שיתוק חלקי בשתי הרגליים

התובע, יליד 2.3.64, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.9.95 והוא תובע בתביעה זו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו לו עקב התאונה. אין מחלוקת בין הצדדים על אירוע התאונה ועל חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו. המחלוקת נסבה על גובה הנזק. לאחר התאונה אושפז התובע בבית החולים "סורוקה" ובבית החולים "לוינשטין" עד ליום 29.1.96, סה"כ 135 יום. באשפוז אובחן שבר מרוסק של החוליה 1L ונמצא שיתוק לא מלא בשרירי הגפיים התחתונות. התובע נותח ובוצעו דקומפרסיה בקיבוע של השבר. לאחר מכן הופיע זיהום באזור שתל העצם שהצריך ניתוח נוסף. מבית החולים "סורוקה" הועבר התובע להמשך טיפול שיקומי בבית החולים לוינשטיין, משם שוחרר ביום 28.1.96, כשהוא סובל משיתוק חלקי בשתי הרגליים. ד"ר הדני, מומחה בתחום הנוירוכירורגי, שמונה בתיק זה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, מצא בבדיקתו הגבלה קשה בתנועות ע"ש מותני, טונוס ירוד בשתי הרגליים עם ירידה בכוח שרירי השוקיים, צניחה שלמה של כף רגל ימין וצניחה חלקית משמאל. על-פי חוות דעתו, התובע סובל בעקבות התאונה משיתוק חלקי בשתי הרגליים ומהפרעה בתחושה, הגורמים להגבלה ניכרת בהליכה, כאבי גב והגבלה בתנועות הגב התחתון. ד"ר הדני העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30% בגין הגבלה קשה בתנועות ע"ש מותני ובשיעור של 50% בגין השיתוק החלקי בשתי הרגליים. הנכות הכוללת ממנה סובל התובע, כפי שעולה מחוות הדעת, עומדת, במצטבר, על 65%. בתשובות לשאלות הבהרה, אישר המומחה כי התובע מתקשה בהליכה, והוא זקוק לעזרת צד ג', בהליכה, ניידות ובתנועה ממקום למקום. התובע הנו נהג במקצועו. בין השנים 1989 ל- 1991 הוא עבד כנהג שכיר בהסעת תיירים באזור ים המלח ודרום הארץ עבור חברת סשיר (להלן - חברת סשיר). בשנת 1991 רכש התובע מונית ועבד עליה כנהג עצמאי, כשהוא ממשיך, בה בעת, לבצע נסיעות עבור חברת סשיר, וזאת, עד אמצע שנת 1995. בחודש יוני 1995 רכש התובע אוטובוס מסוג וולבו והחל לעבוד בהסעת תיירים עבור חברת סשיר. התאונה ארעה, כאמור, בחודש ספטמבר של אותה שנה, שלושה חודשים וששה ימים בלבד לאחר שהתובע החל בעבודתו כנהג ובעל אוטובוס עצמאי. על-פי שומות מס ההכנסה לשנים 1992-1994 (נ25/ - נ27/) עולים הנתונים הבאים לגבי הכנסותיו של התובע בשנים אלה מהפעלת המונית. הכנסתו ברוטו של התובע לשנת המס 92 עמדה על 46,073 ש"ח ולאחר מס, על 40,373 ש"ח. ההכנסה בשנת 1993 עמדה על 50,026 ש"ח ולאחר ניכוי מס - 45,799 ש"ח. הכנסה לשנת 94' עמדה על 57,752 ש"ח ולאחר ניכוי מס על 50,080 ש"ח. ההכנסה החודשית הממוצעת של התובע בשנים אלה עמדה על 3,785 ש"ח, ולאחר שיערוך על 6,570 ש"ח לחודש. לגבי הכנסותיו של התובע מהפעלת האוטובוס, הוגש דו"ח רווח והפסד שהוכן על-ידי רואה חשבון פוסטר במיוחד לצורך התביעה הנוכחית (ת5/). על-פי דו"ח זה עולה, שהכנסותיו המדווחות של התובע לתקופה 1.6.95 - 6.9.95, עמדה על 46,871 ש"ח, ולאחר הפחתת פחת, על 26,209 ש"ח. ב"כ התובע טוען שיש לבסס את הערכת כושר ההשתכרות של התובע על ההכנסה המדווחת ללא ניכוי פחת, שכן התובע היה צפוי, לטענתו, לזכות ברווחי הון. טענה זו לא הוכחה. לפיכך, יש להביא בחשבון הכנסותיו של התובע את ניכוי הפחת המשקף את ההוצאה ההונית שבה נשא התובע לשם הפעלת האוטובוס. לטענת הנתבעת, הנתונים שהציג התובע אינם מהימנים, הם לוקים בסתירות רבות ולא ניתן לסמוך עליהם לשם חישוב הכנסתו. כך מצביע ב"כ הנתבעת, על סתירות לגבי מחזור העסקים של התובע בשנת 1995 בין שומת המס של התובע לאותה שנה לבין מאזן הבוחן שהוכן על-ידי יועצת המס, הגב' מרקוביץ'. כמו-כן מצביע ב"כ הנתבעת על כך שהנתונים עליהם ביסס רו"ח פוסטר את חוות-דעתו, מבוססים, בחלקם, על חשבוניות מס שהתובע הפיק אחרי התאונה (נ28/ - נ30/). סתירה נוספת מוצא ב"כ הנתבעת בכך שסכומי הצ'קים (נ1/ - נ11/) ששילמה חברת סשיר לחברת י. חן-תור עבור התובע מסתכמים בסכום של 61,705 ש"ח בלבד, ולא בסכום של 82,000 ש"ח, כפי שאמור היה התובע להשתכר לפי חוות דעתו של רו"ח פוסטר. ב"כ הנתבעת מצביע גם על כך שע"פ הדו"ח התקופתי למע"מ לחודשים 7-8/95 (נ31/), אשר קדמו לתאונה, עולה שהתובע לא דיווח בחודשים אלה על הכנסה אשר חייבת במע"מ. חרף טענות אלה של ב"כ הנתבעים, אני סבור שיש לקבל כראיה מהימנה את הדו"ח של רו"ח פוסטר, שלפיו עמדה הכנסתו הכוללת של התובע באותה תקופה על 26,209 ש"ח ובממוצע (ל - 3.2 חודשים) על סכום של 8,190 ש"ח לחודש ברוטו. לאחר שיערוך מתקבלת הכנסה חודשית של 11,500 ש"ח ברוטו, ולאחר ניכוי מס (25%) - 8,625 ש"ח לחודש נטו. לטענת התובע, בנוסף על ההכנסות המדווחות האמורות, הוא נהנה באותה תקופה מהכנסות נוספות בגין הסעות שביצע באופן מזדמן לבריתות, חתונות, בר-מצוות והסעות של פועלים זרים. מעיסוק זה הוא השתכר, לטענתו, סכום נוסף של כ2,200- ש"ח לחודש. על אלה נוספה, לגרסת התובע, הכנסה מ"טיפים", שגם היא לא דווחה לשלטונות המס. את ה"טיפים" קיבל התובע, לדבריו, מבתי-עסק שונים, בכלל זה מסעדות, חנויות ועסקים אחרים, לשם הביא את התיירים שהסיע. לטענתו, הסכום החודשי שהרוויח מ"טיפים" עמד בממוצע על 10,000 ש"ח לחודש.לאור כך, טוען ב"כ התובע, שההכנסה הכוללת של התובע, אשר כללה את ההכנסה המדווחת יחד עם ההכנסה הלא מדווחת, עלתה בהרבה על שילוש השכר הממוצע. אשר להכנסות הלא-מדווחות יש להבחין בין ההכנסה מ"טיפים", אשר עמדה לפי הטענה על כ - 10,000 ש"ח לחודש, לבין ההכנסות מהסעות מזדמנות, לחתונות ואירועים אחרים, בגינן טען התובע להכנסה חודשית של 2,200 ש"ח לחודש. לגבי ההכנסות האחרונות, לא הוצגה על-ידי התובע תמיכה ראייתית כלשהי. התובע גם לא נתן הסבר מדוע לא ניתן היה להציג, ולו עדות אחת, לגבי עבודות והכנסות אלה. למשל, עדות מפי אדם שהזמין אצלו הסעה לחתונה או לאירוע אחר. בעדותו טען התובע, כי "יש נסיעות אחרות בערבים, לבריתות חתונות, פועלים זרים, אנשים שנפלו לי בדרך והסעתי אותם, וחלק מהנסיעות האלה שביצעתי בערבים לא רשמתי אותם ולא מופיעים בניהול הספרים" (פ. 7.6.99, עמ' 18-19). משמע, לפי גרסה זו, חלק מההכנסות מעבודות מזדמנות אלה נרשמו בספרים. אולם, בפועל לא הציג התובע ולו רישום אחד לגבי הכנסותיו מעבודות אלה. הכלל, כידוע, הוא שתובע אשר טוען להכנסות לא מדווחות, צריך להציג ראיות משכנעות לאמיתות טענותיו. שהרי נקודת המוצא לגבי תובע כזה, היא שמדובר באדם אשר מוכן להצהיר, כאשר הדבר נוח לו, הצהרות שאינן אמת (ע"א 8639/96 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס, תקדין עליון, כרך 98, (3) 217; ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף, דינים עליון, כרך ל"ב, עמ' 538). בנסיבות אלה, בהיעדר כל תמיכה ראייתית המבססת הכנסה זו, אינני מוכן לבסס על עדותו היחידה של התובע את הערכת אובדן ההשתכרות שלו, ולהכיר לצורך זה בהכנסות נוספות מעבודות מזדמנות בסכום של 2,200 ש"ח לחודש. מאידך, אני סבור שיש לקבל, בעקרון, את טענת התובע לגבי הכנסותיו מ"טיפים". בעניין זה, מדובר כמעט בידיעה שיפוטית, כי בענף זה אכן נוהגים תשלומים לא מדווחים, אשר מתבצעים, הן על-ידי התיירים והן על-ידי בעלי העסקים אליהם מסיע התובע את התיירים. עם זה, בהעדר דיווח או רישום כלשהו לגבי הכנסות אלה, עולה סימן שאלה גדול לגבי היקף הכנסותיו של התובע ממקור הכנסה זה. שהרי התובע היה יכול, בהעדר רישומים, לנקוב כמעט בכל סכום העולה על דעתו. התובע העיד מטעמו את מנהל חברת סשיר, מר קוסטו, וכן את מדריך התיירים שעבד יחד עמו, מר אלעזר בראל. עדותם של עדים אלה אמנם תמכה בגרסתו של התובע בדבר קבלת ה"טיפים". העד בראל אף התייחס לסכומים של טיפים שקיבלו השניים בעבודתם, אך גם עד זה לא התייחס באופן ספציפי לסכומי ההכנסה החודשיים שלהם טען התובע, ולא תמך בגרסתו כי מדובר בהכנסה העולה לסכום של 10,000 ש"ח לחודש. בהעדר רישומים כלשהם בנושא זה, ובהתחשב בגובה ההכנסה הנטענת, אשר עולה אף על הכנסתו המדווחת של התובע כבעלים וכנהג אוטובוס, לא שוכנעתי באמינות גרסתו של התובע בנושא זה. בנסיבות אלה, אין מנוס מלהעריך את ההכנסה ממקור זה על דרך האומדנא. לפיכך, אני מעמיד את תוספת ההכנסה של התובע מטיפים על שיעור של 30% משכרו המדווח. ההכנסה הכוללת של התובע עומדת אפוא על 11,212 ש"ח לחודש. עם זה, ביסוס אובדן כושר ההשתכרות של התובע בעתיד, למשך עשרות שנים על הכנסה זו מעורר קשיים ניכרים. ראשית, התובע עבד בתחום זה כעצמאי המפעיל אוטובוס שבבעלותו, במשך שלושה חודשים בלבד. מדובר בתקופה קצרה ביותר, שאין בה, ככלל, כדי לשמש אמת מידה מספקת להערכת כושר השתכרות למשך עשרות שנים בעתיד. מה גם שמדובר בענף אשר חשוף לתנודות משמעותיות ברווחיותו. שנית, התובע המשיך בניהול עסקי ההסעות שלו במשך תקופה של קרוב ל3- שנים גם לאחר התאונה. והוא נאלץ להפסיק את עבודתו אצל חברת סשיר, משיקולים שאינם קשורים דווקא בתאונה (ראה עדותו של מר קסוטו, בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 7.6.99). שלישית, אותה תקופה של שלושה חודשים בה התובע עבד לפני התאונה כעצמאי הייתה בחודשי הקיץ (6-9/95), והיא אחת משתי תקופת השיא בענף זה במהלך השנה. ההכנסה בתקופה זו אינה משקפת, מטבע הדברים, את ההכנסה הממוצעת על פני כל השנה. לאור כל השיקולים האמורים, אני סבור שיש להעמיד את הכנסתו של התובע, המשמשת כבסיס לחישוב אובדן השתכרותו, על ההכנסה הממוצעת בין הכנסתו מהפעלת המונית לבין הכנסתו מהפעלת האוטובוס. הכנסה זו עומדת על סכום של 8,890 ש"ח לחודש נטו. אשר לאובדן ההכנסה בעבר: מסתבר, שחרף פגיעתו, המשיך התובע, גם לאחר התאונה, בעיסוק זה של הפעלת האוטובוס והפעלת רכבים נוספים במסגרת חברת סשיר, הגם שהוא עצמו לא נהג, אלא העסיק לצורך כך נהגים שכירים. בשנת 1996, עולה מהדו"ח המותאם של רווח והפסד (ת5/), שמחזור העסקים של האוטובוס במשך 11 חודשים עמד על 278,203 ש"ח. מחזור זה דומה למחזור של שנת 95' (בהתבסס על שלושה חודשים בלבד). ההכנסה הכוללת מהאוטובוס באותה שנה שעמדה על 59,335 ש"ח, בצירוף שכר עבודה ששולם לנהג השכיר, אשר עמד על 44,301 ש"ח, הגיעה ל - 103,636 ש"ח. סכום זה דומה אף הוא לנתוני ההכנסה לשנת 95'. לאור כך, אני סבור, שיש להעריך את הפסד ההשתכרות של התובע לשנת 96' על בסיס תשלום השכר לנהג האוטובוס, שכר שאותו התובע היה יכול לחסוך אילו נהג על האוטובוס בעצמו, כפי שעשה קודם לתאונה. שכר זה עמד על סכום של 44,301 ש"ח, שהם 3,692 ש"ח לחודש (ברוטו), 2,769 ש"ח לאחר ניכוי מס, ו - 3,453 ש"ח לחודש לאחר שיערוך. לסכום זה יש להוסיף הפסד הכנסה מטיפים, בסכום של 2,588 ש"ח לחודש (נטו), סה"כ הפסד הכנסה חודשי של 6,041 ש"ח (לאחר ניכוי מס). בשנת 1997 עולה מ-ת5/, שהתובע המשיך לעבוד ולהפעיל את עסק ההסעות שבבעלותו. במסגרת העסק הוא הפעיל שני אוטובוסים וטרנזיט, והכנסתו בעשרת החודשים הראשונים של אותה שנה עמדה על 97,749 ש"ח, ובממוצע, לאחר שערוך, כ - 11,000 ש"ח לחודש ברוטו. גם כאן אני סבור שיש להעריך את הפסדיו של התובע על פי השכר ששילם לנהג הוולבו בסכום של 49,657 ש"ח, שהם 4,138 ש"ח לחודש, ולאחר ניכוי מס ושיערוך - 3,103 ש"ח. בצירוף ההפסד מטיפים, בסכום של 2,589 ש"ח, יעמוד ההפסד החודשי בשנה זו על סכום של 5,691 ש"ח. בשנת 1998 המשיך התובע להפעיל את אוטובוס הוולבו עד שמכר אותו ביום 18.10.98. במקביל, המשיך התובע להפעיל אוטובוס נוסף מסוג מרצדס (בשותפות עם אחיו). הפעלת הוולבו באותה שנה נשאה הפסדים של כ - 32,000 ש"ח. ניתוח הנתונים מלמד שבאותה שנה לא חל שינוי משמעותי במחזור ההכנסות, אך חלה עלייה בהוצאות ההפעלה, דבר אשר נבע, כפי שעולה מהעדויות, מהתיישנות האוטובוס. מכירת האוטובוס לקראת סוף אותה שנה נבעה, לפי העולה מהראיות, עקב הירידה ברווחיות הפעלתו והפסקת ההתקשרות עם חברת סשיר. על רקע זה אני סבור שיש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע באותה שנה על בסיס הפסדיו בשנה הקודמת, בסכום של 5,691 ש"ח לחודש. בשנת 1999 זנח התובע את עסק ההסעות, ובסוף אותה שנה הוא פנה למסלול של שיקום באמצעות מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, שם החל ללמוד הנהלת חשבונות. החל משנה זו ועד למועד פסק הדין, יש להעמיד את הפסד ההשתכרות של התובע על הסכום של 8,890 ש"ח לחודש (נטו), שהוא, כפי שנזכר, ממוצע הכנסות, בין הכנסתו כנהג מונית לבין הכנסתו כנהג ובעלים של אוטובוס. הפסד ההכנסה בתקופה זו, במשך 39 חודשים, עומד על סכום של 346,710 ש"ח. להפסדים אלה יש להוסיף הפסד השתכרות מלא במשך 4 חודשים (9-12) של שנת 95' בסכום של 44,848 ש"ח. סה"כ הפסד ההשתכרות של התובע בעבר עומד על סך של 600,634 ש"ח. סכום זה יישא ריבית כדלקמן: הפסד ההשתכרות בגין השנים 95' - 98', בסכום כולל של 253,924 ש"ח, ישא ריבית של 4% לשנה החל מ - 1.5.97. יתרת הפסד השכר בעבר בסכום של 346,710 ש"ח תישא ריבית של 4% לשנה החל מיום 1.9.2000. שאלה נוספת שבה נחלקו הצדדים התייחסה לנכות התפקודית של התובע. ד"ר הדני אישר בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי התובע אינו יכול במומו לנהוג באוטובוס. כמו כן אישר ד"ר הדני, כי התובע מוגבל לחלוטין בעבודה פיזית כל שהיא, ומוגבל מאוד בעיסוק או מלאכה הדורשים ישיבה ממושכת. לאור תשובות אלה, כמו גם לאור שיעור נכותו הגבוה של התובע, אני סבור שהתובע לא יוכל בעתיד לעבוד במקצועו כנהג, לא כנהג אוטובוס, וגם לא כנהג מונית. התובע החל ללמוד, כאמור, הנהלת חשבונות במסגרת מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, ונראה שאין מניעה כי ישתקם במקצוע זה. אולם גם במקצוע זה מקובל עלי שהתובע יהיה מוגבל בעבודתו עקב הקושי לעבוד עבודה ממושכת בישיבה. על פי הראיות שהוצגו מטעם התובע, ולא נסתרו על ידי הנתבעת, עולה ששכרו של מנהל חשבונות (במשרדו של מר אבי אטיאס) עומד על כ - 3,500 ש"ח לחודש. על רקע זה אני סבור שיש להעמיד את מותר כושר ההשתכרות של התובע במומו על הכנסה של 2,500 ש"ח לחודש. לפיכך יעמוד הפסד ההכנסה החודשי של התובע בעתיד על סכום של 6,390 ש"ח. אשר לתוחלת חיי העבודה של התובע, אני סבור שבהתחשב בעובדה שהתובע היה עצמאי, ובהתחשב בכך שעיסוקו אפשר לו לנהל את העסק גם בלא לעבוד פיזית כנהג, יש לבסס את חישוב אובדן השתכרות בעתיד על תוחלת חיי עבודה עד לגיל 70. הפסד ההשתכרות של התובע בעתיד, למשך 32 שנים (מ.ה 246.6593) יעמוד על סכום של 1,576,153 ש"ח. הנזק הלא-ממוני יחושב על בסיס נכות בשיעור של 65%, 135 ימי אשפוז והפחתת גיל, הכל לפי הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976. סכום זה יישא ריבית של 4% לשנה ממועד התאונה ועד היום. ניידות: על פי התשובות לשאלות ההבהרה של ד"ר הדני, התובע מתקשה בהליכה, ואין מחלקות על כך שהוא נזקק, לצורך ניידותו, לרכב. התובע הגיש חוות-דעת מטעם מר משה קצין, לפיה עלות האחזקה החודשית של מכונית יציגה בנפח מנוע של 1,300 סמ"ק לפי 1,000 ק"מ לחודש, עומד על 1,275.28 ש"ח, ולאחר שיערוך, על 1,307 ש"ח.ב"כ הנתבעים טוען שאין לפסוק לתובע בראש נזק זה כל פיצוי, שכן היה ברשותו של התובע רכב גם קודם לתאונה. לפיכך, נטען, לא נגרם לתובע בראש נזק זה כל נזק בעקבות התאונה. להפך, התובע אף יצא נשכר, לפי הטענה, עקב הפטור ממסים ממנו הוא נהנה כיום. אינני מקבל את הטענה האחרונה של ב"כ הנתבעת. זאת, משום שהרכב בו החזיק התובע לפני התאונה היה רכב ששימש אותו לעבודתו (מונית ולאחר מכן אוטובוס), ולא רכב פרטי. החזרת מצבו הכלכלי של התובע לקדמותו הביאה בחשבון, בראש הנזק של אובדן השתכרות, את ההכנסות שיכול היה התובע להפיק כנהג. הכנסות אלה חושבו לאחר ניכוי ההוצאות והן לא הביאו בחשבון את שווי עלות השימוש העצמי של התובע במונית או באוטובוס. בכל מקרה, כיום נזקק התובע לרכב פרטי, רכב שלו הוא לא נזקק בעת שעבד כנהג, ויש לפצותו בגין הוצאה זו. לאור האמור יש להעמיד את הפיצוי בגין ניידות, על בסיס חוות דעתו של מר קצין, על סכום של 103,253 ש"ח בעבר, ועל סכום של 369,755 ש"ח בעתיד (למשך 41 שנים). הפיצוי בגין העבר ישא ריבית של 4% לשנה החל מיום 1.1.99. לסכום זה יש להוסיף עלות רכישת הרכב הראשון (על פי דרישת הנתבעת נוכה גם המענק שהתובע קיבל מהמל"ל לרכישת רכב) בסכום של 53,609 ש"ח. עזרת אחרים: התובע טוען, כי לאור תשובותיו של ד"ר הדני לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, עולה שהוא נזקק לעזרת אחרים בהליכה ובניידות, ועל-כן יש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי על בסיס הוצאה חודשית של 1,000 ש"ח. ב"כ הנתבעים טוען, כי מתשובותיו של ד"ר הדני עולה שהתובע נזקק לעזרת אחרים רק בהליכה ובניידות. אולם, עזרה זו מתבטאת בצרכי הניידות של התובע ולא בהעסקת כח-אדם שיעזור לו בניידותו. טענתו של ב"כ הנתבעים מקובלת עלי. אכן, מחוות-דעתו של ד"ר הדני עולה, כי התובע נזקק לעזרת אחרים בנושא התנועה והניידות. אולם, עזרה זו מתבטאת ברכב אשר יועמד לרשותו של התובע, שבגין כך הוא כבר פוצה. אינני סבור שהתובע נזקק לאדם שיסייע לו בתנועתו. מאידך, אני סבור שלאור נכותו הגבוהה של התובע, יש להכיר בעזרה חלקית לה הוא עשוי להיזקק לצורך ביצוע חלק מפעולות היומיום, בכלל זה עבודות משק הבית הקשות, ביצוע קניות וכיוצ"ב. אני מעריך את נזקו של התובע בראש נזק זה, בגין העבר והעתיד יחד, בסכום כולל, כערכו כיום, כולל ריבית, של 100,000 ש"ח. ניכויים: מסכום הנזק דלעיל יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובע כפורט בסעיף ה1 לסיכומי ב"כ הנתבעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד התשלום ועד היום. בנוסף, יש לנכות מסכום הנזק את הקצבאות שהתובע קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי, על פי חוות דעתו של האקטואר ספיר, שב"כ הנתבע לא חלק עליה בסיכומי התשובה שלו, כדלקמן: קצבאות נכות מעבודה בסכום של 1,931,861 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה מיום 31.1.2001; קצבאות ניידות בסכום של 297,943 ש"ח (כולל מענק לרכישת רכב) בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 31.8.2000 (אינני מאשר ניכוי הפרשי קצבאות שהתובע לא קיבל, אך יכול היה, על פי חוות הדעת, לקבל בעבר, בסכום של 27,781 ש"ח). לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום הנזק, כולל ריבית, כפי שפורט בפסק הדין לעיל, בניכוי התשלומים התכופים וקצבאות המל"ל כפי שפורטו לעיל. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט, בכלל זה אגרת המשפט, ובנוסף, שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מסכום הנזק לאחר ניכוי קצבאות המל"ל (אך לפני ניכוי התשלומים התכופים).רגלייםשיתוק