א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופט י. עמית) מיום 01.09.2002, בת.א 1399/95, לפיו חויבו המערערים מס' 1, מס' 2 ומס' 3 לשלם למשיבים פיצוי בסך 200,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪, בצירוף מע"מ, ואגרת משפט, עקב תאונה שאונתה לתובע (המשיב מס' 1), יליד שנת 1976, (להלן: "המשיב") ביום 10.12.1982 כאשר רגלו השמאלית נתפסה בציר מכונה בבית בד המצוי בבעלותם ובהחזקתם של המערערים מס' 1-מס' 3 בכפר ירכא. תביעת הנזיקין הוגשה לבימ"ש קמא עוד בשנת 1995. המערערים כפרו בכך שהמשיב נפגע בבית בד כלשהו, ולחילופין, שנפגע בבית בד השייך למשפחתם, וכן טענו שאין להם כל קשר (בעלות, החזקה או הפעלה) לבית הבד, וכן שלא הוכחה רשלנות מי מהם, ולחילופין, רובצת האחריות על הורי המשיב שלא השגיחו עליו כנדרש. מטעם זה שיגרו המערערים הודעת צד ג' כנגד הוריו של המשיב (המשיבים מס' 2 ומס' 3). ב. לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומיהם של הצדדים, קבע בימ"ש קמא בפסק-דינו שהוא מקבל את גירסת המשיב והוריו, לפיה נפגע המשיב בבית הבד של משפחת הנתבעים (המערערים). בימ"ש קמא קבע שהמשיב דרך בהיותו בבית הבד על ציר של מכונה ורגלו נמחצה. מוסיף בימ"ש קמא שאמנם הוריו של המשיב לא ראו את האירוע במו עיניהם, אך אין בכך כדי לגרוע ממהימנות הגירסה הבסיסית לפיה נפגע בבית הבד, לאחר שרגלו נתפסה באחת המכונות. בימ"ש קמא הסתמך על עדות סאלח סלאמה שהוא עד "נייטרלי", שגם לא היה נלהב ליתן עדות. עד זה סיפר כי אנשים עצרו אותו ליד בית הבד והוא נתבקש להעביר את המשיב לביה"ח. גם מסמך ביה"ח בו נאמר כי המשיב נחבל ברגל בבית בד "כנראה נתפסה רגלו באחת המכונות" - תומך לפי קביעתו של בימ"ש קמא בגירסת המשיב. אין זה סביר שבחלוף 13 שנה ממועד האירוע ימציאו המשיבים גירסה קלוטה מן האויר בשעה שאין סכסוך בין המשפחות. לעומת זאת המערערים לא הציגו גירסת פוזיטיבית באשר להתרחשות הפגיעה במשיב. ג. בימ"ש קמא קבע, כאמור לעיל, כי המשיב נפגע ברגלו בתאונה שאירעה בבית הבד. בימ"ש קמא הוסיף שבתקופת המסיק "בית הבד היה כמרקחה", הסתובבו במקום אנשים רבים, וחובת הבעלים והמחזיקים של בית הבד היתה לדאוג שהילדים לא יתרוצצו ללא השגחה וייכנסו לבית הבד ללא השגחה. כותב שופט קמא שאביו של המשיב סיפר שלאחר שובו של המשיב מביה"ח ביקרו בבית בני משפחת אבו ריש (בעלי בית הבד) והבטיחו לו כי יפצו את בנו (אם כי לא דובר על סכום). האורחים הביאו עמם שתי חוגלות ומטפחת סגורה, אך אביו של המשיב החזיר את המטפחת. בימ"ש קמא הטיל את החבות בנזיקין על שלושה נתבעים: מס' 4, מס' 5, ומס' 8, בציינו שעל הבעלים והמחזיקים בבית הבד, לדאוג שילדים לא יתרוצצו בבית הבד בין המכונות. עוד סבר בימ"ש קמא שלא הוכחה אחריות הוריו של המשיב, ולכן הודעת צד ג' כנגדם נדחתה. באשר לגובה הנזק: מומחה רפואי שמינה ביהמ"ש בתחום האורטופדי, ד"ר י. פישמן ז"ל, קבע למשיב נכות צמיתה בשיעור של 20%, ובימ"ש קמא פסק לזכות המשיב פיצוי של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל, וכן סכום גלובלי של 100,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 40,000 ₪, בתוספת מע"מ ואגרת משפט. ד. על פסק דין זה מלינים המערערים, כשמובהר שהמערערים מס' 1 - מס' 3 הינם הנתבעים מס' 4, מס' 5, מס' 8, שעליהם הוטלה החבות כלפי המשיב על פי פסק דינו של בימ"ש קמא, ואילו המערערים מס' 4-17 קובלים על כך שלא נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד לזכותם. לטענת המערערים נפלו פגמים דיוניים במהלך ניהול הדיון בבימ"ש קמא. כך, למשל, איפשר בימ"ש קמא הגשת תצהירו של אחי המשיב, כמיל חאג', בשלב שלאחר שנסתיימו החקירות הנגדיות של המשיבים ועדי התביעה, כך למשל, גם החלטת בימ"ש קמא מיום 07.03.2000 לפיה יתחילו המערערים בראיותיהם עוד טרם סיום פרשת התביעה, וכן דחיית התנגדויותיו של ב"כ המערערים לעדויות שמיעה. נטען גם ששגה בימ"ש קמא עת ביטל את פסק דינו לפיו נמחקה תביעת המשיב מחמת אי הגשת סיכומי התביעה. טענה נוספת היא ששגה בימ"ש קמא בכך שנמנע מלדחות את התביעה מפאת שיהוי. ה. לעיצומו של ענין נטען בערעור כי שגה בימ"ש קמא בכך שקיבל את גירסת המשיבים שהמשיב נפגע בבית הבד של משפחת המערערים, וכן נטען שבימ"ש קמא שגה בקביעותיו ומסקנותיו הואיל והתעלם מטענות וממסמכים המצביעים על סתירות מהותיות השוללות את גירסת המשיבים, ועוד שגה בימ"ש קמא כשביסס את מסקנותיו על עדויות מפי השמועה, וכן על השערה גרידא או הנחה סתמית, וכשהתעלם מכך שהמשיב נמנע מלהביא עדים רבים ומהותיים, דבר שאמור להתפרש לחובתו. טעות נוספת מוצא ב"כ המערערים במסקנותיו של בימ"ש קמא בענין רשלנות הבעלים והמחזיקים של בית הבד, בקביעת שאלת הבעלות והחזקה על בית הבד, ובדחיית הודעת צד ג' כנגד ההורים, הואיל ולדעת ב"כ המערערים היה מקום להטיל על ההורים לפחות 50% מן האחריות לאירוע התאונה. לדעת ב"כ המערערים שגה בימ"ש קמא משהטיל על המערערים מס' 1 - מס' 3 לשאת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 40,000 ₪, בצירוף מע"מ, חרף כל המחדלים שהיו מצד המשיבים, וכן טעה בימ"ש קמא בכך שלא חייב את המשיב בכל סכום שהוא בגין הוצאות המשפט ושכ"ט לזכות המערערים מס' 4-17, למרות שהתביעה כנגד מערערים אלה נדחתה, ולמרות שנגרמו לאותם מערערים הוצאות משפט בסכומים ניכרים. ו. המשיבים תומכים לעומת זאת בפסק דינו של בימ"ש קמא. לדעתם ניתן ללמוד על נסיבות אירוע התאונה מעדויותיהם של המשיב, אחיו, והוריו, ומר סאלח סלאמה. לדעת ב"כ המשיבים לא נתקיימו בעניננו נסיבות המצדיקות קבלת טענת השיהוי, שהעלו המערערים, ומוסיף שעקב הקירבה המשפחתית בין המערערים מחד גיסא, לבין המשיבים מאידך גיסא, ומשום שמצב רגלו של המשיב לא היה ברור עדיין, הבטיחו ההורים למערערים שאם רגלו של המשיב תבריא, הם לא יבקשו פיצוי מן המערערים, אך שינו עמדתם כאשר בגיל 17 נדחתה בקשת המשיב להתגייס בגלל מצב רגלו, זהו השלב שבו דרשו ההורים פיצוי מן המערערים, וכאשר סורבו הוגשה התביעה. המשיבים דוחים את טענת המערערים כאילו היתה סטייה מסדרי הדין בבימ"ש קמא ומצביעים על כך שעדי התביעה העידו לפני עדי ההגנה, אם וכי לאחר ישיבת ביהמ"ש מיום 07.03.2000 הושמעו עדי הגנה בלבד, ולא הושמעו עוד עדי תביעה. ב"כ המשיבים מוסיף וטוען שערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אלא אם הגירסה העובדתית שנקבעה ע"י הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת. לעניין אחריות בעלי בית הבד ו/או המחזיקים בו טוען ב"כ המשיבים שהיה עליהם לצפות כאדם סביר את עצם אירוע התאונה, ושרגליהם של עוברים ושבים בבית הבד ייתקעו בציר המכונה שהיה קשור לאחד המנועים המסובבים את האבן שעל רצפת בית הבד. חובת המערערים היתה לפקח על כניסת העוברים ושבים. גם באשר לקביעת בימ"ש קמא לענין הבעלות על בית הבד אין מקום להתערב, כפי שגם אין להתערב במסקנה לפיה יש לדחות את הודעת צד ג' כנגד הוריו של המשיב. לענין שיעור הנזק סבור ב"כ המשיבים שאין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא, ובאשר לעובדה שלא נפסקו הוצאות לזכות אותם מערערים-נתבעים שהתביעה נגדם נדחתה מסביר ב"כ המשיבים שבימ"ש קמא התרשם מחוסר אמינותם של המערערים, מתיאום הגירסאות ביניהם, ומכך שהעדויות היו לא מדוייקות ובלתי אמינות. ז. לאחר שעיינו בטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, ובתיקו של בימ"ש קמא, הגענו למסקנה לפיה יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לשאלת החבות, על כל חלקיו. לעניין הסטייה מסדרי הדין: באשר להעדת אחיו של המשיב חאג' כמיל, הנסיבות היו אלה: בימ"ש קמא הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, ואלה אכן הוגשו לביהמ"ש מטעם המשיב, ולאחר מכן מטעם המערערים. המצהירים מטעם המשיב העידו ונחקרו בישיבת ביהמ"ש מיום 15.03.1999, וביהמ"ש הועיד ישיבה נוספת לתאריך 04.11.1999. במועד זה ביקש ב"כ המשיבים להעיד את אחיו של המשיב, חאג' כמיל, מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בימ"ש קמא קבע באותה ישיבה, בין יתר הדברים, שעל ב"כ המשיב להגיש תצהיר עדות ראשית של אחיו של המשיב (חאג' כמיל) בתוך 45 ימים, ואכן תצהיר זה הוגש לבימ"ש ביום 12.12.1999. ביהמ"ש קבע עוד ביום 04.11.1999 ישיבה לתאריך 07.03.2000 לשמיעת עדיי התביעה, וב"כ המערערים התנגד להשמעת עדותו של האח חאג' כמיל, (שבמועד זה תצהירו כבר היה מונח בפני בימ"ש), בנימוק שתצהיר העדות הראשית של האח ניתן לאחר שעדי ההגנה מסרו את תצהיריהם, ומכאן שלדעת ב"כ המערערים המטרה היתה לאפשר לאחיו של המשיב לתאם את עדותו עם שאר העדויות שבתיק, דבר הפוגע בזכויות המערערים. ח. בימ"ש קמא דחה, ובצדק, את התנגדותו של ב"כ המערערים, וציין שהגשת תצהיר האח באיחור נתאפשרה על פי החלטת בימ"ש מיום 04.11.1999, ולכן לא היה מקום להעלות התנגדות לכך בישיבת ההוכחות של 07.03.2000. יחד עם זאת הוסיף וקבע בימ"ש קמא: "כי יש ממש בדברי ב"כ הנתבעים על כך שהתצהיר הוגש באיחור ובהתאם לכך ליתן משקל לעדותו ולתצהירו של האח". נראה לנו שאין מקום להעלות סוגייה זו פעם נוספת בשלב הערעור. לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת לגבי אופן התנהלותו של הדיון, ורשאי הוא במסגרת שיקול דעת זה לחרוג לפי הצורך, וככל שהנסיבות מחייבות, מן הסדר שנקבע מראש ביחס להגשת תצהירי עדות ראשית, ולאפשר שמיעתו של עד, ככל שביהמ"ש סבור שקיים צידוק ענייני לשמיעתו של אותו עד, שהרי מטרת הדיון המשפטי היא לאפשר בירור העובדות השנויות באמת במחלוקת בין הצדדים. בימ"ש קמא היה ער לכך שמתאפשרת הגשת תצהירו של האח בשלב שבו האח כבר ידע, או יכול היה לדעת, מה נכתב בתצהירי העדות הראשית של המערערים, ומה היה תוכן החקירה הנגדית של המצהירים מטעם המשיבים בישיבת בימ"ש מיום 15.03.1999, ולכן גם הוסיף בימ"ש קמא בהחלטתו שהוא ייתן את המשקל לעדותו ולתצהירו של האח בשים לב לעובדה שהתצהיר הוגש באיחור. גם אין מקום לטענה הנוספת של המערערים לפיה הורה בימ"ש (בהחלטתו מיום 07.03.2000) לשמוע את עדי המערערים בישיבת 15.06.2000, למקרה ולא יופיעו עדי התביעה שכנגדם נתבקש צו הבאה בהוסיפו שאם יישמעו לאחר עדי ההגנה עדים נוספים מטעם המשיב, יוכלו המערערים להביא עדי הזמה. בסופו של דבר, כפי שכותב ב"כ המשיבים בעיקרי הטיעון שמטעמו: לאחר ישיבת בימ"ש מיום 07.03.1999 (ברי שזו טעות וכוונת ב"כ המשיבים היתה לכתוב: 07.03.2000), נשמעו רק עדי הגנה, ולא נשמעו עדי תביעה, כך שממילא לא נפגם סדר הדיון ולא נפגעו זכויותיהם של המערערים. ט. לעניין טענת השיהוי: נסיבות המקרה מיוחדות הן. המשיב הוא יליד שנת 1976, והתאונה התרחשה בדצמבר 1982 בהיות המשיב כבן 6, לערך. תביעת הנזיקין הוגשה לבימ"ש בערך 13 שנים מאוחר יותר - בשנת 1995. אין לקבל את טענת המערערים לפיה שגה בימ"ש קמא בכך שלא דחה את התביעה מפאת שיהוי (סעיף 6 בהודעת הערעור, וסעיף 14-8 בעיקרי הטיעון מטעם המערערים). המשיב-התובע היה קטין במועד אירוע התאונה, ולכן רשאי הוא היה להגיש תביעתו במשך 7 שנים לאחר שימלאו לו 18 שנה, משמע, עד הגיעו לגיל 25. בפועל, הוגשה תביעת הנזיקין של המשיב בהיותו כבן 19 לערך. ברי שבנסיבות אלה אין מקום לדחות את התביעה, שהוגשה למעשה בתחילת מירוץ ההתיישנות, שהחל משמלאו למשיב 18 שנה. לא זו אף זו: בימ"ש קמא כתב מפורשות בעמוד 3 סיפא של פסק דינו שהוא: "נכון לקבל גירסת אביו של התובע, כי נאמר לנתבעים שהתובע הוא שיחליט על תביעתו לכשיתבגר". זהו הסבר ענייני שבוודאי אין בו כל פגם. כאילו אין די בכך הוסיף בימ"ש קמא וקבע שהואיל ומחמת חלוף הזמנים נגרם למערערים "נזק ראייתי", הרי במקרה של ספק יפעל הספק לזכותם של המערערים. גם שיקול זה, היה אפוא לנגד עיניו של כב' השופט קמא כאשר כתב את פסק דינו. י. נגיע עתה לטענות המערערים לעיצומן, דהיינו, הטענות לפיהן קיבל כב' השופט קמא עדויות מפי השמועה, התעלם מעדויות ומסמכים הסותרים את גירסת התביעה, שגה בקביעת ממצאים ומסקנות, התעלם מכך שהמשיבים לא הביאו עדים חיוניים מטעמם למתן עדות, התבסס על תרשים שצורף לסיכומי התובע מבלי שזה הוגש כראייה, התבסס שלא כהלכה על רישום במסמך בית החולים, ולקח בחשבון הנחות והשערות בלתי מבוססות, וכיוצא באלה טענות נוספות. הן המערערים והן המשיבים פירטו את טיעוניהם בשלב הערעור באופן שהמעיין בטיעונים אלה סובר לרגע שהוא מעיין בסיכומים בכתב מטעם הצדדים לאחר שמיעת ראיות בערכאה הדיונית. יודגש כבר עתה שלא זו הדרך כשעסקינן בערעור המוגש על פסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית. דהיינו: במקרה שבפנינו מתקבל לרגע הרושם שבאי כוחם של שני הצדדים לא עשו את האבחנה הדרושה בין טענות המוגשות לערכאה הדיונית שתפקידה לבחון, לבדוק, להעריך, ולשקול כל ראיה וראיה המובאת בפניה, לבין ערכאת הערעור שאמורה לבחון האם נפלה טעות באופן שבו הפעיל בימ"ש קמא את הכלים השיפוטיים העומדים לרשותו, והאם נפלה טעות בהסקת המסקנות המתחייבות מחומר הראיות. י"א. ב-ע"א 640/85, זיו קופר ואח' נ' איגוד המוסכים, מד(1) פ"ד עמ' 594, כותב ביהמ"ש העליון, בעמ' 598: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזאת כאשר בימ"ש קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." . ואכן, אלה הם פני הדברים במקרה שבפנינו. י"ב. מעיון בפסק הדין נראה בעליל שבימ"ש קמא היה מודע לכך שהעדויות הנשמעות בפניו מתייחסות לאירוע שהתרחש שנים רבות לפני כן (17-18 שנה לפני שמיעת העדויות), שקל את הגירסאות בזהירות הדרושה, וקבע בהתאם לכך ממצאים עובדתיים וקביעות שבמהימנות. אין אפוא כל הצדקה עניינית להתערב בממצאים ובקביעות אלה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היה היתרון להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. גם לא גילינו כל טעות המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור בדרכי התנהלותו של הדיון בפני הערכאה קמא, ובדרך שבה פירשה הערכאה הדיונית את הראיות והמסמכים שעמדו בפניה. י"ג. מסקנתנו זו מתייחסת לשאלת החבות על כל היבטיה, דהיינו, הן לשאלה היכן התרחשה התאונה, הן לשאלה מי הבעלים והמחזיק של בית הבד שבו אירעה התאונה, והן לסוגיית הרשלנות לאירוע התאונה שאותה ייחס בימ"ש קמא לנתבעים מס' 4, מס' 5 ומס' 8 (שהם המערערים 3-1), ולרבות מסקנת בימ"ש קמא בדבר העדר רשלנות מצד הוריו של המשיב, שהיו צדדי ג' בפני בימ"ש קמא. קביעתו ומסקנותיו של בימ"ש קמא בדבר אחריות הבעלים והמחזיק במקרקעין, וחובתם לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע פגיעתם של ילדים ועוברי אורח מקובלת עלינו, ועולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה. נוסיף, שעיינו בקביעותיו ומסקנותיו של בימ"ש קמא בהתייחס לשאלת החבות, על כל היבטיה, ולא מצאנו בקביעותיו כל טעות שבעובדה או שבדין, אשר יהא בה כדי לחייב התערבותנו, ולפיכך, אנו סבורים שיש לדחות את הערעור בהתייחס לסוגיית החבות על כל חלקיו של ערעור זה. י"ד. לעניין גובה הנזק: התובע היה כבן 6 כשהתרחשה התאונה. לפי מסקנתו של מומחה רפואי שמינה בימ"ש קמא (הד"ר י. פישמן ז"ל), נותרה למשיב נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 20%. במצב דברים זה הפיצוי הגלובלי בסכום של 100,000 ₪ שנפסק לזכות המשיב בראש הנזק של הפסד השתכרות, לעבר ולעתיד, הינו פיצוי בשיעור צנוע למדי, ואיננו מצדיק התערבותנו כלל. באשר לגובה הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל: בימ"ש קמא קבע למשיב פיצוי בראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪, ולאחר ששקלנו בדבר סבורים אנו שהפיצוי בפריט זה גבוה במידה המחייבת התערבותנו. יש מקום להעמיד פיצוי זה על סך של 70,000 ₪, נכון למועד מתן פסק דינו של בימ"ש קמא, וכך אנו מחליטים. כפועל יוצא מכך, יופחת גם שכר הטרחה שנפסק בבימ"ש קמא ויועמד על 34,000 ₪, נכון למועד מתן פסק דינו של בימ"ש קמא, בתוספת מע"מ כחוק. ט"ו. המערערים מס' 4 - מס' 17 מלינים על כך שלא נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובתם, למרות שכנגדם נדחתה התביעה. לטענת ב"כ המשיבים מוצדק היה שלא לפסוק הוצאות משפט לטובת אותם מערערים מן הטעם שבית המשפט התרשם מחוסר אמינותם ומתיאום הגירסאות ביניהם. לעניין זה אנו מפנים, לפסקה 7 של פסק הדין שם כותב בימ"ש קמא: "הנתבעים והעדים מטעמם היתממו כביכול עד להגשת התביעה, לא שמעו, לא ראו, לא ידעו, לא דיברו ביניהם, ולא התעניינו כיצד נפגע התובע, זאת למרות קרבת המשפחה ביניהם ולמרות שהם מתגוררים בסמוך לתובע". נוסיף שהמערערים שיגרו הודעת צד ג' כנגד הוריו של המשיב (משיבים מס' 2 ומס' 3 בערעור), והודעת צד ג' זו נדחתה. נציין שבכתב ההגנה המתוקן, לאחר שצורפו הנתבעים מס' 4 - 17, הודיעו המערערים - הנתבעים, בסעיף 32 של כתב ההגנה המתוקן, שהם חוזרים על האמור בהודעת צד ג' שהם שיגרו להוריו של המשיב. למרות דחיית הודעת צד ג' לא נפסקו הוצאות משפט לזכות הורי התובע, ולכן סבורים אנו שגם מטעם זה אין מקום להתערב בעניין אי פסיקת הוצאות בבית משפט קמא לגבי המערערים מס' 4 - מס' 17. ט"ז. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אנו מקבלים את הערעור חלקית, ומתקנים את פסק דינו של בימ"ש קמא במובן זה שסך כל הפיצוי שנפסק לזכות המשיב יעמוד על 170,000₪, נכון למועד פסק דינו של בימ"ש קמא, ושכ"ט עו"ד יעמוד על 34,000₪, בתוספת מע"מ, נכון למועד פסק הדין של בימ"ש קמא. פרט לכך, כל שאר הקביעות שבפסק דינו של בימ"ש קמא תעמודנה בעינן ללא כל שינוי. אין צו להוצאות בערעור. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר על ידי מזכירות בימ"ש לידי ב"כ המשיבים כתשלום על חשבון המגיע. ראיות הזמה / עדות הזמהערעור