1. התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה, בגין פגיעה בעבודה שארעה לו, לטענתו, בכך שבמהלך עבודתו - הוא נחשף לגזי פליטה ולפיח של אוטובוסים והדבר הביא לפגיעה בריאותיו. 2. הנתבע דחה את התביעה, במכתבו לתובע מיום 9/9/97, בטענה שהתובע לא לקה במחלת מקצוע, לא ארע לו ארוע תאונתי והוא לא לקה בדרך של מיקרוטראומה. כן טען הנתבע במכתבו, שפגיעתו של התובע היתה במהלך טבעי של מחלה כרונית קשה בדרכי הנשימה, ללא קשר לעבודה, לא בדרך של גרימה ולא בדרך של החמרה. כנגד כך - הוגשה התובענה שבפנינו. 3. נסיונות של הצדדים להגיע לעובדות מוסכמות - לא עלו יפה, כך שהתיק נקבע להוכחות (בישיבת ההוכחות שמענו רק את עדותו של התובע). לאחר שמיעת העדויות התעכב הדיון בתיק לצורך הגעתם של מסמכים שונים, ומשהגיעו - ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. סיכומי התובע הוגשו לאחר הארכות מועד רבות (הוגשו 13 בקשות להארכת מועד, וכולן התקבלו). 4. לאחר הגשת הסיכומים, ניתנה על ידינו (ביום 7/2/01) החלטה שבה פירטנו את עובדות המקרה, ומינינו מומחה רפואי, הכל כפי שיפורט להלן. בהחלטה האמורה הערנו כי קביעת העובדות על ידינו היתה מבוססות רק על הראיות שבפנינו (מסמכים שהוגשו כמוצגים ועדותו של התובע). הסברנו כי לא התבססנו על החומר הכתוב שצורף לסיכומי ב"כ התובע ושצורף לתגובת ב"כ התובע על סיכומי הנתבע, שכן חומר זה לא הוגש כראיה, ב"כ הנתבע התנגדה מפורשות להגשת המסמכים (סעיף 2 לסיכומיה), וב"כ התובע - בתגובתה על סיכומי הנתבע, לא התייחסה להתנגדות זו. התעלמותנו מהמסמכים אינה בשל פגם כלשהו בתוכנם, ואנו מניחים שאילו היה התובע מבקש להגיש את המסמכים כראיה - היינו מקבלים את בקשתו זו, אלא שהתובע מיוצג, ואין אנו סבורים שיש סיבה לקבל ממנו מסמכים שלא הוגשו כדין, בלא שהוא אף ניסה לבקש את הגשתם. אלה עובדות המקרה (כפי שנקבעו בהחלטתנו מיום 7/2/01): 5. התובע, יליד שנת 1952. התובע הוא חבר "אֶגֶד - אֲגֻדָּה שִתּוּפִית לְתַחֲבֻּרָה בְּיִשְרָאֵל בע"מ" (שתיקרא להלן: "אגד"), ועובד באגד החל מחודש יוני 1981. תחילה (עד שנת 1988 או 1989) עבד התובע כנהג אוטובוס בלבד, לאחר מכן - (משנת 1988 או 1989 עד שנת 1990), עבד התובע הן כנהג אוטובוס והן כסדרן תנועה בתחנת אגד בעפולה, בהמשך (משנת 1990 עד שנת 1994), עבד התובע כסדרן בלבד, ולאחר מכן, במשך שנת 1994 - עבד התובע מספר חודשים כמנהל סניף אגד בעפולה. התובע הפסיק, לבקשתו, לעבוד כמנהל הסניף בשנת 1994 וחזר לעבוד כנהג אוטובוס, וכך המשיך עד חודש אוגוסט 1997. 6. כשהתובע עבד כנהג אוטובוס הוא עבד ימי עבודה מלאים וכן בשעות נוספות (מספר השעות לא הוברר). בעבודתו כסדרן, עבד התובע 8 שעות ו40- דקות מדי יום עבודה. התובע עבד 5 ימים בשבוע. 7. האוטובוסים של אגד מונעים בסולר ופולטים גזי פליטה שונים ופיח. כל אוטובוס של אגד עובר בדיקת פליטת עשן בעת ביצוע מבחן הרישוי השנתי (המבחן השנתי נערך במוסך של אגד עצמה). בדיקות אלה - אינן מונעות את פליטת העשן גם באופן האסור על פי חוק, כעולה מהעובדה שמשטרת ישראל רשמה דו"חות הן לתובע והן לנהגי אגד אחרים, בגין פליטת גזים מהאוטובוסים באופן העולה על המותר. אחרי דו"חות כאלה (שנרשמו במהלך נסיעתם של האוטובוסים) היה על הנהגים להביא את האוטובוסים לכיוון. 8. בזמן שאוטובוס עומד בתחנה - הנהגים נוהגים שלא לכבות את מנועו (לשם השארת המזגן בקיץ או החימום בחורף), ובזמן היות מנועו מונע, בלא נסיעה, מצטברים הרבה גזים בדוד הפליטה של האוטובוס, ולאחר מכן, בתחילת הנסיעה כשמגבירים את סיבובי המנוע - יוצא ענן גז גדול שמשתחרר. 9. בעבודתו, נחשף התובע הן לגזים הנפלטים מהאוטובוסים והן לעשן סיגריות של מי שעישנו ובאו למשרד בו עבד. במהלך היותו של התובע נהג אוטובוס - החשיפה היתה קטנה יותר. תקופה מסויימת היה מותר לעשן באוטובוס, אך העישון היה בחלקו האחורי של האוטובוס בלבד. במרבית תקופת עבודתו של התובע כנהג - היה אסור לעשן באוטובוס. בעת שהתובע שימש סדרן תנועה ומנהל סניף - החשיפה לעשן היתה רבה. התובע עשה גם עבודה משרדית, אך עבודה זו היתה רק בחלק קטן מיום העבודה. בשאר יום העבודה, היה על התובע להיות בשטח התחנה שבו היו האוטובוסים. התובע היה אמור לבדוק אוטובוסים ולבחון אם הם יצאו מהמוסך. במשרדי אגד שבתחנה - מצויים נהגים (מעל 100 נהגים יוצאים ובאים), וחלקם עישנו גם במשרד שהתובע היה בו. 9. כשהתובע היה כבן 12, אובחנה אצלו אסתמה. כשהתובע היה כבן 23 הוא לקה בדלקת ריאות קשה שבגללה אושפז בבית חולים. לאחר מכן התובע עבד באופן רגיל ולא נזקק לאישפוז. 10. מספר שנים לאחר שהתובע החל לעבוד כסדרן (לא הוברר מאיזו שנה בדיוק אך הדבר היה בין 1992 לבין 1995), החל התובע לחוש קשיי נשימה. התובע לוקה בהתקפי שיעול המלווה בליחה סמיכה, בחום ובסחרחורות. במקרים כאלה התובע לא היה מסוגל לעבוד והוא נאלץ לשכב בביתו. הדבר הביא להעדרויות תכופות מעבודתו. בשל כך, פנה התובע לטיפולים רפואיים. 11. התובע סבר שמצבו הבריאותי האמור, שעם השנים הלך והחמיר קשור לחשיפתו לעשן בעבודתו. זו הסיבה שבגללה ביקש התובע להפסיק להיות מנהל סניף אגד בעפולה ובגללה הוא חזר לעבוד כנהג. מצבו הבריאותי היה גם הסיבה לכך שבסופו של דבר התובע הפסיק לעבוד. מחלת מקצוע או מיקרוטראומה 12. התובע טען כי מצבו הבריאותי נובע ממחלת מקצוע או מפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה. הנתבע הכחיש זאת, וביקש לדחות את התביעה מבלי לברר כלל את המחלוקת הרפואית. 13. בהחלטתנו מיום 7/2/01, הסברנו כי אם יתברר שהתובע לקה במחלת מקצוע - כבר לא תהיה משמעות לשאלת המיקרוטראומה, שכן כל תורת המיקרוטראומה באה רק לשם מתן פתרונות למקרים שאינם כלולים ברשימת מחלות המקצוע (התוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 - שתיקרא להלן: "רשימת מחלות המקצוע". בסעיף 10 לסיכומיה, התייחסת ב"כ התובע לפריטים 12, 13, 16 ו-24 לרשימת מחלות המקצוע (וכוונתה לחלק א' של הרשימה - בענין "הרעלות"). ב"כ הנתבע טענה (בסעיף 1 לחלק השני של סיכומיה) כי יש לדחות את הטענה בענין מחלת מקצוע - מאחר שהיא לא הוכחה ולא הובאה ראשית ראיה לגביה. בהחלטתנו מיום 7/2/01, קבענו כי אף שנכון שלא הוכח באופן מדוייק מה היה הרכב הגזים שהתובע נחשף אליהם בעבודתו - לא היה מקום לדחות באותו שלב את תביעתו בענין מחלת מקצוע, אלא יש לברר את הפן הרפואי של הטענה, בהתבסס על ההנחה שמומחה רפואי שימונה מטעמנו - יידע לקבוע אם לאור חשיפתו של התובע לעשן אוטובוסים בעבודתו - מצבו של התובע הוא בגדר אחת ממחלות המקצוע שב"כ התובע טענה להן. 14. התובע טען - כטענה חלופית לענין מחלות המקצוע - כי הוא נפגע בדרך של מיקרוטראומה. בהחלטתנו מיום 7/2/01 דחינו את טענת ב"כ הנתבע לפיה, כביכול, התובע לא הוכיח תשתית עובדתית מספקת לשם בחינת טענת המיקרוטראומה, בשל כך ש"יש קושי לאמוד" את מספר הפעולות החוזרות על עצמן (ראו סעיף 7 לסיכומי ב"כ הנתבע). בענין פגיעה נשימתית עקב חשיפה לעשן, כאשר היתה חשיפה לעשן בחלק ניכר של יום העבודה במשך תקופה ממושכת, וכאשר ברור שהתובע נשם כל יום עבודתו, ניתן דווקא לאמוד את מספר הנשימות, ומכל מקום אין אנו סבורים שנחוץ לאמוד את מספר נשימותיו של התובע לשם קביעת קיומה של התשתית העובדתית למיקרוטראומה. 15. עוד הערנו בהחלטה האמורה כי אין הכרח שלשם קביעתה של מיקרוטראומה יהיה על המבוטח לבצע פעולות שהן עצמן "פתאומיות" או "תאונתיות". הנדרש הוא, שאותן פעולות (בענייננו - נשימות) יביאו לנזקים זעירים בגופו של המבוטח. אותם נזקים זעירים הם אלה - שאם הם מצטברים, ואם הצטברותם היא זו שמביאה בסופו של דבר לנזק הרבתי - משמשים בסיס לקביעה שהיתה כאן מיקרוטראומה. בסעיף 7 לסיכומיה נסמכה ב"כ הנתבע על פסק דין (דב"ע נו/137-0 כהן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). בהחלטתנו מיום 7/2/01 הסברנו שפסק הדין האמור אינו קובע שיש צורך לאמוד את מספר הפעולות החוזרות ונשנות. והערנו כי לא ברור לנו מדוע בחר הנתבע להסתמך דווקא על פסק דין זה של בית הדין הארצי, שהמקרה שנדון בו אינו דומה למקרה של התובע (מלבד העובדה ששני המבוטחים מיוצגים על ידי אותה עו"ד). 16. בסופו של דבר, קבענו בהחלטה מיום 7/2/01 כי די בעובדות שפורטו לעיל, כדי לקבוע שהיתה תשתית עובדתית מספקת, המצדיקה את בחינת ההיבטים הרפואיים של המחלוקת, בענין קיומה של מיקרוטראומה. את טעמינו לכך הסברנו באופן הבא: א. לשם הוכחת מיקרוטראומה, יש צורך (בין השאר) בהוכחת סדרה של ארועים תאונתיים זעירים, אלא שלצורך התשתית העובדתית המספיקה לשם מינוי מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין, די בכך שהתובע יראה כי לכאורה היתה סדרה של פעולות, הניתנות לאיתור במקום ובזמן, אשר ייתכן שכל אחת מהן גרמה לנזק זעיר בגופו של התובע, נזק שלפחות בחלקו היה בלתי הפיך, והצטברותם של נזקים אלה - הביאה לליקוי. ב. התובע אינו יכול להוכיח, בשלב העובדתי (הטרום רפואי) את הנזק הזעיר עצמו שנגרם בגופו כתוצאה מכל אחת מן הפעולות שבסדרה (כלומר מהנשימות), איננו יכולה להוכיח בשלב זה את אופיים של הנזקים הזעירים (אי-הדירותם), ואת הצטברותם. כל אלה - הם עניינים שברפואה ולצורך כך יש למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין. ג. בשלב האמור, הטרום-רפואי, די בכך שהתובע יראה כי היתה סדרה של פעולות שכל אחת מהן היתה יכולה להביא לנזק זעיר כנדרש במיקרוטראומה, ולו לכאורה. בענייננו, התובע הוכיח סדרה של פעולות חוזרות ונשנות (הרי הנתבע איננו טוען כי התובע לא נשם במהלך יום עבודתו). ד. בדב"ע נה/185-0 המוסד לביטוח לאומי - חליפה (לא פורסם) נדון עניינו של מבוטח שלקה בדלקת עור כתוצאה מחשיפה לשמש. בית הדין הארצי לעבודה קיבל שם את עמדתו של המבוטח שליקוי זה היה תוצאת פגיעה בעבודה, וקבע שהליקוי נגרם בדרך של מיקרוטראומה. כה אמר בית הדין הארצי (סעיף 5 לפסק הדין): "בענייננו, אין המדובר בפגיעה פתאומית - טראומה, היינו: אירוע שניתן לאתר במישור הזמן ... ובמישור השטח ... מכאן, כי לא ארעה 'תאונת עבודה' במובן המקובל של המלה. כאשר המבוטח סובל ממחלה, אשר אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע ואין תאונה פתאומית, ניתן במקרים המתאימים לבחון אם ניתן ליישם את תורת המיקרוטראומה ...". באותו מקרה, כאמור לעיל, אכן יישם בית הדין הארצי את תורת המיקרוטראומה, אף שקבע שאין ארוע פתאומי הניתן לאיתור בזמן ובמקום. בדחותו את טענת בא כחו של המוסד לביטוח לאומי על העדרן של פגיעות זעירות מצטברות, אמר בית הדין הארצי (סעיף 12 לפסק הדין): "אמנם נכון כי על מנת ליישם את תורת המיקרוטראומה חייב המומחה הרפואי להצביע על פגיעות זעירות [חוזרות] ונשנות. כמו כן, הוכחת פגיעות זעירות כרוכה בעיקר בראיות בתחום הרפואה ... לדעתו של המומחה כל חשיפה של המשיב לקרני השמש תרמה נזק זעיר משלה להתפתחות המחלה". מהחלק האחרון שצוטט לעיל מפסק הדין בדב"ע נה/185-0 הנ"ל, ניתן ללמוד כי מן הדין למנות את המומחה הרפואי עוד בטרם הוכיח המבוטח את קיומן של הפגיעות הזעירות, פגיעות שהוכחתן טעונה ראיות רפואיות. אנו סבורים שאם ניתן לראות בכל יציאה של אדם למקום בו הוא חשוף לשמש משום פעולה אחת בסדרה של פעולות המשמשות בסיס לקביעת קיומה של מיקרוטראומה, הרי שמקל וחומר ניתן לקבוע שכל נשימה של עשן ופיח יכולה להוות פעולה בסדרה של פעולות המשמשות תשתית עובדתית למיקרוטראומה. ה. בעב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב (פד"ע לה 529), נאמר על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כך: "שניים הם התנאים לחלות המיקרוטראומה הגבית: האחד - קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. הדוגמא המובאת בדרך כלל להמחשת אופן קרות הנזק האמור הינה, של טיפות מים המחוררות חור באבן עליה הן נושרות. לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, אזי - התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא 'זהות במהותן' כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. השני - על מנת להוכיח קיומה של מיקרוטראומה כאמור, דרושה חוות דעת של מומחה - רופא, היכול לאבחן בין פגיעות זעירות מצטברות לבין תהליך תחלואי מתפתח בהדרגה בשל הרעה נמשכת והולכת במצב בריאותו של הנפגע." אמנם, בפסק דין זה (יניב) מדובר על "מיקרוטראומה גבית", אך העקרונות של המיקרוטראומה זהים, גם כאשר אין מדובר בגב. ואמנם, בית הדין הארצי ייחס את הצורך בחוות דעת המומחה רק לתנאי השני מהתנאים שהוזכרו, אך ברור כי לא ניתן לדרוש ממבוטח להוכיח גם את קיומו של התנאי הראשון, בלא שהענין יובא בפני מומחה רפואי, שכן אחרת - כיצד יהיה ניתן לדעת אם הפעולות או התנועות שהמבוטח הוכיח - אכן פעלו על מקום מוגדר בגוף וכיצד ניתן לדעת אם אכן אותן פעולות גרמו לנזקים כלשהם, וכיצד ניתן לדעת אם אותם נזקים היו בלתי הדירים (או לפחות היו כאלה שלא הספיקו להתרפא בטרם שהנזק הרבתי בא לידי ביטוי) ? כל אלה הן שאלות שברפואה. 17. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלשם ההכרעה בתביעתו של התובע, היה צורך יש למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין, וכך החלטנו לעשות בהחלטה מיום 7/2/01. המומחה 18. בהחלטה מיום 7/2/01 מינינו את ד"ר דניאל ויילר, לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין והפנינו אליו שאלות בענין הקשר הסיבתי בין פגימת הריאות של התובע לבין תנאי עבודתו, הן בדרך של מחלת מקצוע והן בדרך של מיקרוטראומה. זמן מה לאחר מכן, הודע מטעמו של ד"ר ויילר כי הוא טרוד מכדי שיוכל לעסוק בעניינו של התובע. לפיכך, מונה במקומו ד"ר יששכר בן דב. 19. ד"ר בן דב נתן את חוות דעתו. ב"כ הצדדים קיבלו הזדמנות לבקש להפנות לו שאלות הבהרה. מאז, החלה מסכת ארוכה של בקשות להארכת מועד להגשת בקשה זו מצד ב"כ התובע. הוגשו 23 בקשות להארכת מועד וכולן התקבלו. 20. לאחר הבקשות להארכת המועד, הגישה ב"כ התובע בקשה (בש"א 2324/03) למנות מומחה אחר תחת ד"ר בן דב, שכן התברר כי ד"ר בן דב עסק במתן חווֹת דעת לנתבע. ב"כ הנתבע הודיעה כי היא מסכימה למינויו של מומחה אחר. 21. לפיכך, התקבלה בקשת התובע וביום 30/10/03 מונה ד"ר משה ליג'י כמומחה אחר מטעם בית הדין והופנו אליו שאלות זהות לאלה שהופנו לד"ר בן דב. (ד"ר ליג'י ייקרא להלן: "המומחה"). 22. המומחה נתן את חוות דעתו. ב"כ הצדדים קיבלו הזדמנות לבקש להפנות אליו שאלות הבהרה. הן לא ניצלו את ההזדמנות האמורה. משכך - נפתחה בפני ב"כ הצדדים הדרך להשלים את טיעוניהן. ב"כ הנתבע אכן ביקשה כי התביעה תידחה לאור עמדתו של המומחה. 23. מחוות דעתו של המומחה עולה כי התובע סובל ממחלת ריאות כרונית על רקע תסמונת אסתמה מילדות - מחלה דלקתית של הסימפונות. בריאותיו של התובע התהוו שינויים אנטומיים קשים בשל זיהומים חוזרים בריאות ובקרום הריאות. התובע היה מאושפז בשל דלקות ריאות בהיותו כבן 12 וכבן 23. השפעה נוספת על תפקוד הריאות יש אצל התובע בשל עיוות בית החזה, שנגרם עקב עקמת בעמוד השדרה. בעיות אלה של התובע היו בדרגת חומרה בולטת כבר עם גיוסו של התובע לצה"ל. מחלתו של התובע אינה מחלת מקצוע, ואין קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לעשן ולפיח בעבודתו לבין מחלתו. השפעת התנאים הסביבתיים על מחלתו של התובע היתה אפסית. גורל התביעה 24. עמדתו של המומחה מבוססת על הידע המקצועי שלו ועל התיעוד שהיה בפניו. בנסיבות אלה, אנו מאמצים את חוות דעתו. 25. משאימצנו את חוות דעתו של המומחה, הרי שהמסקנה היא שניתן לקבוע שהתובע לא הוכיח כי לקה במחלת מקצוע ולא הוכיח כי יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין הליקוי בריאותיו אשר נוצר בדרך של מיקרוטראומה. 26. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה. 27. אין צו להוצאות. 28. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, י"א בשבט תשס"ד, 3 בפברואר 2004, בהעדר הצדדים. חיים ארמון - שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)מחלת מקצוערפואהאוטובוסנהג אוטובוס