להלן פסק דין בנושא שבר קילה - תאונת עבודה:   1. התובע, חשמלאי במקצועו, עובד מזה כ- 10 שנים במחלקה לאחזקת מתקני חשמל, באגף הייצור של תחנת הכח בחיפה, מבקש בתביעה שלפנינו להכיר בבקע מפשעתי, מצד ימין, שאובחן אצלו ביום 8.2.98, כתוצאה של "תאונת עבודה" שארעה לו לטענתו ביום 6.2.98. 2. הנתבע דחה את התביעה, בטענה כי לא התמלאו בעניינו של התובע התנאים הקבועים בסעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה- 1995 (להלן-"החוק") להכיר בבקע מפשעתי כתוצאה מפגיעה בעבודה.   3. בסעיף 84 לחוק, נקבעו התנאים המצטברים, כדלקמן: "אין רואים בבקע מפשעתי תוצאה מפגיעה בעבודה, אלא אם - (1) הופעת הבקע באה תוך כדי העבודה, כתוצאה ממאמץ לא רגיל או עקב פגיעה במישרין באזור קיר הבטן. (2) עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי תוך שבעים ושתים שעות מהופעת הבקע. (3) הודעה על התקף כאבים עקב הבקע נמסרה למוסד או למעביד תוך שבעים ושתים שעות מהופעתם... אולם המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו, לראות בבקע תוצאה מפגיעה בעבודה אף אם לא נמסרה הודעה כאמור".     4. המחלוקת בתיק שלפנינו נטושה בשאלת קיומו של התנאי הראשון, היינו, האם הופעת הבקע באה תוך כדי העבודה, כתוצאה ממאמץ לא רגיל (אין טענה כי מדובר בפגיעה ישירה באזור קיר הבטן). שאלה זו טומנת בחובה שאלות מעורבות של חוק, של עובדה ושל רפואה; האם מדובר ב"מאמץ לא רגיל", ואם כן - האם קיים קשר סיבתי בין המאמץ הלא רגיל לבין הופעת הבקע.   5. האם בעת הופעת הבקע, ביצע התובע "מאמץ לא רגיל"?   גירסת התובע לגבי הפעולות והתנועות שביצע בעת שחש לראשונה "מעין דקירה בחלק התחתון של הבטן, במפשעה מצד ימין", היתה גירסה עיקבית, פחות או יותר. אלא, שלגבי השאלה האם המאמץ שביצע במהלך אותה עבודה היה "מאמץ רגיל" או "מאמץ לא רגיל" - שינה התובע את גירסתו, ו"שיכלל אותה" לקראת הדיון המשפטי, כפי שנפרט להלן: (א) בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (מוצג נ/1) תאר התובע את נסיבות הפגיעה: "בהרמת מנוע הרגשתי דקירה בבטן התחתונה ולאחר שהלכתי להתקלח ראיתי שיצאה "גולה". (ב) בטופס הפניה לקבלת טיפול רפואי כנפגע בעבודה שקיבל התובע ממעבידו, ב- 19.3.98 (טופס 250), צויין תאור דומה: "לדברי העובד, נגרם שבר בזמן הרמת סטטור של מנוע אשר שופץ. הרגיש כאבים באזור השבר (קילה) והמשיך לעבוד עד גמר העבודה". (ג) בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, צויין רק זאת: ”ב- 6.2.98, בעבודתו, הרים משא כבד וחש כאב במפשעה הימנית".   (ד) גירסה מפורטת ומלאה מסר התובע, לראשונה, בהודעתו לחוקר מטעם המוסד, בתשובה לשאלות החוקר (ראה ההודעה, מוצג נ/3): ”ש. מה קרה לך? ת. בתאריך 6.2.98 עבדתי שעות נוספות ביום ו'. התחלתי בשעה 07.00 ועבדתי כרגיל, כמו שאני עובד כל יום. בסביבות שעה 09.30, לאחר ארוחת הבוקר, עבדנו באותו בוקר אני ופועל נוסף על מנוע חשמלי של טרנספורמטור 30, מנוע ששוקל בערך 40-50 ק"ג, יכול להיות יותר או פחות.   לאחר מכן, הלכתי לעבודה קטנה, וחזרתי לפה, ואז הרמתי את המנוע לבדי. הרמתי אותו מהעגלה אל השולחן.בזמן שהרמתי - הרגשתי מעין דקירה בחלק התחתון של הבטן, במפשעה מימין. הייתי לבדי ולא התייחסתי לכך כל כך..."   בתשובה לשאלת החוקר, השיב התובע, בהתייחס למאמץ שביצע בעת הרמת המנוע הנ"ל, בהשוואה למאמצים רגילים בעבודתו: ”העבודה שאני עושה, היא כרוכה גם בעבודה פיזית. מנוע כזה שהרמתי באותו יום של המקרה זו עבודתי הרגילה ואני מרים מנועים כאלו מידי פעם, ואפילו כבדים יותר. חוץ ממנועים, ישנם גם חלקי מנוע כבדים יותר. המנוע אותו הרמתי הוא מנוע קטן ולכן הרמתי אותו לבד. זו עבודתי, לא היה שום דבר חריג בעבודה זו". (ה) בהתחשב בהצהרת התובע בהודעתו לחוקר, כאמור לעיל, החליטה פקידת התביעות לדחות את התביעה, בהסתמך על סעיף 84 לחוק, כפי שנימקה במכתב הדחייה מיום 10.9.98: ”מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים הרפואיים שבידינו עולה, כי הופעת הבקע בתאריך 06.02.1998 לא באה כתוצאה ממאמץ לא רגיל - עסקת בעבודתך הרגילה ולא מדובר במאמץ לא רגיל בעבודתך.מטעמים אלה, לא ניתן להכיר בבקע המפשעתי כפגיעה בעבודה".   (ו) לאחר שקיבל את מכתב הדחיה, משהוסברה לו סיבת הדחייה, כי "עסקת בעבודתך הרגילה" - או אז "שיכלל" התובע את גירסתו, בכתב התביעה שהגיש בעצמו לבית הדין, משטען כי הדברים שמסר לחוקר מטעם הנתבע - לא נרשמו במדוייק. בגירסה "המשוכללת", הוסיף התובע עובדות נוספות, המצביעות, לכאורה, על מאמץ לא רגיל.לדבריו, הוא עבד באותו בוקר יחד עם מנהל העבודה, מוטי וקסלר, ובמהלך העבודה שלח אותו וקסלר לבצע עבודה אחרת (החלפת תקע חשמלי) וכאשר חזר להמשיך את העבודה על מנוע הטרנספורמטור, לדבריו:   ”שותפי לעבודה לא היה, ואני לא חיכיתי לו, מאחר ורציתי להמשיך בעבודתי והרמתי את המנוע לבד ןאז התרחשה הפגיעה. ... שקלתי את המנוע ומשקלו 73.5 ק"ג. משקל כזה בדרך כלל מרימים לפעמים שני פועלים, לפעמים יותר, או עם עגורן או כלי עזר. אי לכך, זה איננו במסגרת עבודתי להרים את המנוע במשקל כזה לבד".       בתמיכה לגירסתו, צירף התובע לכתב התביעה אישור בכתב, מיום 16.11.98, של מר יעקב אוחיון, שהוא לדבריו מנהל המחלקה, המתייחס לעבודתו הרגילה של התובע, ולעבודה שביצע בעת הופעת הבקע: ”... עבודתו מגוונת וכוללת: אחזקת מערכות חשמל, אחזקת חלוקות הזנה, אינסטלציה חשמלית ושיפוץ מנועים חשמליים.   בעת שיפוץ מנוע חשמלי, עובדים בדרך קבע שני עובדים. גם בעת העבודה על המנוע ששיפץ מנישביץ עבד עם שותף לעבודה. מנישביץ ניסה להרים את סטטור המנוע מבלי לחכות לשותפו לעבודה, מבלי להעריך נכונה את המשקל של הסטטור, ולכן נפגע".   התובע טוען, אפוא, בכתב התביעה שהגיש לבית הדין, כי בעת הופעת הבקע, הוא הרים את המנוע הכבד לבדו, ללא עזרה, בעוד שבדרך כלל נהג להרים חלקים כבדים כאלה יחד עם עובד אחר (או באמצעות כלי עזר או עגורן) - ועל כן המאמץ שהיה כרוך בעבודתו, בעת הופעת הבקע, היה "מאמץ לא רגיל".   (ז) בכתב התביעה המתוקן, ובתצהיר עדותו הראשית, חזר התובע על הגירסה האחרונה, והדגיש את המאמץ המיוחד שהיה כרוך, לטענתו, בהרמת המנוע הספציפי, בעת הופעת הבקע, כפי שתאר בתצהירו: "המנוע אותו הרמתי לבדי שוקל 73.5 ק"ג. בדרך כלל, הרמת מנוע בגודל ובמשקל של המנוע אותו הרמתי ביום 6.2.98 נעשית על-ידי שני עובדים ולא לבד. בכך שהרמתי את המנוע הזה לבדי נדרשתי למאמץ חריג ובלתי רגיל".   יתר על כן, בכתב התביעה ובתצהיר ציין התובע כי מדובר במנוע כבד מאוד, במשקל של 73.5 ק"ג, בעוד שבהודעה לחוקר ציין התובע, כאמור לעיל, כי מדובר ב"מנוע ששוקל בערך 50-40 ק"ג, יכול להיות יותר או פחות".   (ח) בעדותו בבית הדין, הוסיף התובע ושיכלל את גירסתו, בדברים שלא הזכיר קודם, גם לא בתצהירו. לדבריו: "… יוצא לנו לשפץ מנוע אולי פעם בשלושה ארבעה חודשים. בדרך כלל אני מחליף שקעים, מחליף נורות, עבודות כאלה של חשמלאי".       6. גירסת התובע, כי הרמת סטטור המנוע ביום 6.2.98 היתה לגביו בגדר "מאמץ לא רגיל", בשל העובדה שמדובר בחלק כבד מאוד ובשל העובדה שהרים את המנוע לבדו, בעוד שבדרך כלל, מנוע בגודל כזה מרימים שני עובדים לפחות, לא כל שכן גירסתו כי עבודה על שיפוץ מנוע היא עבודה חריגה (פעם בשלושה ארבעה חודשים) וכי עבודתו הרגילה היא בהחלפת שקעים ומנורות - לא רק זאת שלא אוזכרה כלל בטופס התביעה שהגיש למוסד ובהודעה המפורטת שמסר התובע לחוקר, אלא אף זאת שבהודעה לחוקר ציין התובע באופן פוזטיבי כי לא מדובר במאמץ לא רגיל, כדבריו, שם: ”... מנוע כזה שהרמתי באותו יום של המקרה זו עבודתי הרגילה ואני מרים מנועים כאלו מידי פעם, ואפילו כבדים יותר. חוץ ממנועים, ישנם גם חלקי מנוע כבדים יותר. המנוע אותו הרמתי הוא מנוע קטן ולכן הרמתי אותו לבד. זו עבודתי, לא היה שום דבר חריג בעבודה זו".   להזכירך, שגם לפי אישור מנהל המחלקה, עבודת שיפוץ מנועים היא חלק מעבודתו הרגילה של התובע, ואין שחר לגירסה, כי "בדרך כלל אני מחליף שקעים, מחליף מנורות…".   7. התובע טוען כי הדברים שרשם מפיו החוקר, לא נרשמו במדוייק. כי החוקר השמיט את עיקרי הדברים שמסר לו, וכי בתום החקירה החתים אותו החוקר מבלי להקריא לו את תוכן הדברים, כפי שציין התובע בכתב התביעה:   ”פקיד מביטוח לאומי, בשם אשכנזי חיים (החוקר - נ.ו)... גבה ממני הודעה על פגיעתי במקום העבודה, לא רשם את ההודעה במלואה, כפי שנמסרה על ידי. אני אמרתי לו במפורש שבעת שיפוץ מנוע חשמלי עובדים תמיד שני עובדים ויותר, ובאותו יום... רציתי להמשיך בעבודתי והרמתי את המנוע לבד..."   התובע טוען שהחוקר הטעה אותו, בכך שנתן לו להבין כי דבריו נרשמו בדיוק כפי שנאמרו, בעוד שבפועל לא כך נעשה, כדבריו: ”מר אשכנזי חיים אמר לי במפורש שהוא רשם את הודעתי מילה במילה ולא נתן לי לקרוא את הודעתי ואמר לי לחתום על ההודעה. הטעות שלא קראתי את ההודעה, כפי שהוא כתב והשמיט את העניין שאמרתי לו במפורש שעל כל מנוע עובדים תמיד שני אנשים".     יתר על כן, לדברי התובע, החוקר לא הקריא לו את ההודעה לפני שחתם עליה, הגם שהחוקר ציין בתחתית הדו"ח כי החקירה הוקראה לו, כדבריו: ”אני לא קורא כל כך טוב עברית והוא אמר לי במפורש שהוא כתב מילה במילה והוא בעצם כתב חלקי דברים והחתים אותי על ההודעה, שהוא הקריא לי את ההודעה, אבל הוא במפורש לא הקריא לי. אם הוא היה מקריא לי, הייתי שם לב להשמטת הפרטים ולא הייתי חותם על ההודעה בנוסח שאיננו נכון".   כאמור, בתצהירו ובעדותו בבית הדין חזר התובע על גירסתו כי "אני אמרתי זאת לחוקר וכנראה את זה הוא לא רשם".   8. משנתנו דעתנו לגירסאות השונות שמסר התובע ולעדותו בעניין גביית העדות על ידי החוקר, ושקלנו עדותו מול עדות החוקר, מר חיים אשכנזי, הגענו למסקנה כי גירסת התובע, כפי ש"נולדה" לראשונה בתביעה שהוגשה לבית הדין, היא גירסה משוכללת ומשופצת, שנועדה להתמודד עם התנאים המחמירים, כפי שנקבעו בסעיף 84 לחוק - ואין לקבלה. החוקר, מר אשכנזי, בעל וותק של שנים רבות כחוקר במוסד לביטוח לאומי, חזר והדגיש בעדותו, כי הוא נוהג להקריא, בדרך כלל, את כל תוכן ההודעה, לפני שהנחקר מאשר את תוכנה בחתימתו, אלא אם כן מבקש הנחקר לקרוא את ההודעה בעצמו. משחתם התובע על דו"ח ההודעה, משמע שהחוקר הקריא לו את תוכנה, כפי שסימן החוקר על גבי טופס ההודעה.   איננו מייחסים כל חשיבות לכך שהחוקר לא זכר בעדותו את נסיבות החקירה הספציפית של התובע. ברי כי חוקר, הגובה מאות חקירות בשנה, אינו זוכר כל אחת מהחקירות, ואין לצפות ממנו כי יזכור אותן. די בכך שהחוקר העיד, כי בכל חקירה הוא מקפיד להקריא לנחקר את כל תוכן ההודעה, והחוקר ציין על גבי דו"ח החקירה כי כך הוא עשה במקרה של התובע, ועדותו אמינה עלינו - כדי לקבל את דו"ח ההודעה ולקבוע כי הדברים אמנם נרשמו על פי דברי התובע , כפי שאישר התובע בחתימתו. גם העובדה שהחוקר מתקן לעיתים את נוסח הדברים, כפי שנאמרו על ידי הנחקר, כדבריו "לפעמים אני משתמש במילה בשאלה ואם הוא מבין את השאלה ומשיב עליה, יכול להיות שאני מנסח כך את התשובה במילים הנכונות, גם אם הוא לא השתמש במילים אלה" -אין בה כדי לערער את אמינות דו"ח ההודעה, במיוחד כשמדובר בתובע שאינו דובר עברית רהוטה.   גם אם החוקר ניסח משפט זה או אחר מדברי התובע במילים שלו - אין ספק בליבנו כי רשם את תוכן הדברים, בדיוק כפי שנמסרו על ידי התובע - לא "שיפץ" ולא שינה את תכנם, לא השמיט, וודאי שלא הוסיף דברים משלו. לא מקובלת עלינו הטענה כי רישום ההודעה לחוקר "רצופה במילים וביטויים שאינם שגורים בפיו", ואין בכך כדי לערער את אמינותה. האם ביטוי כגון: "המנועים אותם אנו משפצים נעים במשקלם בין מספר קילוגרמים למספר טונות", כפי שהצהיר התובע בתצהירו, הוא "ביטוי השגור בפיו?" - סביר להניח שלא - ואין בכך כדי להטיל צל של ספק בעורך התצהיר, כי רשם נאמנה את הצהרת התובע. כך גם לגבי החוקר - תיקוני לשון וניסוח, אינם בבחינת שינוי התוכן והמשמעות, ולא השמטה או הוספה של עובדות.   ב"כ התובע מבקש בסיכומיו להעדיף את עדות התובע בבית הדין, על פני הדברים שנרשמו מפיו בהודעה לחוקר, משום שלדבריו החוקר מודה כי ייתכן שחלק ניכר מן הדברים שנרשמו על ידו מפי התובע "הוא למעשה שאלה שהחוקר ניסחה והתובע רק ענה עליה בחיוב" . לטענתו: "דברים אלה מטילים ספק רב במידת מהימנותה של הודעה כפי שרשם אותה החוקר". טענה זו אינה מדוייקת. משלא כך "הודה" החוקר. בחקירתו הנגדית, נשאל החוקר (בעמ' 4): "יכול להיות שהתשובה בתחילת עמוד 3, כפי שהשיב התובע, היתה רק "כן" וכל הניסוח הוא למעשה של השאלה שלך?   על כך השיב החוקר: "חלקית כן. יש בתשובה גם עובדות שבוודאי אני לא המצאתי. הוא סיפר לי מה עבודתו".   החוקר לא "הודה", אפוא, כי כל הדברים שנרשמו מפי התובע "הוכנסו לפיו" בנוסח השאלה, והתובע רק השיב עליהם בחיוב. נהפוך הוא. החוקר הסביר כי יתכן שחלק מתשובת התובע מתייחס לנוסח השאלה עצמה, אך "יש בתשובה גם עובדות שבוודאי אני לא המצאתי".    אפשר, אפוא, שהחוקר שאל "האם הרמת מנוע כמו זה שהרמת באותו יום, זו עבודתך הרגילה?" ועל כך השיב התובע "כן" - אך באותה נשימה הוסיף התובע עובדות נוספות: "אני מרים מנועים כאלו מידי פעם, ואפילו כבדים יותר, חוץ ממנועים ישנם גם חלקי מנועים כבדים יותר. המנוע אותו הרמתי הוא מנוע קטן, ולכן הרמתי אותו לבד …" - עובדות אלא בוודאי לא "הוכנסו לפיו" של התובע, והחוקר לא בדה אותן מליבו.   יתר על כן, התובע גורס, בכתב התביעה ובתצהירו כי "סיפרתי לחוקר על הנסיבות הנכונות והמדויקות של תאונת העבודה שלי, כפי שאני מתאר אותן בתצהיר" וכי החוקר לא רשם את גירסתו במלואה. גם טענה זו אין בידנו לקבל. החוקר רשם הודעה ארוכה ומלאה מפי התובע. תחילתה בגירסה מפורטת , כפי שמסר התובע ביוזמתו, בתשובה לשאלה אחת: "מה קרה לך?". ולאחר מכן, השיב התובע לשאלות החוקר, תשובות ברורות ומלאות, לכל שאלה. התרשמנו כי החוקר עשה מלאכתו נאמנה, כדבריו: "מה שהוא אמר - זה מה שנרשם. לא יותר ולא פחות", ואין כל סיבה להניח כי החוקר השמיט חלק נכבד ועיקרי מגירסת התובע.   ברי כי החוקר מכיר את הוראות החוק, ומבין את משמעות העובדות, ואין כל סיבה לחשוד בחוקר כי ישמיט במתכוון עובדות שיש בהן כדי לבסס את התביעה. אין זאת אלא, שלאחר שקיבל התובע את מכתב הדחיה, משהוסבר לו הנימוק לדחיית התביעה, כי "עסקת בעבודתך הרגילה ולא מדובר במאמץ לא רגיל בעבודתך" - רק אז נולדה הגירסה המשופצת, בנסיון לשוות למאמץ שביצע בעת הופעת הבקע - אופי של "מאמץ לא רגיל". בעניין העדפת הגירסה שמסר התובע לחוקר, על פני עדותו בבית הדין, נאמר בדב"ע נז/ 37-0, חיים אוחנה נ. המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(3) 66: "צדק בית הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גירסתו בפני בית הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לענין זה ראה: דב"ע נב/ 13-0 מירון - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 82, 87: "עם זאת, רשאי בית הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד כדו"חות   שהוגשו לבית הדין" (דב"ע לא/78-0 בעמ' 159). ועוד נאמר בענין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר "יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין "הודעה" יש להסביר וליישב" (דב"ע מא/ 72-0).   על העדפת דברים שנאמרו לחוקר המוסד, נאמר בדב"ע מח/ 42-0 בעמ' 473: "בית הדין האזורי שמע את המערער, שהיה העד היחיד שהעיד במשפט, התרשם מעדותו, ורשאי היה להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על אלה שאמר לפני בית הדין, מה עוד שהתרשם שגרסותיו של המערער בבית הדין הן גרסות מאוחרות ו"משופצות" לצורך הדיון"."   אף בענייננו - אנו מעדיפים את הגירסה שמסר התובע בהודעתו לחוקר, על פני גירסתו המתוקנת, כפי ששוכללה ושופצה בתביעה לבית הדין - לאחר שקיבל את מכתב הדחיה.   9. לא נעלם מעינינו, דו"ח התאונה שמילא מנהל המחלקה, מר יעקב אוחיון, ביום 9.2.98, יומיים לאחר הארוע, שם ציין מר אוחיון כי "העובד לא חיכה לעזרה והרים את הסטטור לבד" וכי "יתכן שהעובד לא הרים בצורה נכונה את החלק של המנוע". נתנו דעתנו גם לאישור של מר אוחיון (שניתן לצורך המשפט, לאחר שפקידת התביעות כבר דחתה את התביעה), המאשר כי "בעת שיפוץ מנוע חשמלי עובדים בדרך קבע שני עובדים" וכי "מנישביץ ניסה להרים את סטטור המנוע בלי לחכות לשותפו, מבלי להעריך נכונה את המשקל של הסטטור ולכן נפגע".   אפשר שאלה הן ההוראות, וטוב היה עושה התובע אילו הרים את המנוע בעזרת עובד נוסף. אלא, שהתובע הצהיר בהודעתו לחוקר, כי כך הוא נוהג תמיד, משמע שלפי גירסתו, לגביו, הרמת המנוע ללא עזרה - לא היתה בגדר "מאמץ לא רגיל".   יתרה מזאת, עולה מעדות התובע, כפי שמסר בהודעתו לחוקר, כי גם לגירסתו, במקרים של צורך בהרמת מנוע כבד במיוחד - יש צורך בשני עובדים, או באמצעים מכניים אחרים, אלא שבמקרה הספציפי בו עסקינן, בהתייחס למנוע שהרים בעת הופעת הבקע, לפי דבריו, "המנוע אותו הרמתי הוא מנוע קטן ולכן הרמתי אותו לבד. זו עבודתי ולא היה שום דבר חריג בעבודה זו".   על פי הפסיקה, שאלת "המאמץ הלא רגיל", היא שאלה סובייקיבית, המתייחסת לנפגע עצמו, למאמץ שביצע בעת הופעת הבקע, בהשוואה למאמצים שהוא עושה בעבודתו הרגילה, כפי שנאמר בדב"ע נא/ 121-0 מאיר הופמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ג 171, 174: "ההלכה היא כי "מאמץ לא רגיל" כאמור בסעיף 40(1) לחוק (סעיף 84 לנוסח המשולב האחרון - נ.ו) ) מתייחס באופן סוביקטיבי לנפגע עצמו, משום שהבקע "מופיע בגופו של אדם מסוים על רקע מצבו של אותו אדם ועל רקע המאמצים שהוא רגיל להם ושסטיה מהם היא היא שיכולה להביא לתופעה הסוטה" (דב"ע לז/ 66-0, לוי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). כמו כן, לצורך הקביעה אם מאמץ הוא רגיל או בלתי רגיל "יש לתת משקל רב לתדירות" (דב"ע מא/ 10-0 חדד - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם))"   בענייננו, עולה מעדותו של התובע, כפי שהצהיר בהודעתו לחוקר, כי עבודתו הרגילה כרוכה גם במאמצים פיזיים, לרבות הרמת מנוע בידיו, לבדו, כמו זה שהרים בעת הופעת הבקע, כדבריו: "מנוע כזה שהרמתי באותו יום של המקרה - זו עבודתי הרגילה".   10. משהגענו למסקנה, על פי עדות התובע בעצמו, כי המאמץ שביצע התובע בעבודתו ביום 6.2.987, בעת שהופיע הבקע - לא חרג, לגביו, מהמאמץ הכרוך בעבודתו הרגילה, משנהג בשיגרת עבודתו הרגילה לבצע אותן פעולות, או דומות להן, באותה דרך ובאותו מאמץ - נשמט הבסיס לטענה כי הופעת הבקע באה "כתוצאה ממאמץ לא רגיל" - משמע שלא התקיים התנאי הראשון והעיקרי להכיר בבקע כתוצאה מפגיעה בעבודה.   11. אשר על כן - התביעה נדחית.   12. אין צו להוצאות.   יעקב פרץנציג ציבור   רון שפיגל נציג ציבור   נאוה וימןש ו פ ט ת בקע מפשעתישברתאונת עבודהבקע