זוהי תביעה לתשלום עמלת תיווך, בגין עיסקה בה רכשה הנתבעת 2 נכסים שונים, אשר יצאה אל הפועל, אודות לקשר, שיצר התובע, בין הנתבעים לבין המוכרים. להלן התשתית העובדתית הרלבנטית לענייננו: 1. התובע, קברניט באל על, המחזיק ברשיון לעריכת דין, התבקש על ידי קבוצת האחים נקש מניו-יורק (להלן: "המוכרים") לאתר עבורם רוכשים פוטנציאליים לנכסים שונים הנמצאים בבעלותם בישראל ביניהם, חלקם בחברת חוף האלמוג בע"מ, חלקם במלונות לגונה ואורכידאה שבאילת, אוניות בבעלותם ועוד. 2. בחודש ספטמבר 1993 פנה התובע לנתבע 1 (להלן: "עופר") והציג בפניו את הנכסים, שהציעה קבוצת האחים נקש למכירה. עופר גילה עניין בהצעה, וביקש מהתובע להמציא לו פרטים נוספים לצורך בחינת האפשרות להתקשר עם האחים נקש בעסקה לרכישת הנכסים האמורים. 3. ביום 3.10.93, נערכה באילת פגישה בין המוכרים, קבוצת האחים נקש, לבין קבוצת האחים עופר בה נכח אף התובע. במהלך הפגישה סוכמו בין המוכרים לבין הנתבעים עיקרי העיסקה, ובעקבותיה החל משא ומתן בין הצדדים לצורך גיבוש פרטי העיסקה, אשר לווה על ידי התובע. 4. ביום 21.12.93 נחתם חוזה (נספח ז' לתצהיר התובע) בין חברת קלדר, חברה הרשומה בליבריה ושותפות N.B.R הרשומה בניו-יורק מצד אחד, שניהם תאגידים שנמצאו בשליטתה של קבוצת האחים נקש, לבין הנתבעת "אחים עופר נכסים (1957)" בע"מ, באמצעות עופר, שהוא אחד מבעליה (להלן: "עיסקת חוף האלמוג"). במסגרת עסקת חוף האלמוג רכשה הנתבעת מהמוכרים את השליטה בחברת חוף האלמוג בע"מ. לאחר תקופה בת כחודש, אשר ניתנה לנתבעת במסגרת החוזה לצורך ביצוע בדיקות נאותות (DUE DILIGIENCE), שילמה הנתבעת לחברת קלדר ביום 27.1.94 סך בשקלים השווה ל22.1- מליון דולר ארה"ב, בתמורה לרכישת השליטה. במסגרת עיסקת חוף האלמוג ניתנה למוכרים אופציית PUT, שאיפשרה להם לחייב את הנתבעת לרכוש מהם, תוך שנה מיום כריתת החוזה, את יתרת מניותיהם בחברת חוף האלמוג, בשעור 25% מכלל מניות החברה, לפי שווי חברה של 44 מליון דולר (פרק ב' לחוזה). כמו כן, כלל החוזה אופציה לרכישת חלקם של האחים נקש במלון לגונה באילת, שהעניק לנתבעת זכות סרוב ראשונה (פרק ג' לחוזה). 5. ביום 19.2.94 התקיימה פגישה בין התובע לבין עופר, אשר נועדה לשם סיכום גובה דמי התווך המגיעים לתובע עבור עיסקת חוף אלמוג. לאחר משא ומתן קצר הוסכם ביניהם כי הנתבעת תשלם לתובע סך בשקלים השווה ל221,000-$, המהווים כאחוז אחד מהתמורה, ששולמה על ידי הנתבעת בעיסקת חוף האלמוג. הנתבעת שילמה לתובע סך זה עד ליום 21.3.94. 6. ביום 30.11.94 הפעילה שותפות R.B.N את אופציית ה-PUT, שנקבעה בחוזה, וחייבה את הנתבעת לרכוש ממנה את יתרת מניותיה בחברת חוף האלמוג תמורת 11,303,6000 דולר. בחודש דצמבר 1994, בהתאם לאופציה שניתנה לנתבעת על פי החוזה היא רכשה את מלון לגונה תמורת 6.15 מליון דולר. לאחר מימושן של האופציות על ידי שני הצדדים לחוזה פנה התובע לנתבעים בדרישה לתשלום עמלת תיווך נוספת בגין התמורה ששילמה הנתבעת עם מימושן. הנתבעת סרבה לשלם לתובע דמי תווך בנוסף לדמי התווך שכבר שולמו לו ומכאן התביעה. לטענת התובע הוא זכאי על פי חוזה התווך, שנכרת בינו לבין הנתבעת באמצעות עופר לעמלת תווך בסך השווה לאחוז אחד מהתמורה, ששילמה הנתבעת עם מימוש האופציות, שניתנו למי מהצדדים במסגרת עיסקה חוף האלמוג. לטענתו מדובר בעיסקה אחת שבוצעה בשני שלבים, שלב ראשון, רכישת השליטה בחברת חוף האלמוג, ושלב שני, מימוש האופציות בהתאם לחוזה. לטענתו והוסכם בינו לבין עופר על עמלת תווך בשעור אחוז אחד מהתמורה, ששילמה הנתבעת במסגרת העיסקה, ועל כן הוא זכאי לדמי תווך נוספים בשעור אחוז אחד מהתמורה, ששילמה הנתבעת עם מימוש האופציות. הנתבעים טוענים כי בין התובע לבין הנתבעת לא היו יחסי תווך, לא נכרת חוזה תווך, וכי הכספים ששולמו לו בעקבות העיסקה, שולמו על בסיס רצון טוב ולפנים משורת הדין ולא על בסיס חוזה מחייב. לחלופין, טוענים הנתבעים, כי חוזה התווך, אם נכרת, כלל לכל היותר התחייבות לשלם לתובע את הסכומים שכבר שולמו לו כסכום גלובלי סופי ומוחלט עבור חלקו כמתווך בעיסקה. הואיל וכך, אין התובע זכאי לסכום נוסף כלשהו מעבר לסכומים שכבר שולמו לו. כמו כן הוגשה על ידי הנתבעים תביעה שכנגד ולטענתם התובע, כמי שתווך בעיסקה נהג בחוסר תום לב, והסתיר מהם מידע, שהיה בו כדי להשפיע על התקשרותם בעיסקה. התנהגותו מהווה, לטענתם, עילה לביטול חוזה התווך, השבת הכספים ששולמו לו מכוחו, וכן פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לנתבעים עקב התקשרותם בעיסקה. דיון; א. קיומו של חוזה תווך; כאשר עולה דרישה לתשלום דמי תווך, יש לבחון אם נקשר בין התובע לבין הנתבע חוזה ממנו משתמע, במפורש או מכללא כי נתבקשה פעולת תווך. במקרה דנן, האחים נקש הם שפנו לתובע, וביקשו להעזר בשרותיו כמתווך, והתובע הוא שיזם את הפניה לעופר והציג לו את הנכסים המוצעים למכירה. אכן, לא כל פניה של מתווך ללקוח פוטנציאלי תהווה בסיס לתביעת שכר תיווך, אך בנסיבות, אשר תוארו לעיל, אין ספק כי התובע פעל כמתווך, והיה הגורם היעיל שהפגיש בין הצדדים והביא לחתימת עיסקת חוף האלמוג. על אף שהנתבעים בחרו להכחיש קיומו של חוזה תווך שנכרת בינם לבין התובע, וטענו כי התובע יצר מצג לפיו הוא פרקליט הפועל מטעם המוכרים, ועל כן אין הוא זכאי לדמי תווך, מעמדו של התובע כמתווך בעסקה לא היה שנוי במחלוקת בעת שנכרת חוזה התיווך. התובע לא נתן למי מהצדדים לעיסקה יעוץ משפטי, והם יוצגו בעיסקה על ידי משרדי עורכי דין אחרים. במסגרת המגעים בין התובע לבין עופר ונציגיו היה ברור לנתבעים, כי התובע פועל כמתווך בעיסקה, אשר תפקידו למצוא רוכש לנכסים, שביקשה קבוצת האחים נקש למכור, וכך מעיד עופר: "ש. האם סיפר לך דרור חריש שהוא מקבל עמלה מהאחים נקש? ת. כן. ש. הוא סיפר לך כמה? ת. הוא אמר שהוא מקבל 550,000 דולר בשביל לשכנע אותי לקנות את העיסקה, והוא שיכנע אותי." (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.9.99, שורות 6-9) בשלב מאוחר יותר ולאחר שהעיסקה יצאה אל הפועל פנה התובע לעופר בדרישה לתשלום עמלת תיווך בגין העיסקה. דרישתו נענתה והנתבעת שילמה לו לאחר משא ומתן דמי תווך בסך 221,000 דולר ואין לך ראיה טובה מזו לקיומו של חוזה תווך בין התובע לבין נתבעת. למותר לציין כי טענת הנתבעות כי הסכום האמור שולם לתובע כמחווה של רצון טוב, לאו טענה היא, שכן עופר הינו איש עסקים ותיק שהתשלום האמור לא שולם על ידו כ"צדקה" או תרומה אלא במסגרת חוזה התיווך שנכרת בינו לבין התובע. אמנם חוזה התיווך לא נערך בכתב, אך עד לחקיקת חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו1996- לא היתה כל מניעה כי חוזה מסוג זה יערך בעל פה; "לעניין קשירת הקשר בין המתווך לבין הצדדים לעסקה אין הכרח בכך שייכרת הסכם פורמאלי, או כי ההסכם יהיה בכתובים דווקא; מספיקים לעניין זה חילופי מלים, מהם עולה גמירת הדעת להתקשר עם המתווך כדי להיעזר בו לצורך מציאת קונה או מוכר, לפי העניין." (רע"א 628/83 דליה תל אביב בע"מ נ' נתן שפירא, לח(3) 462, בעמ' 464) התובע הוכיח כי ביום 19.2.94 נערכה פגישה בינו לבין עופר, שהתקיימה בביתו של עופר בהרצליה, בה סוכם בעל פה כי הנתבעת תשלם לתובע דמי תווך בסך 221,000$. על בסיס חוזה זה שולם לתובע סך של 221,000$ כדמי תווך בגין עיסקות חוף האלמוג ונותר לברר האם מכוחו זכאי התובע לעמלת תיווך גם בגין מימוש האופציות. ב. תוכנו של חוזה התווך; לטענת התובע הוסכם על עמלת תיווך בגובה אחוז אחד מהתמורה, שתשלם הנתבעת למוכרים על פי החוזה, והסכמה זו חלה גם על כל תמורה עתידית, אשר נובעת מהחוזה, דהיינו, בגין מימוש האופציות. הנתבעים טוענים כי הסכום, ששולם לתובע כדמי תווך בעיסקה, שולם לו כסכום סופי גלובאלי וכולל כדמי תיווך עבור עיסקת חוף האלמוג, ואין לפרש את חוזה התיווך, ככולל התחייבות לשלם לתובע עמלת תיווך נוספת בגובה אחוז אחד מהתמורה, שתשולם עם מימוש האופציות. בפגישה בה סוכמה עמלת התווך נכחו התובע ועופר לבדם, ובהעדר מסמך בכתב, עומדות גרסאותיהם זו מול זו. זה טוען כי סוכם על אחוז מתמורת העסקה כולה, וזה טוען כי סוכם על סכום גלובאלי, שהיווה - במקרה - כאחוז אחד מהתמורה ששילמה הנתבעת למוכרים. בהעדר ראיה בכתב, ניתן ללמוד על תוכן ההתחייבות מנסיבות כריתת החוזה. התובע העיד כי לחוזה התווך קדם משא ומתן קצר בינו לבין עופר, אשר במהלכו נדחתה דרישתו לתשלום עמלת תווך בשיעור שני אחוז, בטענה שבעסקאות בהיקף כה גדול נהוג לשלם כדמי תווך אחוז נמוך יותר. בסופו של דבר סוכם על תשלום 221,000$, אשר היוו כאחוז אחד מהתמורה, ששילמה הנתבעת לקבוצת האחים נקש במסגרת העיסקה. גם מעדותו של עופר עולה כי המשא ומתן לגבי עמלת התיווך התנהל סביב שיעור האחוזים מהתמורה: "ש. הוא (התובע - הערה שלי, ש.א) ביקש ממך עמלת תיווך בשלב כלשהו? ת. בשלב מאוחר. אחרי שהחוזה נחתם. ש. מה הוא ביקש ומה ענית לו? ת. הוא ביקש 2% ואני עניתי לו שבעסקאות גדולות מסוג זה לא נהוג לשלם 2%. אמרתי לו שאנחנו נוהגים לשלם בין חצי אחוז לאחוז." (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.9.99, שורות 10-14) גם בהנחה שסוכם בסופו של דבר כי הנתבעת תשלם לתובע כדמי תווך סך המהווה אחוז אחד מהתמורה ששילמה למוכרים, עדיין לא די בכך על מנת להגיע למסקנה כי חוזה התווך כלל התחייבות לשלם לתובע עמלת תווך בגובה אחוז אחד מכל תמורה עתידית שתשלם הנתבעת למוכרים במסגרת אותה עיסקה. על מנת להסיק קיומה של התחייבות על פי חוזה יש להוכיח גמירות דעת ומסויימות. הסכמה לשלם עמלת תווך בגובה אחוז אחד מהתמורה, ששילמה הנתבעת למוכרים עבור רכישת השליטה בחוף האלמוג, עליה אין עוררין, אין משמעותה בהכרח כי החוזה כלל הסכמה לשלם עמלת תווך בשעור אחוז אחד בכל מקרה של מימוש האופציות, ונדרשת ראיה כלשהי, ממנה ניתן ללמוד על הסכמה כזו. על מנת שנוכל לומר כי התחייבות עתידית לתשלום דמי תווך עם מימוש האופציות ניתנה לתובע מכללא, נדרש לכל הפחות כי שאלת עמלת התווך בגין מימוש האופציות, תעלה במסגרת המשא ומתן, שהתנהל לגבי דמי התווך שתשלם הנתבעת לתובע. התובע נמנע מלהעלות את הנושא במהלך אותה פגישה וכעת הוא מבקש מבית המשפט להסיק יש מאין, ולקבוע כי במסגרת חוזה התיווך שנכרת בעל פה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע עמלת תיווך נוספת במקרה של מימוש האופציות על אף, שדרישה זו כלל לא עלתה מצידו במסגרת המשא ומתן שניהלו הצדדים. מילא שהתובע נמנע מלדון בדמי התווך המגיעים לו מהנתבעת בטרם נחתמה עיסקת חוף האלמוג, לדבריו משום שלא מצא לנכון לריב על עור הדוב שלא ניצוד (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 5.2.99, שורות 11-12), אך לאחר שנחתמה העיסקה, ופרטיה היו ידועים ומוכרים היטב לתובע לא ברור מה מנע ממנו להעלות את שאלת שכרו לגבי מימוש האופציות במסגרת הפגישה עם עופר אשר יוחדה לעמלת התווך שתשולם לו על ידי הנתבעת. לטענת התובע הוא לא מצא לנכון להעלות את נושא דמי התווך במקרה של מימוש האופציות מהטעם שהדבר היה ברור מאליו, וכך הוא מעיד: "ש. באותו יום שבת 19.2.94 לא אמרת למר יולי עופר שאם יממשו את אופציית ה- PUT על חוף אלמוג והאופציה על לגונה אתה תבקש עוד כסף? ת. היה ברור מאליו. לא אמרתי משום שבתהליך השיחה אמר לי עופר שזו עסקה קטנה. ש. לא מצאת לנכון לדבר באופן ספציפי על כסף נוסף שיגיע לך לשיטתך בגין מימוש אופציית פוט על חוף אלמוג ובגין מימוש אופציית קול על מלון לגונה משום שבאותו מועד זה היה עור הדוב שטרם ניצוג (צ.ל. ניצוד, הערה שלי ש.א.)? ת. הקטע הראשון נכון, הקטע השני לא נכון. נכון שלא מצאתי לנכון לציין את זה במפורש על אופציית הפוט והקול לא משום שזה עור הדוב שלא ניצוג (צ.ל. ניצוד, הערה שלי ש.א.), אלא משום שלי זה היה ברור שזה לא יכל להיות שנוי במחלוקת ובאותה עת גם ליולי עופר זה היה ברור..." (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 5.2.99, שורות 20-28) וכן; "ש. אם תשובתך נכונה, למה חששת להגיד למר עופר מילים מפורשות שתרצה כסף נוסף עבור מימוש האופציות? אתם מסכמים שכ"ט. ת. ....לא חששתי. לא מצאתי לנכון להגיד, לא היה נחוץ להגיד זה היה מובן מאליו. באתי לשם להתמקח בין אחוז לשניים. יצאתי במובן זה בפחי נפש." (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 5.2.99, שורות 11-14) לא די בכוונתו הסובייקטיבית של התובע על מנת לגבש גמירת דעת לגבי תשלום עמלת תיווך נוספת במקרה של מימוש האופציות. לא ברור מאין שאב התובע את הביטחון, ועל סמך מה היה כה משוכנע שהסכמתו של עופר לשלם לו 221,000 דולר, מהווה הסכמה לשלם לו גם בעתיד אחוז אחד מכל תמורה שתשולם היה וימומשו האופציות. עמדתו של עופר במהלך המשא ומתן היתה שהתובע אינו זכאי לסכומים אותם הוא דורש כעמלת תיווך מהנתבעת, הואיל ומדובר בעיסקה בהיקף גדול, ובעסקאות מסוג זה נהוג לשלם שכר תיווך באחוזים נמוכים מהמקובל בעסקאות אחרות. עופר אף העיד, ועדותו מקובלת עלי, כי בעסקאות בהיקף רחב הוא נוהג לשלם עמלת תיווך בשיעור שבין חצי אחוז לאחוז מהיקף העסקה. התובע הודה כי לא הצליח לשכנע את עופר לשלם לו יותר, ובלית ברירה נאלץ להסתפק בסכום שעופר הסכים לשלם לו: "ש. את הטעם לכך שהסכמת לקבל רק אחוז מהיקף העסקה במקום 2 אחוז כפי שדרשת הסברת בסעיף 15 לתצהירך? ת. אני לא הצלחתי לשכנע. זה לא שהסכמתי. ש. התקבלה על דעתך לשיטתך בלית ברירה עמדתו של מר יולי עופר לפיה שני אחוז מהיקף עסקה של 22.1 מליון דולר זה יותר מדי? ת. אין יותר מדי בכסף. לא ניראה לי שזה יותר מדי. לא הצלחתי לעבור את המחסום של אחוז אחד. ש. לא היתה לך ברירה אלא לקבל שאם יולי אומר אחוז אז זה אחוז? ת. הגעתי אתו לסיכום. זה נראה לי גם סכום יפה." (הדגשה שלי - ש.א., עמ' 31, שורות 31-35, עמ' 32, שורות 1-4 לפרוטוקול מיום 5.2.99) עופר סרב להסכים לשלם לתובע כל סכום מעבר לסך של 221,000 דולר בגין התווך בעיסקה, ולאור עמדתו החד משמעית קשה ליחס לו הסכמה מכללא לשלם לתובע סכומים נוספים בעתיד עם מימושן של האופציות. טענתו של התובע כי תשלום עמלה נוספת עם מימוש האופציות שניתנו בחוזה היה ברור מאליו עד כי לא היה מקום להעלותו במסגרת אותו משא ומתן נראית תמוהה אף יותר על רקע העובדה ששאלת עמלת התיווך בגין מימושן של האופציות, שנכללו בעיסקת חוף אלמוג, היווה סלע מחלוקת גם ביחסים שבינו לבין המוכרים. בין התובע לבין קבוצת האחים נקש נחתם חוזה תיווך, על פיו התחייבו האחים נקש לשלם לו סך של 500,000 דולר כדמי תיווך, אם ימצא על ידו קונה לחברת חוף האלמוג (מוצג נ11/). על אף קיומו של חוזה לתשלום גלובאלי בגין התווך, התעוררה ביניהם מחלוקת לאחר שנחתמה העיסקה עם האחים עופר לגבי עמלת התיווך לה זכאי התובע לאור העובדה שהעיסקה כללה אופציות (ר' מוצגים נ9/, נ12/, נ25/). המוכרים סרבו לשלם לתובע את מלוא עמלת התיווך בטרם מומשו האופציות, ולאחר שמונה בורר הוסכם כי בשלב ראשון ישלמו המוכרים לתובע כשני שלישים מהסכום המלא, ורק עם מימוש האופציות, היה ואלה תמומשנה, תשולם לתובע יתרת הסכום. כך שילמו האחים נקש לתובע את דמי התיווך המוסכמים ביניהם, זאת על אף שהתובע סבר כי העיסקה מזכה אותו בעמלת תיווך בסך של 454,000 דולר (מוצג נ9/) עם חתימתה. עינינו הרואות כי דרישותיו של התובע לדמי תיווך לא בהכרח מקובלות על הצדדים לעיסקה, ואפילו עם הצד לעסקת חוף אלמוג, אשר פנה אליו וביקש לשכור את שירותיו, ואף חתם עמו על חוזה תיווך בכתב. קל וחומר כאשר הדברים אמורים בצד השני לעיסקה, אשר התובע הוא שיזם את הפניה אליו. נכונותו של צד כזה לשלם דמי תיווך מטבע הדברים נמוכה יותר, כוח המיקוח של המתווך חלש יותר, והדבר אף בא לידי ביטוי בהבדל הסכומים, שנאותו הצדדים לאותה עיסקה לשלם לתובע כדמי תיווך. המחלוקת עם המוכרים לגבי תשלום עמלת התיווך, אשר נגעה ונבעה ישירות ממנגנון האופציות, שנקבע בחוזה, התעוררה עוד בטרם נפגש התובע עם עופר, לשם סיכום דמי התיווך להם הוא זכאי מהנתבעים, וחרף זאת הוא נמנע מלהעלות את נושא האופציות בפגישה האמורה. אילו היה עולה נושא האופציות במהלך הפגישה בין התובע לבין עופר אין לדעת מה היה תוכנו של חוזה התיווך אליו היו מגיעים הצדדים. אולם, על בסיס ההסכמה לשלם לתובע 221,000 דולר כעמלת תיווך, ועליה בלבד, לא ניתן להסיק התחייבות לגבי תשלום תוספת עמלת תיווך עבור מימוש האופציות. בעת שהתנהל המשא ומתן לגבי עמלת התיווך, תנאי עיסקת חוף אלמוג היו ידועים לתובע, והוא היה מודע היטב לאפשרות העתידית, שתמומשנה אופציות מכוחו של החוזה. אילו ביקש להבטיח את זכותו לתוספת עמלת תיווך היה עליו לגלות לנתבע 1 את כוונתו, ולא להסתפק בכך שלו היה ברור שדי בהסכמת עופר לשלם אחוז אחד עם ביצוע העיסקה על מנת לזכותו בתוספת עמלת תיווך בגובה אחוז אחד מהתמורה עם מימושן של האופציות. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בקשר עם תביעה לתשלום דמי תיווך בר"ע 628/83 דליה תל אביב בע"מ נ' שפירא לח(3) 462, 469: "במקום להסתיר את כוונתו או לערפלה ולגלותה רק לקראת סוף המשא ומתן, בחלקו השני, צריך היה לאפשר למערערת לדעת מראש מהי עמדתו ומהן דרישותיו; ואם חשש לגילוי כוונתו בשלב ההתחלתי, שמא תסרב המערערת לדרישתו, אינו יכול להיבנות לאחר מעשה משתיקתם של כל הנוגעים בדבר. כאמור כבר, יכולות להיווצר נסיבות, בהן תילמד הסכמתו של בעל הדבר השני מהתנהגותו, גם אם המתווך לא אמר דבר, אך אין הנחה של הסכמה, ומי שמבקש להבטיח זכויותיו אינו יכול להסתיר את כוונתו. משא ומתן חייב להתנהל בגילוי לב ובהגינות. זהו הרעיון, שהובע בסעיף 12 הנ"ל, והסתרת הכוונה תוצאתה - במקרה דנן - העדר ראיה, שיש בה כדי לתמוך בגירסתו של המשיב." המוציא מחברו עליו הראיה, והתובע לא הוכיח כי היה הסכם מפורש או משתמע על פיו הוא זכאי לתוספת דמי תיווך בגין האופציות שניתנו בחוזה. הסכמת הנתבעת לשלם לו 221,000 דולר כעמלת תיווך, המהווים כאחוז אחד מהתמורה ששילמה למוכרים, אפשר היתה שמתפרשת בנסיבות אחרות כהסכמה לשלם עמלת תיווך בגובה אחוז אחד מכל תמורה, שתשולם במסגרת החוזה, אך בנסיבות שהובאו בפני כפות המאזניים מעויינות, ואף נוטות לצד הנתבעים, ובהעדר ראיות אחרות ונוספות לא ניתן לשלול את גירסת הנתבעים לפיה התשלום היווה סכום סופי וגלובאלי לסילוק כל תביעה לדמי תיווך מהנתבעים. יותר מכך, לאור המחלוקת שנתגלעה בין התובע לבין האחים נקש בקשר לתשלום שכרו עבור עסקת חוף האלמוג, מאזן ההסתברויות נוטה לכף הנתבעים, על כי התובע נמנע מלהעלות במהלך המשא ומתן עם עופר את שאלת תשלום שכרו עבור מימוש האופציות משום שחשש שיהא בכך כדי להפחית עוד יותר משכרו, לדחות חלק מהתשלום המוסכם למועד מימוש האופציה, ולסכן תשלום זה במקרה והיא לא תמומש. אשר לתביעה לתשלום סך של 6,152 ש"ח בגין הפרשי שער על דמי התווך ששולמו לתובע על ידי הנתבעת, הרי שהתובע לא הביא כל ראיה לכך, ששער המטבע עליו סוכם היה שונה מהשער לפיו חושבו הסכומים ששולמו לו. זאת ועוד, מאז שולמו לתובע דמי התיווך, אשר הצמיחו תביעה זו, ועד להגשת התביעה, התובע מעולם לא העלה את הדרישה, על אף שבהזדמנויות שונות הוא פנה לנתבעים בתביעות לתשלום יתרת דמי התיווך, אשר להם היה זכאי לטענתו. בנסיבות אלה ולאור העובדה שהמדובר בסכום פעוט ביחס לסכומים, ששולמו לתובע, נראה כי התובע ויתר על תביעה זו והוא מנוע מלהעלותה לראשונה במסגרת תביעה זו. התביעה נגד הנתבע 1; בנסיבות, אשר תוארו לעיל, אינני סבורה כי נוצרה התחייבות אישית של הנתבע 1 כלפי התובע לתשלום תוספת עמלת תיווך. כאמור לעיל אין כל בסיס ממנו ניתן להסיק הסכמה לגבי תשלום תוספת עמלת תיווך עם מימוש האופציות, לא בשם הנתבעת ולא בשמו של עופר. לתובע היה ברור כי עופר מתחייב בשמה של הנתבעת, דמי התווך עליהם הוסכם בפגישה שולמו לתובע על ידי הנתבעת, ואין כל יסוד לטענה כי עופר התחייב כלפי התובע באופן אישי. אי לכך, לא היה מקום להגיש את התביעה נגד עופר, ודינה להידחות. התביעה שכנגד; טענות הנתבעים לפיהן חוזה התיווך בטל מחמת שהוא נוגד את תקנת הציבור או בלתי חוקי, בהיותו חוזה תיווך שנערך על ידי עורך דין, נדונו בהרחבה בהחלטה למחיקת התביעה על הסף ונדחו. לעניין זה די לסכם ולומר כי בנסיבות המקרה דנן, בהן הוכח כי התובע פעל כמתווך ולא נתן יעוץ משפטי כלשהו הראציונל, אשר בבסיס האיסור על עיסוק בתווך, איננו מתקיים, והאינטרס הציבורי שבאכיפת חוזים גובר. נותרה לדיון טענתם של הנתבעים כי חוזה התיווך, אשר מכוחו שילמה הנתבעת דמי תווך לתובע, בטל מהטעם שהתובע הפר את חובות הגלוי והנאמנות המוטלות עליו כמתווך בעיסקה, ובכך הטעה את הנתבעים וגרם להם להתקשר בעיסקה, אשר הסבה להם נזקים כבדים. התובע פעל כמתווך, שנשכר על ידי המוכרים למצוא רוכש לנכסים שונים שהיו בבעלותם בישראל. מטבע הדברים הוא פעל לשם קידום קשירת העיסקה, שכן שכרו של מתווך תלוי בתוצאות והוא אינו זכאי לתשלום כלשהו בכל מקרה בו לא נחתם חוזה. בתוקף תפקידו כמתווך הוא הציע לעופר להתקשר בעיסקה לרכישת הנכסים, שביקשו האחים נקש למכור, וזה קיבל את ההצעה. במסגרת עסקת חוף אלמוג ניתנה לתובעים תקופה בת שלושים יום, שנועדה לאפשר להם לערוך בדיקות נאותות בטרם התקשרו בחוזה, שאחריה הם החליטו להתקשר בעיסקה. לא הוכח כי היה מידע כלשהו, שהיה בידי הנתבע, אותו הוא בחר להסתירו על אף שהיתה עליו חובה לגלותו, ולא הוכח כל קשר סיבתי בין מידע כזה להתקשרותם של התובעים בעיסקה. הנתבעים, אנשי עסקים מנוסים מהמעלה הראשונה, לא הוכיחו כי התובע היה מודע לקשיים כלכליים מיוחדים של המוכרים, והעלים מהם מידע זה, על מנת לגרום להם להתקשר בעיסקה. פרשת בנק צפון אמריקה, אשר בה היו מעורבים האחים נקש זכתה לכיסוי תקשורתי, ולא היה זה מידע אשר התובעים לא יכלו לגלותו בעצמם, ושהיתה מוטלת על הנתבע שכגד כמתווך בעיסקה חובה לגלותו. יתכן כי בדיעבד התברר לתובעים שכנגד, כי עיסקה זו לא הניבה את הרווחים להם ציפו, ואף התבררה ככישלון, שגרם להפסדים לאור הירידה הדרמטית בערכן של מניות חברת חוף האלמוג, לאחר רכישת השליטה בחברה על ידי הנתבעת. עובדה זו אינה עילה לביטול חוזה שכר התיווך שנכרת בין התובע לבין הנתבעים. אי לכך, הנתבעים אינם זכאים לתבוע השבת הכספים ששילמו לנתבע כדמי תיווך ופיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם בעקבות ההתקשרות בעיסקה. הואיל וכך, דין התביעה שכנגד להידחות. לאור התוצאה שאליה הגעתי כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום 27.2.2000. שושנה אלמגור, שופטת דמי תיווךתיווך