1. מדובר בתביעה לתשלום דמי אבטלה. לטענת הנתבע, התובעת לא זכאית לקבלת דמי אבטלה, שכן לא צברה תקופת אכשרה עובר להגשת התביעה. 2. הרקע העובדתי   א. התובעת היתה בעלת 99% מניות בחברת א.א.מזמר - שיווק והפצה (1994) בע"מ, כאשר חמותה, אסתר מזמר, הינה בעלת אחוז אחד במניות החברה הנ"ל (להלן "החברה").   ב. התובעת היתה בעלת השליטה ומנהלת "החברה" מ-1.1.95 עד 31.10.98, וכן בעלת זכות חתימה יחידה ב"חברה". פעילות "החברה" הופסקה עקב קשיים כלכליים.   ג. "החברה" הפעילה חנות לממכר בגדי ילדים של חברת "הוניגמן" מ-1.1.95 עד 31.10.98 (נ/1). עקב המצב הקשה במשק לא יכולה היתה "החברה" להמשיך ולתפעל את החנות שהיתה בבעלותה ואחזקת צוות העובדות ובהתאם לבקשת "הוניגמן" שסיפקה את הזכיון לחברה, ביום 1.11.98 לקחה על עצמה חברת "הוניגמן" את ניהול החנות ולתובעת שולמו משכורותיה על ידי חברת "הוניגמן". התובעת המשיכה לנהל החנות עד לסוף מרץ 1999, ביום בו פוטרה על ידי חברת "הוניגמן".   ד. הצדדים אינם חלוקים בדבר העובדה, כי מ-1.11.98 עד 28.3.99 עבדה התובעת כשכירה בחברת "הוניגמן".   הצדדים חלוקים באשר למעמדה של התובעת ב"חברה" שבבעלותה ובשליטתה, לצורך מניין ימי תקופת האכשרה לבחינת זכאותה לקבלת דמי אבטלה עם פיטוריה בסוף מרץ 99 ע"י חברת "הוניגמן".   3. התובעת טוענת בתצהירה במקום עדות ראשית, כי הועסקה כשכירה גם ב"חברה" ובהתאם לכך התנהלו חשבונות "החברה" אצל רואה החשבון. במשך התקופה הנ"ל קיבלה תלושי משכורת ושילמה הפרשות לביטוח לאומי, עפ"י הנחיות רואה החשבון של "החברה" במעמדה כ"שכירה". כן הצהירה, כי קיבלה משכורות מה"חברה", למעט בתקופה של חופשת לידה ובתקופה בה "החברה" לא יכולה היתה לשלם משכורות עקב מצבה הכלכלי הקשה. הקמת "החברה" נעשתה עפ"י הנחיות של רואה החשבון, ובאשר לימי האכשרה, עובר לתקופת האבטלה, מודה, כי בגין התקופה בה עבדה כשכירה בחברת "הוניגמן" (מיום 1.11.98 עד 28.3.99), צברה 105 ימים, אך יכול ויותר. לטענתה, שילמה במשך כל השנים הפרשות לביטוח הלאומי כשכירה, לרבות הפרשות לענין אבטלה, ולא יהא זה הוגן למנוע ממנה תשלום דמי אבטלה.   בחקירתה הנגדית אישרה, כי חמותה שהחזיקה מניה אחת ב"חברה" לא היתה פעילה בעסק, כי "החברה" קיבלה את הזכיון מטעם חברת "הוניגמן" לנהל את החנות לבגדי ילדים. באותה תקופה עבדו שתי עובדות נוספות ולפעמים רק עובדת אחת, וזאת בהתאם להכנסות "החברה". התובעת קיבלה את העובדות לעבודה ופיטרה אותן, נתנה להן הוראות, פיקחה עליהן כחלק ממעמדה כמנהל "החברה". שילמה משכורות לעובדים, אף כש"החברה" היתה בקשיים כלכליים, אולם לעצמה לא משכה משכורות בתקופות אלה. "החברה" נותרה חייבת כספים לתובעת על חשבון משכורותיה, "החברה" לא שילמה לתובעת פיצויי פיטורים, שכן המצב הכלכלי לא איפשר זאת , והתובעת לא תבעה את "החברה" לשלם לה פיצויי פיטורים.   מפרוטוקול "החברה" (נ/4) עולה, כי התובעת הינה מנהלת יחידה ב"חברה" וחתומה על פרוטוקול בדבר מתן הלוואות ל"חברה" והינה בעלת זכות חתימה יחידה לעניין זה.   4. שאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד-מעביד, צריך שתיבחן לאור תכליתו של החוק. הדברים מחריפים עוד יותר כאשר מדובר בחוקי בטחון סוציאלי. תכלית החוק היא, כי מי שהפסיד את עבודתו שלא מרצונו אצל נותן העבודה שלו, יקבל גימלה לפרנסה תחת העבודה שהפסיק.   קביעת מעמדו של אדם לצורך חוק הביטוח הלאומי, נקבעו לאחרונה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מספר מבחנים שמטרתם להכריע אם אדם הוא "עובד" או "עובד עצמאי" (דב"ע/401-02 המוסד לביטוח לאומי נ' ממרן ואח' (לא פורסם); דב"ע נז/182-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופ (לא פורסם) מיום 19.4.99; דב"ע נו/300-0 רוני סגיסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.4.99 (לא פורסם)).   בדב"ע נז/182-02 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופ, פד"ע לד', 17, נקבע, כי הכלל הוא, כי קיימת חזקה לפיה אדם הוא "עובד" חברה, כאשר הוא מבצע עבורה עבודה תמורת "שכר", מוגדר על ידי החברה כ"עובד" שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד".   לכלל הנ"ל כי מי שהוא בעל מניות בחברה ואף מועסק על ידי חברה בע"מ, הינו גם עובד החברה, נקבעו חריגים לגביהם אין חזקה שהאדם הינו עובד החברה ומי שטוען שהוא "עובד" החברה, עליו הנטל להוכיח עובדה זו. החריגים הם:   א. עובדי חברות משפחתיות ועובד אצל קרוב משפחה. ב. דירקטור, בעל מניות ובעלי שליטה בחברה כ"עובדים" של החברה. ג. חברת יחיד, אשר היחיד משמש בה הן כבעל מניות והדירקטור והן כעובד יחיד של החברה.   מטרת החריגים הללו הינה, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של הפיקציה המשפטית של החברה בע"מ, לרבות של שליטת בעלי המניות בחברה.   המבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר קביעת מעמדו של מבוטח לצורך זכויות מכח חוק הביטוח הלאומי, לרבות לבחינת יישום החריגים ולהחלטות בעניין ביטוח אבטלה גם על בעל חברת יחיד כ"עובד" החברה, הינם: א. המבחן הראשון- האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה? יש לשאול השאלה כיצד ראה עצמו האדם, האם הוגדר כ"עובד" בחוזה העבודה, אולם אין צורך בחוזה עבודה על מנת שיקבע, כי האדם הוא "עובד" החברה. יש חשיבות להצהרות המוגשות למוסד לביטוח לאומי, כיצד הציג עצמו בפני אחרים, האם שולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד" ובשיעור האמיתי. כמו כן יש לשאול מי אחראי לקבלתו לעבודה ופיטוריו כאשר בחברת יחיד הכל נעשה על ידי אותו אדם.   במקרה שלפנינו, אמנם התובעת הצהירה, כי ראתה עצמה כעובדת "שכירה" ב"חברה", ושולמו עבורה דמי ביטוח כ"שכירה", עפ"י עצת רואה החשבון, אולם הוכח, כי הפרשות אלה לא שולמו במשך כל התקופה בה "עבדה" ב"חברה", ובתקופות רבות לא קיבלה שכר כלל בשל אילוצים כלכליים (ראה דו"ח מאת דוד אטינגר, רואה חשבון, בתיק המוצגים). בגין אותה תקופה אף לא שולמו הפרשות למוסד לביטוח לאומי. כמו כן, מעדות התובעת עולה, כי לא קויים הליך של קבלתה לעבודה ב"חברה" שבבעלותה, אין כל הסכם העסקה עימה, ולמעשה התובעת היא "כל יכול" ב"חברה" כבעלת שליטה או כפעילה יחידה ב"חברה". התובעת היתה אחראית על קבלת העובדים ופיטוריהם.   ב. המבחן השני - האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה? מבחן זה מיועד למנוע ניצול לרעה של ביטוח אבטלה ולמנוע מניפולציות שכל מטרתן לזכות בכספים מהמוסד לביטוח לאומי, שלא כדין. במסגרת מבחן זה ייבחנו השאלות הבאות: האם העובד אכן ביצע עבודה עבור החברה? האם החברה דיווחה למוסד לביטוח לאומי על האיש כעובד באופן שוטף או שמא נעשה הדיווח רק לשם השגת ביטוח או למטרה ראויה אחרת.   כמו כן, זכאות לדמי אבטלה לבעל חברה ודירקטור מותנית בכך, שהעסק בו עבד אכן נסגר, שאותו אדם לא הקים עסק אחר, ושאין לו עבודה אחרת. לשם דוגמא: כסגירת עסק ייחשב מצב בו החברה נכנסת לפירוק, פשטה את הרגל או חדלה לפעול. יתרה מזו, סגירת העסק חייבת להיות תוצאה של גורמים כלכליים שאינם בשליטת בעל העסק. "סגירת העסק" אינה אמיתית אם כל מטרתה היא לצאת למספר חודשי "חופשה" על חשבון ביטוח אבטלה.   התובעת העידה, כי מעמדה כ"שכירה" ב"חברה" ותשלום משכורותיה, הינם עפ"י עצת רואה החשבון של "החברה". היינו, יש להסיק, כי מדובר בשיקולים כלכליים. יחד עם זאת, אין מחלוקת, כי "החברה" הפסיקה פעילותה מסיבות כלכליות ובגין עובדה זו המשיכה בעבודתה כ"שכירה" אצל "הוניגמן" עד שבסופו של דבר פוטרה מתפקידה. אולם השאלה שבמחלוקת בתיק זה הינה מעמדה של התובעת ב"חברה", זמן רב לפני שפוטרה על ידי "הוניגמן".   ג. המבחן השלישי - האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד"? מבחן זה נוגע לשאלה האם ניתן להפריד בין תשלומי השכר שקיבל אדם כ"עובד", לבין התשלומים שקיבל כרווחים או החזר השקעות, וזאת על מנת למנוע ניצול לרעה של הנתבע ומיצוי הפיקציה המשפטית - חברה בע"מ, על מנת להשיג גימלה בניגוד לתכלית החוק. על בית הדין לבדוק במבחן זה שאלת עירוב הנכסים, הצהרות "החברה" והאדם למוסד לביטוח לאומי, תשלום דמי ביטוח, הקפדה בדיווחי אמת, מבחן דומה לתורת "הרמת המסך". (ראה גם דב"ע נז/257-02 יוסף אשטמקר נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).   לא ניתן לקבוע האם היתה הפרדה בין תשלומי שכר לבין תשלומים שקיבלה התובעת כרווחים, וכן לא ניתן לקבוע עמדה בעניין של עירוב הנכסים. בנקודות אלה לא נשמעה כל עדות בפני.   מדובר בחברה משפחתית כאשר התובעת היתה בעלת 99% ממניות "החברה", לפיכך חל החריג לכלל שפורט לעיל, ונטל הראיה חל על התובעת להוכיח גירסתה, כי בינה לבין "החברה" שבבעלותה התקיימו יחסי "עובד-מעביד".   בעב"ל 448/99 המוסד לביטוח לאומי נ' אבו יונס סאלח (לא פורסם), נשללה זכאות המשיב לקבלת גמלת אבטלה, כאשר דובר במשיב בעל 99% ממניות החברה שבבעלותו ואישתו היתה בעלת מניה אחת בלבד.   בפסה"ד הנ"ל ניתן משקל לעובדה שהמשיב קבע את גובה משכורתו ומועד קבלת המשכורת עפ"י מצב נזילות החברה, ללא הקפדה על מועדי תשלום המשכורת, כפי שנהג עם שאר העובדים, ואף לאחר שפיטר עצמו מהחברה לא שילם לעצמו פיצויי פיטורים בניגוד לשאר העובדים שקיבלו פיצויי פיטורים מקרן הפיצויים (סעיף 5 לפסה"ד).   במקרה שלפנינו, אמנם אין מדובר בפיטורי התובעת עם סגירת "החברה", שכן התובעת המשיכה בעבודתה כשכירה בחברת "הוניגמן", באותו מקום עבודה, אולם אין מחלוקת, כפי שעולה מעדותה בבית הדין, כי נהגה ב"חברה" כמנהג בעלים. אין כל ראיה, כי מעמדה כעובדת שכירה ב"חברה" היה נפרד ממעמדה כבעלת השליטה ומנהלת ה"חברה". לא הוכח כל סממן ממנו ניתן להסיק על מעמדה כעובדת שכירה ב"חברה" שבבעלותה. אין בעובדה שלתובעת הנפיקו תלושי שכר עפ"י עצת רואה החשבון של "החברה", וכי הופרש בגינה דמי ביטוח לאומי במעמדה כ"שכירה" כדי לעשותה כן, שכן המבחנים לקביעת מעמדה נקבעים עפ"י נסיבות כל מקרה ומקרה ועצם תשלום דמי הביטוח כ"שכיר" אינו בבחינת ערובה להכיר במבוטח כ"שכיר".   5. לפיכך דין התביעה להדחות.   אין צו להוצאות.   6. בעב"ל 448/99 שצוטט לעיל, נקבע, כי "העובדה, כי אין המשיב זכאי לדמי אבטלה כעובד, אינה פוטרת את המערער (המוסד לביטוח לאומי), מחובתו לגבות ממנו אמנם דמי ביטוח כעצמאי, אך לא לפני שיוחזרו על ידו דמי הביטוח עבור כל התקופה בה סבר, כי המשיב במעמד של שכיר" (סעיף 6 לפסה"ד).   לפיכך, על המוסד לביטוח לאומי לפעול כאמור, גם במקרה שלפנינו, לאור תוצאת פסק הדין.   7. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  דמי אבטלה