קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין אי גילוי מידע רפואי לחולה: 1. התביעה שבפנינו הינה תביעה נגד קופת חולים הכללית והרופאה שטיפלה בתובע - ד"ר X- על רשלנות רפואית שלהם נגד התובע שלטענתו גרמה לו נזק בסכום העולה על 1.7 מיליון ש"ח, אך לצורכי אגרה העמיד את תביעתו על 1.2 מיליון ש"ח בלבד. 2. התובע, שהיה חולה בסכרת וביתר לחץ דם, טוען בתביעתו כי כבר באוקטובר 1986 היה ידוע לרופאיו כי הוא חולה במחלת לב, אך הם לא יידעו אותו על דבר מחלתו זו, לא נתנו לו טיפול תרופתי נגד המחלה, לא הזהירוהו שעליו להפסיק לעשן ולשמור על דיאטה כדי למנוע החמרת מחלתו - וזאת עד 26.6.89. 3. עוד טען התובע בתביעתו, כי היה עובד בבנק ישראל ויצא לפנסיה מוקדמת בשל כוונתו לפתוח עסק עצמאי, אך אילו ידע על מחלת הלב בה לקה - לא היה יוצא בנובמבר 1988 לפנסיה מוקדמת. 4. התביעה היא, איפוא, בגין נזקי העבר ובגין נזקי העתיד שגרמו לו הנתבעות בשל אי יידועו אודות מחלת הלב בה לקה ב-1986. 5. א. יובהר כבר בשלב זה כי תיקו הרפואי של המערער בקופת החולים, המתייחס לתקופה הרלבנטית לענייננו - נעלם. ב. ב"כ התובע טוען כי יש להביא בחשבון העלמות זו לטובת התובע, שאילו היה התיק קיים - ניתן היה לראות מתוכו שהתובע לא טופל במחלת הלב שלו בתקופה הרלבנטית. ג. לעומת זאת טוען ב"כ הנתבעות כי העלמות התיק מפריעה דווקא לנתבעות, שכן אילו היה קיים - ניתן היה לראות מתוכו כי התובע טופל גם טופל במחלת הלב שלו. ד. אין מחלוקת כי יש לשמור רשומות רפואיות של חולה - וכי חובה זו לא קוימה במקרה זה, מסיבות בלתי ידועות. עם זאת, מאחר שמדובר בתיק המטופל בידי אנשים, אך טבעי הוא כי מפעם לפעם קורות תקלות, ותיק מוכנס בטעות לתוך תיק אחר - ונעלם, או מועבר בטעות לעובד אחר באותו מוסד (כפי שקורה גם לתיקי בתי המשפט), או אפילו מועלם על-ידי מי שמעוניין בהעלמתו, ועל כן הוא חסר או נעדר מן המקום בו מצפים שיימצא. ה. המסקנה היחידה לענייננו היא כי על בית המשפט לפסוק על פי ה"יש" ולא על פי ה"אין", ככל שהדבר נוגע למסמכים - וכך אעשה. מסמכים רפואיים קיימים: 6. המסמכים הרפואיים המצויים בפני בית המשפט הם: א. ביום 22.10.86 הופנה התובע למכון הלב הירושלמי למבחן מאמץ עקב תלונת התובע על סימפטומים המעלים חשד לתעוקת לב טיפוסית יציבה במאמץ פיזי. "מבחן המאמץ הופסק בשלב מתקדם כשהדופק הגיע ל131- לדקה ולחץ הדם עלה כדי 180/100 ממ"כ בגלל כאבים בחזה, ונראתה צניחת ST ל1.0- מ"מ". ד"ר נמירובסקי המליצה על המשך טיפול בנורמיטן 100 מ"ג ליום, וקורדיל 5 מ"ג לעת הצורך. ב. מסמך של ד"ר X מקופת חולים, מיום 10.6.88 בו נאמר כי התובע סובל מיתר לחץ דם, מטופל בנורמיטן 100 מ"ג ליום, סובל מדי פעם מעליות בלחץ הדם וסובל מסכרת. (ת7/). ג. מסמך של ד"ר X מיום 7.9.88 "לכל המעוניין", המציין כי התובע סובל מיתר לחץ דם עם ערכים המגיעים עד 160/110 ממ"כ, ומסכרת המטופלת בכדורים מזה ארבע שנים. סובל מכאבי ראש ורגליים, ולאור זאת ממולץ לו לצאת לפנסיה מוקדמת. (נספח א' לתביעה). ד. מסמך של בנק ישראל שכותרתו "הפניה לרופא - (לבדיקת מסמכים רפואיים, לצורך הגדלת הקצבה, בהתאם לסעיף 73 להסכם הגמלאות) (נ15/). במסמך זה, בו שם העובד "אבנר בן משה", יש אבחנה רפואית שנערכה על ידי ד"ר מוטליס ביום 30.10.88, כי התובע סובל, מיתר לחץ דם, סכרת, מעשן הרבה, וכן מצוין " STABLE ANGINA PECTORIS ". ה. מסמך מיום 26.6.89 מד"ר יונה יפה מקופת חולים לרופא היחידה בצה"ל, המציין: ידוע כסובל ממחלת לב איסכמית, מטופל בקורדיל, יתר לחץ דם, מטופל בנורמיטן, סכרת, נא לשקול הפנייה לוועדה רפואית לשינוי פרופיל ושחרור משמ"פ" (נספח ב' לתביעה). ו. סיכום מחלה ממחלקה פנימית א' של בית החולים הדסה מיום 4.7.89, שם נכתב: "מ.נ. מחלת לב איסכמית ידועה מזה שנתיים התבטאה לראשונה בתעוקת חזה יציבה במאמצים של עליית שתי קומות. הכאבים מגיבים למנוחה ולקורדיל. מבחן מאמץ ב10/86- היה חיובי... מגורמי הסיכון - י.ל.ד, סכרת, עשון, ספור משפחתי ויתר שומנים... סכרת ידועה מזה שנתיים, מטופל בדאוניל... י.ל.ד ידוע 5 שנים מטופל בנורמיטן 100 מ"ג ליום... היפרכולסטרולמיה בערכים של 270 אינו מטופל. עישון של קופסא וחצי 30 שנה... משפחה - אב מחלת לב איסכמית. משוחרר עם המלצות לדאוניל 1 X 5, קורדיל 3 X 20, נורמיטן 1 X 100 וביקורת במרפאה". (נספח ג' לתביעה). ז. מכתב של ד"ר יונה יפה לבנק ישראל מיום 18.7.89 המציין כי הנ"ל (אבנר בן משה) בטיפולנו ונמצא במעקב בגלל: מחלת לב איסכמית מאז אוקטובר 1986 . מסיבות לא ידועות אבחנה זו לא נכללה באישור הרפואי הקודם שהועבר אליכם. כעת מועמד לניתוח לב עקב כך. יתר לחץ דם. סכרת היפרליפדמיה". (נספח ג' 1 לתביעה). ח. גליון סיכום מחלה ממחלקה פנימית ב' בהדסה מיום 15.8.89, כאשר התובע אושפז בגין התקף מחלת לב איסכמית. בסיכום צוין מעברו: "מחלת לב ידועה מ10.86-. התבטאה בתעוקת חזה במאמץ לב במנוחה והופיעה לאחר הליכה בעליה. נאלץ ללכת בקצב איטי. ב6.89- הופעת כאב לוחץ בחזה מלווה בבחילות ללא הזעות. ב7.89- מבחן מאמץ פורש בחיובי... גורמי סיכון - סכרת ידועה מזה שנתיים ומטופלת בגלובטיק פעם ביום. יתר לחץ דם מטופל בנורמיטן. היפרליפידמיה. כולסטרול עד 6.9. עישון עד 30 שנות קופסא. שולל היסטוריה משפחתית. תרופות - נורמיטן 100 X 1, קורדיל 20 X 3 ודאוניל. משוחרר עם הוראה לדיאטה קפדנית והורדה ניכרת במשקלו, קורדיל 20 X 3, נורמיטן 100 מ"ג, אספירין חצי כדור פעם ביום, דאוניל 5 X 2, ביקורת במרפאה, והזמנה לניתוח לב פתוח". (נספח ד' לתביעה). ט. גיליון סיכום מחלה ממחלקת כירורגית לב-חזה בבית החולים הדסה, מיום 30.10.89. בגיליון נאמר: "מ.נ. - מחלת לב איסכמית ידועה מזה 4 חודשים. ברטרוספקט אנגינה פקטוריס מזה 3 שנים. לאחרונה ללא יציבות.... ב24.10.89- ... בוצעו 5 מעקפים... משוחרר במצב טוב. חופשת מחלה 3 שבועות. ביקורת במרפאה..." (נספח ד' 1 לתביעה) 7. כפי שידוע לכל בר-בי-רב - מבחינים הרופאים בין ספור המחלה כפי שמובא בפניהם ע"י החולה, בין במסמכים המוצגים בפני הרופאים ובין מפי החולה עצמו, לבין ממצאיהם בבדיקה, והדברים אף מופיעים במפורש בתעודות הרפואיות ובגיליונות סיכומי המחלה. 8. מן המסמכים שהוגשו על-ידי התובע עצמו, שהם מסמכים אובייקטיביים שכן לא ניתנו לצורך תביעה זו - ניתן ללמוד כדלקמן: א. התובע סבל מכאבים בחזה וקושי לעלות במדרגות - קודם ל22.10.86-, פנה בתלונה לרופאת המשפחה שלו, וזו שלחה אותו למבחן מאמץ שבוצע במכון הלב והופסק באמצע בשל כאבים. (כאבים - זו תלונה סובייקטיבית של החולה. ב. התובע מבקש לצאת לפנסיה מוקדמת וכן מבקש כי קצבתו תוגדל בשל מצב בריאותו, ועל כן הוא נשלח ע"י בנק ישראל לד"ר מוטליס (רופא הבנק לעניין זה), הבודק אותו ביום 30.10.88 וקובע באבחנתו כי התובע סובל מיתר לחץ דם, סכרת, ותעוקת חזה יציבה, ומעשן הרבה. ג. כאשר התובע מתקבל לאשפוז להדסה ב4.7.89- הוא מדווחה לרופא, או מציג לו מסמכים - שיש לו מחלת לב איסכמית הידועה מזה שנתיים, ושמבחן המאמץ באוקטובר 86' - היה חיובי. הוא אף מודיע לרופא כי אביו סבל ממחלת לב איסכמית, או מציג לו מסמך על כך, שאלמלא כן, לא יכול היה הרופא שכתב את גיליון סיכום המחלה - לדעת זאת. ד. כאשר התובע מתקבל לאשפוז להדסה ביום 15.8.89 שוב כותב הרופא שסיכם את גיליון המחלה, בין מפי התובע ובין ממסמכים שהתובע הציג בפניו, או מהמצויים בתיק מן האשפוז הקודם - שאז הם הוצגו לרופא ונמצאים בתיק התובע, כי מחלת הלב ידועה מ1986- והתבטאה בתעוקת חזה במאמץ ומופיעה לאחר הליכה בעליה. בהזדמנות זו שולל התובע בפני הרופא "היסטוריה משפחתית", וזאת בניגוד לדבריו לרופא באשפוז הקודם כי "אביו סבל ממחלת לב איסכמית". ה. לעומת הדיווח בשני האשפוזים ביולי ואוגוסט 89' - בהם דיווח התובע לרופא כי מחלת הלב שלו ידועה זה שנתיים או שלוש, הרי בגיליון סיכום המחלה שלו מ30.10.89-, הוא מודיע לרופא הרושם במחלקת כירורגית לב-וחזה כי מחלתו האיסכמית ידועה זה 4 חודשים, ורק ברטרוספקט יש לו אנגינה פקטוריס מזה שלוש שנים. 9. א. אני שמה דגש מיוחד על האנמנזה בגיליונות סיכומי המחלה מבית החולים הדסה, שכן הדברים הכתובים בהם בתור סיפור המחלה (במאובחן מן הבדיקות, הממצאים והטיפולים שנעשו בתיק בית החולים עצמו) - לא היו יכולים להיות בידיעת הרופאים שרשמו את סיכומי המחלה, אלא מפי התובע עצמו או ממסמכים שהציג לפניהם. ב. גם פרופ' קרן - המומחה מטעם התובע, מציין בחוות דעתו (נספח ו' לתביעה) "סיפור משפחתי חיובי, וסביר להניח ששאל את התובע על כך. ג. דגש מיוחד יש לשים על העובדה שב30.10.88- (לפני יוני 89' - המועד בו התובע מאשר כי שמע לראשונה על כך שהוא סובל ממחלת לב) - קובע ד"ר מוטליס כי התובע סובל מתעוקת חזה יציבה. ד"ר מוטליס העיד כי מידע זה יש לו או ממסמכים רפואיים שהנבדק מגיש לו או מפרטים שקיבל מהנבדק. לשאלת בית המשפט: "יכול להיות שתמצא אצל נבדק "תעוקת חזה יציבה" בבדיקתך מבלי שיש לך על כך אישור רפואי ומבלי שהנבדק טען זאת בפניך?" תשובה: "לא. יש אבחנות ברפואה שאפשר להגיע אליהם רק על סמך סיפור החולה. אם החולה לא היה אומר לי מילה, ולא היה כתוב באישור הרפואי, איך הייתי יכול להגיע לאבחנה הזאת? לא הייתי יכול להגיע לאבחנה הזאת". 10. נראה לי כי די במסמכים הללו כדי להראות שהתובע היה מודע למחלת הלב שלו זמן רב לפני 29.6.89 - כפי שהוא טוען. סבירות טענות התובע: 11. אם נבדוק את מידת הסבירות של טענת התובע כי לא ידע עד יוני 89' כי הוא סובל ממחלת לב - נמצא כי טענה זו היא בלתי סבירה בעליל. 12. א. התובע סובל מיתר לחץ דם ומסכרת ונמצא בטיפול שוטף בקופת חולים. הוא חש קשיים בעלייה אפילו של שתי קומות, ניגש לרופאת המשפחה שלו, וזו שולחת אותו לבדיקת מאמץ במכון הלב. ב. התובע עושה את בדיקת המאמץ במכון הלב והבדיקה מופסקת בשל תלונותיו על כאבים. ג. התובע טוען בפנינו כי למרות כל האמור - אף אחד במכון הלב לא אמר לו שהוא סובל ממחלת לב, וגם 4-6 רופאי המשפחה שלו בתקופה הרלבנטית - לא אמרו לו זאת במשך שנתיים וחצי. ד. יתרה מזו, למרות שמצבו בוודאי לא הוטב - הוא איננו שואל את הרופאה שלו מה תוצאות בדיקת המאמץ, וממשיך להתנהג כפי שהתנהג מקודם, לאמור - הוא ממשיך לזלול ולעשן 30 סיגריות ביום. ה. נוכח התנהגות התובע סביר להניח שהוא טוען כי גם לגבי יתר לחץ הדם שיש לו וגם לגבי סכרת ממנה הוא סובל - הוא לא הוזהר על-ידי רופאיו כי עליו להפסיק לזלול ולהפסיק לעשן בשל הסכנה לבריאותו ולחייו, שאלמלא כן - מדוע המשיך במנהגים מגונים אלה, המזיקים באופן חמור לא רק לחולי לב אלא גם לסובלים מיתר לחץ דם (המכונה "המוות השקט") ומסכרת? 13. התובע, שסיים לימודים בבית ספר תיכון ומקצועי (גם אם לא קיבל תעודת בגרות), אשר הועסק בתפקיד בכיר והיה ממונה על 80-100 עובדים בבנק ישראל, מבקש שנאמין לו כי לא ראה, לא ידע, ולא שמע שזלילת יתר ועישון יתר במצבו - מסוכנים לבריאותו ולחייו,(אפילו אם נאמין לו שהוא רק ידע שהוא חולה ביתר לחץ דם ובסכרת). 14. התובע אף מבקש שנאמין לו כי לא ראה, לא ידע, ולא שמע על גורמי הסיכון למחלת לב (שהיו ידועים גם ב1986-), אשר פרסומים חוזרים ונשנים עליהם התפרסמו בכל כלי התקשורת. 15. התובע אף מבקש שנאמין לו כי כאשר נשלח לבדיקת מאמץ למכון הלב, וחש בכאבים תוך כדי הבדיקה - לא הבין כל עיקר שיתכן כי יש לו בעיה בלב, ולא טרח אפילו לשאול את רופאת מכון הלב ואת רופאת המשפחה שלו מה תוצאות בדיקת המאמץ. 16. התובע מציג לפנינו דמות המתאימה לאדם ששהה 20 שנה בג'ונגלים, ואין לו מושג קלוש בנושא שכל ילד יודע, שומע ומכיר. מהימנות זיכרון התובע: 17. בעוד שהתובע מבקש שנאמין לו כי פוזיטיבית אף רופא לא הזהיר אותו שיש לו מחלת לב - מאז אוקטובר 86' ועד יוני 89', ואת זה הוא זוכר בבירור, הרי באשר לסידרה שלמה של עובדות - הוא מודה בעצמו שאינו זוכר: "ש. זכור לך כשבועיים-שלושה לאחר מבחן המאמץ היית אצל ד"ר וייס, רופאת המשפחה שלך אז? ת. לא זוכר". (ע' 89). "ש. זכור לך שבנובמבר 86' נעדרת מהעבודה חמישה ימים בגלל כאבי חזה? ת. לא זכור לי" (ע' 90). תעודת המחלה נ19/ מוכיחה כי התובע אכן נעדר במשך ששה ימים בשל כאבי חזה, וגם הצגת התעודה בפני התובע - לא הזכירה לו עובדה זו. (ע' 90). "ש. האם תעודה זו מזכירה לך ביקור אצל ד"ר וייס...וזה היה אחרי מבחן המאמץ, ואז שוחחתם על השלכות מבחן המאמץ לגביך? ת. לא זכור לי". (ע' 90). "... היו לי שיחות עם ד"ר וייס, לא הייתה שום התמקדות לעניין כאבי חזה או ללב שלי (את זה הוא כן זוכר! - ר.א.) לא היו פרטים בראש שאני זוכר אותם. אני לא זוכר שום דבר מאותן שיחות באותה תקופה" (ע' 90). "ש. האם המצאת המסמכים להדסה מזכירה לך שכבר שנתיים קודם לכן התלוננת בפני רופא המשפחה על כאבים בחזה בזמן שאתה עולה שתי קומות? ת. לא זוכר. ש. כמה בדיקות מאמץ עשית? ת. לא זכור לי". (ע' 91). 18. לעומת חוסר הזיכרון בכל השאלות הקודמות, כאשר נשאל התובע מה זכור לו מבדיקת המאמץ הראשונה (במכון הלב באוקטובר 86'), הוא מספר ששני אנשים קיבלו אותו והכינוהו לבדיקה. הבדיקה החלה, ובמהלכה הופסק המכשיר. אמרו לו לרדת וניתקוהו מהמכשירים. "ש. זכור לך אם הוסבר לך לפני תחילת הבדיקה מה הולכים לעשות ומשמעות הבדיקה? ת. שום הסברים. ש. זכורה לך הסיבה בגינה הופסקה הבדיקה? (להזכיר - התובע התלונן על כאבים - ר.א.) ת. אני לתומי חשבתי שזה הפסיק. אמרו לי שהבדיקה הסתיימה ואני יכול לרדת מהמסלול. ש. זכור לך אם לאחר הבדיקה הייתה שיחה בינך לבין הרופאה? ת. לא הייתה שום שיחה". (את זה הוא כן זוכר! - ר.א.) (ע' 92-91). 19. הוכחה נוספת למצב זכרונו של התובע נמצא בחקירה הבאה: "ש. מה היה הפרופיל הצבאי האחרון שלך? ת. לא ידוע לי הרבה שנים עשיתי מילואים, ולא עשו לנו בדיקות. יתכן שזה 45, 47. ש. אני מראה לך מסמך מתוך התיק של בנק ישראל, זו חתימתך? ת. כן. ש. זה מסמך שהופק ב29- בדצמבר 1986 ונחתם ב2/1/87- שם נאמר פרופיל 24? ת. הפרופיל הוא 31. ה24- מהחוק". (ע' 92). (נ20/ - הצהרת התובע בדבר פרטיו האישיים: "פרופיל 24", "31 - לצמיתות" - חתומה על ידיו). אנו למדים, איפוא, כי אפילו נתון כל כך ידוע לכל אזרח שהיה פעם חייל - מה הפרופיל הצבאי האחרון שלו - לא נשמר בזיכרונו של התובע. 20. א. התובע נשאל אם היו מסמכים רפואיים בידו כשהגיע לד"ר מוטליס, (הרופא שבדק אותו מטעם בנק ישראל לצורך אישור יציאתו לגמלאות), ותשובתו: "לא זכור לי". ב. לעומת זאת זכור לו בבירור כי השיחה עם ד"ר מוטליס הייתה "קצרה מאד", אך אינו זוכר את תוכנה. וכן הוא זוכר שהגיע לד"ר מוטליס עם אשתו, שהה שם רק כמה רגעים, ד"ר מוטליס בדק אותו שטחית, בדק לחץ דם, ואמר שישלח התוצאות לבנק ישראל. "ש. בתעודה שלו מדובר על כך שהייתה לך מחלת לב. יש לך ידיעה מנין שאב מידע זה? ת. אין לי שום מושג". (ע' 93). ג. אנו מתבקשים להאמין, איפוא, כי ד"ר מוטליס קבע כי התובע סובל ממחלת לב על סמך בדיקה שטחית קצרה מאד של כמה דקות, מבלי שהתובע אמר לו כי הוא חולה לב ומבלי שהתובע הראה לד"ר מוטליס מסמכים רפואיים בהם נזכרת מחלת הלב של התובע. אכן יש לשבח את ד"ר מוטליס שהצליח לקבוע קביעה רפואית מהותית כזאת ללא מידע כלשהו, על סמך בדיקה שטחית קצרה בלבד! ד. יצוין כי אשתו של התובע לא הובאה לעדות כדי לתמוך בטענותיו בהקשר לביקור אצל ד"ר מוטליס. 21. כשנשאל התובע: "ידועים לך גורמי הסיכון למחלת לב?" השיב: "אני לא יודע מה לענות לך". (ע' 93). עם זאת אישר התובע כי ידוע לו שעישון זה לא בריא. (ע' 93). "ש. ידוע לך שיש האומרים שיש קשר בין עישון לסרטן הריאות? ת. לא ידוע לי". (כאמור - התובע מציג עצמו כאילו הוא אדם שהיה מנותק מכל כלי התקשורת, וממש לא שמע שום דבר בנושא נזקי העישון). "ש. היו לך שיחות עם ד"ר וייס בנושא העישון? ת. איני זוכר. איני חושב. לא זכור לי. ש. היו לך שיחות עם ד"ר וייס בנושא תוצאות מבחן המאמץ מאוק' 86'? ת. אני חושב שדיברנו על כך, אך לא היו פרטים שהייתי צריך לזכור אותם. היא לא אמרה לי כי היא שולחת אותי למבחן מאמץ משום שאני נחשד בעיניה כחולה לב. ש. לפני שהלכת למבחן מאמץ הסבירה לך ד"ר וייס מדוע מפנה אותך למבחן הזה? ת. לא. ש. לא שאלת אותה? ת. לא". (ע' 94). (מה עלינו להבין מתשובות אלו - שהתובע חשב שהרופאה שולחת אותו למכון לב לבדיקת מאמץ - משום שהוא חולה בנזלת?) 22. עוד נשאל התובע אם ידע כי לאביו הייתה מחלת לב, והשיב: "לא ידוע לי. מעולם לא ידעתי שאבי סבל ממחלת לב". (ע' 94). כאשר נאמר לו כי בחוות דעת פרופ' קרן - (המומחה מטעם התובע), נאמר כי אביו סבל ממחלת לב, ועובדה זו מופיעה גם בתעודות שונות של הדסה, ונשאל אם ידוע לו כיצד הגיע מידע זה לפרופ' קרן, השיב התובע: "לא ידוע לי. אולי ממסמך של הדסה. לא ממני". 23. ראינו, איפוא, כי במקרה הטוב - יש לתובע זיכרון סלקטיבי מאד, שלא ניתן לסמוך עליו. במקרה פחות טוב - ניתן לומר כי התובע מעיד דברים שאינם אמת רק כדי לזכות ב1,200,000- ש"ח. הטיפול במחלת לב: 24. התובע טוען כי למרות שהיה חולה לב - לא טופלה מחלת הלב שלו. אין מחלוקת כי התובע טופל בנורמיטן - וכי תרופה זו טובה לא רק נגד יתר לחץ דם אלא גם במחלת הלב האסכמית. (פרופ' מוטרו - ע' 78). 25. מן המסמכים הרפואיים גם עולה כי לתובע ניתן מרשם לקורדיל 5 מ"ג - שהיא תרופה שנלקחת רק במקרים של חשש להתקף לב - ולא לטיפול יומיומי. יציאה לפנסיה מוקדמת: 26. עוד טוען התובע כי אילו ידע שהינו חולה לב - לא היה יוצא לפנסיה מוקדמת, וכי יציאתו לפנסיה מוקדמת גרמה לו נזק כספי רב. 27. התובע ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת, לדבריו, הן מפני לחצי העבודה בהם היה נתון ומחלותיו הידועות - יתר לחץ דם וסכרת, והן מן הטעם שרצה להיות עובד עצמאי. 28. הנתבעות טוענות כי התובע ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת מן הטעם שבאותה עת התנהלו חקירות משטרתיות נגד קבלן בהקשר למדור בבנק ישראל שהתובע היה מנהלו, והתובע העדיף לצאת לפנסיה מוקדמת מאשר לקחת את הסיכון שיימצא מעורב בחשדות האמורים, ובמקרה שיימצא אשם - יפוטר ללא פנסיה כלל. 29. לעניין טענות התובע בנושא יציאתו המוקדמת לפנסיה - א. המחלות שהתובע מודה כי ידע על קיומן - יתר לחץ דם וסכרת, בצירוף עודף משקל, עישון וקוצר הנשימה שלו בעליה - די היה בהן (אף ללא ידיעה על מחלת הלב) כדי להצדיק יציאתו לפנסיה מוקדמת, נוכח לחצי העבודה שהוא טוען כי היה נתון בהם. אם התובע מבקש שנאמין לו כי אילו ידע על מחלת הלב שלו - לא היה יוצא לפנסיה, כיצד הוא מסביר נכונותו לצאת לפנסיה ולעבודה עצמאית עם מחלות כמו יתר לחץ דם וסכרת? האם לא היה באלו בלבד כדי לשכנעו להישאר בבנק ישראל? וכיצד הוא מסביר נכונותו להמשיך ולעבוד בבנק ישראל בלחצי העבודה הקשים בהם היה נתון - כשהוא סובל מיתר לחץ דם, סכרת ומחלת לב איסכמית גם יחד? התובע נשאל אם התייעץ עם רופא אם כדאי לו במצבו הבריאותי לעזוב חממה טובה כמו בנק ישראל וללכת אל הבלתי ידוע, ותשובתו הייתה "לא התייעצתי". ב. גם טענת התובע כי רצה לפתוח עסק עצמאי - נשמעת בלתי רצינית בעליל: התובע מאשר כי למרות שיצא לפנסיה ב2.11.88- - לא התחיל לממש את תכניתו לעסק עצמאי עד התקף הלב ביוני 89', משום שבדיקות השוק שעשה - העלו חרס. התובע מאשר שהוא ידע כי בעסק עצמאי לפעמים יכולים גם להיכנס להפסדים גדולים, אך לא עשה בדיקות שוק לפני שיצא לפנסיה. 30. חזקה על אדם המוכן לעזוב מקום עבודה מכניס ובטוח כמו בנק ישראל כדי לפתוח לעצמו עסק עצמאי - שיבדוק קודם לכן את מצב השוק ורק אחר כך יחתוך את העבותות המחזיקים אותו במקום עבודתו הבטוח. 31. התנהגות התובע - שלא בדק את השוק ולא התייעץ עם רופא אם הוא יכול במצבו הבריאותי לעסוק בעסק עצמאי - מוכיחה כי יציאתו של התובע לפנסיה מוקדמת, אינה קשורה כלל ועיקר לרצונו לפתוח עסק עצמאי, אלא במקרה הטוב - למצב בריאותו כפי שהיה ידוע לו וללחצי העבודה בהם היה נתון, ובמקרה פחות טוב - על מנת להימנע מסיכון שיימצא אשם בחשדות בהם נחקר הקבלן ונחקר הוא עצמו (אפילו אם נחקר שלא כחשוד) - כמנהל המדור שהיה מעורב בחשדות נגד הקבלן. 32. לעניין הסבירות כי נושא החשדות נגד הקבלן היה עילה, או אחת העילות - לרצונו של התובע לצאת לפנסיה מוקדמת, די לנו אם נעיין במסמך נ16/ (נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן) החתום בידי התובע עצמו ובידי הממונה על הגימלאות בבנק ישראל, בו נכתב: "מאחר ובשלב זה מתקיימת בדיקה משטרתית המתייחסת לפעילות הקשורה במדור שנוהל על ידי אבנר בן משה, מוסכם בזאת כי במידה ובעקבות בדיקה זו יוגש נגד מר בן משה כתב אישום ויורשע בדין, יבוטלו סעיפי עידוד הפרישה שהוענקו לו במסגרת הסכם פרישתו, כלומר תבוטל הענקת דרגה ט"ו מיום 1.1.88 וכן תבוטל תוספת העידוד בשיעור של 5% מהקצבה. יתר תנאי הפרישה יישארו ללא שינוי". 33. התובע טוען כי אילו ידע שיש לו מחלת לב - לא היה פורש לפנסיה מוקדמת. עם זאת, אין מחלוקת כי ביולי 89' כבר ידע התובע על מחלת הלב שלו, גם לפי גרסתו. למרות זאת, ביום 30.7.89 פנה התובע לבנק ישראל, אולם לא בבקשה להחזירו לעבודה, אלא כתב לממונה על הגימלאות בבנק ישראל את המכתב נ22/ - בו ביקש קביעה מחודשת של אחוזי הפרישה שלו. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא ביקש לחזור לעבודה השיב: "שתי האופציות עמדו בפני. הדבר הראשון שהתבקש היה להגיש את המכתב נ22/ לבנק ישראל וליידע אותם במצב האמיתי. יותר מאוחר פניתי אליהם בכתב וביקשתי לחזור לעבודה, ואני מפנה לנספח ז' לכתב התביעה מיום 6.8.91". כשנשאל מדוע לא בקש ביולי 89' לחזור לעבודה בבנק והמתין שנתיים, השיב כי ביום שכתב את נ22/ היה ערב ניתוח ובמשבר נורא, וההחלמה מן הניתוח ארכה שנה וחצי בהם לא יצא מהבית. (ע' 99) צר לי לומר זאת, אולם התירוץ של התובע אינו סביר - המכתב נ22/ הוא מכתב ארוך ומפורט, ואין כל הסבר מדוע באותו מכתב ביקש התובע לא רק ליידע את בנק ישראל על מצב בריאותו, אלא ביקש גם קביעה מחודשת של אחוזי הפרישה שלו, אך לא ביקש להחזירו לעבודה. המסקנה ממכתב נ22/ היא כי גם לאחר שהתובע כבר ידע על מחלת הלב שלו אפילו לגרסתו הוא - העדיף להישאר בפנסיה עם אחוזי פרישה מוגדלים, על חזרה לעבודתו בבנק ישראל. 34. אין לי צורך להיכנס לשאלה אם התובע טופל כראוי בהורדת רמת הכולסטרול שלו בתרופות, שכן שני המומחים משני הצדדים מסכימים כי בתקופה הרלבנטית עדיין לא היה ברור כי הורדת כולסטרול - מאריכה חיים; והתרופות להורדת כולסטרול שהיו קיימות באותה עת - לא היו יעילות כמו התרופות הקיימות היום, ואף היה בהם משום גרימת נזק אשר עלה על הרווח שבהורדת הכולסטרול. 35. אין לי כל ספק שהתובע קיבל הוראות מרופאיו לשמור על דיאטה ולהפסיק לעשן - בהתחשב ביתר לחץ הדם שלו, ובסכרת - אלא שהעדיף להתעלם מן הוראות. בתובע טיפל לא רק רופא אחד אלא מספר רופאים. האם התובע מבקש שנאמין כי כולם, ללא יוצא מהכלל, היו רשלנים ובלתי אחראים, ולא הזהירוהו מן הסכנות שהוא עומד בפניהן בשל מחלותיו הקשות והמסוכנות, גם אלמלא היו ערים למחלת הלב שלו? 36. התובע ראה לתבוע את קופת חולים ואת ד"ר Xאישית. דא עקא - מי ששלח את התובע לבדיקת המאמץ - הייתה ד"ר רחל וייס, שעבדה בקופת חולים סניף מבשרת ציון (אליו שייך התובע) מ1984- ועד ינואר 1987. 37. ד"ר וייס העידה באלו נסיבות היא שולחת חולה למבחן מאמץ במכון הלב, וכן העידה כי היא נוהגת להסביר לחולה שהסיפור שהוא סיפר לה - עלול להתאים לבעיה באספקת הדם ללב. (ע' 145). כן העידה כי כאשר היא מקבלת את תשובת מכון הלב - היא מסבירה לחולה את האבחנה ואת משמעותה, את הטיפול שיקבל ואם צריך לעשות לו בדיקות נוספות. (ע' 146). עוד העידה ד"ר וייס כי אם שלחה חולה לבדיקת מאמץ והוא לא חוזר אליה - היא מזמינה אותו אליה, והיא אף מצפה ממנו שיבוא לשאול מה תוצאות בדיקתו, (ע' 147), שכן כך מקובל בכל המרפאות בהן עבדה. (ע' 148). יתרה מזו, ד"ר וייס העידה כי כאשר היא שולחת חולה ליועץ - היא מסבירה לחולה שעליו לחזור אליה כדי להחליט יחד על המשך הטיפול. (ע' 148). לד"ר וייס לא היה הסבר כלשהו מדוע נספח ה' לתביעה - לא היה מצוי בתיק הרפואי של התובע בקופ"ח, שכן לטענתה, אילו היה מגיע אליה - היה מתויק בתיק. (ע' 149). 38. ד"ר נעמי X, אותה ראה התובע לתבוע אישית, עבדה במרפאת מבשרת ירושלים מנובמבר 1987 עד אמצע אוקטובר 1988. 39. ד"ר X העידה כי עם כניסתה לעבודה באותה מרפאה - סידרה את כל תיקי החולים שמונתה לטפל בהם, אולם בתיקו של התובע - לא ראתה כל זכר למחלת הלב שלו, ואף לא את נספח ה' - תוצאות מבחן המאמץ במכון הלב. היא העידה כי בשל מחלותיו של התובע - יתר לחץ דם וסכרת - הייתה מעורה בטיפול בו ובמשפחתו. עוד העידה כי זכור לה שהתובע היה מגיע אליה מתוח, מעוצבן וכועס על אנשים, ושניהם שייכו ביחד את יתר לחץ הדם שלו למתחים בעבודתו. כמו כן היו בעיות רפואיות לאשתו ובעיות אחרות (לא רפואיות) לבתו שהייתה דיילת. ד"ר X העידה במפורש כי לא זכור לה מידע שהתובע חולה לב. (ע' 115-114). ד"ר X ציינה כי לא החליפה ישירות את ד"ר וייס, ורופא נוסף עבד ביניהן. היא הדגישה כי אילו היה בפניה מסמך המציין שהתובע עבר בדיקת מאמץ והתוצאה החיובית של בדיקה זו - הייתה מציינת זאת במסמכים שהיא כתבה. (ע' 116). עוד העידה ד"ר X כי אילו סיפר לה התובע כי היה במבחן מאמץ - ללא ספק הייתה רושמת זאת וגם מתעניינת מה היה שם. (ע' 118). 40. ד"ר X נחקרה ארוכות על-ידי ב"כ התובע בדבר מעקב אחר חולים, אך בצדק העירה כי לא היא זו אשר שלחה את התובע לבדיקת מאמץ, ומאחר שלא מצאה בתיקו שום מסמך המציין כי התובע חולה לב, והוא עצמו לא טרח לספר לה על שליחתו למכון הלב לבדיקת מאמץ - לא היה כל מקום שד"ר X תעקוב אחר מחלת הלב שלו - עליה לא ידעה מאומה. תמהתני, איפוא, מה טעם ראה התובע לתבוע אישית את ד"ר Xדווקא? 41. אכן, ד"ר יפה, שבא למרפאה אחרי שד"ר X עזבה - כתב מסמך בו ציין כי התובע סובל מתעוקת חזה יציבה, ויש להניח כי מידע זה הגיע אליו, אך לא ברור כיצד הגיע - שכן התיק נעלם בינתיים. אי לזאת איננו יודעים אם למד זאת ממסמך קיים בתיק או מדברי התובע - שבגינם שלח אותו לבדיקות בתחום זה. 42. לסיכום - מן המסמכים הקיימים בתיק עולה כי באוקטובר 86' שלחה ד"ר וייס את התובע לבדיקת מאמץ במכון הלב. בדיקה זו הופסקה באמצעיתה בשל כאבים שסבל התובע, וככל הנראה הוסבר לו מצבו על-ידי ד"ר נמירובסקי במכון הלב. 43. התובע קיבל מד"ר וייס הנחיה לחזור אליה לאחר בדיקת המאמץ - כפי שהיא נוהגת להנחות. 44. סביר ביותר כי התובע אכן קיבל הסברים מפי ד"ר נמירובסקי במכון הלב - כמקובל, ואף חזר לד"ר וייס כדי לשמוע ממנה את תוצאות המבחן ולסכם עמה כיצד יטופל בהמשך. 45. אולם גם אם התובע לא קיבל הסברים מד"ר נמירובסקי במכון הלב - מפני שעזב קודם לראיון עמה, ואם לא קבל הסברים מד"ר וייס - מפני שבחר לא לפנות אליה ולשאלה מה עלה בתוצאות מבחן המאמץ שלו - הרי אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. 46. אילו היה מדובר באדם בריא שאין לו כל בעיות רפואיות, ואינו מבקר בקופת חולים אלא לעתים נדירות, ובאופן חד-פעמי סבל מקוצר נשימה או אפילו כאבים - שעברו ולא חזרו, ניתן היה להבין שאינו מייחס חשיבות מיוחדת למבחן המאמץ שעשה. אולם כשמדובר באדם חולני, הנמצא בקשר הדוק עם רופאיו, ומגלה בעצמו בעיות רפואיות חדשות הגורמות לשליחתו למכון הלב לבדיקת מאמץ - אין זה סביר כלל שלא יתעניין בתוצאות המבחן, מה גם שמצבו בוודאי לא השתפר, והקשיים שהיו לו לעלות במדרגות או בעליה - בוודאי נותרו כשהיו. 47. בנסיבותיו האישיות החולניות של התובע - אינני מאמינה שד"ר וייס לא אמרה לתובע כי יש לו בעיית לב או שהוא לא שאל על תוצאות בדיקת המאמץ. לסיכום: 48. האמונה או חוסר האמונה שלי בסבירות טענות התובע בנדון - אינם מכריעים את הכף, אלא האנמנזה שרשמו רופאי בית החולים באישפוזיו של התובע בהדסה ביולי 89' ובאוגוסט 89' - שם נאמר במפורש מפי התובע או ממסמכים שהמציא - כי הוא חולה לב מזה שנתיים - שלוש. בעיקר יש להדגיש כי מחלת הלב של התובע צוינה עוד באוקטובר 1988 על-ידי ד"ר מוטליס שבדק את התובע מטעם בנק ישראל - לצורך אישור יציאתו לפנסיה מוקדמת. אף אחד מהרופאים האמורים לא יכול היה לדעת על מחלת הלב של התובע מ1986- - אלמלא סיפר להם התובע עצמו עובדה זו, או אלמלא המציא להם מסמכים בכתב המעידים על כך. 49. בהתחשב במסמכים האובייקטיביים האמורים - אין לי אלא לקבוע כי טענתו של התובע כי לא ידע על מחלת הלב שלו קודם ליוני 89' - אינה אמת, וזאת אף אם אתעלם מחוסר הסבירות שבטענות התובע ומחוסר המהימנות שבעדותו. 50. לאור האמור - יש לדחות את תביעת התובע הן לגופו של עניין והן מטעמי התיישנות. 51. בנוסף לאמור אני קובעת כי התובע יצא לפנסיה מוקדמת בשל הלחצים הקשים בהם היה נתון בעבודתו, שהקשו על מחלותיו - יתר לחץ דם וסכרת (אף ללא קשר למחלת הלב שלו); וככל הנראה גם בשל החקירה שהתנהלה סביב הקשר בין המדור שהוא היה ממונה עליו בבנק ישראל לבין הקבלן, שאילו היה נמצא מעורב בחשדות נגד הקבלן - היה עלול להפסיד הן את מקום עבודתו והן את הפנסיה שלו. 52. אינני מקבלת את טענת התובע כי הוא יצא לפנסיה מוקדמת משום שרצה להקים עסק עצמאי וזאת מן הטעמים המפורטים לעיל. 53. אני גם קובעת כי אילו באמת רצה התובע לחזור לעבודתו בבנק ישראל כשהתברר לו שאינו יכול לפתוח עסק עצמאי - היה מגיש בקשה לכך, אולם במקום זאת בחר לבקש הגדלת אחוזי פנסיה. הגשת הבקשה ב1991- לחזור לעבודה בבנק - הייתה בלתי סבירה, ואין להניח כי התובע האמין ברצינות שיתקבל חזרה לעבודה שלוש שנים אחרי שעזב, בנסיבות שעזב. 54. המסקנה מן האמור היא שהתובע לא הפסיד אף אגורה בשל יציאתו לפנסיה מוקדמת, שכן עשה זאת מרצונו הטוב והחופשי בהתחשב במצב בריאותו מחד גיסא ובהתחשב בנסיבות במקום עבודתו מאידך גיסא, וזאת ללא קשר לנתבעות, וללא קשר לידיעתו או אי ידיעתו אודות מחלת הלב שלו. 55. התביעה הייתה תביעת סרק מלכתחילה, שהתובע ניסה לבססה על טענות לא אמיתיות, כדי להשיג סכומי עתק מן הנתבעות בטענה של רשלנות רפואית. 56. לאור האמור (ולאחר התחשבות בתובע) אני מורה לתובע לשלם לנתבעות הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 80,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. רפואהתביעות רשלנות רפואיתחובת הסבר לחולה