האישומים וההליכים בבית משפט קמא 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת א' טלמור), בת"פ 2012/99, בו הורשע המערער בעבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ), ונגזרו עליו 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך -.450,000 ₪. המערער הורשע בעקבות הודאתו הן בעבירות נשוא כתב האישום, והן בעבירות אחרות, נוספות, על-פי בקשתו. 2. הערעור מופנה הן כלפי הכרעות הדין (בעקבות ההודאה בכתב האישום, ואחר כך בעבירות שצורפו), והן כלפי גזר הדין. המערער מבקש להתיר לו לחזור בו מהודאותיו ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא; לחלופין, לבטל את הרשעתו של המערער; לחלופי חילופין - להתערב בחומרת העונש ולהקל בו. 3. כתב האישום המקורי הוגש בתאריך 09.05.99 נגד המערער, בתו, בנו וחברה פרטית אשר הוקמה על-ידי ילדיו והמערער היה בה מנהל פעיל. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, שהמערער הודה בהן, כאמור, הוא ביצע שורה ארוכה של עבירות מס חמורות, ממגוון העבירות שבחוק מע"מ: ביצע עסקאות והוציא חשבוניות מס שלא נכללו על-ידו בדוחות התקופתיים, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס; לא הגיש דוחות תקופתיים, למרות שביצע עיסקאות והוציא חשבוניות מס, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס; לא שילם את המס הכלול בחשבוניות מתוך כוונה להתחמק מתשלום המס; ניכה ביודעין מס תשומות מבלי שהיו לו חשבוניות מס כדין; השמיד או הסתיר ספרי הנהלת חשבונות שנדרש לנהל על-פי דין; הוציא חשבוניות מס בעסקאות לאספקת כוח אדם של החברה, בלי שעשה את המוטל עליו לרשום אותה כעוסק על-פי חוק מע"מ, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס; ועשה מעשים להתחמק ממס. 4. העבירות הנוספות אותן ביצע המערער ושבהן הודה, על-פי בקשתו, הן הפצה של חשבוניות פיקטיביות. 5. כאמור לעיל, כתב האישום הוגש בתאריך 09.05.99 והודאתו של המערער בבית המשפט, באמצעות בא כוחו, ניתנה בתאריך 08.04.03, בישיבה שנקבעה לשמיעת ההוכחות. משמע: ארבע שנים לאחר הגשת כתב האישום, וכשלוש שנים לאחר הקראתו (לרבות הקראה חוזרת של כתב האישום לאחר תיקונו). במהלך תקופה זו נדחו הדיונים שוב ושוב בשל אי התייצבותו החוזרת של המערער, תשע פעמים, למרות ששה צווי הבאה שהוצאו נגדו, ואף חולטו כספי הערבות. יצויין כי לאחר הרשעתו של המערער, על-פי הודאתו כאמור, ביום 08.04.03, נדחו שוב הדיונים פעם אחר פעם, לאחר שהמערער חזר ולא התייצב, ובית המשפט נאלץ שוב להוציא נגדו צווי הבאה, ואף חייב אותו בהוצאות לטובת המדינה. ביטול הכרעת הדין 6. המערער מבקש לבטל את הכרעת הדין שניתנה על סמך הודאתו, בטענה שהיא לא ניתנה מתוך "מודעות", בשל מצבו הבריאותי. המערער סבל מאירוע מוחי בתאריך 18.03.02 (למעלה משנה לפני הישיבה שבה הודה, כאמור). המערער צירף להודעת הערעור חוות דעת רפואית של ד"ר אוסאמה בשארה, נוירולוג מומחה ופסיכיאטר, המציין כי המערער סבל משני אירועים מוחיים נוספים. גם אם אצא מנקודת הנחה שתיאור זה נכון ומדוייק (מה שמוטל בספק), הרי שני האירועים הנוספים ארעו לאחר הישיבה שבה הודה. 7. אין בחוות הדעת מאומה שיאשש את הטענה כי המערער לא הבין את משמעות ההליך, או לא הבין, או "לא היה מודע" להודאתו. לפי האמור בחוות הדעת, האירוע המוחי התבטא בחולשה בפלג גוף ימין והפרעות בדיבור. בעת שחרורו (לאחר תקופת שיקום בבית לווינשטיין) - כך על-פי חוות הדעת, אליה לא צורפו מסמכים לאימות - למערער היו עדיין הפרעות דיבור וירידה בקשב ובריכוז. אין שום ראיה שבשל ירידה בקשב ובריכוז, שנה לפני מתן ההודאה, לא הבין המערער את משמעות הודאתו. גם המומחה מציין כי "לגבי התאריך 8.4.03 קשה לקבוע בוודאות את מצבו הרפואי". 8. המערער היה מיוצג מראשיתו של ההליך. ההודאה לא ניתנה במחטף אלא שנים לאחר תחילת ההליך והקראת כתב האישום. סניגורו של המערער לא העלה כל טענה בדבר חוסר תקשורת בשל מצבו הנפשי או הקוגנטיבי של המערער. חילופי הסניגור, לצורך הליכי הערעור, לאחר העונש שהוטל עליו, אינם עילה לחזרה מן ההודאה (ראה ע"פ (ת"א) 71729/02, 71633 שכטר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ (ת"א) 70687/04 מרק ליבשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ורע"פ 5604/04 מרק ליבשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), שהרי הערעור אינו מיקצה שיפורים או שינוי קו משפטי לפי גישת הסניגור החדש. לא מדובר כאן בשום אירוע שהתרחש לאחר ההליך בבית משפט קמא. 9. ברע"פ 5604/04 הנ"ל אמר בית המשפט העליון: "על המניע לחזרתו של אדם מהודאתו ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות הרלוונטיות למקרה. במקרה שלפנינו, התשתית העובדתית והנסיבתית אותה פרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו - הכוללת בין היתר גם "העלמות" למשך 5 שנים - מצביעה על המסקנה האחת המתבקשת, לפיה המבקש מנסה באמצעים שונים ומגוונים,ובהם החזרה מההודאה, להתחמק מן הדין. אשר על כן, בדין פסק בית המשפט המחוזי שאין לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו". גם בענייננו, המערער הצליח "לגרור" את ההליך המשפטי בבית משפט קמא במשך 4.5 שנים, בלי שהיתה בו אף ישיבת הוכחות אחת, על-ידי אי התייצבותו החוזרת ונשנית (13 פעם!). לפי החומר שבפנינו לפחות פעמיים פנה המערער לחדר מיון בבוקר שבו אמור היה להתקיים דיון. 10. יתר על כן, הודאתו של המערער ניתנה לאחר דיונים עם התביעה, במסגרת הסדר, על פיו הסכימה המדינה למחוק את בנו מכתב האישום, והסכימה שעל בתו (שהודתה אף היא באישומים שיוחסו לה), יוטל מאסר על תנאי. ועוד: באותה ישיבה (בה נכח המערער), הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט כי "לאחר שב"כ הנאשמים בדק נושאים מסויימים שעלו לדיון בקשר לנאשמים, הוא מבקש בישיבה הבאה לצרף ככל שנוגע לנאשם 1 בלבד עבירות נוספות ... הדבר ייבדק ונודיע בישיבה הבאה בהסכמה במה מדובר" (עמ' 18 לפרוטוקול). 11. "הישיבה הבאה" נדחתה שוב ושוב, בשל אי הופעתו של המערער, ונתקיימה בסופו של דבר לאחר שבעה חודשים, בתאריך 02.11.03 בבית החולים, ליד מיטתו של המערער. הדיון התקיים בבית החולים "בהסכמת הצדדים", ולאחר "ארגון מינהלתי" עם בית החולים, "בחדר מיוחד שהוקצב לכך ולא במחלקה עצמה" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 02.11.03). בסיומו של הדיון, בו הודה המערער בעבירות הנוספות, הורשע בהן ונשמעו טיעונים לעונש, הוציא בית משפט קמא פקודת הבאה נגד המערער, בנמקו זאת במילים הבאות, המבהירות היטב את התנהגותו של המערער: "מוצא צו הבאה כנגד הנאשם ... שכן מספר פעמים הוצאו צווי הבאה ... במהלך התקופה שבה נדחו דיונים מדי פעם שעה שהנאשם לא התייצב לדיונים אליהם הוזמן כאשר בחלק מהמקרים צווי ההבאה היו עם שחרור כנגד הפקדה ובחלקם ללא שחרור ומכל מקום דיונים נדחו בתיק זה שעה שהנאשם לא התייצב ו/או אושפז ביום הדיון עצמו שעה שבאותו יום עצמו גם השתחרר ממקום האשפוז על פי החלטתו הוא ובאחריותו ביום 02.10.03 דבר האומר דרשני. בנסיבות אלו בוודאי שיש מקום להבטיח התייצבותו של הנאשם למועד שנקבע למתן גזר הדין..." (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 02.11.03). חזרה מן ההודאה בעבירות הנוספות 12. המערער מבקש לאפשר לו לחזור מן ההודאה בעבירות הנוספות, בהן הודה בישיבה זו, בטענה שהיה מאושפז עקב אירוע מוחי נוסף, "ואין לראות בהסכמתו של המערער (באמצעות בא כוחו) להודות ... כהסכמה מודעת" (עמ' 5 להודעת הערעור). בדף הרפואי של חדר המיון, בו נרשמו תלונותיו של המערער ותוצאות הבדיקות, צויינה רק "חולשת פלג ימין" והאבחנה המשוערת של CVA/TIA בסימן שאלה: "reccurent cva/tia?". לא הוגש סיכום האשפוז בבית החולים עם אבחנה וודאית. 13. בטיעונו לפנינו אמר הסניגור, כי "אני סבור שהיה אירוע CVA, אבל אני לא יודע אם הוא היה בהכרה מלאה". בית המשפט היה צריך לבדוק "אם הנאשם בהכרה". לא רק שאין ודאות אם למערער אכן היה אירוע מוחי, באותו אשפוז, אלא שהטיעון שמא לא היה כלל בהכרה, אין בו ממש. ראשית, חזקה שסניגורו של המערער היה מפנה את תשומת לב בית המשפט להיותו חסר הכרה, וחזקה על בית המשפט שהיה מבחין בכך ולא מקיים דיון ליד אדם חסר הכרה. יתר על כן, בא כוחו דאז כלל לא טען כי המערער סובל מאירוע מוחי, והדיון נערך, כאמור, בהסכמה. שנית, הטענה סותרת בעליל את סיכום הבדיקות של חדר המיון, בו נאמר במפורש שהמערער נתקבל "במצב כללי טוב בהכרה מלאה" (מלבד חולשת פלג ימין), ולא הובאה כל ראיה שמצבו הדרדר בין מועד קבלתו לחדר המיון ומועד קיום הדיון. 14. כאמור, בישיבה זו הודה המערער בעבירות הנוספות על פי בקשתו. לא מדובר במחטף או בנושא שעלה על הפרק לראשונה בו ביום, בלי שניתנה למערער האפשרות לשקול את עמדתו. הבקשה לצרוף העבירות הנוספות הועלתה על-ידי המערער, באמצעות בא כוחו, כבר בתאריך 08.04.03, היינו: שבעה חודשים קודם לכן. לדברי הסניגור באותה ישיבה הצרוף מתבקש "במסגרת הסדר שנעשה עם התביעה", במהלך התקופה שחלפה (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 02.11.03). נושא הצירוף ופירוט העבירות, מספרן ותקופת ביצוען, חוזר בפרוטוקול הן מפי ב"כ המערער, הן מפי ב"כ המדינה, הן בהחלטת בית המשפט לאשר את הצירוף, הן בהקראה "לנאשם עצמו ולבא כוחו", הן בתשובה והן בהכרעת הדין (עמ' 1 עד 3 לפרוטוקול). כך שהנושא היה ברור מאוד. 15. בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579-580, נאמר: "מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחפשי", ויתבע ברור משפטו לגופו של ענין. "אפשרות תמרון" זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק. עם זאת אין לקבוע בנושא זה כללים מאד נוקשים. חרף האמור לעיל עשוי להתעורר מקרה, בו מתרשם בית המשפט לערעורים, על סמך כל הנסיבות המובאות בפניו, שאכן קיים באמת חשש ממשי, שהנאשם הודה באשמה בנגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בנגוד לאמונתו הכנה בחפותו, ואז ייטה בית המשפט להעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ולהעניק לו את ההזדמנות לברר את העובדות כולן לגופן. אך אלה יהיו מקרים נדירים וחריגים". המקרה שלפנינו איננו נמנה עם "המקרים הנדירים והחריגים", אלא עם המקרים המוזכרים בפיסקה הקודמת לציטוט המובא לעיל. 16. עוד טוען הסניגור, כי טעה בית משפט קמא, "במעבר המהיר שעשה מהודיות הנאשם להכרעת הדין, מבלי לעיין בראיות ולאורם לקבוע את העובדות המקימות את העבירות". אין ממש בטיעון זה. המערער היה כאמור מיוצג מתחילת ההליך. לא היתה כל סיבה שבית המשפט ימנה עצמו כסניגור נוסף למערער ויבדוק את חומר הראיות. נאשמים יכולים, אגב, להודות, הודאה כשרה ותקפה, ללא קשר לחומר הראיות שהתביעה הצליחה לאסוף. לעתים מודים נאשמים מתוך שיקול טקטי למנוע מבית המשפט להחשף לראיות. "הכלל הוא, כי כל עוד אין לבית המשפט בסיס לחשוש כי ההודיה בפניו אינה "כנה ואמיתית" - יקבלנה; ורק אם היה בסיס לחשש כאמור - ידחנה" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 995). בנסיבות המפורטות לעיל, כאשר המערער היה מיוצג, היתה לו שהות להתכונן, וההודאות ניתנו לאחר משא ומתן עם התביעה במסגרת "הסדר" (בו "זכה" המערער למחיקת בנו ולהסדר טיעון נוח לגבי בתו) - לא היה כל חשש בדבר אמיתות ההודאות. הדיון בגזר הדין 17. המערער סבור כי העונש "הינו קיצוני בעליל בחומרתו, וניתן ללא סמכות". חוסר הסמכות נעוץ, לדעת ב"כ המערער, בכך שצרוף כל תקופות המאסר שהוטלו על-ידי בית המשפט, המאסר בפועל (42 חודשים), המאסר המותנה (18 חודשים), והמאסר תמורת אי תשלום הקנס (74 חודשים), חורג מן העונש המירבי האפשרי לעבירות שיוחסו למערער (חמש שנים). המערער טועה בשניים מטעמיו, אך הדין עמו בטעם שלישי, כמובהר להלן. ראשית - העונש המירבי על מכלול העבירות בגינן הורשע המערער, הוא הרבה למעלה מחמש שנות מאסר, שהרי הוא הורשע במספר רב של אישומים, בכל אישום מספר רב של עבירות; שנית - תקופת המאסר המוטלת במקום קנס שלא שולם, אינו בא במניין העונש. לפי סעיף 36 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), רשאי בית המשפט להטיל "מאסר או קנס או שניהם כאחד". מבחינה משפטית, אין מניעה שבית המשפט יטיל את תקופת המאסר המירבית בגין אותה עבירה וגם את שיעור הקנס המירבי (אגב, אין חובה להטיל מאסר תמורת הקנס וניתן להטילו גם בהליך נפרד לאחר מתן גזר הדין - סעיף 71 לחוק העונשין). בית המשפט העליון אכן קבע בע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 406, שהמאסר תמורת הקנס, הוא קטיגוריה נפרדת מן המאסר הנגזר כעונש, "ואין לצרפו למאסר הרגיל שהוטל בגין העבירה לצורך חישוב התקופה המירבית להתפרסותו". ראה חוות דעתה והנמקותיה של השופטת פרוקצ'ה בסוגיה זו, בעמ' 431-420. 18. יחד עם זאת, לפי סעיף 71(א) לחוק העונשין, רשאי בית המשפט להטיל מאסר במקום קנס, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים. אין מחלוקת שבית משפט קמא חרג מעבר לתקופה זו. לפיכך יש מקום להתערב ברכיב זה של גזר הדין. 19. מדובר בעבירות ממגוון עבירות המס שבחוק מע"מ אותן עבר המערער בשיטתיות ועל פני תקופה לא קצרה. קרן המס בעבירות נשוא כתב האישום מסתכמת בסך -.2,837,653 ₪, וקרן המס בעבירות הנוספות של הפצת חשבוניות פיקטיביות היא -.820,000 ₪. כבר נאמר לא אחת, שהעיסוק וההפצה של חשבוניות פיקטיביות, הם מן העבירות החמורות שבעבירות המס, בין היתר, באשר הן מקעקעות את השיטה המיוחדת עליה מבוסס מס ערך מוסף. בע"פ (ת"א) 70265/01 מדינת ישראל נ' מצות לובאוויטש בע"מ ואח', דינים מח' לב(10) 211, כתבתי: "מלבד השיקולים שהוזכרו על ידי בית משפט קמא ועל ידי התביעה בערעור (חומרת העבירות, אי תשלום המס, הרווח שהפיקו העבריינים, סכומי המס הגבוהים, הצורך בהרתעה - ז' ה'), כדאי להוסיף שגילויים של עבירות מס הוא קשה ומחייב השקעת מאמצים ומשאבים רבים על ידי המדינה, בפיקוח, בבדיקות ובביקורת וגם אז ההצלחה היא חלקית בלבד. אם אין מעוניינים להפוך את המדינה למדינה של פקחים ומבקרים יש לחנך את הציבור, בין היתר, גם על ידי ענישה מחמירה, לכיבוד החוק ולכיבוד הנורמה לפיה אין לשלוח יד בקופת הציבור". 20. הרווח בביצוע העבירות הללו הוא גדול ומפתה והנזק לאוצר המדינה ולקופת הציבור אדיר. המערער לא הסיר את מחדליו עד היום ולא שילם את המס המגיע הימנו. זאת ועוד: יתר חומרה יש לראות במעשיו של המערער, אשר הפיץ את 18 החשבוניות הפיקטיביות נשוא העבירות הנוספות, בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום, כאשר התחמק חזור וחמוק מלהתייצב לדיונים (בטענה בדיעבד של מצב בריאותי חמור, מה שלא הפריע לו להמשיך בעיסוקיו), וכן ביצע בתקופה זו חלק מן העבירות שנכללו בכתב האישום המתוקן. 21. ב"כ המערער הפנה אותנו לרשימה ארוכה של פסקי דין בהם נגזרו עונשים קלים יותר. הרשימה אינה נותנת תמונה מלאה של מהות העבירות (מלבד סעיפי החיקוק). כמעט כל הרשימה מורכבת מפסקי דין של בתי משפט השלום. בית המשפט העליון כבר אמר לענין זה, כי "בתי המשפט בדרגות השונות צריכים לכוון עצמם ולהתיישר על פי המדיניות המנחה של בית משפט זה ולא על פי מציאות שמתקיימת אולי בבתי משפט שונים ורבים, לפיה הענישה נוטה לקולא ולעתים אף לקולא מופרזת" (רע"פ 1776/94 דוד עובדיה, דינים על' לד 935). 22. הערך המוגן בעבירות מס הוא השיטה הפיסקאלית שהחברה אימצה כחלק ממדיניותה הכלכלית והחברתית, לרבות שיטת המסוי שתבטיח חלוקת נטל שוויונית וצודקת. "המס נתפס כנטל המוטל על הציבור כולו, שכל אחד מהיחידים המרכיבים אותו צריך לשאת בחלקו היחסי הצודק. עבריין מס - כך רואה אותו הציבור לפי ההנחה של קובעי מדיניות הענישה - מנסה להשתמט מחלקו בנטל ועל ידי כך להטילו על שכם החייבים האחרים, שאצלם הציות לחוק המס מרצונם או מתוך כורח, הוא נורמה מקובלת" (ג' עמיר, עבירות מס, עמ' 88). 23. אני סבור, שהעונש ראוי, מידתי ומבטא נכונה את המדיניות השיפוטית הראויה בעבירות מסוג זה. בעבירות הללו יש לשים את הדגש על האינטרס הציבורי ופחות על נסיבותיו האישיות של העבריין. מכל מקום, לא שמענו כי המערך הרפואי של שירות בתי הסוהר אינו יכול להתמודד עם מצבו הרפואי של המערער. דעתי היא על כן, שאין מקום להתערב בגזר הדין, למעט ברכיב המאסר תמורת הקנס, אותו אני מציע להעמיד על 225 ימים (יום לכל אלפיים ₪). ז' המר, שופטאב"ד השופטת מ' רובינשטיין: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי, אב"ד, השופט ז' המר. מ' רובינשטיין, שופטת השופטת י' שיצר: אני מסכימה. י' שיצר, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של אב"ד השופט ז' המר, לדחות את הערעור, למעט לענין רכיב המאסר במקום הקנס, שיועמד על 225 ימים (יום לכל אלפיים ₪ קנס).משפט פלילימיסיםעבירות מסהודאה בעבירהחזרה מהודאה