קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות לתוספת לקצבת ניידות: .1ההליך .1זה הוא ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אזולאי - דן יחיד; תב"ע מג/483-0), שבו הכיר בית-הדין האזורי בזכותו של המשיב (להלן המוגבל) לתוספת לקצבת ניידות מכוח סעיף 14להסכם בדבר גמלת ניידות (להלן ההסכם). מכאן הערעור של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). .2עובדות המקרה לא היו שנויות במחלוקת, ואלה הן: א) המוגבל, תלמיד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, בן שלושים ורווק, הוא מוגל בניידות כמשמעות הביטוי הזה בהסכם; ב) הורי המוגבל גרים בבאר-שבע; ג) בימי ראשון-חמישי בשבוע שוהה המוגבל בירושלים, במעון שהוקצה לו במעונות הסטודנטים: כל יום חמישי בצהריים הוא נוסע לבאר-שבע, מתגורר בבית הוריו, וביום ראשון בצהריים הוא נוסע חזרה לירושלים; ד) בימי שהותו בבאר-שבע (בימי חמישי, ששי וראשון) עובד המוגבל בעירית באר-שבע. .3המוגבל תבע מהמוסד לשלם לו תוספת לפי סעיף 14להסכם, אך נענה בסירוב. .4וזה נוסח סעיף 14להסכם: "תוספת לקצבת ניידות .14(א) מוגבל בניידות משתכר הזכאי לקצבת ניידות, שברשותו ובבעלותו רכב, יהיה זכאי לתוספת קצבת ניידות (להלן - תוספת קצבה) לפי תוספת ה' להסכם זה, אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו הוא 20ק"מ לפחות; (2) הוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שהוא עובד ברציפות שישה חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת קצבה, ומשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו". .5א) בעקבות דחיית תביעתו של המוגבל על-ידי המוסד הוגשה התובענה לבית- הדין האזורי; טענתו של המוגבל היתה, כי מקום מגוריו הוא בירושלים, המרוחקת יותר מ- 20ק"מ ממקום עבודתו, והוא משתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו בעירית באר-שבע; ב) טענת המוסד בבית-הדין האזורי היתה, כי במוגבל לא נתקיימו כל תנאי סעיף 14האמור, ראשית - מפני שאין מקום מגוריו בירושלים, ומחצית השבוע הוא גר בבאר-שבע, ושם גם נמצא מקום עבודתו, ושנית - מפני שאין הוא נוסע בקביעות 20ק"מ ממקום מגוריו למקום עבודתו; ג) לא היתה מחלוקת, כי תנאים אחרים לתחולת סעיף 14נתמלאו במוגבל. .6בית-הדין האזורי פסק: א) אמנם אין הכרח שיהיה לו לאדם רק מקום מגורים אחד, אך ברור שהביטוי "מקום מגורים" "טומן בחובו יסוד של קביעות, ולא כל מקום שבו שוהה אדם זמן מסוים ייחשב "מקום מגוריו"; ב) בית-הדין האזורי קבע, על סמך העובדות המוסכמות, כי המוגבל בחר לעבוד בימי חמישי, שישי וראשון, הכוללים שהות בבית הוריו, משום שבימים אלה הוא פנוי מלימודים ואין נוכחותו דרושה בירושלים, ושאלמלא העבודה לא היה בא לבאר-שבע "בתדירות כה גבוהה"; ג) בית-הדין האזורי קבע, איפוא, כי מקום מגוריו של המוגבל הוא בירושלים; ד) אשר לתנאי השני, השימוש ברכב בקביעות לשם נסיעה למקום העבודה, הרי גם הוא נתמלא; אין סעיף 14דורש, כי הנסיעה למקום העבודה תהיה ממקום המגורים דווקא; צריך להיות קשר "בין המרחק ממקום המגורים למקום העבודה ובין השימוש ברכב בקביעות לצורך נסיעה לעבודה", אבל אין בכך "כדי להצביע על דרישה של נסיעה יום-יומית ממקום המגורים למקום העבודה"; ה) במקרה הנדון המוגבל מקדיש לנסיעה לעבודה שלושה ימים בשבוע; מזה "הוא נוסע ממקום מגוריו בירושלים לעבודה בבאר-שבע מרחק הגדול בהרבה מ- 20ק"מ כנדרש בסעיף משנה (1), וכן גם מבית הוריו בבאר-שבע לעבודה בימי שישי וראשון"; ו) "בנסיבות אלו, גם מתוך ראיית הצורך בקשר בין המרחק ממקום מגורים לעבודה ובין השימוש ברכב לנסיעה לעבודה, יש לראות את התובע כמי שמשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה לעבודה"; ז) לפיכך פסק בית-הדין האזורי, כי המוגבל זכאי לתוספת קצבה כאמור בסעיף 14, וחייב את המוסד לשלמה כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן "ממועד הזכאות ועד התשלום בפועל". .7עיקר טיעונו של המוסד בערעור היה: א) בית-הדין שגה בקבעו, כי במוגבל נתקיים התנאי של שימוש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו, למרות שרק פעם בשבוע הוא נוסע למקום עבודתו יותר מ- 20ק"מ; ב) לחלופין: בית-הדין שגה בפסקו הפרשי הצמדה וריבית, בעוד שעל תשלום הקצבה חל חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד-1984; ג) בעת הדיון בערעור בבית-הדין העלתה באת-כוח המוסד את הנימוק, שהמוגבל מתגורר חלקית בירושלים וחלקית בבאר-שבע, ועבודתו קשורה במגוריו בבאר-שבע, מאחר שהוא עובד כשהוא גר בבאר-שבע. .8המוגבל תמך בפסק-הדין שבערעור מטעמיו. .9פסק-הדין שלהלן, ככל שהוא נוגע להכרה בזכותו של המוגבל לתוספת קצבה, ניתן על דעת המותב כולו; אולם בנוגע לערעור החלופי, הוא משקף את דעת הרוב בלבד; חבר אחד של המותב היה בדעה, כי יש לדחות את הערעור החלופי ולהשאיר בעינה החלטת בית-דין קמא, שבה נפסקו למוגבל הפרשי הצמדה. .2פסק-הדין .1השאלה העומדת להכרעה היא השאלה, אם נתקיימו במוגבל התנאים אשר נקבעו בסעיף 14להסכם הניידות, או ליתר דיוק - אם נתקיימו שני התנאים בדבר המרחק בין מקום מגוריו ומקום עבודתו, ובדבר השימוש ברכבו בקביעות לשם נסיעה לעבודה. .2לעניין המרחק בין מקום המגורים ומקום העבודה: טענת המוסד בנקודה זו היא, עבודתו של המוגבל קשורה במגוריו בבאר-שבע, מאחר שהוא עובד בימים שבהם הוא נמצא בבית הוריו בבאר-שבע, ולפיכך אין לומר, שלצורכי העבודה מקום מגוריו הוא בירושלים. יש לציין, כי טענה זו לא נכללה בהודעת הערעור, והועלתה רק בעת הסיכומים בבית-הדין (סעיף 7(ג) לחלק י). גם אם לא נעלה את השאלה, אם בכלל ניתן היה להוסיף נימוק זה לערעור בשלב של סיכומים, מבלי שתוקנה תחילה הודעת הערעור, הרי מכל מקום מעיד הדבר, שגם המוסד לא ייחס משקל רב לטענה זו ולא היה בטוח אם יש להעלותה. לגופו של עניין: אין הכרח שיהיה לו לאדם מקום מגורים אחד: אדם יכול להתגורר בשני מקומות (ראה דב"ע לח/20-0), [1], בע' 370). במקרה הנדון עתה בפנינו, להבדיל ממה שנדון בדב"ע לח/20-0, [1], לא נדרש גם שהטוען לתוספת קצבה יתגורר במקום המגורים באופן קבוע; סעיף 14להסכם הניידות מדבר רק על "מקום מגורים". אולם צדק בית-הדין האזורי בקביעתו, כי דרוש גורם מסוים של קביעות (סעיף 6(א) לחלק י); על מנת שהמוגבל יזכה בתוספת קצבה, מן הדין שמקום העבודה יהיה מרוחק 20ק"מ לפחות ממקום המגורים המהווה מרכז חייו של המוגבל. כאמור בית-הדין האזורי קבע, כי חייו של המוגבל מתרכזים בירושלים, שם הוא לומד ושם מתנהלים חייו החברתיים, והוא בחר לעצמו עבודה חלקית בעירית באר-שבע כפי שבחר, רק מפני שעבודה זו מאפשרת לו להגביל ימי שהותו בבאר-שבע לימים שבהם נוכחותו בירושלים אינה הכרחית, ושאלמלא עבודתו לא היה נוסע מירושלים לבאר-שבע בתדירות כזאת. יתירה מזה: לא מצאנו כל ראיה, ואף לא נטען, כי בחופשות הלימודים באוניברסיטה המוגבל שוהה בבאר-שבע גם מעבר לימי עבודתו החלקית בעיריה. ברור איפוא, כי לעניין העמידה בתנאי סעיף 14האמור, מקום מגוריו של המוגבל הוא בירושלים והמרחק למקום העבודה עולה על 20ק"מ, ואילו בית הוריו בבאר-שבע מהווה רק מקום מגורים ארעי. .3אשר לתנאי שבסעיף 14(א) (2) (הנסיעה בקביעות ברכבו ממקום המגורים למקום העבודה), הרי נקבע כבר בדב"ע לח/20-0, [1], אשר הוזכר לעיל (ושצוטט בערעור זה על-ידי המוסד דווקא), כי הביטוי "בקביעות" אין פירושו שמצב מסוים חייב להתקיים "דרך קבע", מדי יום ביומו; נאמר שם, [1] (בע' 70), כי ייתכן גם הסדר חלקי שיהיה "קבוע". במקרה הנדון משתמש העובד ברכבו "בקביעות" לצורך נסיעותיו למקום העבודה. מדי שבוע, ביום חמישי, הוא נוסע ברכבו מירושלים למקום עבודתו בבאר-שבע, וביום א', מדי שבוע, הוא נוסע ברכבו חזרה ממקום עבודתו לירושלים. בשני ימי העבודה הנותרים הוא נוסע לעבודה מהמקום שבו הוא מתגורר בבאר-שבע, כך שבכל ימי עבודתו הוא נוסע לעבודה ברכבו, או - במלים אחרות - הוא משתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה לעבודה כנדרש בפסקה (2) לסעיף 14(א). .4נכון שרק פעם בשבוע, ביום חמישי, נוסע המוגבל לעבודה מרחק העולה על 20ק"מ, ואילו פעמיים בשבוע הוא נוסע לעבודה מבית הוריו בבאר-שבע ואינו עובר מרחק של 20ק"מ; אבל אין בהוראה שבפסקה (2) כל התייחסות למרחק המינימלי שעל המוגבל בניידות לעבור בדרכו למקום העבודה: אמנם ברור שחייב להיות קשר כל שהוא בין התנאי שבפסקה (1) בעניין המרחק של 20ק"מ, ובין התנאי שבפסקה (2), שאם לא כן מה בכלל התכלית בהצבת התנאי בקשר למרחק; אולם המוגבל יוצא ידי חובת תנאי זה של "קשר כל שהוא" כשהוא נוסע בקביעות, מדי שבוע, מירושלים למקום העבודה, ואחרי שלושה ימים נוסע חזרה ממקום העבודה לירושלים, מרחקים העולים על 20ק"מ בכל כיוון. .5אין גם לקבל את הטענה, שלא תמיד נוסע המוגבל לעבודה ממקום מגוריו. התשובה לכך היא, כי ראשית - אין בפסקה (2) כל דרישה שמוגבל בניידות יסע לעבודה ממקום מגוריו דווקא, בדומה לדרישה דומה בסעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי); ושנית - האמת היא, כי גם בימי שישי וראשון נוסע המוגבל לעבודה מהמקום שבו הוא מתגורר אותה עת; אמנם זה מקום מגוריו ה"ארעי", אבל אין ספק שדי בכך לצורך התנאי שבסעיף 14(א) (2) להסכם הניידות. .6נשארת הטענה החלופית בדבר ההצמדה למדד יוקר המחיה. המוסד טוען, כי על תשלום תוספת קצבה בפיגור חלות הוראות חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד- 1984(להלן - חוק הקצבאות), מאחר שתוספת קצבה היא בבחינת "קצבה" כמוגדר באותו חוק, ולא היה מקום להטיל עליו הפרשי הצמדה וריבית. אכן בעניין זה הדין עם המוסד. הביטוי קצבה לעניין חוק הקצבאות הוא: "תשלום חודשי המשולם לפי אחד החוקים שבתוספת". תוספת קצבה, כמו כל גמלה לפי הסכם הניידות, משתלמת על-ידי המוסד מכוח ההוראה שבסעיף 200לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 1לחוק הביטוח הלאומי מגדיר גמלה כ"כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 200", ולא יכול להיות ספק, כי "תוספת קצבה" הינה "הטבה לפי סעיף 200". חוק הביטוח הלאומי מופיע בין החוקים המפורטים בתוספת לחוק הקצבאות ועל-פי סעיף 8לחוק הקצבאות: "חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לא יחול לעניין קצבה, מענק ותגמול לפי הכנסה". מכאן שבמקרה של איחור בתשלום תוספת קצבה אין להטיל הפרשי הצמדה וריבית, אלא לנהוג על-פי הוראות חוק הקצבאות. .7לסיכום: הערעור מתקבל חלקית כך, שבע' 4לפסק-הדין שבערעור, בקטע האחרון, במקום המלים "הסכומים האמורים יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ממועד הזכאות ועד לתשלום בפועל", יבוא; "הסכומים האמורים ישולמו כאמור בחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד-1984, ובתקנות שהותקנו על-פי החוק האמור". .8אין צו להוצאות.ניידות