המצאה בשטחי הרשות

המצאה בשטחי הרשות 1. המשיב - התובע, אזרח גרמניה, טוען בכתב תביעה בסדר דין מקוצר, כי המבקש - הנתבע, תושב אל-עזרייה, חב לו סכום של 150,000 ₪ על יסוד "התחשבנות סופית וכוללת" (סעיף 3 לכתב התביעה) שנערכה בין הצדדים במסגרת הקשרים העיסקיים ביניהם. אותה התחשבנות סופית כוללת נעשתה בתאריך 20.5.86 בפריס, במסגרתה, לפי הטענה, חתם הנתבע על שטר חוב בו אישר והודה בכתב בקיומו של חוב לתובע בסכום של 65,000 פרנקים צרפתיים. עוד נטען בכתב התביעה, כי בהזדמנויות שונות לאחר מכן הודה הנתבע בנוכחות עדים בחבותו על פי המסמך הנ"ל והתחייב לשלם לתובע את סכום החוב, אך לשווא (סעיף 6 לכתב התביעה). מכאן התביעה לתשלום סכום החוב על-פי מסמך ההתחייבות. 2. המבקש הגיש בקשה לדחייתה על הסף של התביעה בשל כל אחד מן הנימוקים שלהלן: א. כתב התביעה לא הומצא למבקש כדין. ב. המבקש הוא תושב הרשות הפלסטינית והמשיב הוא תושב זר, תושב גרמניה; מסמך ההתחייבות מושא התביעה נערך בין הצדדים בפריס. בנסיבות אלה אין לצדדים או לעניין מושא התביעה כל זיקה לישראל, ולפיכך בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה. ג. עילת התביעה, המושתתת על המסמך שנחתם בפריס בתאריך 20.5.86, התיישנה. בהחלטת כב' הרשמת נמרודי מיום 17.1.01 הועברה הבקשה לדחייה על הסף לטיפולו של שופט. אדון להלן בטענות המבקש כסדרן. 3. המבקש מתגורר בישוב אל-עזרייה, ולטענתו לא הומצא לידיו כתב התביעה כדין - לא מכוח תפיסתו באופן אישי בשטח ישראל והמצאת הכתב לידיו; לא על-פי היתר המצאה לחו"ל על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ולא על פי הוראות סעיף 3 לצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - טיפול בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט - 1999. תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התשכ"ט - 1969 מגדירות "איזור" ככל אחד מן השטחים המוחזקים בידי צבא הגנה לישראל. החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח - 1977 כולל, בסעיף 1 לתוספת שבו, הגדרה של "איזור" כ"כל אחד מאלה: יהודה ושומרון וחבל עזה למעט שטחי המועצה הפלסטינית" הם "השטחים הכלולים מעת לעת, בתחום הסמכות הטריטוריאלית של המועצה לפי ההסכם". ההסכם הוא הסכם הביניים שנחתם בין מדינת ישראל לבין אש"פ ב-28.9.95. בענייננו, המדובר במבקש המתגורר בישוב אל-עזרייה, הסמוך לירושלים. על פי תעודת עובד ציבור מיום 15.5.01 של סא"ל יאיר בלומנטל, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, מיקום הכפר אל-עזרייה הוא בשטח B כמשמעו בהסכם הביניים. המדובר, איפא, בישוב הנמצא בתחומי שטחי המועצה הפלסטינית ולא ב"איזור". סעיף 3 לצו שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט - 1999 (להלן: הצו), קובע כדלקמן: "3. (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי המועצה הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית. (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור יצרף לו תרגום לערבית, מאושר בידי עורך דין ישראלי. (ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל-1969, או תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמכים בשטחים המוחזקים), התש"ל-1969" העולה מן המקובץ, כי החל מיום 20.1.99, יום פרסום הצו, יכול בית משפט בישראל לקנות סמכות בינלאומית לגבי נתבע הנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית על ידי המצאת כתבי בי הדין לידיו בדרך שנקבעה בצו. בענייננו, אין מחלוקת כי המשיב לא נקט בדרך שנקבעה בצו, ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לפטור את המשיב מנקיטת הפעולות על פי הצו, מן הטעם שבית משפט זה קנה סמכות בינלאומית לדון בתובענה מכח התייצבותו של הנתבע - המבקש - לדיון. זאת, לא רק במסגרת הבקשה הנוכחית המתבררת בפני, אלא גם במהלך הדיון בבקשה שהגיש לביטול פסק הדין שניתן בהעדר בתאריך 17.8.00. אותה בקשה של המבקש התקבלה, בהסכמה, בעת הדיון שהתקיים בה בתאריך 19.12.00. במסגרת אותה הסכמה לביטול פסק הדין הוסכם גם, כי המבקש יגיש בקשה לרשות להתגונן או כל בקשה אחרת שיש בדעתו להגיש. עוד יש להזכיר, כי הצו קובע מנגנון המצאה לשטחי הרשות הפלסטינית, שאינו כרוך בהפעלת שיקול דעת בדבר התרת עצם ההמצאה (השווה: תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי נעשתה המצאה כדין של כתב התביעה למבקש ואין צורך בהמצאה פורמלית על פי ההסדר שבצו (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 36 - 37; ת.א. 1075/98 נאצר אבו חיארה נ' חברת הביטוח הלאומית - החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט ע. קמא, מיום 2.8.98 - לא פורסמה). 4. ואולם, אפילו יש לבית המשפט סמכות בינלאומית לדון בתובענה, יכול שיימנע מעשות כן מן הטעם שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות. בעניין זה טוען המבקש, כי הפורום הישראלי הוא פורום אקראי ואין לו כל זיקה - לא לצדדים (תובע אזרח גרמניה ונתבע תושב הרשות הפלסטינית) ולא לעניין מושא התביעה (אכיפת התחייבות בכתב שנעשתה בפריס). בפסק הדין ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, נקבע בעמ' 269, כי: "נקודת המוצא היא, כי לבית המשפט כאן יש סמכות לדון בתביעה, ושאלת הפורום הנאות היא שאלה שבשיקול דעת בית המשפט, והוא מפעיל אותו על פי קריטריונים מקובלים...בקביעת טבעיות הפורום יש להתחשב בנסיבות כולן וליישם את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נשוא הדיון". עוד נקבע, כי מבחן מירב הזיקות מוכרע על פי שני סוגי שיקולים: שיקולים המתייחסים לבעלי הדין ושיקולים ציבוריים. השיקולים הציבוריים יילקחו בחשבון אם ובמידה שהשיקולים המתייחסים לבעלי הדין יוצרים זיקות מעויינות. ברע"א 4716/93 הנ"ל נקבע גם, שם, כי: ”בין השיקולים המתייחסים לבעלי הדין ניתנת הדעת לנוחות הצדדים, למקום מגורי העדים, לאפשרות לחייב עדים להעיד ולהוצאות הכרוכות בהבאתם, לאפשרות לערוך ביקור במקום הארוע אם יתעורר צורך בכך ולאפשרות לאכוף את פסק הדין. לשם קביעת הזיקות נבחנים, בין השאר: מקום מושבם של הצדדים, המקום שבו הם מנהלים את חייהם, המקום שבו הם מנהלים את עסקיהם ומקום ארוע התאונה. כן נשקלות האפשרות המעשית של הגשת התביעה בפורום הזר והשאלות אם תהיה לאותו פורום סמכות הן על התובע והן על הנתבע ואם הסעד שיקבל התובע יהיה דומה במהותו לסעד בפורום שנבחר וישקף צדק מהותי, או יהיה בלתי סביר באופן קיצוני". לאחרונה ניתנו מספר פסקי דין בשאלת הפורום הנאות. המסקנה העולה מעיון בהם היא, כי משקלה של הטענה נחלש. "לאור המציאות המודרנית וההתפתחויות הטכנולוגיות, אין מייחסים עוד למבחן של מירב הזיקות את המשקל שהיו מייחסים לו בעבר לעניין טענת הפורום הבלתי נאות ... בית המשפט המחוזי פסק כי בית המשפט בישראל הוא פורום נאות, משום שלחברות פילה ונייק סימני מסחר הרשומים בישראל והנעליים מושא התביעות מצויות בישראל. גם אני סבור כך. די בזיקות אלה וכן בעובדה שנטענה בפנינו, כי החברות נייק ופילה מנהלות את עסקיהן בישראל באמצעות מפיץ מקומי, כדי לדחות את הטענה" (רע"א 2736/98 . HABBOUB BROS. CO נ' NIKE INTERNATIONAL LTD. פ"ד נד(1) 614, בעמ' 621). ברע"א 2705/97 הגבס א.סיני (1989) בעמ נ' .THE LOCKFORMER CO (תק-על 98(1) 286) נאמר בהקשר זה: "להנחה זו, על פיה בדרך כלל ייטה בית המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול', שאין בו עוד את אותה משמעות מכבידה כבעבר למרחקים שבין מקום אחד למשנהו. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטיה להעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (וראה גם: רע"א 2903/96 אליהו מסיקה נ' פרופ' וינקו דולנס, תק-על 98(1) 504). 5. מן הכלל אל הפרט. כאמור, המבקש טוען כי הפורום הטבעי לדון בתביעה הוא בית המשפט במקום מגוריו של הנתבע (אל-עזרייה) או בית המשפט בצרפת, מקום עריכת מסמך ההתחייבות. המשיב טוען לבכורה של הפורום הישראלי בשל כך שהישוב אל-עזרייה נמצא סמוך לישראל, וכן לנוכח הטענה כי המבקש התחייב בפני עדים בישראל לשלם את החוב למשיב. איני סבורה, כי יש בשני הנימוקים שהובאו לעיל כדי להפוך את הפורום הישראלי לפורום המתאים לדון בתובענה. מיקומה של אל-עזרייה בסמוך לישראל אינו גורע ממעמדה כשטח שנתון לשליטתה של הרשות הפלסטינית, לרבות בתי המשפט הפלסטיניים באותו שטח. המדובר בקירבה לישראל, אך לא בתושבות בישראל. אין די במגורים בשטח הנתון לשליטה זרה - בסמוך למדינה פלונית - כדי להפוך את בתי המשפט שלה לפורום הטבעי לדון בתובענה שחפץ אותו זר להגיש. הוא הדין בקיומם של עדים, תושבי ישראל. הפורום אינו יכול ללכת אחר מקומם של העדים כגורם בלעדי. נותרות, איפא, העובדות שצויינו לעיל, כי המדובר בתובענה בין בעלי דין שאין להם כל זיקה לישראל, ואף לעניין מושא התובענה אין כל זיקה לישראל. כאמור, המדובר בתביעה לתשלום חוב המעוגן במסמך בכתב שנעשה בפריס. בנסיבות אלה, איני רואה כל זיקה הקושרת את התובענה והצדדים לישראל. ואולם, על פי פסקי הדין שהובאו לעיל, יש להפחית בימינו אלה ממשקלה של טענת הפורום הלא נאות. לפיכך, אם טעיתי במסקנתי כי הפורום הישראלי איננו מתאים לדון בתובענה, כי אז מסקנה נוספת אליה הגעתי היא, כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. במה דברים אמורים. 6. התובענה שהגיש המשיב נגד המבקש מיועדת לאכיפתה של התחייבות בכתב שנעשתה בין הצדדים בשנת 1986. עילת תביעה זו התיישנה ולא ניתן עוד לתבוע על-פיה. טוען המשיב - "מדוע לא מבחין הוא [המבקש - א.א.ג] בין עילת התביעה המבוססת אכן על המסמך בכתב משנת 1986, לבין יתר עילות התביעה המבוססות על אישור והודאת המבקש במחוייבותו לשלם את החוב למשיב במסגרת הסיכומים והמפגשים הרבים שהיו בין הצדדים בהשתתפות המבקש עצמו - ואשר נתקיימו בארץ (ולא בצרפת) בפני עדים מקומיים (בארץ) שהינם מן המכובדים ביותר וזאת במהלך שנות 96, 97 ו-98". דא עקא, עילת התביעה נותרה אחת - אותה התחייבות שנטל על עצמו המבקש, לפי הטענה, במסמך משנת 1986. ייתכן כי המבקש הודה בקיום החוב בהזדמנויות שונות לאחר מכן ואף הבטיח לפרוע אותו, כפי שנטען בכתב התביעה, ואולם מדובר בהודאה בחוב קיים ולא ביצירתה של התחייבות חדשה. היינו, אפילו צודק המשיב בכל האמור בכתב התביעה, דין תביעתו להדחות מחמת התיישנות. הודאה כשלעצמה אינה יוצרת עילת תביעה. היא מהווה הודאה בעילה קיימת, אישור שלה, אך אין בה כדי להוות עילה חדשה שניתן לתבוע על פיה. בענייננו, גם אם הודה המבקש בקיום החוב, ואף אם עשה כן מספר פעמים, הוא אישר את העילה משנת 1986. זאת ותו לא, וכאמור, עילה זו התיישנה. עיון בהוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, מחזק מסקנה זו. על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כאשר "הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". בענייננו, לא נטען כי נעשתה הודאה כזו - העונה על דרישות סעיף 9 - המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לפיכך, אין תחולה להוראות סעיף 9 הנ"ל, ויש לקבוע כי תקופת ההתיישנות חלפה ועילת התביעה התיישנה. בשולי הדברים יוער, כי דברי לעיל בעניין ההתיישנות נאמרו על יסוד ההנחה, כי הדין המהותי החל על נסיבות העניין ועל ההתחייבות בין הצדדים הוא הדין הישראלי . בהעדר טיעון בענין זה, יש לקבוע כך, ולו מכוח חזקת שוויון הדינים (ראה: ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ. הולינגסוורת' ג.מ.ב.ה., פ"ד מד(3) 600, 607; ע"א 126/80 גרדיאן איסטרן אינשורנס קומפני לימיטד נ' א. רוסמן ושות' בע"מ, פ"ד לו(3) 295, 298). 7. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות על הסף, וכך אני מורה. המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. המצאת כתבי בי דין