תביעה למתן צו מניעה קבוע במקרקעין הרקע לתביעה וטענות הצדדים 1. התביעה שלפני היא למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להיכנס, לתפוס חזקה או לבצע עבודות כל שהן במקרקעין הידועים כגוש שומה 29983 חלקה 9 בסילוון (להלן: "המקרקעין") בטענה כי התובע הוא בעל זכויות בהם ואילו לנתבעים אין בהם כל זכויות. טענת הנתבעים היא היפוכה של טענת התובע, לאמור, הם אלו המחזיקים בזכויות ואילו לתובע אין כל זכויות במקרקעין. מטבע הדברים כל צד ניסה לשכנע את בית המשפט שהוא מחזיק כדין באחוז ניכר של הזכויות ואילו ליריב אין זכויות במקרקעין, ולמצער זכויות זניחות בלבד. הנתבע הגיש הודעת צד ג' כנגד מי שהוא רכש ממנו את המקרקעין הדורש ממנו לשפותו על כל נזק שייגרם לו אם תתקבל תביעתו של התובע. צד ג' מצדו תקף את התובע ועמד לימין הנתבע בטענותיו. 2. לא הייתה מחלוקת כי אם יוכח שהתובע הוא אכן בעל זכויות משמעותיות במקרקעין, שלא ניתן לבצע בהם פעולות של בנייה ומכירה ללא נטילת רשותו. כמו כן, נכון ליום הגשת התביעה (בצירוף בקשה למתן צו מניעה זמני שלא נתקבלה), על המקרקעין נבנה בניין בן שלוש קומות כשבכוונת הנתבעים הייתה באותה שעה לבנות עוד שתי קומות. חלק מהבניין כבר נמכר לצדדים שלישיים. 3. לא מעט אפוא, היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אך ב"כ התובע והנתבעים הגיעו להסדר דיוני לפיו תחילה תינתן הכרעה בתביעה העיקרית, ללא הזדקקות להודעת צד שלישי, וזאת על סמך הראיות והמסמכים שבתיק, ולאחר מכן, במידת הצורך, תידון ההודעה לצד שלישי. 4. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת הינן כך: 4.1 בשנת 1936 נפטר המנוח שאהין אחמד משעל עליואת (להלן: "הסבא") שאין מחלוקת שהוא היה הבעלים על המקרקעין בשלמותם. לסבא היו בעת פטירתו, 2 נשים, מהן נולדו 7 בנים ו 5 בנות. 4.2 הסבא הוריש את המקרקעין ליורשיו, ובין היתר גם לבנו איברהים שאהין (להלן: "איברהים"). העיזבון כולו כולל 584,263,680 מניות (צורף גם אישור מטעם רשויות מס רכוש מיום 6.7.87 [נספח ד' לכתב התביעה] המאשש את זכויות הצאצאים בחלקה). 4.3 ביום 13.8.87 ניתן צו לירושת עיזבונו של איברהים (נספח ג' לכתב התביעה), ובין היתר הוא הוריש חלק ממנו לבתו מרים איברהים שאהין-משעל (להלן: "מרים"). לאיברהים הייתה אישה אחת ממנה נולדו 3 בנים ו 3 בנות והיא נפטרה כבר בשנת 1986, כך שהעיזבון חולק בין ששת הילדים באופן שהבנות (ובכלל זה, גם מרים), קבלו רק מחצית מהמנות שזכו בהן הבנים. מרים החזיקה ב 6,551,545 מניות (1.1%) מכלל העיזבון. 4.4 בין יתר ילדיו של איברהים, קיים בן בשם יוסף איברהים שאהין (להלן: "יוסף"), אשר זכה גם הוא בחלק מעיזבונו של אביו בשיעור 13,103,090 מניות (2.2%) (כפול, כאמור, מאחותו מרים). משלב זה, נפרדו דרכי בעלי הדין וגרסת התובע הייתה כך: גרסת התובע וראיותיו 5.1 ביום 18.10.95 חתמה מרים על יפויי כוח (נספח א' לכתב התביעה) לטובת בעלה מוסטפה מוחמד סביחה (להלן: "סביחה"). 5.2 ביום 4.11.97 התובע רכש את זכויותיה של מרים (באמצעות היפוי כוח שהיא נתנה לבעלה סביחה) באופן שסביחה ייפה את כוחה של הגב' מרים מוחמד סלים אל-ג'עברי ביפוי כוח בלתי חוזר מאותו יום (נספח ב' לתביעה) למכור את המקרקעין לתובע (צורף אף יפויי כוח בלתי חוזר נוסף מיום 17.1.02 לתצהיר העדות של התובע בו סביחה העביר חלקה נוספת [44] לידיו, אך לא נראה כי ליפויי כוח זה ישנה משמעות לענייננו). 6. בשלב הזה, ונכון ליום הגשת התביעה (יום 9.1.02), ניתן לומר, אפוא, כי התובע החזיק רק בחלק מזערי של הזכויות במקרקעין, לאמור, רק 1.1% מהם (6,551,545:584,263,680 חלקים), מכוח רכישת חלקיה של מרים בלבד. ברם, עד למועד הגשת תצהירי העדות של התובע ביום 5.3.03, הוא הספיק, לטענתו לרכוש חלקים נוספים בחלקה (לגביהם צירף העתקים של המסמכים הרלוונטיים לתצהירו) כדלקמן: 6.1 ביום 24.4.02 נמסרו לתובע ארבעה יפויי כוח נוספים. הראשון מטעם שלושה מתוך יורשי המנוח אחמד שהין (מוחמד, חליל, ומוסא - באמצעות אישתו הודה ובנו מוחמד) שהוא אחד מבניו של הסבא ואחד מאחיו של איברהים. שלושת היורשים החזיקו, כל אחד מהם ב 13,628,160 מניות בעיזבון הסבא, כך שהתובע זכה לרכוש עוד כ 6.6% בחלקה. 6.2 יפוי הכוח השני הוא מטעם אחד מיורשי המנוח דאוד שהין (מוחמד) שהוא גם כן אחד מבניו של הסבא ואחד מאחיו של איברהים. יורש זה החזיק ב 22,486,464 מניות בעיזבון הסבא, לאמור ב 3.8%. 6.3 יפוי הכוח השלישי הוא מטעם יורשת נוספת (שפיקה) של המנוח דאוד שהין דלעיל שהחזיקה ב 11,243,232 מניות בעיזבון הסבא, לאמור ב 1.9%. 6.4 יפוי כוח הרביעי הוא מטעם יוסף איברהים שהין אשר החזיק כאמור ב 2.2% בעיזבון הסבא. 7. בנוסף על האמור, טען התובע כי הוא רכש גם את חלקו של יורש אחר (שפיק) של האח דאוד שהין, שהוא החזיק ב 22,486,464 מניות בעיזבון הסבא, לאמור ב 3.8% מהעיזבון. ברם, טענה זו לא זכתה לתימוכין ראייתיים כל שהן. 8. צירוף מלוא החלקים שטוען התובע שרכש מהיורשים, כולל החלק של שפיק, מביא לתוצאה, שבידי התובע כיום, 19.4% ובלי החלק של שפיק 15.6% בלבד. בנוסף על האמור, התובע הצטייד עם מסמכים נוספים המאששים את טענתו כי המסמכים שבידי הנתבעים וצד ג' אינם ברי תוקף. על מסמכים אלו ידובר להן, ולעת עתה נעבור לגרסת הנתבעים. גרסת הנתבעים וראיותיהם 9. בבסיס הגנתו של הנתבע הטענה כי הוא רכש את החלקה ממר סעיד אחמד סרחאן (להלן: "סרחאן"), שהוא צד ג' 2, ואילו סרחאן עצמו רכש את החלקה מעלי גוזלן עבאסי (להלן: "גוזלן"), שהוא צד ג' 1. גוזלן זה, היה לפי הטענה מיופה הכוח של מספר רב של יורשי הסבא. לאישוש טענתו זו, הוא צירף את המסמכים הבאים לתצהירו (תצהיר שנסמך לתגובתו למתן צו המניעה הזמני, שבא גם כתצהיר העדות הראשית שלו). 9.1 הסכם מכירה מיום 13.9.94 בין גוזלן לבין סרחאן (נספח ב'). 9.2 הסכם מכירה מיום 16.6.95 בין ג'מיל אלשייך (נתבע 3) לבין סרחאן (נספח א'). 9.3 יפויי כוח מסרחאן לנתבע 3 מיום 24.5.96 (נספח ג'). 10. לאור האמור, די ברור כי היסוד עליו מושתתת ההגנה הוא טענת גוזלן שהוא היה מוסמך למכור את החלקה בשם יורשי הסבא, אך לתצהירם של הנתבעים לא צורף כל המסמך הבא לאשש את הטענה. מכל מקום, בהסכם מיום 13.9.94 (נספח ב' לתצהיר), הצהיר גוזלן כי הוא מיופה הכוח של ארבעה מהיורשים הבאים, כשכל אחד מהם הינו מיופה כוח של מספר מקרוביהם: 10.1 יונס מוחמד שהין שהינו בן של מוחמד שהין ("הגדול"), בנו של הסבא ואחד מאחיו של איברהים, ואשר היה לפי הטענה מיופה כוח של ארבעה מתוך שבעת ילדיו של מוחמד שהין (קדרי, קדריה, תמאם, וילדיו של לוטפי). כל היורשים האלו החזיקו ב 47,919,872 (כל בן 11,979,968 מניות וכל בת 5,989,984 מניות) מניות בעיזבון הסבא, לאמור, 8.2% מכלל העיזבון. 10.2 מחמוד עלי שהין שהינו בן של עלי שהין, שהוא בן נוסף של הסבא ושהיה לפי הטענה מיופה כוח של מספר קרובים ובתוכם שלושה מאחיו (מוחמד, עליה, וחוריה). יורשים אלו החזיקו ב 22,462,440 מניות (כל בן 7,487,480 מניות וכל בת 3,743,740 מניות), לאמור, ב 3.8% מכלל העיזבון. 10.3 מוניר מוחמד שהין אלזרייר שהינו בנו של מוחמד שהין ("הקטן"), שהוא בן נוסף של הסבא ושהיה לפי הטענה מיופה הכוח של חלק מאחיו (עיסא, חמדה, וראבעה). יורשים אלו החזיקו ב 39,309,270 מניות (כל בן ב 13,103,090 מניות וכל בת ב 6,551,545 מניות), לאמור ב 6.7% מכלל עיזבון הסבא. 10.4 יוסף אשר לפי הטענה החזיק ביפוי כוח מטעם שלושה מאחיו (פאטמה, מרים, סארה). יורשים אלו החזיקו ב 32,757,725 מניות (הבן ב 13,103,090 מניות והבנות ב 6,551,545 מניות), לאמור ב 5.6% מכלל עיזבון הסבא. 11. לפי הטענה אפוא, גוזלן החזיק ביפויי כוח (גם באמצעות החזקת יפויי הכוח שניתנו לו באמצעות אחרים), ב 24.3% מכלל עיזבון הסבא, כשניכר כבר עתה שגם התובע וגם הנתבעים נאחזים בזכויותיהם של יוסף ומרים. התובע על פי יפוי כוח מיום 4.11.97 שניתן לו ממרים באמצעות בעלה סביחה, ועל פי יפוי כוח שניתן לו מיוסף מיום 24.4.02. והנתבעים ביפוי הכוח שנתן יוסף בשמו ובשם מרים לגוזלן. להשלמת התמונה יש לפנות אפוא, לגרסתם של צדדים ג' ולמסמכים המאמתים את גרסתם. גרסת צדדים שלישיים וראיותיהם 12. ראשית ציין גוזלן בתצהירו פרשייה של מכירת החלקה שבמחלוקת על ידי שני בני אדם שלא היה מוסמכים למכור אותה (עלי חאדר מוחמד מוסטפה משעל ואמינה מוחמד מוסטפה משעל), לאדם בשם מוחמד חמיס אלנבוסי (להלן: "אלנבוסי"). הוא אף צירף העתק מהסכם המכר מיום 16.1.92 לתצהירו (נספח ו'). משום מה פרשייה זו הוזכרה על ידי גוזלן תוך ציון העובדה שהוא עצמו שילם לאלנבוסי 8,000 דינר על מנת שהוא לא יתבע את המוכרים (הבדויים) ולשם כך אף הצטייד עם תצהירו של אלנבוסי מיום 4.1.96 (נספח ב' לתצהירו שלו) ויפויי כוח מאותו יום שגוזלן נטל ממנו (נספח ג' לתצהיר). שנית, נסמך גוזלן על יפוי כוח מיום 17.10.93 של יוסף כב"כ של יורשי המנוח איברהים, (פאטמה, איברהים ומרים) ולפיו הוא מוסמך "להגיש התנגדויות, תביעות וכיוצ"ב, לטעון, ליתן אזהרות ולפעול בכל דרך כדי להחזיר את המצב למצב הנכון" (נספח ד' לתצהיר). שלישית, נסמך גוזלן על יפוי כוח מיום 10.10.93 שנתנו לו היורשים יוסף, מחמוד, יונס, ומוניר (נספח ה' לתצהיר). 13. למעט אפוא, המתח הקיים בעניין יפויי הכוח שניתנו על ידי יוסף ומרים, המסמכים אשר צורפו על ידי גוזלן השלימו את הפסיפס של טענת ההגנה. ברם, אליה וקוץ בה. ראשית בגלל הזכויות הסותרות הקיימות לגבי חלקיהם של יוסף ומרים. ושנית, משום שהתובע הצטייד עם מסמכים המוכיחים שחלקם של יפוי הכוח שניתנו על יד היורשים, לא הקנו לגוזלן את הסמכויות למכור את החלקה או שהם בוטלו. מסמכי הביטול 14. התובע לא שקד כאמור על שמריו והוא צירף שני מסמכי ביטול - ללא תאריך. הראשון מטעם יוסף המבהיר כי הוא סייג את יפויי הכוח שהוא נתן לגוזלן רק לעניינים שפורטו לעיל, אך לוודאי לא למכור את חלקיהם בחלקה. השני מטעם מחמוד עלי הטוען את אותן טענות. לכן, לטענתו הותרו הספקות, והנתבעים אינם יכולים להתהדר בטענה כאילו הם רכשו את זכויותיהם של היורשים הנ"ל מכוח הרכישה מגוזלן, אשר כאמור פעל ללא סמכות ומכוח יפויי כוח בלתי רלוונטיים. המסקנות המתבקשות 15. ראשית ייאמר, כי יהיה הדין אשר יהא לגבי תוקפם של מסמכי הביטול, לא ניתן לעמוד על תוכנם של יפויי הכוח שניתנו בשעתו לגוזלן, הואיל וזה לא צרפם לכתבי הטענות מטעמו. שנית, אף אם נקבל את גרסת התובע כי יפויי הכוח שניתנו על ידי שניים מהיורשים בוטלו, או שממילא לא היקנו לגוזלן את הכוח למכור את חלקיהם בקרקע, גוזלן עדיין מחזיק ביפויי כוח של שני יורשים אחרים (יונס ומוניר). בכל מקרה אפוא, הנתבע עדיין מחזיק ב 14.9% מהקרקע (8.2% של יונס ו 6.7% של מוניר). שלישית, אף אם ננכה מהחלקים שבבעלות התובע את החלקים השנויים במחלוקת של יוסף, מרים ושפיק, הוא עודנו לכאורה בעל הזכויות של 12.3% מהקרקע. רביעית, חרף האמור, נכונה הטענה שהתובע לא תיקן את תביעתו לאחר שרכש לטענתו זכויות נוספות במקרקעין ולא ניתנה לנתבעים האפשרות להגיב על "רכישות" חדשות אלו. משום כך, יש רגליים לסברה שיש לצאת מנקודת ההנחה שהתובע אינו מחזיק ב 12.3% אלא ב 1.1% מהמקרקעין בלבד. חמישית ומנגד, זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין לא פחות מעורפלות, שכן כאמור, לגביהן לא צורפו אסמכתאות מתאימות המאששות את טענותיהם וחלק מהזכויות בוטלו ועומדות בסתירה לאלו של התובע. שישית, יש לזכור כי הצדדים הסכימו שההכרעה תיפול לפי כתבי הטענות והצרופות להם בלבד. לכן, נהיר הוא כי מי מהם שיחפוץ שתיקבענה זכויות הבעלות על המקרקעין, יוכל לפנות לערכאה המוסמכת בתביעה מתאימה. לעת עתה, יש לדון אך בזכאותו של התובע לקבל לידיו צו המורה לנתבעים להימנע מתפיסת המקרקעין באופן בלעדי ולבצע בה כל עבודה ו/או פעולה ו/או דיספוזציה, ללא נטילת רשותו, ועד אשר יוכרעו זכויות הצדדים על ידי בית המשפט המוסמך, כאמור. 16. ולאחר מסע ציד בתוך סבך יפויי הכוח והמסמכים שהצדדים צרפו להוכחת טענותיהם, ולאור מסקנתי בדבר זכויותיהם (לכאורה, בגלל ההסדר הדיוני) של הצדדים בקרקע, אדון בשאלה מהם הסעדים המסורים בשלב זה לתובע. דהיינו, מהם זכויותיו של שותף במקרקעין הנתונים לו 1.1% מאחוזי הזכויות על הקרקע, אל מול הרוב והחלטותיו. 17. שתי מערכות של כללים מטילות את צילן בסוגיה זו: האחת, המערכת הקבועה בפרק ה' לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק") העוסקת בסוגיית השיתוף במקרקעין; השניה, המערכת הקבועה בפרק ד' לחוק, העוסקת בבניה ונטיעה במקרקעי הזולת. תחילה אפוא, לסוגיית השיתוף במקרקעין. שיתוף במקרקעין 18. נקודת המוצא הינה כי מדובר בנכס מקרקעין הנמצא בבעלות משותפת של כמה אנשים. משמע שאין לאף אחד מהם זכות יחודית בחלק כלשהו (סעיף 27 לחוק). המחוקק התווה את הדרכים להסדרת זכותו של בעל משותף והוא אף קבע סדר עדיפות בין הדרכים השונות. ההסדר הרלוונטי לעניינינו הינו זה הקבוע בסעיף 30 לחוק העוסק ב"הסכם החזקה ושימוש בהסכמת רוב הבעלים המשותפים". סעיף 30 יוצר הסדר שיורי החל בהעדר הסכם שיתוף לפי סעיף 29. מקום שלא הושג הסכם שיתוף בין כל הבעלים המשותפים, רשאים בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים לקבוע "כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם" [סעיף 30[א] לחוק]. אם מבקשים בעלי המקרקעין המשותפים להגיע להסכמות גם בעניינים החורגים מהניהול או מהשימוש הרגילים, דרושה הסכמת כל הבעלים המשותפים. פסקה ב' לסעיף 30 מעניקה לשותף הרואה עצמו מקופח מהחלטת הרוב, זכות לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, ובענייננו, התובעים מבקשים להפסיק את עבודות הבניה שהחלו לפני זמן רב במקרקעין (למעשה, כבר נבנו 3 קומות מהבניין בן 5 הקומות, המתוכנן לקום ולעמוד על המקרקעין). ברם, יש רגליים לסברה כי בנייה על ידי שותף אחד, ללא נטילת רשותו של השותף האחר, אינה בגדר "שימוש סביר ורגיל" במקרקעין, ולפיכך אין די בהחלטת הרוב בעניין הבנייה, אלא יש לקבל את ההחלטה בעניין זה פה אחד (וראה בענין זה ע"א 810/82 זול-בו בע"מ נ' יהודית זיידה, פ"ד לז(4), 737; וע"א 458/82 וילנר נ' גולני, פ"ד מב(1), 49; ע"א 663/87 ד"ר תקוה נתן נ' צפורה גרינר ואח', פ"ד מה(1), 104). נעבור עתה למערכת הדינים השנייה, והיא בנייה ונטיעה על מקרקעי הזולת. בניה על מקרקעי הזולת 19. פרק ד' לחוק הדן בסוגיית בנייה על מקרקעי הזולת, מבחין בין שני מצבים: הקמת מחוברים במקרקעין מוסדרים והקמת מחוברים במקרקעין לא מוסדרים. בעניין מקרקעין מוסדרים, קובע סעיף 21(א) לחוק, כי אם הקים אדם מבנה במקרקעין של חברו בלא שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה היא בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם. לעומת זאת, במקרקעין לא מוסדרים, מעמדו של המקים איתן יותר. על פי סעיף 23 לחוק, אם הוקמו המחוברים במקרקעין לא מוסדרים (כבמקרה שלנו), רשאי המקים לרכוש את המקרקעין במחיר שוויים בלי המחוברים אם נתמלאו שלושה תנאים: (1) המקים סבר בתום לב בשעת הקמת המחוברים כי הוא בעל הקמרקעין; (2) הסכום שהשקיע המקים במחוברים עלה, בשעת הקמתם, על שווים של המקרקעין בלי המחוברים באותה שעה; (3) רכישת המקרקעין על ידי המקים אינה עלולה לגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שווים כדי לפצותו עליו (ע"א 596/76 בישור בע"מ נ' אולגה טאובה, פ"ד לב(3), 713). 20. ואכן קיימת מחלוקת בשאלת היחס בין ההוראות הקבועות בפרק ד' לחוק, בין הוראת סעיף 14 לחוק הדנה בהגבלת זכויות, ובין חובת תום הלב הכללית המעוגנת בסעיפים 12 ,39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199). יש שסוברים שמכוח העקרון הכללי של חובת תום הלב הגלום גם בהוראת סעיף 14 לחוק, מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר למתן הסעד של הריסת מבנה שנבנה שלא כדין על קרקע של הזולת. כלומר, גם במסגרת הסעדים המוענקים על ידי החוק, וגם כאשר מדובר במימוש זכות הבעלות, במידה ובעל הזכות עושה שימוש לרעה בזכות זו, יש להימנע מהענקת הסעד. מאידך, יש שסוברים, כשעוסקים בזכויות בעלות במקרקעין, שיקול הדעת המסור לבית המשפט הוא מצומצם ביותר, ומוגבל להוראותיו הדווקניות של החוק. לפי גישה זו, השיקולים העיקריים אשר ראוי שינחו את הפעלתו של שיקול הדעת בבוא בית המשפט להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, הם - עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה, לאמור, האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה ממנה; עוצמתה של הפגיעה בזכות לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה; עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות; ושקילת התנהגותם של בעלי הדין. ויש שהטעימו שזכות הקניין ככל זכות אחרת, אינה מוחלטת. כל הזכויות כולן הן יחסיות. זכות הקניין אינה הזכות שלא לנהוג בתום לב, ועניין זה אף נקבע מפורשות בסעיף 14 לחוק. על כן נתון תמיד שיקול דעת שיפוטי - בגדרי עקרון תום הלב - בהענקת סעדים בגין פגיעה בזכות הקניינית. בכל מקרה יש לערוך שקילה אובייקטיבית של האינטרסים ההדדיים לאור נסיבותיו של המקרה. במובן זה נקבע כי לשיקולים שיסודם ביעילות כלכלית יש לתת במקרים מסוג זה משקל מועט, לעומת זאת ניתן לשקול גם את ההתנהגות המוסרית של הנוגעים בדבר. וכך אמר בית המשפט (שם, בעמוד 280): "מהותו של היחס בין בעל הקניין לבין זולתו קובעת את אינטנסיביות פעולתו של תום הלב. כמו כן היקפו של תום הלב נקבע על פי אופי היחסים בין בעל הקניין לבין ה"אחר". לא הרי יחס המתאפיין על ידי ה"לחוד" כהרי יחס המתאפיין על ידי ה"ביחד"; לא הרי מעמדו של תום הלב ביחסים בין בעל קניין לזר, כהרי מעמדו של תום הלב ביחסים בין בעל קניין לשותפו; לא הרי פגיעה על ידי אדם שהקשר עמו הוא חד פעמי, כגון מסיג גבול מזדמן, כהרי פגיעה על ידי אדם שהקשר עמו נמשך, כגון דייר בבית משותף. גם היקפה של הפגיעה והמצב הנפשי של הפוגע משפיעים על היקף תחולתו של עקרון תום הלב. לא הרי פגיעה קשה ועמוקה כהרי פגיעה שולית וקלה; לא הרי פגיעה זמנית כפגיעת קבע; לא הרי פגיעה שנעשתה מתוך טעות או רשלנות כהרי פגיעה שנעשתה במתכוון; לא הרי פגיעה שהפיצוי הכספי עליה נתפס כהולם וכמספק ביחסים בין הצדדים הנוגעים בדבר, כהרי פגיעה שהפיצוי הכספי לא נתפס לגביה כהולם". על הלכה זו, הקובעת כי יש להחיל את עקרון תום הלב גם בדיון במימוש זכויות קניין במקרקעין, חזרה גם דעת הרוב בעניין ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2), 385. 23. מצירופם של דברים אלו עולה כי ההלכה היא שלבית המשפט מסור שיקול דעת שלא להעניק סעד לבעל זכות קניין במקרקעין (ובמקרה זה, התובע), וזאת בהתאם לנסיבות הקונקרטיות האובייקטיביות של המקרה העומד לפניו. ברם, עוד עובר להסקת המסקנות המתבקשות מכך, יש לבלול יחד עם מערכות הדינים החלים בזכויות במקרקעין, את מערכת הדינים החלים לגבי זכותו של בעל דין (כל שהוא) לקבלת צו מניעה קבוע המונע מחברו את מימוש זכויותיו שלו (במקרקעין). צו מניעה לתמיד 24. צו מניעה קבוע הוא צו שנועד לחסל את הסכסוך הקיים בין בעלי הדין, והוא מבוסס על קביעה סופית של זכויות הצדדים בתובענה שהוגשה. הוא נועד לשמור על הזכויות שנקבעו ולמנוע דרך קבע את הפרתן, כדי שלא יהיה צורך לחזור ולהגיש תביעות כל אימת שתהיה הפרה דומה. סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, מעניק סמכות לכל בית משפט הדן בעניין אזרחי, לתת צו עשה או צו לא תעשה, "ככל שיראה לנכון בנסיבות הענין". כב' השופט ברק (כתוארו אז) אמר בהקשר זה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 854): "סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. צו מניעה, לשעה או לתמיד, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. זכות הנפגע לסעד זה אינה מוחלטת, אלא, כאמור, נתונה לשיקול דעת שיפוטי. שיקול דעת זה אינו שרירותי. הוא מופעל על פי המסגרות הנורמטיביות שהדין קובע. בהפעלת שיקול דעתו על בית המשפט להתחשב בשני פרמטריים עיקריים: האחד, האינטרסים והערכים הבאים לידי התנגשות. הפרמטר השני הוא השלב בהליך השיפוטי, בו מתעוררת השאלה. בענין זה יש להבחין בין השלב שבו אחריות הנתבע טרם נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לענין צו מניעה לשעה, לבין השלב שבו אחריות כבר נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו למתן צו מניעה לתמיד". 25. ועוד. הלכה נושנה היא כי אף כאשר מגינים על זכות קנין, עדיין יש שיקול דעת לבית המשפט לסרב למתן צו מניעה, כאשר הנזק הוא פעוט וניתן לפצות בנקל בתשלום פיצויים או כשיש טעמים חשובים אחרים שלא לתת צו מניעה (ע"א 749/76 יוסף נ' בכר, פ"ד לב(3), 617, 623). כלומר המסקנה המתבקשת היא כי גם צו מניעה לתמיד (ולא רק צו מניעה זמני) יינתן רק לאחר שיקול דעת בית המשפט, שבהפעלתו ילקחו כל הגורמים שיש לקחתם בחשבון, כשבראש ובראשונה יש לבחון האם ניתן להימנע מצו מניעה ע"י פסיקת פיצויים (וראה הרחבה: א' וינוגרד, צווי מניעה, כרך א' מהדורת 1993, עמ' 74). ומהו אפוא, הדין החל בעניינינו, תוך שילוב מכלול מערכות הדינים בהן דובר. הדין והיוצא ממנו 26. כאמור לעיל, לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין, אלא ששיעור הזכויות שלו בהם מזערי ביותר. זכויותיהם המעורפלות של הנתבעים לא נופלות מזכויותיו המעורפלות של התובע ובמובן מסויים גוברות על שלו. על המקרקעין הולך ונבנה בית בעל חמש קומות, כשחלק מהדירות המצויות בו, כבר נמכרו. העובדה שהתובע הלך ורכש לטענתו זכויות נוספות במקרקעין לאחר תחילת ההליכים בתובענה זו, לא יכולה להועיל לו. התובע הרי ידע את המצב לפני רכישת הזכויות, ולכן הוא לא יכול להלין על המצב שהיה בשטח לפני רכישת הזכויות על ידו. נקיטת פעולה מעין זו הנעשית על מנת לחזק את הזכאות לצו מניעה, היא פעולה שלא בתום לב. תרופתו של התובע תמצא אפוא, בשני שלבים. בשלב הראשון עליו להוכיח את זכויותיו במקרקעין. בשלב השני (ואם יוכיח את זכויותיו בשלב הראשון), הוא יוכל לתבוע את הערך הכספי של זכויותיו במקרקעין, או בכסף או בקבלת חלק מהם בפועל. בכל מקרה, נדמה כי יהיה זה מרחיק לכת כעת להעניק לו צו מניעה המופנה כנגד הנתבעים או כנגד כל מי שבונה במקרקעין. 27. ובשולי הדברים. חובה נעימה לי להודות למתורגמן הראשי של בית המשפט, מר טוני ג'ובראן, אשר הקדיש שעות רבות מזמנו ושקד יחד עמי בפיענוח, עיון, קריאה ותרגום של המסמכים הרבים שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים בשפה הערבית. ב"כ הצדדים נצטוו ביום 21.10.02 להגיש תרגומים של המסמכים לעברית והם לא עשו כן. לולי עזרתו של מר ג'ובראן בהתנדבות, לא ניתן היה לברך על המוגמר בפסק דין זה. יישר כוחו. 28. התוצאה היא אפוא, שהתביעה נדחית ויחד עמה הודעת צד ג'. למרות התוצאה, אין צו להוצאות, מפאת דרך התנהלות ההגנה, אשר הקשתה ללא הרף בניהול התקין של התיק ואף לא מילאה אחר החלטות בית המשפט. מקרקעיןצוויםצו מניעה