אכיפת חוזה למכירת מכונית: התובענה ויריעת המחלוקת 1. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש בשתי התובענות - ת"א 2987/96 ות"א 6501/97 שהדיון בהן אוחד - עותר התובע לאכיפת חוזה למכירת מכונית שנכרת בין בעלי הדין ביום 29.10.95 (להלן - החוזה). על-פי החוזה מכר התובע לנתבעת מכונית מתוצרת שברולט מס' רישוי 33-240-25 משנת יצור 1993, אשר שימשה באותה עת כמונית, תמורת 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. הסעד המבוקש הינו אכיפת החוזה על-ידי חיוב הנתבעת בתשלום סך של 98,680 ש"ח כערכו ביום הגשת התובענה. החיוב הכספי הנתבע מורכב מיתרת התמורה שלא שולמה לתובע עבור המכונית, מחמת ביטול הנתבעת שבעה מתוך עשרה שיקים דחויים שמסרה לו עבור הרכב, וכן מפיצוי מוסכם שנקבע בחוזה בשיעור של 5,000 דולר של ארה"ב. הנתבעת טוענת, כי התקשרה בחוזה עקב טעות, שהיא תוצאת הטעיה מהצהרות כוזבות של התובע, שהושמעו באוזני מנהל הנתבעת מר דוד טובול. לגרסתה, משנתחוור לה כי מדובר במצגים כוזבים, ביטלה כדין את החוזה - על יסוד סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- (להלן - חוק החוזים) - בהודעה בכתב ששלחה לתובע. המצגים הכוזבים הנטענים מתייחסים לזהותו של הבעלים הרשום של המכונית, לשעבוד שהוטל על הרכב, למחיר המחירון ולשיעור המכס הנדרש על-מנת לשנות את ייעוד השימוש במכונית ממונית לרכב פרטי. הרקע העובדתי 2. ביום 29.10.95 נכרת על-ידי בעלי הדין החוזה הנדון שלהלן תוכנו: "זכרון דברים בין X זקי ת"ז X - להלן המוכר לבין ד.ט. הבירה מס' חברה 51191443 - להלן הקונה מוסכם כי המוכר מוכר לקונה מכונית מסוג שברולט בוביל מודל 1993 מס' רכב 3324025 בסכום של 75,000 ש"ח + מע"מ. ידוע לקונה כי הרכב הנ"ל שימש כמונית. ידוע לקונה כי לאחר ביצוע העסקה יצטרך הקונה לשלם מיסים לבית המכס עבור הרכב. הקונה ישלם למוכר את הסכום הנ"ל ב10- תשלומים שווים על סך 7,500 ש"ח כל אחד החל מ31/10/95- ועד 30/7/96. את סכום המע"מ ישלם בתאריך המע"מ כנגד חשבונית כחוק. המוכר מתחייב למסור את הרכב שהוא משוחרר מעיקולים ו/או משעבודים ושאין על הרכב שום חוב ו/או זכות לצד ג'. הקונה מצהיר שהוא בדק את הרכב ומכיר את הרכב ושהוא מתאים לצרכיו. כל המפר הסכם זה זכאי הצד השני לפיצוי על סך 5000 $ יציג". על החוזה חתמו התובע מצד אחד, וטובול - בשם הנתבעת וכמנהלה - מצד שני. החוזה נכרת לאחר שהתובע וטובול נפגשו במוסך של ישראל דבריקו, שהוא אחיו של התובע וגיסו של טובול, וניגשו למשרדו של טובול המצוי בקרבת מקום. זכרון הדברים האמור נרשם בכתב ידו של טובול, ובעת עריכתו והחתימה עליו נכחו במשרד גם העדים מטעם התובע - אבי לאוי ועוזי דבריקו אחיו של התובע. שלושה מהשיקים שהפקידה הנתבעת בידי התובע נפרעו במועדם: השיק הראשון - ביום 31.10.95, השיק עבור המע"מ - ביום 15.11.95, והשיק השלישי בלוח התשלומים - ביום 30.11.95. 3. ביום 26.12.95 - כחודשיים לאחר חתימת החוזה - שלחה הנתבעת לתובע את המכתב נ1/, שבו טענה כי הטעה אותה במשא ומתן לקראת כריתת החוזה, בארבעה מצגים כוזבים שלהלן: בכך שטען כי מחיר המחירון של המכונית הוא 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ; בציינו כי המכס הנדרש לא יעלה על סכום של כ15,000- ש"ח; בהתחייבו כי המכונית תימסר כשהיא נקייה משיעבוד; ובהציגו עצמו כבעלים של הרכב. הנתבעת טענה במכתבה, כי לאחר חתימת החוזה נתחוורו לה העובדות הבאות: שמחיר המחירון של הרכב הוא 70,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ששיעור המכס הנדרש הוא כ50,000- ש"ח, שהמכונית משועבדת לבנק אגוד בע"מ ושהבעלים הרשום של הרכב אינו התובע אלא אדם אחר בשם נתן שושני. במכתב האמור הודיעה הנתבעת לתובע, כי היא רואה במעשיו משום הפרת התחייבויותיו על-פי החוזה, כי נתנה הוראה לבנק לבטל את השיקים שלא נפרעו, וכי היא דורשת ממנו להשיב את הכספים ששילמה לו בתוספת הפיצוי המוסכם בסך 5,000 דולר. בד בבד עם משלוח המכתב, הורתה הנתבעת לבנק שלא לכבד את יתרת השיקים שמסרה לתובע מסוף חודש דצמבר 1995 ואילך. למכתב זה לא נשלחה כל תגובה מטעם התובע. 4. בסמוך לאחר חילול השיק שזמן פרעונו היה 30.12.95, שלח ב"כ התובע לנתבעת ביום 7.1.96 מכתב דרישה לתשלום סכום השיק (נ2/); ואולם, במכתב לא היתה התייחסות כלשהי למכתבה של הנתבעת מיום 26.12.95 (נ1/) ולטענות שהועלו בו. 5. במענה למכתב האחרון, שלחה הנתבעת ביום 11.1.96 לב"כ התובע מכתב נוסף (נ3/), שבו חזרה על הטענות שהועלו במכתבה הראשון (נ1/) שאף צורף למכתב. הנתבעת הודיעה במכתב זה, כי נוכח מעשי המרמה הנטענים שבוצעו על-ידי התובע, היא רואה את עסקת מכירת הרכב כבטלה ומבוטלת, וכי היא שוקדת על הכנת תביעה כנגד התובע להשבת כספים שקיבל לטענתה במרמה, ולחיובו בתשלום הפיצוי המוסכם. 6. התובע לא הגיב למכתבה של הנתבעת בדבר ביטול החוזה, והגיש כשלושה שבועות לאחר מכן - ביום 2.2.96 - את התובענה בת"א 2987/96. בתובענה, שהוגשה בסדר דין מקוצר על יסוד החוזה והשיק שחולל, טען התובע כי הוא הבעלים של המכונית "הרשומה באופן פורמלי עפ"י דין ע"ש חברת המוניות בה הופעלה כמונית" (סעיף 2 לכתב התביעה). בכתב התביעה לא צויין מי החברה הרשומה כבעלים של הרכב, ולא היתה התייחסות כלשהי למכלול הטענות שהועלו על-ידי הנתבעת בהודעה בכתב על ביטול החוזה. 7. לאחר שחוללו כל יתר השיקים, הוגשה על-ידי התובע כנגד הנתבעת התובענה בת"א 6501/97 לתשלום יתרת החיוב הכספי. בכתב התביעה המתוקן - שהוגש ביום 7.7.97 בשתי התובענות שהדיון בהן אוחד - עתר התובע לאכיפת החוזה, באופן שיחייב את הנתבעת לשלם לו את מלוא התשלום על-פי החוזה ואת הפיצוי המוסכם. בשולי עתירתו לסעד הכספי האמור, ציין התובע בכתב התביעה כי הוא "מוכן לקיים את העסקה, כי המכונית עומדת לרשות הנתבעת בכל עת, וכי הוא מקיים ויקיים את כל ההתחייבויות המוטלות עליו על-פי ההסכם" (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן). גם בכתב התביעה המתוקן - כמו בכתבי התביעה הקודמים המקוריים - בחר התובע שלא להתייחס להודעת הביטול שנשלחה אליו על-ידי הנתבעים. יצויין, כי הנתבעת - שבמכתביה לתובע נ1/ ו-נ3/ דרשה ממנו להשיב לידיה את הכספים ששילמה לו בצירוף הפיצוי המוסכם וטענה כי היא שוקדת על הכנת תביעה משפטית לתשלום הסכומים האמורים - לא הגישה כל תביעה כאמור, ואף נמנעה מהגשת תביעה שכנגד בעניין זה, במסגרת התובענות הנדונות. ומכאן לשאלה האם קמה לנתבעת עילה שבדין לביטול החוזה, בשל המצגים הכוזבים שפורטו במכתביה נ1/ ו-נ3/, אגב התייחסות לכל מצג כוזב בנפרד. מחיר הרכב 8. הנתבעת טוענת, כאמור, כי בעת כריתת ההסכם הצהיר התובע ששווי הרכב הוא 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בשעה שמאוחר יותר נתחוור לה כי מחירו הינו 70,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התובע העיד, כי לפני העסקה עיינו הוא וטובול במחירון המכוניות המשומשות. הוא ציין, כי מחירה של המכונית הנדונה כמונית, על-פי המחירון ת1/, היה 65,000 ש"ח בתוספת 8% על דגם הרכב המשופר, דהיינו - 70,200 ש"ח. לדבריו, סיכם עם טובול על מחיר של 75,000 ש"ח, בשל פרישת התשלום, לבקשתו של טובול, לעשרה תשלומים שקליים חודשיים ללא הצמדה וריבית. טובול הכחיש בעדותו, כי ראה את המחירון לפני חתימת החוזה. הוא העיד, כי מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם ניגש למגרש למכירת מכוניות, שם ראה מחירון שבו הוערך שווי המונית בסכום של 68,000 ש"ח בתוספת מע"מ; ואולם, הנתבעת לא השמיעה עדות על מחיר שונה של הרכב מזה שננקב במחירון ת1/. עם זאת, בחקירתו הנגדית ציין טובול, כי לא היה מבטל את העיסקה בשל פער של כ6,000- ש"ח מהמחיר שצויין במחירון. לא שוכנעתי, כי התובע הטעה את מנהל הנתבעת בעניין מחיר המכונית כמונית על-פי המחירון. למסקנה זו הגעתי נוכח נתוני המחירון ת1/ שהלמו את עדותו של התובע, העדר ראיה מטעם הנתבעת על מחיר מחירון שונה של הרכב, והימנעותו של טובול ממתן הודעה על הטעייה בענין זה למרות שנודע לו לטענתו על מחיר המחירון השונה מספר ימים לאחר חתימת החוזה; וכל זאת, כאשר הלה אישר כאמור בעדותו, כי לא ראה בפער של כ6,000- ש"ח ביחס למחיר המחירון של הרכב עילה לביטול החוזה. לפיכך, אין עומדת לנתבעת הזכות לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים בגין ההטעיה הנטענת בעניין מחיר הרכב. שיעור המכס 9. ומכאן לטענת ההטעייה בעניין שיעור המכס שנדרש לשם הפיכת השימוש במכונית ממונית לרכב פרטי. מנהל הנתבעת העיד, כי בעת שניהל המשא ומתן עם התובע ושאל אותו מה יהיה סכום המכס שהוא צפוי לשלם, השיב לו הלה שזה מקרוב נדרש נהג מונית לשלם בגין עסקה דומה מכס בסכום של 11,000 ש"ח. טובול הוסיף והעיד, כי התובע אמר לו "שיש לו קשרים ... במכס ביפו, והוא ינסה לגמור את זה יותר בזול, אבל לכל היותר זה בין 10,000 ש"ח לבין 15,000 ש"ח". עוד העיד מנהל הנתבעת, כי לאחר מכן, בשיחה שנוהלה במשרדו בעת שנרשם זכרון הדברים, אמרו לו הן התובע והן אחיו עוזי דבריקו, שהמיסים לא יעלו על 15,000 ש"ח, ושגם עוזי - כמו התובע - ציין באותו מעמד, שנהג מונית אחר חוייב לשלם מכס בשיעור של 11,000 ש"ח בעסקה דומה. לדברי מנהל הנתבעת, בעת שניגש למשרדי המכס בירושלים, כשבוע לאחר חתימת החוזה, נמסרה לו הערכה כי שיעור המכס עומד על סך של כ-55,000 ש"ח, וכי חישובו המדוייק ייעשה רק לבקשת הבעלים של המכונית. הוא הוסיף וציין, כי משדיווח על כך לתובע, הבטיח לו הלה לטפל בעניין בעצמו, אך לא עשה זאת. עוד העיד טובול, כי בבדיקות שנעשו על-ידי עובד בחברה הנתבעת, בשם חיים, וכן על-ידי עוזי דבריקו - כשלושה שבועות לפני משלוח מכתב הביטול - נמסר לשניים על-ידי רשויות המכס נתון זהה בעניין שיעור המס הצפוי. דא עקא, שהנתבעת לא הביאה ראיה ולא השמיעה עדות מגורמי המס על שיעור המכס. יתירה מכך: היא נמנעה מלהזמין לעדות את חיים, ששמו הוזכר על-ידי טובול, ואף לא היפנתה לעוזי דבריקו בחקירתו הנגדית שאלות כלשהן - הן בעניין ההבטחות הנטענות של עוזי בעניין שיעור המס, והן בדבר הבירורים שעשה הלה לבקשתה ברשויות המכס. התובע הכחיש בעדותו, כי מסר למנהל הנתבעת הערכה על שיעור המכס שיידרש לצורך שינוי ייעוד המכונית ממונית לרכב פרטי. לתימוכין בגירסתו זו, השמיע התובע את העדים אברהם לאוי ואחיו עוזי דבריקו, שנכחו במהלך כתיבת זכרון הדברים. השניים העידו, כי לא שמעו במהלך המפגש וכתיבת החוזה, התייחסות של מי מהצדדים לסכום המכס הצפוי. 10. ממכלול הראיות ומהתרשמותי מהעדויות, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה, כי קמה לה עילה לביטול החוזה מחמת הטעייתה בעניין שיעור המכס הנדרש לשם שינוי ייעוד השימוש ברכב. ראשית דבר - הנתבעת לא הוכיחה מה שיעורו של המכס שהיה עליה לשלם לשם ביטול סיווגה של המכונית כמונית. הימנעותה מהזמנת ראיה מרשויות המכס בעניין זה פועלת לחובתה, ומקימה חזקה כי לו הוזמנה ראיה שכזו - לא היה בה כדי לתמוך בטענותיה. (ע"א 578/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760; ע"א 25/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603-602). זאת ועוד: הנתבעת נמנעה מלהציג לאחיו של התובע, עוזי דבריקו, במהלך חקירתו הנגדית את הגירסה שהעלה טובול בעדותו, לפיה גם עוזי עצמו ציין את סכום המס במעמד חתימת החוזה, ואף ניגש לבקשתו של טובול לרשויות המס לבירור שיעורו של המכס שידרש בגין העסקה. הימנעות זו מחקירתו של עוזי, על המצגים שנטען כי העלה באוזניו של טובול, מצביעה על כך שמדובר בגירסה שנולדה במהלך עדותו של האחרון. הימנעות זו אף מחזקת את גירסת התובע, לפיה לא הוצגו לטובול, לפני החתימה על החוזה, נתונים על שיעור המס, לא כל שכן - נתונים מטעים; ובפרט כשגירסת הנתבע זכתה לתימוכין בעדויותיהם של אבי לאוי ועוזי דבריקו, שנכחו במעמד החתימה על זכרון הדברים. לא זו אף זו: החוזה נרשם בכתב ידו של מנהל הנתבעת. לו נמסר לטובול נתון על שיעור המס, שהיווה בסיס להחלטתו לרכוש את הרכב במחיר שהוסכם עליו, ניתן היה לצפות שנתון זה יקבל ביטוי בזכרון הדברים. סיכומם של דברים: לאור התשתית הראייתית האמורה והתרשמותי מהעדויות - לא הוכיחה הנתבעת כי התובע הציג לפניה מצג כוזב בעניין שיעור המכס, וכי התקשרותה עמו בחוזה נבעה מהטעיה נטענת זו. דומה, אפוא, שמנהל הנתבעת, אשר גילה עניין רב ברכישת המכונית, טעה אך בכדאיות הכלכלית של העסקה משיקולי מס. ואולם, טעות שכזו - שלא נובעת מהטעיה - אינה מקימה עילה לביטול חוזה לפי סעיף 14 לחוק החוזים (שלו, דיני חוזים, דין הוצאה לאור, מהד' שניה 1995, עמ' 203 - 205). אשר על כן, לא קמה לנתבעת עילה לביטול החוזה - לפי סעיף 15 לחוק החוזים - בשל ההטעייה הנטענת בדבר שיעור המכס. זהות הבעלים של המכונית 11. אין חולק, כי המכונית רשומה במשרד הרישוי על שמו של מר נתן שושני. התובע הציג עצמו בעת כריתת החוזה כבעלים של המכונית, ולא ציין באוזני מנהל הנתבעת כי הבעלות ברכב רשומה במשרד הרישוי על-שמו של אחר. כאמור, בכתב התביעה טען התובע, כי המכונית הינה בבעלותו, אך רשומה פורמלית על-שם חברה, מבלי שמסר כל פרטים עליה. בעדותו בבית המשפט ציין התובע - בשונה מהנטען בזכרון הדברים ובתובענה - כי הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי הוא מר שושני, אך טען כי יש לו יפוי-כח משושני להפעיל את המונית. משנשאל התובע על-ידי בא-כוחו בחקירה החוזרת, האם על-פי יפוי-הכח היה רשאי גם למכור את הרכב, השיב בשלילה וטען כי הרכב שלו ולכן לא נזקק ליפוי-כח לשם מכירתו. לשאלה נוספת שהופנתה אליו על-ידי בא-כוחו - מי רשאי לחתום בשם שושני במשרד הרישוי לצורך העברת הבעלות - שינה תשובתו וענה כי הוא עצמו רשאי לעשות זאת על-פי יפוי הכח. התובע לא המציא את יפוי-הכח לתובע ואף לא הציגו בבית המשפט, והוא גם נמנע מהבאת ראיה בדבר הסכמה לעסקה מצד שושני - שלא היה צד לחוזה. 12. מנהל הנתבעת העיד, כי משנוכח לדעת מעיון ברשיונות הרכב, שהוצגו לו כשלושה ימים לאחר חתימת החוזה, שהבעלים הרשום של המכונית אינו התובע אלא אדם אחר, אמר לו התובע "שאין עם זה בעיה ושככה זה עם מוניות". לדבריו, סמך בשלב זה על הצהרת התובע, אך בהמשך נתחוור לו כי לא ניתן לבצע שינוי רישום הבעלות ושינוי ייעוד השימוש ללא הסכמת הבעלים הרשום. 13. התרשמותי מהראיות הינה, כי התובע הטעה את הנתבעת בעת כריתת החוזה בעניין זהות הבעלים הרשום של המכונית. הוא לא גילה למנהל הנתבעת כי הבעלים הרשום של הרכב - שאישורו והסכמתו נדרשים לצורך שינוי רישום הבעלות ושינוי סיווג השימוש בו ממונית לרכב פרטי - הוא אדם אחר שאינו צד לחוזה, ומדובר אפוא בהטעייה בפרט מהותי לעסקה, שכן אין לה תכלית ותוחלת ללא ביצוע שינויי הרישום האמורים . בנסיבות האמורות - הואיל ועד למועד משלוח ההודעה על ביטול החוזה, לא הציג התובע למנהל הנתבעת יפוי-כח משושני לשינוי רישום הבעלות ברכב (ולמעשה גם במהלך הדיון בתביעה לא מצא לנכון להמציא יפוי כוח הגם שבעלותו ברכב הוכחשה על-ידי הנתבעת) - קמה לנתבעת הזכות לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים מחמת הטעייה בעניין זהותו של הבעלים הרשום של המכונית שנמכרה על-ידי התובע. השעבוד על הרכב 14. בסעיף 5 לחוזה התחייב התובע "למסור את הרכב כשהוא משוחרר מעיקולים או משיעבודים ושאין על הרכב שום חוב או זכות לצד ג'". אין חולק, כי על הרכב היה רשום שיעבוד במשרד הרישוי וברשם המשכונות לטובת בנק אגוד לישראל בע"מ, וכי במועד משלוח ההודעה על ביטול החוזה לא הוסרו השיעבודים. התובע העיד, כי למחרת חתימת החוזה מסר את הרכב לנתבעת בכך שהודיע למנהל הנתבעת שהמכונית עומדת לרשותו במוסך של אחיו, ישראל דבריקו, והמציא לו את רשיונות הרכב ואישור הבנק על ביטול השיעבוד. מנהל הנתבעת טוען, כי לא קיבל את הרכב ולא נטל אותו מהמוסך של אחי התובע, משנתחוורו לו ההטעיות הנטענות בעניין הבעלות על המכונית, השיעבוד שהוטל עליה, מחירה ושיעור המכס. באשר לשיעבוד על המכונית, העיד מנהל הנתבעת, כי לראשונה נודע לו על קיומו של השיעבוד בעת שקיבל את מסמכי הרכב מהתובע למחרת כריתת ההסכם. ממכלול הראיות עולה, שהמכונית טרם נמסרה על-ידי התובע לנתבעת, והתובע אף אישר זאת בכתב התביעה המתוקן שבו ציין כי "המכונית עומדת לרשות הנתבעת בכל עת". מעדויותיהם של התובע ואחיו, נתחוור כי המכונית נשארה זמן לא מבוטל במוסך של אחי התובע, ולאחר מכן הועברה לשכונת גילה והוחנתה בקרבת בית אמו של התובע. התובע טען בעדותו, כי אינו יודע מי העביר את המכונית מהמוסך לקרבת בית אמו בשכונת גילה, כי אין לו כל שליטה על המכונית מאז נמכרה, וכי ראה אותה חונה במקומות שונים בקרבת בית אמו אך הוא אינו יודע היכן היא נמצאת כיום. על פני טענתו של התובע - לפיה השיעבוד הוסר על-פי המסמך נ4/ שמסר לתובע למחרת חתימת החוזה - טופחת העובדה שהמסמך נ4/ הינו מכתב מיום 7.1.96 שנשלח מבנק איגוד לתובע, דהיינו - מכתב שנשלח לתובע כחודשיים לאחר חתימת החוזה, וכעשרה ימים לאחר משלוח הודעת הביטול נ1/. זאת ועוד: המכתב אינו מהווה אישור כי השיעבוד הוסר, ויש בו רק הודעה של הבנק לתובע, כי אין מצד הבנק התנגדות לביטול רישום השיעבוד הן במשרד הרישוי והן ברשם המשכונות. אשר על כן, משהעיד התובע כי לדידו נמסר הרכב לנתבעת למחרת חתימת החוזה בעת שהועמד לרשותה במוסך של אחיו, ומשנתחוור כי במועד משלוח הודעת הביטול נ1/ - כחודשיים לאחר מכן - עדיין היה רשום שיעבוד על הרכב, הפר התובע את התחייבותו שבסעיף 5 לחוזה בדבר הסרת השיעבודים, וזאת בנוסף להטעיית הנתבעת בעת כריתת החוזה בכך שלא נמסר למנהלה כי הרכב הנמכר משועבד לבנק. לפיכך, קמה לנתבעת הזכות במועד משלוח הודעת הביטול נ1/, לבטל את החוזה הן מחמת ההטעיה, והן בשל הפרת ההתחייבות שבסעיף 5 לחוזה. העדר אפשרות לאכיפת החוזה 15. למעלה מן הצורך יאמר - למרות שהדבר לא נטען בסיכומי הנתבעת - כי דין התובענה לאכיפת החוזה להידחות גם מטעם נוסף, והוא - העדר אפשרות לאכוף את החוזה. כאמור, מהעדויות עולה, כי לאחר הודעת הנתבעת על ביטול החוזה, נלקח הרכב - שהיה עדיין בשליטתו של התובע - מהמוסך של אחיו לאיזור בית אמם בגילה, שם חנה במקומות שונים במשך תקופה ממושכת. התובע העיד, כי המכונית נגררה מעת לעת ממקום למקום, וכי כיום אינו יודע היכן היא נמצאת. בנסיבות אלו, הואיל והתובע טוען כי אינו יודע היכן מצוי הרכב, והיות שהרכב טרם נמסר על-ידו לנתבעת - החוזה אינו בר ביצוע, ועל יסוד סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-, הוא אינו בר-אכיפה. מכל מקום, כפי שנקבע לעיל, בוטל החוזה כדין על-ידי הנתבעת. סוף דבר 16. ביטול החוזה על-ידי הנתבעת נעשה כדין, מחמת הטעייתה על-ידי התובע בעניין אי גילוי העובדה שהרכב רשום בבעלותו של אחר ושמוטל עליו שיעבוד - שהינם פרטים מהותיים בעסקת רכישת המונית. זאת ועוד: באשר לשיעבוד גם קמה עילה לביטול החוזה בשל אי מילוי ההתחייבות שבסעיף 5 להעמיד את הרכב לרשות הקונה כשהוא "משוחרר מעיקולים ומשיעבודים ושאין על הרכב שום חוב או זכות לצד ג'". אשר על כן, דין התביעה להידחות. בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. חוזהרכבמכירת רכבאכיפת חוזה