובחן מייעוד המלגזה להרים מטענים, להעבירם ממקום למקום, קרי, הובלת מטענים. המלגזה מצוידת במלגז המאפשר לה להרים ולהוריד מטענים בציר תנועה אנכי. אך בנוסף, היא מצוידת ביכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום כאשר היא עמוסה במטען. עולה מכך, כי המלגזה מיועדת לשמש לתחבורה (רע"א 613/95 הנ"ל). לעומת המלגזה, המנוף נושא הדיון, מיועד לנסיעה על פני הקרקע ואכן הוא מצויד למטרה זו, אך ייעודו העיקרי הוא טעינה ופריקה. טענת המערערות בעמ' 2 לסיכומיהן כי מרבית עבודתו של המנוף הינה שינוע חומרים מחלק אחד של המפעל לחלק אחר, אינה נתמכת בעובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט. על-פי פסק-הדין החלקי של השופטת קמא בעמ' 2 פיסקה 4, המנוף אינו נייד בעת ההעמסה ועיקר ייעודו של המנוף אינו לשימוש לתחבורה יבשתית. זאת ועוד: על-פי תמונות המנוף שצורפו כנספח לסיכומיהן, ניתן לראות כי מדובר במנוף שייעודו לטעינה ופריקה אך אין באפשרותו לשנע מטען ממקום למקום, שכן הדרך היחידה שבאפשרות המנוף להעביר ציוד היא בעזרת כבל זרוע המנוף וקשה לראות דרך לשנע ציוד כאשר הציוד משתלשל מכבל זרוע המנוף ואינו נח בצורה אופקית על גבי משטח כלשהו, כפי שאכן קיים במלגזה. אשר-על-כן, יש לקבל את המסקנה העובדתית שהייתה מקובלת כנראה גם על בית-משפט קמא, כי ייעודו העיקרי של המנוף הוא טעינה ופריקת מטען, ובמקרה שלפנינו לא שינה המנוף מייעודו המקורי, על-כן הסיפה של החזקה החלוטה מתקיימת במקרה שלפנינו, בעת השימוש כאמור לא שינה המנוף מייעודו המקורי. האם המאורע נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף: החזקה בדבר "ניצול הכוח המכני של הרכב" חלה רק במקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי "רב תכליתי" והנזק נגרם בניצול הכוח המכני לייעוד הלא תעבורתי. במקרה שלפנינו החלת החזקה החלוטה תלויה בתנאי שהמאורע התרחש עקב טעינה ופריקה בכוח המכני של המנוף. בפסק-דין עוזר קבע הנשיא ברק: "אם טעינת המטען על רכב עומד או פריקתו ממנו נעשו שלא ע"י 'ניצול הכוח המכני של הרכב' - כגון שנעשו ע"י כוח עבודה של בני אדם - אין הם נתפסים בגדרי החזקה" (בעמ' 570). במקרה שלפנינו מדובר בטעינת מטען על-ידי מנוף, אשר ייעודו הוא רב תכליתי, נסיעה, פריקה וטעינה. המנוף לא שינה מייעודו המקורי ואף לא איבד את תכליתו התעבורתית. השאלה העיקרית שנותרה היא אם בעת קרות המאורע פעלה זרוע המנוף ועקב כך נגרם הנזק, או אם המנוף דמם והנזק נגרם עקב כך שהמשיב 1 טיפס על ערמת הצינורות. במידה וזרוע המנוף אכן פעלה, קיים ניצול כוח מכני של המנוף ובמידה ויוכח קשר סיבתי בין פעולת המנוף לנזקו של המשיב תחול החזקה החלוטה. לעומת זאת, במידה וזרוע המנוף לא פעלה והמנוף דמם אין חזקה חלוטה זו מתקיימת והמאורע לא נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף. בעניין פעילות המנוף קבעה השופטת קמא בעמ' 3 שורה 23 לפסק-הדין החלקי כדלקמן: "לא ברור שהמנוף היה בתנועה בעת קרות התאונה, כדברי התובע. שמענו עדויות אחרות לפיהן מנוע המנוף היה דמום והתאונה ארעה עקב האחזות הכבל בצינורות שנגרמה על-ידי זריקתו הידנית לכיוון הערימה על-ידי הנהג המשאית. אין לי צורך להכריע בסוגיה זו בשלב זה, שכן גם אם היה מנוע המנוף בפעולה, לא הוכח כי מתיחת הכבל היא שגרמה להתמוטטות הצנורות על רגל התובע ובכך לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין פעולת המנוף, אם פעל, ובין התאונה". השופטת קמא לא קבעה אם זרוע המנוף פעלה או לא, לכן לא ברור אם קיים ניצול כוח מכני של המנוף. עם זאת, קבעה השופטת, כי גם אם פעל המנוף, המשיב לא הוכיח קשר סיבתי בין פעולת המנוף לבין נזקו. קשר סיבתי חסר זה נדרש להחלת חזקה חלוטה בעניין ניצול הכוח המכני. בית-משפט בערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט קמא. בע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, קבע השופט גולדברג: "בידוע הוא, כי סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לחלקה הקנויה לה, חלקת ההיסקים המשפטיים ואין היא נוהגת לחרוג ממנה ולפלוש לחלקה שאינה נתונה לה, חלקת הקביעות העובדתיות, אלא בנסיבות חריגות בלבד. לערכאת הערעור אין נגיעה בעיצוב הבסיס העובדתי גופו. דבר זה נעשה בערכאה הראשונה. בית משפט לערעורים לא יהיה מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, כאשר על בסיס ממצאים אלה הטביעה הערכאה הראשונה את חותם הכרעתה ולממצאים אלה יסוד ושורש בחומר הראיות". כך אף בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי: "קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים" (בעמ' 856). משקבעה השופטת קמא כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין תנועת המנוף לבין נזקו של משיב 1, לא תחול החזקה החלוטה המרבה בעניין ניצול הכוח המכני במקרה שלפנינו. אשר-על-כן אין לי אלא לדחות את הערעור. הוצאות בקשה זאת בסך 4,000 ש"ח ובתוספת מע"מ ישולמו חציים על-ידי המבקשים 2-1 וחציים על-ידי המבקשים 4-3. מנוףתאונת דרכיםציוד מכני הנדסי (צמ"ה)הכרה בתאונת דרכים