היום הקובע לתשלום משכורת

סעיף 17א. לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, קובע כדלקמן: "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה...תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן..." סעיף 1 לחוק הגנת השכר, הוא סעיף ההגדרות, קובע כדלקמן: "בחוק זה - "שכר עבודה" - לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו; "שכר מולן" - שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע; "היום הקובע" - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10, 11, 13, 14 ו- 16(ב), לפי העניין..." 1. בפנינו ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת שטיין (עב 1940/01, ניתן ביום 9.2.03), אשר הוגש על ידי המערער (להלן: "המערער" או "התובע"). על פי פסק הדין חויבה המשיבה (להלן: "המשיבה" או "הנתבעת"), לשלם למערער סך של 2,700 ₪ בגין הפרש עמלה וסך של 6,300 ₪ בגין תשלום שכר מינימום כאשר סכומים אלו ישאו ריבית והצמדה מיום 1.1.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן חוייבה המשיבה בתשלום סך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות. 2. להלן העובדות הרלוונטיות לערעור זה: א. ביום 15.3.00 הגיש המערער תביעה לתשלום שכר עבודה בסך 3,920 ₪, בתוספת הצמדה בגין פיגור בתשלום, בגין עמלת מכירות, עבור התקופה 1.9.99 - 10.1.00. התובענה נקבעה להתברר בדרך של דיון מהיר (דמ 1334/00). ב. המערער, אשר לא היה מיוצג באותה עת, הגיש תביעתו באמצעות מילוי טופס תביעה סטנדרטי המצוי בבית הדין, הנושא את הכותרת "תביעה לתשלום שכר עבודה". ג. ביום 14.5.00 נערך דיון מוקדם בנוכחות המערער בלבד. בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות ניתן כנגד המשיבה פסק דין אשר מחייבה לשלם למערער כדלקמן: "א. סכום של 3,920 ₪ בצירוף 50% מפיצויי הלנת השכר המקסימליים הקבועים בחוק, מיום 1/2/00 ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובלבד שישולמו תוך 14 יום מיום המצאת פס"ד זה לידי המשיבה. במידה והסכום לא ישולם תוך 14 יום יצבור 100% פיצויי הלנת שכר מיום 1/2/00 ועד ליום התשלום בפועל. ב. סכום של 200 ₪ הוצאות." ד. ביום 29.5.00, בד בבד עם הגשת כתב הגנה, הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין. בתמצית, טענה המשיבה בכתב ההגנה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, כי המערער קיבל את מלוא השכר המגיע לו מהמשיבה וכי אין מדובר בשכר עבודה כמשמעו בחוק הלנת שכר אלא בעמלה. ה. החל מיום 8.6.00 מיוצג המערער ע"י ב"כ. ו. ביום 5.7.00 התקיים דיון, בנוכחות ב"כ הצדדים, והוסכם כי פסה"ד יבוטל תוך פסיקת הוצאות בגין ביטולו. אשר על כן, נקבע דיון להוכחות. ז. ביום 2.10.00 נערך דיון במעמד ב"כ הצדדים אשר בו ביקש ב"כ המערער "לתקן את כתב התביעה ולהבהיר שהבקשה להצמדה בסעיף 5 בטופס התביעה הכוונה היתה לפיצוי הלנת שכר." במעמד הדיון ניתנה החלטה המתירה הגשת כתב תביעה מתוקן ולאחר מכן הגשת כתב הגנה מתוקן. ח. ביום 12.11.00 הגיש המערער כתב התביעה מתוקן, אשר בו טען כי הוא עבד כשכיר אצל המשיבה בתקופה 1.9.99 - 30.1.00, והעמיד את תביעתו על הרכיבים הבאים: תשלום בגין עמלה בסך 2,770 ₪ עבור חודשים 10/99-11/99 ופיצויי הלנת שכר על סך זה מיום 10.12.99; תשלום שכר עבודה בגובה שכר מינימום ותשלום בגין שעות נוספות עבור חודשים 9/99, 12/99 ו- 1/00, אשר בהם לא קיבל עמלה ממכירות, וכן פיצויי הלנת שכר מוגדלים על סך זה; פדיון ימי חופשה עבור 5 ימים בסך של 742 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 10.2.00. ט. המשיבה ויתרה על זכותה להגיש כתב הגנה מתוקן והשאירה את כתב ההגנה המקורי על כנו. י. ביום 6.5.01 ניתנה החלטה המעבירה את הדיון להליך של דיון רגיל (עב 1940/01) כדלקמן: "היות ומתעוררת שאלה של יחסי עובד ומעביד, התיק איננו מתאים לדיון מהיר, ועל כן תעביר מזכירות ביה"ד את התיק למסלול של דיון רגיל רשם." יא. ביום 24.4.02 הגיש המערער את סיכומיו לביה"ד. המשיבה נמנעה מלהגיש את סיכומיה ועל כן ניתן פסק הדין, ביום 9.2.03, בהעדרם. יב. ביום 16.6.03 הגיש המערער את ערעורו זה לביה"ד ופירט את רכיביו כדלקמן: "הערעור הוא על כך שכבוד הרשמת: (1) דחתה את תביעת המערער לעניין פדיון החופשה (סעיף 10 של פסק הדין), (2) דחתה את תביעת המערער לעניין פיצויי ההלנה (סעיף 11 לפסק הדין). (3) על גובה סכום ההוצאות שנפסקו." יג. ביום 14.9.03 התקיים דיון בערעור במעמד ב"כ הצדדים. ביה"ד נתן החלטה לפיה אם יגיעו הצדדים להסדר ימסרו הודעתם ואחרת תגיש המשיבה סיכומי עיקר טענותיה בערעור. 3. להלן תמצית נימוקי הערעור: א. טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי המערער לא צירף את צילום דפי הדרכון שלו לתיק ביה"ד. ב. המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המערער יצא לחופשה, על כן טעתה כב' הרשמת בכך שלא פסקה למערער פדיון ימי חופשה. ג. טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי חלה התיישנות מהותית בתביעה להלנת שכר בגין שכר מינימום לחודש 9/99. ד. טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זכאות המערער לשכר ולעניין קיום יחסי עובד-מעביד, שכן המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיום מחלוקת של ממש, ועל כן טעתה כב' הרשמת בכך שלא פסקה פיצויי הלנת שכר. ה. טעתה כב' הרשמת בהתעלמה מן הקביעה בפסה"ד מיום 14.5.00 לעניין פיצויי הלנת שכר, ומכך שהמשיבה לא שילמה למערער כל סכום על חשבון שכרו בתקופה ממועד פסה"ד מיום 14.5.00 ועד למתן פסה"ד נשוא הערעור. כב' הרשמת טעתה בכך שלא פסקה פיצויי הלנה לפחות מיום 14.5.00. ו. טעתה כב' הרשמת בהתעלמה מכך שהמשיבה לא שילמה למערער כל סכום על חשבון שכרו בתקופה מהגשת התביעה ועד למתן פסה"ד, וכן מכך שהמשיבה לא הפקידה בקופת ביה"ד כל סכום כאמור. כב' הרשמת טעתה בכך שלא פסקה פיצויי הלנה לפחות מיום מתן פסה"ד ביום 9.2.03. ז. טעתה כב' הרשמת בכך שלא חייבה את המשיבה בפיצויי הלנת שכר מלאים בשל זלזול בהוראות החוק ובמערער. ח. טעתה כב' הרשמת בפוסקה סך מינימלי בגין הוצאות, בגובה 2,000 ₪, אשר אינו פרופורציונלי להיקף העבודה בתיק, ואשר עומד בסתירה לפסיקה הרחבה בעניין זה. 4. ביום 29.12.03 הגיש המערער השלמת טיעונים בערעור שעיקרה כדלקמן: א. התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין חודש 9/99 לא התיישנה, שכן דין התביעה המתוקנת ודין התביעה המקורית חד הוא. ב. התביעה המתוקנת הוגשה בטרם עברה שנה מניתוק יחסי העבודה. ג. המשיבה נמנעה מלהגיש כתב הגנה מתוקן, והסתמכה על כתב הגנה המקורי. ד. למרות פסה"ד מיום 9.2.03, ההזדמנויות הרבות אשר ניתנו למשיבה והדיון מיום 14.9.03, לא שילמה המשיבה את שכרו של המערער בהתאם לפסה"ד, והדבר מהווה ראיה לכך כי לא הייתה קיימת בין הצדדים מחלוקת של ממש. משנשמט הבסיס לקביעת כב' הרשמת בדבר מחלוקת של ממש יש לחייב את המשיבה בפיצויי הלנה מלאים והוצאות לדוגמא. 5. למרות החלטות ביה"ד מיום 19.6.03 וכן מיום הדיון מיום 14.9.03, נמנעה המשיבה מלהגיש כל תגובה לכתב הערעור או לסיכומי המערער ועל כן ניתנת החלטה בערעור בהעדר טיעוניה. הכרעה 6. פדיון ימי חופשה א. המערער תבע פדיון ימי חופשה עבור 5 ימי חופשה. במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.01) העיד המערער כדלקמן: "ש. במהלך החודשים האלה שאתה טוען שעבדת, היית בחו"ל ת. עד כמה שאני זוכר, לא. ש. תוכל להראות לנו דרכון שלך. ת. אני אוכל, אבל הוא לא איתי כרגע. ש. תוכל להמציאו לביה"ד. ת. כן." ביום 10.10.01 ניתנה החלטה בביה"ד אשר קובעת, בין היתר, כדלקמן: "המערער ימציא תוך 14 יום מהיום לביה"ד וישירות לצד השני, צילום של הדרכון לתקופה שבין 9/99 עד סוף 1/00." ביום 24.2.02 נערך דיון בפני ביה"ד אשר עם פתיחתו טענו ב"כ הצדדים כדלקמן: "ב"כ המשיבה: בדיון הקודם התבקש המערער ואף הסכים להמציא את דרכונו... אני מבקש שבמידה והמערער לא ימציא את הדרכון במועד שיקבע ביה"ד, כי אז תמחק תביעתו לדמי חופשה וזאת מן הנימוק שהמשיבה טוענת שהמערער יצא לחופשה וכי הדרכון הוא ראיה הנמצאת בשליטתו של המערער שיש בה כדי לזרוק אור על טענתו בענין החופשה והיא מהווה אפילו פרטים נוספים אותם הוא נדרש להמציא לענין תביעה זו. היה ולא ימציא את הדרכון יש לראות בדבר כאילו לא המציא פרטים נוספים ולמחוק את עילת התביעה לחופשה. ב"כ המערער: אנחנו נמציא לביה"ד את צילום הדרכון כאמור בהחלטת ביה"ד תוך 14 יום מהיום. בכל מקרה לא ניתן למחוק בגלל אי המצאת הדרכון את טענותינו לענין דמי החופשה. ..." כב' הרשמת נתנה החלטה בעניין זה כדלקמן: "ביה"ד נותן ארכה נוספת להחלטה מיום 10/10/01 לענין המצאת צילום הדרכון לתקופה שבין 9/99 עד סוף 1/00. במידה והמערער לא יעשה כן תוך 14 יום, ישקול ביה"ד את בקשת ב"כ המשיבה." עם סיום הדיון ניתנה החלטה על הגשת סיכומים כדלקמן: "ב"כ המערער יגיש סיכומים לביה"ד וישירות לצד השני תוך 30 יום מיום שיומצא צילום הדרכון של המערער. ב"כ המשיבה יגיש סיכומים לביה"ד וישירות לצד השני תוך 30 יום שלאחר מכן." בפסה"ד קבעה כב' הרשמת (עמ' 11-12) כדלקמן: "10. פדיון חופשה: לטענת ב"כ המשיבה המערער יצא למס' ימים בחו"ל בתקופה אמורה, וכי דרכונו - הנמצא אצלו - הוא הראיה לכך. ב"כ המערער השיב כי ימציא לביה"ד תוך 14 יום את הדרכון. מבדיקת תיק ביה"ד עולה כי לא צורף לתיק דרכונו של המערער. היות והמערער עצמו אינו שולל לחלוטין את הטענה שיצא לחו"ל למס' ימים באותה תקופה (אם כי לא זכר בודאות האם זה היה בתקופת העבודה עצמה) ומשהמערער לא טרח להמציא את דרכונו בהתאם להוראת ביה"ד - יעדיף ביה"ד לעניין זה את טענת המשיבה כי אכן יצא לחופשה 3 ימים (שאם לא כן - מדוע לא הביא את דרכונו להוכחת טענתו). לאור זאת אין ביה"ד פוסק למערער דמי פדיון חופשה." המערער טוען בערעורו זה כי טעתה כב' הרשמת בכך שלא פסקה לטובתו פדיון ימי חופשה שכן התובע הגיש את צילום הדרכון כנדרש ומהטעם שהנטל להוכיח כי העובד שהה בחופשה, מוטל על המעסיק והמשיבה לא עמדה בנטל זה. ב. לאחר עיון מדוקדק בתיק ביה"ד, עולה כי המערער לא צירף צילום דרכונו כנדרש ואף לא טען לענין דמי החופשה בסיכומיו למעט דרישתו הכספית. כן נמנע המערער מלציין בפני ביה"ד בערעור זה את המועד והאופן בו הגיש את המסמכים, לטענתו, ואף לא העלה בפני ביה"ד כל טיעון אשר יש בו כדי לתמוך בטיעונו כי "טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי המערער לא צירף את דפי הדרכון שלו לתיק", אשר על כן נדחית טענה זו. ג. סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, קובע כדלקמן: "מעביד חייב לנהל פנקס-חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות." לעניין נטל ההוכחה בתביעה שעניינה חופשה שנתית, פסק ביה"ד הארצי כדלקמן: "אכן, המעביד הוא זה החייב בניהול פנקס חופשה, אך מקום שאינו מנהל את הפנקס, רשאי הוא להוכיח כי העובד יצא לחופשה, גם בדרכים אחרות. אולם, מובן כי במקרה כזה הנטל המוטל עליו הוא כבד יותר. כך למשל - הודאה של עובד שיצא לחופשה או שכנוע בית הדין כי המפעל היה סגור בפרקי זמן מסויימים." (דב"ע נו/ 39-3 רוני שפירא נ' צילומית מכונות משרד בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 15.10.96). ד. בנסיבות העניין בהן לא שלל המערער באופן מוחלט וחד משמעי את טענת המשיבה, עת היה בידי המערער האפשרות להפריך את טענת הצד שכנגד שעלתה במהלך החקירה הנגדית בקלות רבה, עת עלה הצורך בהמצאת צילום הדרכון מחקירתו הנגדית והמערער אף הסכים לכך ולאחר הודעת ב"כ המערער כי המערער ימציא את הצילום הנדרש, אין ביה"ד מוצא כל צורך להתערב בקביעת כב' הרשמת בפסק הדין. זאת ועוד, המערער עצמו טוען בסיכומיו (סעיף 13 לסיכומי המערער) כדלקמן: "הלכה פסוקה היא שאם צד נמנע מלהביא ראיות שנמצאות בידיעתו, ובמקרה זה אפילו בשליטתו הבלעדית, ואשר יכולות לעזור לו להוכיח את טענותיו ואינו עושה כן יש לפרש עובדה זו כנגדו. שהרי: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא מנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגת מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה' (1) 736)." ה. לאור כל האמור, הגענו לידי מסקנה כי צדקה כב' הרשמת בפסק דינה לענין רכיב דמי החופשה ונדחות טענות המערער לענין זה. 7. פיצויי הלנת שכר א. כב' הרשמת קבעה בפסק דינה לענין הלנת שכר כדלקמן: "11. הלנת שכר: ראשית יש לציין כי התביעה להלנת שכר בגין שכר מינימום הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש ב- 12/11/00 לכן לענין חודש ספטמבר 99, ישנה התיישנות מהותית. אולם גם לגבי חודשים אחרים ואף לענין הפרשי השכר ע"פ העמלות, ביה"ד סבור כי אכן היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים לענין זכאות המערער (אף שבדיעבד ביה"ד מעדיף את גירסת המערער). ביה"ד סבור כי במחלוקות שנוצרו (הן לענין עצם קיום יחסי עובד ומעביד, והן לענין הפרשי השכר ע"פ העמלות והפרשי שכר מינימום) - היתה בין הצדדים מחלוקת של ממש וכי על כן יש להפחית את פיצויי ההלנה לכדי ריבית והצמדה." עומדת בפנינו השאלה האם ניתן לראות בתביעתו הראשונה של המערער לשכר עבודה בגין עמלה, משום תביעה כללית לשכר עבודה הכוללת, לאור תיקון כתב התביעה, את התביעה לתשלום שכר מינימום בגין חודשים 9/99, 12/99 ו-1/00. בהשלמת טיעוניו, טען למעשה המערער כי השכר אותו תבע בתביעתו המקורית בגין עמלה, והשכר אותו תבע בתביעתו המתוקנת בגין עמלה ושכר מינימום חד הם. לתמיכה בטענתו טען המערער כי כתב התביעה הוגש בתוך שנה מיום סיום יחסי העבודה, וכי המשיבה עצמה לא שינתה את כתב הגנתה בתגובה לכתב התביעה המתוקן. ברם אולם, המערער בכתב תביעתו המקורי תבע תשלום בגין עמלת מכירות בתוספת הצמדה בלבד, ולא העלה את תביעתו לשכר עבודה ביחס לחודשים בהם עבד מבלי לקבל שכר מינימום, וזאת על אף שמציין כי עבד בתקופה 9/99-1/00. שכר העבודה עבור חודשים 9/99, 12/99, 1/00, נתבע מפורשות רק בכתב התביעה המתוקן. ב. סעיף 17א. לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, קובע כדלקמן: "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה...תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן..." סעיף 1 לחוק הגנת השכר, הוא סעיף ההגדרות, קובע כדלקמן: "בחוק זה - "שכר עבודה" - לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו; "שכר מולן" - שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע; ... "היום הקובע" - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10, 11, 13, 14 ו- 16(ב), לפי העניין..." עולה איפוא, כי משהגיש התובע את תביעתו לשכר עבודה רק ב-12.11.01 אכן התיישנה תביעתו להלנת שכר בגין חודש 9/99. ג. סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו." "על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך". (ע"ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ נ' מירב בן הלל, לא פורסם, ניתן ביום 31.5.00). כן נפסק, כי לבית הדין מסור שיקול דעת בבואו לפסוק פיצויי הלנה. בהפעלת שיקול דעתו, יבחן ביה"ד את תום לבם של המעביד והעובד ואת הנסיבות האובייקטיביות, ויתן משקל לתכליתו של החוק (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, לא פורסם, ניתן ביום 29.11.00). "לאחרונה אנו עדים לכך שמדיניות בית הדין הארצי בעניין פיצויי הלנה, תומכת דווקא בגישה המקלה ומעניקה שיקול דעת רחב יותר בידי בית הדין עת בא הוא להכריע בשאלת חיוב מעביד בפיצויי הלנה, ותומכת בפרשנות רחבה יותר של הנסיבות המנויות בסעיפים 18 ו- 20 לחוק." (דמ (נצ') 1751/00 אבו ראס נ' מועצה מקומית עילוט, ניתן ביום 13.1.02). ד. הלכה היא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות מנומקות של הערכאה הדיונית (דב"ע נד/ 229-3 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים ואח', פד"ע לג 260) וכן כי אין זה דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית במסגרת קביעת פיצויי הלנה, המהווה קביעה מעורבת של עובדות והסקת מסקנות מהן (דב"ע נו/ 273-3 אליהו פדידה נ' תכנון מכשור תהליך בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 21.1.97). ה. לאור כל האמור, אין ביה"ד מוצא כל צורך להתערב בקביעת כב' הרשמת ובשיקוליה בדבר הפחתת פיצויי הלנת השכר, עד למועד פסק הדין. ו. יחד עם זאת, משקבעה כב' הרשמת בפסק דינה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד וכי על הנתבעת היה לשלם לתובע הפרשי עמלה ושכר מינימום עבור חודשים 9/99 12/99 ו-1/00 ומאחר ומדובר באי תשלום שכר עבודה היה על כב' הרשמת לפסוק פיצויי הלנה החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו בפועל, שכן עם מתן פסק הדין הסתיימו חילוקי הדיעות וממועד זה אין להפחית את פיצויי ההלנה (ראה דב"ע נג/137-3 עזבון המנוח יצחק ידידיה נ' יוסף בלומנפלד פד"ע כו 557). לאור האמור, מאחר והנתבעת לא הגישה כתב הגנה מתוקן ומשכך אף לא טענה כנגד תביעת התובע לפיצויי הלנה מיום מתן פסק הדין ואילך, אנו מקבלים את תביעת המערער כי יש לפסוק פיצויי הלנה מלאים, מיום מתן פסק הדין ה-9.2.03 ועד למועד התשלום בפועל. 8. הוצאות המשפט א. כב' הרשמת פסקה כי: "כמו כן, תשלם המשיבה למערער סכום של 2,000 ₪ + מע"מ הוצאות (סכום הלוקח בחשבון גם את מחדלי המשיבה והתארכות הדיונים)". בהתאם להוראת סעיף 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, "...יהיה ענין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם...". הלכה היא כי "שכר הטרחה שמשלם לקוח לפרקליטו הינו עניינו האישי ואין בית המשפט, לרבות בית הדין לעבודה, חייב להתחשב בו שעה שהוא שם את הוצאות המשפט" (דב"ע נב/42-3 המועצה האזורית עמק חפר נ' עופר ישראלי, פד"ע כד 125). ב. הכלל בכגון דא הוא, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעור פסיקת הוצאות המשפט אלא במקרים נדירים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת של הערכאה קמא וההחלטה חורגת בצורה ניכרת מהסביר ומהמקובל (ראה: דב"ע נא/6-9 חברת מייסון בע"מ ואח' - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודת ציבוריות - אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 430, 432; דב"ע נב3-4/2 המועצה האזורית עמק חפר - עופר ישראלי, פד"ע כד 125, 129; דב"ע נז/3-306 בן עמי ואח' - עץ ירוק דלתות בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 13.1.1998)." (דב"ע נד/ 229-3 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים ואח', פד"ע לג 260). ג. לאור כל האמור, ולאחר עיון בתיק ביה"ד לא עולה כי בהחלטת כב' הרשמת נפל פגם חריג ויסודי ואין ביה"ד רואה כל צורך להתערב בפסה"ד אף בעניין זה. 9. סוף דבר א. נדחות טענות המערער לתשלום דמי חופשה והוצאות. ב. מתקבלת בחלקה טענת המערער ברכיב פיצויי הלנת שכר לפיה על המשיבה לשלם למערער פיצויי הלנה שכר מלאים על סך של 9,000 ₪ בגין הפרש עמלה שכר מינימום מיום מתן פסק הדין 9.2.03 ועד לתשלום המלא בפועל. 10. פסיקת הוצאות הנתבעת בהליך זה נקטה בדרך של התעלמות מהחלטות ביה"ד ולא השיבה לכתב הערעור ואף התעלמה מהחלטות ביה"ד מיום 14.9.03 ו-10.2.04. על כן, לאור תוצאות פסק הדין, הננו פוסקים הוצאות המערער בערעור זה בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ אשר ישולמו ע"י המשיבה בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. משכורת