פקיד התביעות בביטוח לאומי כתב: "תקופת אי-כושר אשר רשומה בתעודות (הכוונה לאישורים הרפואיים שהמציא המבוטח-התובע) ארוכה ביחס לפגיעה ולתוצאותיה ולכן לא נוכל לקבל את התעודות". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקופת אי כושר ארוכה ביחס לפגיעה בתאונת עבודה: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מג/8-0) התבררה תובענה של המערער נגד המוסד לביטוח לאומי, שעניין "דמי פגיעה" על-פי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי), בעקבות תאונת עבודה שארעה ביום .5.5.1982 בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן ערעורו לבית-דין זה. .2העודות הצריכות לעניין הן: א) התובע, חשמלאי, עבד בחרות בע"מ ירושלים; ב) ביום 5.5.1982נפגע בתאונה שהוכרה כ"תאונת עבודה"; ג) בגין פרק הזמן שבין 6.5.1982לבין 31.5.1982שילם המוסד "דמי פגיעה" על סמך תעודות רפואיות; ד) התובע הגיש תעודות רפואיות כנדרש בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954(להלן - תקנות ביטוח בפני פגיעה בעבודה), גם בגין פרק הזמן שבהמשך, היינו החל מיום 1.6.1982ועד ליום 19.8.1982, אך המוסד לביטוח לאומי - פקיד התביעות סרב לשלם דמי פגיעה בעד אותו פרק זמן בנימוק, שעל-פי סעיף 48לחוק הביטוח הלאומי, "דמי פגיעה משתלמים (ישולמו) למבוטח אשר אינו מסוגל לבצע את עבודתו ו/או עבודה אחרת בגין פגיעה בעבודה". יצוין כבר עתה, שנימוקו של פקיד התביעות הוא שיכתוב חופשי של נוסח הסעיף; פקיד התביעות השמיט את המלה "מתאימה" בין המלים "עבודה" ו"אחרת". המשיך פקיד התביעות וכתב: "תקופת אי-כושר אשר רשומה בתעודות הללו (הכוונה לאישורים הרפואיים שהמציא המבוטח-התובע) ארוכה ביחס לפגיעה ולתוצאותיה ולכן כאמור לא נוכל לקבל את התעודות". .3התובע, שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, כתב לבית-הדין מכתב, שאותו רואה בית-דין לעבודה ככתב תביעה. צוין בתור הנדון "... דמי פגיעה". במכתב ציין התובע, כי במשך שלושת החודשים שבהם מדובר קיבל "טיפולים פיזיוטרפיים יומיומיים. בהמשך אומר התובע "אינני פקיד היושב במשך העבודה: אני חשמלאי בנין ועבודתי היא פיסית במלוא מובן המלה". .4בכתב ההגנה נאמר, בין השאר, "אין כל קשר בין תקופות אי-הכושר של התובע החל מיום 1.6.1982לבין התאונה דלעיל". .5בהמשך הדיון בבית-הדין האזורי, מינה בית-הדין מומחה-יועץ רפואי והציג בפניו את השאלות: א) "האם לדעת המומחה היה התובע בלתי-כשיר לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת בתקופה הנוספת" (1.6.1982-19.8.1982, היא התקופה המכוסה על-ידי אישורים רפואיים שהמציא התובע בשעתו, למוסד לביטוח לאומי): ב) "האם אי-הכושר נגרם על-ידי התאונה מיום 5.5.1982, ובאיזו מידה נגרם" (ההדגשה לא במקור). 5.1א) בחוות-דעתו אמר המומחה, פרופסור גבריאל טורק, בין השאר: "בסיכומו של דבר לפנינו ללא ספק סיכון אישי גדול ומשמעותי. מטבע הדברים שתאונה כלשהי אצל אישיות כזו היא מכשול אשר דרך ההשתקמות ממנה היא ארוכה וקשה... אני בהחלט בדעה שלאחר התאונה היתה אמנם תקופה של מספר חדשים בהם התובע לא היה באופן מלא מסוגל לעבוד". ב) בעקבות חוות-הדעת שנתן המומחה, הפנה בית-הדין, כנראה מיזמתו, שאלה נוספת למומחה והיא, אם בתקופה האמורה "היה התובע בלתי-כשיר לעבודתו (באופן מלא), או לעבודה מתאימה אחרת, ואם כן - האם אי-כושר זה קשור סיבתית בתאונת הדרכים": ג) על השאלה האמורה בפסקה הקודמת השיב המומחה, ביום 19.7.1984, באומרו: "לאור הנתונים המפורטים בחוות-דעתי המקורית, אני בהחלט בדעה שהתובע לא היה מסוגל לעבודה גם לאחר התאריך .1.6.1982אי-הכושר הנ"ל קשור בתאונה מיום 5.5.1982במובן החמרה של מצב קודם-תאונה". 5.2העתק התשובה מיום 19.7.1984נשלח לצדדים ובא-כוח המוסד לביטוח לאומי ביקש להציג למומחה "את השאלה הבאה: אי-כושר לעבוד אין פירושו חוסר היכולת לעבוד עבודה מלאה, אלא חוסר היכולת לעבו בכלל ולו גם עבודה חלקית. לאור זאת - האם התובע היה מסוגל לעבוד עבודה חלקית (ההדגשה במקור) בתקופה הרלבנטית?". א) בית-הדין העביר למומחה רק את השאלה, ובצדק התעלם מאותו חלק של הבקשה שבו הנחיה משפטית, וייאמר מייד: הנחיה מוטעית ומטעה. השאלה שהועברה למומחה היתה "האם בתקופה הרלבנטית היה התובע מסוגל לעבוד עבודה חלקית?": ג) ביום 21.9.1984השלים המומחה את חוות-דעתו באומרו: "באשר לשאלה של בית-הדין הנני מציין בחוות-דעתי (הקודמת), כי 'אני בהחלט בדעה שלאחר התאונה היתה תקופה של מספר חודשים בהם התובע לא היה באופן מלא מסוגל לעבודה'. פסקה זו מדברת בעד עצמה. 'לא היה באופן מלא מסוגל לעבודה' פירושו, שאכן אי-כושר לא היה מלא, והפירוש השני הוא, כי אכן היה מסוגל לפחות באופן חלקי לעבודה 'מתאימה אחרת'". .6בפסק-הדין שבערעור, פסק-דין הדוחה את התביעה נאמר: " .1זוהי תביעה להמשך דמי פגיעה. .2דמי פגיעה משתלמים לעובד שכיר אשר איננו כשיר לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת. מתוך חוות-הדעת המפורטת של המומחה עולה, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה אמנם נפגע כושר עבודתו, אולם לא באופן מוחלט, כנדרש על-פי החוק. על כן אין התובע זכאי לדמי פגיעה. בשל ירידת כושרו לעבודה באותה תקופה קיבל התובע פיצוי במסגרת נכות מעבודה, כאשר נקבעו לו % 40נכות, ולאחר מכן % 20נכות זמניים. .3התוצאה היא, איפוא, כי דין התביעה להידחות". .Iiפסק-דין .1יש לציין, שלאורך כל הדרך, החל מהחלטת פקיד התביעות על נימוקיה (סעיף 2(ד) שבחלק iלעיל), טופל עניינו של התובע-המשיב מתוך אי-מודעות מוחלטת למהות של דמי פגיעה ומטרתה של אותה גמלה, ובעקבות זאת התנהל הדיון כולו שלא על הפסים המתאימים לעניין. על מנת שהדבר לא יחזור חלילה, טוב כי האמור לעיל יוסבר ויפורט ולו גם בתכלית הקיצור. .2מהי הגמלה "דמי פגיעה" ומה מטרתה, במסגרת הגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, ובמיוחד פרק ג' שבו - ביטוח נפגעי עבודה? ברור שזאת "גמלה במזומנים", להבדיל מ"גמלה בעין". במסגרת גמלאות במזומנים - דמי פגיעה מסווג כ"גמלה קצרת מועד", .short term benifitsידוע לכל המצוי במינהל ביטוח לאומי, כי אחד המאפיינים גמלה קצרת מועד הוא "פשטות האדמיניסטרציה" כדי לחסוך במנגנון ובמינהל ולמנוע מצב, שבו הטיפול במתן הגמלה יעלה יותר ביוקר מאשר עצם מתן הגמלה. 2.1האמור מודגם, חלקית, בדרכו של המחוקק הישראלי עת הפחית מדמי הביטוח שמשלמים בגין פגיעה בעבודה מעבידים המשלמים "דמי פגיעה" מקופתם הם, ובמיוחד עת קובע הסעיף 51לחוק הביטוח הלאומי, כי "מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על-פי סעיף 162לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו". זה לסיווג הגמלה. 2.2א) מכאן למהות הגמלה ומטרתה. קביעת מהות הגמלה ומטרתה מחייבת לחזור למצב שקדם לחוק הביטוח הלאומי, עת הנפגעים בתאונת עבודה קיבלו פיצויים מכוח פקודת הפצויים, 1947, ופקודה שקדמה לה. לפי החוק דאז הבחינו בין temporaryלבין ,permanentוכל אחד מאלה - בגין "מלא, ,totalלבין "חלקי", .partialאותו מצב גרם לאי-וודאות רבה בכל הנוגע לזכויות, שהאריכה העדרות מעבודה והרבתה הזדקקת לרופאים, לעורכי-דין ולערכאות; ב) אחד החידושים שבחוק הביטוח הלאומי הוא ניתוק בין שני שלבים, שני מצבים בעקבות תאונת עבודה: השלב הראשון, הסמוך לתאונה, ובו גם פגיעה קלה מביאה להפסקת עבודה, והמאפיין אותו מבחינה רפואית הוא זמניות וטרם התגבשות התוצאה: השלב השני, שלב שבא עם תום השלב הראשון, והמאפיין אותו מבחינה רפואית הוא התגבשות התוצאה; ג) ברור שהמחיצה בין שני השלבים אינה בלתי-חדירה. כנראה לאור הניסיון המצטבר בעולם - קבע המחוקק גבול של זמן לתקופה הראשונה, היינו שישה חודשים. בחוק המקורי הגבול היה מוחלט, ועם תום עשרים ושישה שבועות, או עם התגבש המצב קודם לכן - עברו לשלב השני וכלל לא הוכר מצב של נכות זמנית; ד) סייג אחר למשך זמן הזכאות לדמי פגיעה המעיד על "זמניות" ואי-התגבשות התוצאה הוא בתנאי שבסעיף 48(א) לחוק, לפיו "נזקק (המבוטח) לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה", הכל כמובן במסגרת עשרים ושישה השבועות. 2.3א) מאותה "זמניות" מאותו מצב של טרם התגבשות המצב, עולה משקלו של מקום העבודה-המעביד בכל הנוגע לדמי פגיעה. מצד אחד אפשרות הפיכתו של המעביד כ"מבטח" במקום המוסד לביטוח לאומי (סעיף 162לחוק) ומצד שני אפשרות עשייתו של המעביד כ"סוכן" תשלומים של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שעצם התאונה הוכרה כתאונת עבודה, כך שהמוסד מחזיר למעביד את הסכום ששילם "לאחר שהמציא הוכחות על התשלום" (תקנה 22לתקנות ביטוח בפני פגיעה בעבודה). ראוי לציין, שלמעביד כאמור משלם המוסד גם עמלה בשיעור של %2.5, וייאמר, שהטעם לכל ההסדר ברור ומובן מאליו; ב) למסכת זאת מצטרף גם מעמדו של "שירות רפואי מוסמך", מכוח סעיף 45לחוק. רק "שירות רפואי מוסמך" רשאי ליתן אישור שחייבים לצרף לתובענה לדמי פגיעה. "אישור" על תוצאות הפגיעה ועל תקופת אי-כושרו של המבוטח לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת" (תקנה 11לתקנות ביטוח בפני פגיעה בעבודה); ג) "המוסד הרפואי המוסמך" הוא, איפוא, חלק מהמנגנון שהחוק קבע למימוש זכות לדמי פגיעה. אין מעמד, לעניין החלטה של פקיד תביעות, לכל רופא אחר, ובמידה מסוימת - דומה, אם כי לא זהה, מעמדו למעמד של ועדה רפואית. ברור, שאם מעל פני ה"אישור" עולים ספקות או עולות שאלות רשאי פקיד התביעות לבקש הסבר והבהרה. 2.4א) מכל האמור עד כאן עולה התנאי העיקרי לזכאות לדמי פגיעה. התנאי הוא, שאין המבוטח "מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת": לעבודתו, משמע לעבודה שאותה הוא ביצע ואותה הוא אמור לבצע אצל מעבידו, ועבודה "מתאימה אחרת", משמע עבודה מתאימה אחרת שהמעביד יכול ורואה לאפשרי ליתן לעובד שבו מדובר. ככלות הכל אין לשכוח, שהמעביד הוא ששילם דמי ביטוח בעד העובד על כן זכאי הוא לכך, שעם שובו של העובד לעבודה, יהא הוא במצב המאפשר לו לפעול במסגרת המפעל כפי שפעל קודם וכנגד זה לשלם שכר עבודה. אין, אגב, להתעלם מעובדה שעובד המקבל דמי פגיעה, ממילא מפסיד רבע משכר עבודתו (סעיף 53לחוק). מכאן המשקל של אישור "שירות רפואי מוסמך", שהוא כמעט בכל המקרי אותו גוף שעל-פי אישוריו פועל המעביד; ב) לאמור בפסקה הקודמת וליישומה, אין כל חשיבות לרקע הרפואי ולעברו הרפואי של המבוטח ואין כל חשיבות, מהו אחוז המוגבלות הרפואית לעניין קביעת דרגת נכות. אין "דמי פגיעה" חלקיים עת בעובד מדובר, להבדיל ממקרה שבו ב"עצמאי מדובר" (סעיף 58לחוק); ג) לאמור בפסקה 2.4(א) רלבנטי פסק-הדין בעניין נגה פלדמן (דב"ע מא/190-0, [1], בע' 336-337), שם נאמר: " .3מכאן להיבט המשפטי. יש לשים לב למונחים בהם נקט המחוקק: 'עבודתו' ו'עבודה מתאימה אחרת'. בסוגיה זו, של היותו או אי-היותו של המבוטח מסוגל 'לעבודתו' 'ולעבודה מתאימה אחרת' נאמר עוד לפני כשלושים שנה, עם תחילת חוק הביטוח הלאומי, כי: 'בדרך כלל תשמש העובדה שהמבוטח הפסיק את עבודתו באישור רופא, כהוכחה לכך שאין הוא מסוגל לעבודתו. אך השאלה תתעורר באותם המקרים בהם אין המבוטח חוזר לעבודתו בגלל חוסר אפשרות לקבל עבודה במקומו הקודם ויצטרכו לפסוק אם אין הוא מסוגל לעבודה מתאימה אחרת... הכלל שהתגבש בפסקי-הדין (לפירוש תנאי דומה בפקודת הפיצויים לעובדים) הוא, ששאלת התאמת העבודה או אי-התאמתה היא שאלה שבעובדה בכל מקרה ומקרה, בשים לב לא רק למצב הבריאות, אלא גם לסוג העבודה הקודמת למקצועו של הנפגע ולסוג העבודה המוצעת'". .3ומהכלל אל הפרט - לעומד לדיון בערעור זה. 3.1ביום 5.5.1982ארעה תאונה. התאונה אושרה כתאונת עבודה ועל סמך "אישור רפואי" שולמו דמי פגיעה, בעד פרק ועד יום .31.5.1982הוגשו אישורים רפואיים נוספים, המתייחסים לפרק הזמן שבהמשך ועד יום 19.8.1982, אך פקידת התביעות סרבה ליתן הוראת תשלום. אחד הנימוקים היה: "תקופת אי-הכושר הרשומה בתעודות הללו ארוכה ביחס לפגיעה ולתוצאותיה... " (סעיף 2(ד) סיפה שבחלק iלעיל). כן התייחסה הפקידה לסעיף 48לחוק והביאה אותה שלא במדויק, תוך השמטת המלה "מתאימה" בקשר לעבודה אחרת. כאן הטענה הראשונה; "מי שמך", מי הקנה לפקידת התביעות את הכוח לפסול אישור של "שירות רפואי מוסמך" ולקבוע, שאין אמת באישורו של אותו שירות שהוסמך לעניין כדין, והיא קובעת אחרת: כל זה מבלי לעשות את אשר מצפים ממנה במקרה של ספק העולה מעל פני האישור: לפנות, עם העתק למבוטח, ולבקש הסבר והבהרה. חמור מכל וחשוב מכל: לא מצאו לנכון לברר אצל המעביד, אם הוא מוכן לחדש את עבודתו של הנכה בעבודה שעשה לפני התאונה, או שמא יש לו עבודה מתאימה אחרת עבורו. 3.2א) מכאן שרשרת של טעויות ומסלול מוטעה. הכל טופל על מסלול "נכות", ולאו דווקא "נכות" מתאונת עבודה, ובמושגים של נכות. דוגמה לכך, השאלה שביקש פרקליטו של המוסד להציג למומחה, או ליתר דיוק "ההנחיה" המשפטית שקדמה לשאלה: "אי-כושר לעבוד אין פירושו חוסר יכולת לעבוד עבודה מלאה, אלא חוסר היכולת לעבוד בכלל ולו גם עבודה חלקית" (סעיף 5.2שבחלק iלעיל). בכך שורש השגיאה וטוב שלא בנוסח זה העביר ביתהדין את השאלה למומחה (סעיף 5.2(א) שבחלק iלעיל). אך גם השאלה כפי שהועברה למומחה (סעיף 5.2(א) שבחלק iלעיל) לא נוסחה כדרוש לעניין דמי פגיעה, כעולה מכל האמור בסעיפים הקודמים - היות המבוטח מסוגל "לעבודה חלקית" עדין אינו מונע זכאות לדמי פגיעה: ב) למומחה הרפואי הוצגה "שאלת הבהרה" כאילו היה עד מטעם המבוטח ועמד לחקירה נגדית. חוות-הדעת שנתן והתשובות שהשיב על שאלות ההבהרה היו חד-משמעיות. במשך מספר חודשים שלאחר התאונה לא היה המבוטח מסוגל לחזור ל"עבודתו" - עבודה "מלאה". אפשרות לעבוד עבודה חלקית אינה רלבנטית לעניין דמי פגיעה, כעולה מכל אשר נאמר בסעיפים הקודמים, אלא אם המעביד מוכן לקבל את העובד לעבודה "חלקית" ולשלם לו מלוא השכר. גם בית-הדין האזורי, בפסק-הדין, ייחס משקל מכריע לעובדה, שהפגיעה בכושר העבודה "לא היתה מוחלטת", והרי, שוב: לעניין "דמי פגיעה" לא זה הקובע. .4ברור, איפוא, שללא יסוד פסל פקיד התביעות את האישורים הרפואיים מטעם השירות הרפואי המוסמך, אישורים שביסודו של דבר ולעניין דמי פגיעה ניתנו לפי מבחנים נכונים, אשר מומחה רפואי מטעם בית-הדין מצא אותם כמשקפים את המצב. התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל כך, שהמוסד ישלם למבוטח-המערער דמי פגיעה בעד פרק הזמן שמיום 1.6.1982ועד ליום 19.8.1982- מעודכן לפי הדין. אם בגין אותו פרק זמן שולמה קצבת נכות - ינוכה הסכום אשר שולם, בתנאי שלעניין ירידת ערך המטבע יפעלו על סמך אותו בסיס בעדכון דמי הפגיעה וקצבת הנכות ששולמה, אם שולמה.אי כושר עבודהתאונת עבודה