1. לנתבעים זכויות במספר מבנים המצויים באיזור התעשיה הדרומי בנתניה. ביום 19.6.97 נחתם הסכם בין הנתבעת מס' 1 לתובעת מס' 1 (להלן: "יוליה") להשכרת מבנה אחד אשר בבעלות הנתבעים לצורך הפעלת מסעדה במקום (להלן: "המושכר"), כאשר יש לציין שאף קודם לכן היתה במקום מסעדה אשר היתה מושכרת למר רובי היימן, כאשר בפועל מי שהפעיל המסעדה היה התובע מס' 2 מר מרסל הרשקוביץ (להלן" מרסל"). ההסכם נחתם לתקופה של שנה אחת, כאשר ניתנה ליוליה אופציה לשנה נוספת לשכירת המקום. מרסל, חתם כערב להתחייבות יוליה. התובעים משכו שיק בטחון על סך של 50,000 ₪ לפקודת הנתבעת מס' 1 להבטחת מילוי התחייבויותיהם על פי ההסכם. ביום 30.9.98 פינו התובעים את המושכר. הנתבעת הציגה את שיק הבטחון שנמשך על ידי התובעים לפרעון בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה ביום 30.11.98. התובעים הגישו התנגדות לביצוע שטר, ההתנגדות התקבלה, הדיון עבר למסגרת תביעה, וביום 11.9.00 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בנתניה ע"י כב' השופט כבוב אשר דחה התביעה וחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 2. התובעים טוענים שהשקיעו כספים רבים לצורך הפיכת המושכר למסעדה, כאשר מטרתם היתה להישאר במקום זמן רב, ואלישע הוא שגרם להם לפנות המושכר לפני תום תקופת השכירות המקורית של המושכר, ואף הפיץ שמועה שהם אינם ממשיכים במקום ועל כן נגרמו להם הפסדים הן לאור העובדה שנאלצו לשלם כסף לקניית המוניטין של המקום (אשר בתצהיר העדות הראשית צויין שהינו בסך של 55,000), והן לאור העובדה שהכנסותיהם בשל מעשי אלישע נפגעו ועל כן מגיע להם לטענתם הסך של 30,000 בגין הפסדים אלה. כן טוענים התובעים שאלישע נהג לאכול במקום מבלי לשלם ועל כן תובעים את הסך של 15,000 ₪ המגיע להם בעניין זה, והשבת עלות תיקונים בציוד שביצעו בסך של 3000 ₪ . עוד טוענים התובעים ששיק הבטחון נשוא תיק ההוצאה לפועל הופקד שלא בתום לב ותוך מעילה באמון, העולה כדי עוולת הנגישה, או רשלנות, ועל כן על הנתבעים לפצותם בסך של 50,000 ₪ המורכב מסך כל הוצאותיהם בגין ניהול ההליך וכן אובדן ימי עבודה, ועוגמת נפש. 3. סבורה אני כדעת הנתבעים, שטענות התובעים לעניין ההפסדים שנגרמו לתובעים, אם נגרמו הפסדים, בגין העובדה שנאלצו לעזוב את המושכר לפני סיום לתקופת השכירות, כבר הועלו במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, ועל כן מושתקים כיום התובעים מלהעלות טענות אלה. עיון בהתנגדות שהגישו התובעים (ת' 9) מעלה שהתובעים בהתנגדותם לביצוע השטר טענו שאין לחייבם מהטעמים הבאים: א. השקיעו במסעדה סכומים רבים, וכי הנתבעת טרחה להפיץ שמועות ברבים על עזיבת מרסל את המסעדה ובכך גרמה להם להפסדים כספיים, בסך של 30,000 ₪. ב. הנתבעת גרמה לתובעים להפסד שנגרם כתוצאה מאיבוד המוניטין אותו רכש מרסל בכסף לפני כניסתו למסעדה בסך של כ - 60,000 דולר לאחר שנאלצו לעזוב טרם המועד. ג. על הנתבעת לפצותם בסך נוסף של 15,000 ₪ בגין העובדה שצרכה מזון במסעדה ללא כל תשלום. ד. על הנתבעת לפצותך בסך של 3000 ₪ בגין כל התיקונים שבוצעו בציוד שהושכר לתובעים. ה. הנתבעת חבה לפצותם בעשרות אלפי שקלים שכן פתחה במושכר לאחר עזיבתם מסעדה ונהנתה מהמוניטין שרכשו התובעים מהבעלים הקודמים. לאחר שהתקבלה ההתנגדות, בדיון מיום 22.12.99 בבית משפט השלום בנתניה, ולאור טענות הנתבעת שהתובעים לא שילמו שכר דירה במשך ארבעה חודשים, הסכימו הצדדים שימונה מומחה אשר יבחן את טענות התובעים ויעריך את שווי הציוד והעבודות שבוצעו במקום על ידי התובעים, ולאחר מכן יינתן פסק דין בעניין. הווה אומר, התובעים ויתרו על יתר טענותיהם כמפורט לעיל בהתנגדותם בגין סכומים שלטענתם יש לקזז מחובם לנתבעת, והסכימו שהמחלוקת ביניהם לנתבעת תתמקד בטענתם שהציוד במסעדה הוא שלהם שכן קנו אותו ואת המוניטין מהשוכר הקודם וכן שנעשו עבודות על ידם, ועל כן יש לקזז את ערכם מהחוב בגין ארבעה חודשי שכירות אשר לא שולמו על ידם, שאם לא כן היו שומרים על זכותם להגיש בעתיד תביעה ו/או לטעון בעתיד לעניין הסכומים הנוספים אשר התבקשו על ידם כאמור לעיל. 4. בפסק הדין שניתן ביום 11.9.00 קבע כב' השופט כבוב לאחר בחן את חוות דעת המומחה, ושמע את עדותו בבית המשפט שעלות העבודות שבוצעו על ידי התובעים עולה על דמי השכירות שהיה עליהם לשלם לנתבעת בגין ארבעת החודשים שלא שולמו על ידם, ועל כן דחה את התביעה וחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות לתובעים. 5. הווה אומר, כל הנזקים הנטענים על ידי התובעים כיום אשר נגרמו בשל מעשי אלישע בהודעתו להם על הפינוי המוקדם, כמפורט לעיל, נטענו כבר אחד לאחד, בהתנגדותם במסגרת תיק ההוצאה לפועל, והתובעים הסכימו לוותר על טענותיהם ולהתמקד רק בטענותיהם לענין הציוד ובעבודות שהושקעו על ידם ועל כן קיים מעשה בי - דין אשר מכוחו לא יכול בית המשפט להתייחס לטענות אלה שוב. 6. כל תוצאה אחרת תביא לכך שלמעשה התובעים מערערים כיום על פסק הדין של בית המשפט ומבקשים לטעון אותן טענות אשר נטענו, ואשר משיקוליהם שלהם בחרו לוותר על חלקן ועל כן הינם מושתקים כיום מלהעלותן, שכן עילות התביעה של התובעים כנגד הנתבעים וראשי הנזק בתביעה כיום זהים לעילות וראשי הנזק שהועלו על ידי התובעים כתמיכה בטענותיהם להתנגדות. יש לציין שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעת כבר בכתב הגנתה, ואף פורטה בתצהיר עדותו הראשית של אלישע, כאשר הנתבעת שבה וטענה טענה מהותית זו במהלך הדיונים שהתקיימו, אולם התובעים, בחרו שלא להתייחס אליה, ואף בסיכומיהם לא מצאתי כל התייחסות לטענה זו, ועל כן עומדת היא בעינה ולא נסתרה, אף מן הטעם הזה לא הצליחו התובעים להוכיח תביעתם. 7. למען הסר ספק, אף אם לא הייתי מגיעה למסקנה זו, הרי שגם לגופו של עניין לא הצליחו התובעים להוכיח תביעתם לעניין הנזקים שנגרמו להם בגין מעשי הנתבעים כמפורט להלן: 8. התובעים כלל לא הוכיחו שאלישע הוא שהודיע להם על הפסקת הסכם השכירות לפני תום תקופת האופציה, אלא נהפוך הוא, מהמסמכים והעדויות שנשמעו בפני עולה שאם רצו אכן התובעים לממש את האופציה הקבועה להם בהסכם, היה עליהם להודיע זאת לנתבעים 60 יום לפני תום החוזה, סעיף 21 להסכם (ת' 1). הם לא עשו כן, ובהסכמה אליה הגיעו הצדדים סוכם שהם ימשיכו עוד ארבעה חודשים מעבר להסכם ויפנו המושכר. התובע הביא כתמיכה בטענותיו את ת' 7 ממנו למד שהנתבעת ביקשה ממנו לפנות המושכר בטרם סיום תקופת החוזה, אולם עיון בת' 7 מעלה שהמכתב הינו מיום 4.10.98, מועד מאוחר למועד בו הסתיימה תקופת השכירות, ועל כן לא ניתן ללמוד ממנו שהנתבעת מנעה מהתובעים לממש את תקופת האופציה. בבית המשפט העיד התובע שהסכימו ביניהם לארבעה חודשים מעבר לתקופת החוזה המקורית, וכי : "אחר כך לאחר 4 חודשים נתנו ידים, זה היה לפני חג ראש השנה, נתנו ידיים, אמרנו שלום שלום ושכחתי לקחת ממנו את שיק הבטחון וכך התחיל כל הסיפור". (עמ' 14 לפרוטוקול). אף בהתנגדות לביצוע שטר אשר הוגשה על ידי התובעים מצויין בסעיף 12 שהתובעים והנתבעים הסכימו ביניהם שהתובעים יפנו את המושכר ארבעה חודשים לאחר תום תקופת השכירות המקורית, ובדיון שהתקיים ביום 14.6.99 בענין ההתנגדות לביצוע השטר, בפני כב' הרשמת ליאן סנדלר (פרוטוקול הדיון הוגש כנ' 4 ) העיד התובע שהוא לא מימש את האופציה וכי : "אני מימשתי חלק מהאופציה בהסכמת אלישע". התובעת מס' 1 יוליה, העידה בבית המשפט שכלל אינה יודעת מדוע ביקשו שלא לממש את האופציה. הנתבע, מר אלישע העיד בפני שהסכים ליתן לתובעים ארבעה חודשים נוספים מעבר לתקופת החוזה המקורית ללא תשלום שכר דירה בעבור חודשים אלה. עולה מהאמור, שהתובעים מסיבותיהם בחרו שלא לממש את האופציה, ולא קדמה לכך כל הודעה של הנתבעים ו/או מי מהם על אי חידוש האופציה, ובהסכמה משותפת בין הצדדים הוסכם שהתובעים יפנו המושכר ארבעה חודשים לאחר תום תקופת המושכר. 9. התובעים כלל לא הצליחו להוכיח שאכן אלישע הפיץ שמועות שהינם עוזבים המקום, מלבד טענה כללית וסתמית אשר כלל לא הוכחה, ומעדותו של מר אלישע שוכנעתי שלא היה לו כל אינטרס לכך שהתובעים יפסיקו לשכור המקום, ועל כן מדוע יפיץ שמועה מאין זו? אף לא הוכח הקשר בין הפצת השמועה לבין הירידה בהכנסות התובעים, שכן העובדה שמסעדה מפנה את מקומה, עדיין לא מונעת מסועד העובר במקום לסעוד בה, וכן כלל לא הוכח בפני שהיתה ירידה בהכנסות המסעדה. אף העדה, הגב' חיים אופירה מטעם התובעים לא העידה בבית המשפט שאלישע הפיץ שמועות על כך שהתובעים עוזבים שכן העידה שהכירה המסעדה שכן עבדה בבנין בו שכנה המסעדה, וכאשר שמעה מהבנות במשרד שהתובע עוזב את המסעדה פנתה אליו והתעניינה לעניין כניסתה למסעדה, והתובע מסר לה שהוא נאלץ לעזוב והפנה אותה לאלישע אשר בשיחה קצרה עימו מסר לה שלמסעדה אין רישיון ועל כן אינו מעוניין להמשיך ולהשכיר המקום כמסעדה ועל כן לא שכרה המקום. דהיינו, ראשית שמעה העדה שהתובע עוזב המקום, ורק לאחר מכן פנתה אל אלישע לבירור, ועל כן לא הוכיחו התובעים טענתם שעקב השמועות שהפיץ אלישע שהמסעדה נסגרת נאלצו לעזוב המקום. זאת ועוד, אלישע העיד שלאחר שהתובעים עזבו המקום ניהלו הוא ובנו את המסעדה במשך מספר חודשים ולאחר מכן התחלפו עוד כמה שוכרים במקום (עמ' 30 לפרוטוקול). הווה אומר, גם לאחר עזיבת התובעים המשיכה המסעדה לתפקד ואף הנתבע הפעילה ועל כן העובדה שאלישע מסר לעדה שלמסעדה אין רישיון ועל כן אינו מעוניין להשכירה אינה עומדת בקנה אחד עם עובדות אלה, ויכול שאלישע מסיבותיו הוא לא רצה להשכיר המסעדה לגב' נחום ועל כן מסר לה את שמסר. 10. התובעים טוענים שרכשו את המוניטין מהשוכר הקודם, מר רובי הימן בסכום של 55,000 ₪ בתיווך אלישע ועל אלישע מוטלת החובה לשלם להם סכום זה, שכן נאלצו לעזוב המקום בשל שמועות שהפיץ על כך שעוזבים. כאמור לעיל, התובעים כלל לא הוכיחו שנאלצו לעזוב עקב השמועות שהפיץ אלישע ועל כן לא הוכיחו שיש לחייב הנתבעים בכל סכום אשר שילמו התובעים עבור המוניטין. העובדה שהשוכר הקודם של המסעדה דרש סכום כסף מהתובעים בגין המוניטין של המקום, ואלישע שימש כמפשר לענין הסכום, אף היא אינה מעלה ואינה מורידה דבר שכן לא ניתן כלל ללמוד ממנה שיש לחייב אלישע בסכום כסף זה עקב העובדה שהוא זה שהפיץ שמועות שהתובעים עוזבים המסעדה. 11. טענות התובעים לכך שאלישע נהג לאכול במקום מבלי לשלם, כלל לא הוכחו, אומנם התובעת טענה שמר אלישע נהג לאוכל ולא לשלם, אולם העולה מעדותה הוא שהיא כלל לא שהתה במקום שכן עבדה אותה עת בתל אביב, ועל כן כיצד יכולה היא להעיד לענין זה? מר אלישע הצהיר בתצהיר העדות ראשית מטעמו ששילם על כל מה שאכל, ומאחר ולא נחקר לעניין זה בבית המשפט, לא נסתר האמור בתצהירו. 12. לעניין טענת התובעים ששיק הבטחון הופקד שלא בתום לב וברשלנות, ועל כן על הנתבעים לפצותם, סבורני שיש ממש בטענה זו. אמנם התובעים בהתנגדותם טענו שלא היה כל מקום להפקדת שיק הבטחון על ידי הנתבעת שכן לא הפרו כלל את הסכם השכירות של הנכס, אולם לא טענו לרשלנות בהפקדת שיק הבטחון, ו/או לנזקים כספיים שנגרמו להם כתוצאה מכך, ואף בית המשפט כלל לא מתייחס לעניין זה במסגרת פסק דינו ועל כן לא ניתן לקבוע שהתובעים מושתקים כיום מהעלות טענה זו, מה עוד שעילת התביעה של התובעים כיום נולדה רק לאחר הגשת שיק הבטחון להוצאה לפועל והנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהפקדת שיק הבטחון התבררו להם לאשורם רק לאחר שהסתיים הדיון בתביעה, והתביעה נדחיתה, ועל כן קמה לתובעים הזכות להגשת התביעה בעניין זה. השאלה על כן האם התרשלו הנתבעים בהגשת שיק הבטחון להוצאה לפועל, התרשלות המזכה את התובעים בפיצוי. זכותו של בעל דין שניזוק כתוצאה מההליך השיפוטי לתבוע מהמזיק את נזקיו על יסוד עוולת הרשלנות, וראה לענין זה רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין תק - על 2000 (4) 760. אומנם קיימת עוולה הנגישה הקובעת שהאחראי בעוולה זו הוא מי שפתח בהליך נפל בבית המשפט או בהוצאה לפועל להביא לפשיטת רגל או פירוק חברה, אולם עצם קיומה של עוולה מיוחדת זו אינו מפחית כלל מן האפשרות שתקום אחריות בגין רשלנות בנסיבות דומות שאינן מחילות את עוולת הנגישה. תיק ההוצאה לפועל נפתח על ידי הנתבעים בגין שיק הבטחון שניתן ע"י התובעים להבטחת התחייבויותיהם על פי ההסכם. ומה היתה הפרת התחייבויות התובעים? לאחר שניתנה רשות להגן כנגד השיק, סוכם בין הצדדים כאמור לעיל, שכנגד תשלום ארבעת חודשי השכירות האחרונים שהיה על התובעים לשלם אשר הוסכם בין הצדדים שלא שולם ע"י התובעים, ייבחנו ההוצאות שהוצאו על ידי התובעים. בסופו של דבר נקבע בפסק הדין שיתרת ההוצאות עולה על תשלום שכר הדירה למשך ארבעת החודשים, וכן שמהמסמכים שהוצגו על ידי התובעים עולה שלא נותר כל חוב בגין מיסי עיריה וחשמל וכן כל חוב בגין תשלומים אשר היה על התובעים לשלם. בדיון בתיק זה העיד מר אלישע הנתבע מס' 2, שהסכים עם התובעים לוותר על תשלום ארבעת חודשי השכירות האחרונים: "את הארבעה חודשים נתתי להם ללא תמורה. זה נכון". (עמ' 29 לפרוטוקול). הוא חזר והעיד על כך וכאשר נשאל מדוע אם כן נפתח תיק ההוצאה לפועל, לא היתה בפיו תשובה ברורה, אלא השיב שככל הנראה היו תשלומים אחרים שלא שולמו, ובהמשך כאשר חזר ונשאל על כך השיב שאין לו מה לאמר. (עמ' 30 לפרוטוקול). דהיינו, הנתבע, מודה וזוהי למעשה הודאת בעל דין שהסכים לוותר לתובעים על ארבעת חודשי השכירות האחרונים, ועל כן לא היה כל מקום להגשת שיק הבטחון ע"ס 50,000 ₪ שניתן על ידי התובעים רק להבטחת מילוי התחייבויותיהם על פי ההסכם, שכן כל התחייבויתיהם, כולל תשלום שכר הדירה וכולל תשלומים אחרים, שולמו, ולא הוצגו בפני כל מסמכים המצביעים על חובות אחרים של התובעים לנתבעים. פעולות הנתבעים בהפקדת שיק הבטחון ללא כל בסיס משפטי, ו/או עובדתי, כאמור לעיל, הינן פעולות ברשלנות ותוך הפרת חובת זהירות המוטלת עליהם, לפעול כדין ולא לנקוט בהליכי סרק כנגד התובעים, כאשר יודעים הם שהתובעים כלל אינם חבים להם כל תשלום שהוא. ההווה אומר, הוכח בפני שבמועד הגשת שיק הבטחון להוצאה לפועל, לא היו לתובעים כל חובות לנתבעת אשר בגינן היה מקום להגשת השיק. 13. מה הנזק שנגרם לתובעים בגין פעולות הנתבע ברשלנות לענין הגשת שיק הבטחון? התובעים טוענים שנאלצו לשכור עו"ד אשר ייצגם בהליך ההתנגדות לביצוע השטר ושילמו לו הסך של 10,000 ₪ וכן הינם זכאים לפיצוי ושיפוי בגין אובדן ימי עבודה, וכן עוגמת נפש בסך של 40,000 ₪. התובעים הגישו 3 קבלות המעידות על תשלומים לעורך הדין אשר ייצג אותם בהליך בתיק ההתנגדות לביצוע השטר, וזאת בסך של 7800 ₪ כולל מע"מ, ועל כן הנני מחייבת את הנתבעים בתשלום סך זה לתובעים. לאור האמור לעיל, ומאחר ולא הוצגו בפני כל מסמכים נוספים לענין הפסד ימי עבודה ותשלום נוסף לעו"ד, הנני קובעת בדרך של אומדנא שהנתבעים ישלמו לתובעים סך נוסף של 10000 בגין עוגמת נפש, והפסד ימי עבודה, שכן יש לציין שכאשר נדחיתה התביעה, חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לתובעים בסך של 2500 ₪ וכן מע"מ. הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 17800 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 3000 ₪ הוצאות משפט שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ניתנה היום כ"ד בסיון, תשס"ד (13 ביוני 2004) בהעדר הצדדים סמדר קולנדר-אברמוביץ, שופטת עוולת הנגישה / תלונות שוואשיקים