אחריות אישית בחברה משפחתית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית בחברה משפחתית: 1. בפניי תביעה כספית שהתנהלה כנגד הנתבע מס' 2 וזאת לאחר שניתן כבר פסק-דין ביום 02/03/1999 כנגד הנתבעת מס' 1. אין מחלוקת שהתובעת, שהינה חברה העוסקת בייבוא, שיווק והפצה של מוצרי עץ, סיפקה לחברת א.מ.י רהיטי ילדים ונוער בע"מ (להלן:"אמי") סחורה, כשאין מחלוקת גם שקיימת יתרת חוב של אמי בסך של 46,193.- ש"ח וששיקים שניתנו לתובעת ע"י אמי לא כובדו (שיק ע"ס 12,870.- ש"ח ז.פ. 30/04/1997, שיק ע"ס 4,856.- ש"ח ז.פ. 30/04/1997, שיק ע"ס 12,781.- ש"ח ז.פ. 30/05/1997 וכן חשבונית ע"ס 15,776.- ש"ח מועד תשלום 05/06/1997). המחלוקת בין הצדדים הינה האם ישנה חבות אישית לנתבע מס' 2. לטענת התובעת חברת אמי נבלעה בנתבעת מס' 1 כשמדובר בחברות משפחתיות שבשתיהן מעורב ושולט הנתבע מס' 2. לטענת התובעת הנתבע מס' 2 חב אישית עקב עילות חוזיות ונזקיות, פעולתו בחוסר תום לב ובמרמה תוך ניסיון להברחת רכוש והצגת מצג שוא לגבי מצבה הכלכלי של אמי וידיעתו שאמי לא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, תוך ניסיון להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. לטענת הנתבע מס' 2 אין לו אחריות וחבות אישית, שכן הוא לא ידע שהשיקים לא ייפרעו וכי חברת אמי תהיה חדלת פרעון כשיתרת החובה שהייתה לחב' אמי בבנק לא מעידה על אי יכולת פרעון ולא נעשתה כל פעולה לא כשרה או בחוסר תום לב מצדו היכולה להביא לחבות אישית שלו. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים החלטתי לקבל את התביעה כנגד הנתבע מס' 2 וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שהנתבע מס' 2 פעל בחוסר תום לב תוך ניסיון להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של החברות שהקים. בניגוד לגרסתו של הנתבע מס' 2 בתצהירו נ1/ שחב' אמי פרעה את התחייבויותיה גם כשהייתה ביתרת חובה גבוהה בבנק וטענתו שבזמן משיכת הסחורה (01/97) עד מועד פרעונן עברו כ- 120 יום ולכן לא ידע איש בחב' אמי, כולל אותו, את אשר יתרחש במהירות בחודשים 4-5/97 עת הפכה אמי לחדלת פרעון, העיד הנתבע מס' 2 שהמפעל של חב' אמי היה אמור להיסגר בחודש 12/96 ואח"כ הוחלט ליתן לו אורכה של 3 חודשים והמפעל תוכנן להיסגר ב- 3/97 עקב הגעת השותפים לגיל פנסיה (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 11-3). אינני מקבל את היתממותו של הנתבע מס' 2 לגבי סיבת הסגירה של גיל פנסיה, אך מכל מקום ברור שהנתבע מס' 2 ידע שהמפעל אמור להיסגר בחודש 12/96 ואח"כ בחודש 03/97, ולמרות זאת מכרה אמי בתקופה זו (01/97) סחורה לתובעת ונתנה לה שיקים דחויים לחודשים 4-5/97 ביודעה כי המפעל ייסגר כבר אז. ב. יתרת החובה של חברת אמי הייתה במועדים אלו של 3-5/97 ביתרת חובה של כ- 500,000-400,000 ש"ח כשביתרת חובה כזו גדולה, כשהמפעל אמור ומתוכנן להיסגר ובידיעה מראש של חודשים, ברור שאין ייצור נוסף ולא תהיינה הכנסות נוספות היכולות לכסות את יתרת החובה הגדולה. ג. אינני מקבל את טענת הנתבע מס' 2 שהסיבה שאמי הפכה לחדלת פרעון הייתה שיקים שניתנו ע"י הנתבעת מס' 1 שהוחזרו ולא כובדו. מדובר בהיתממות בחוסר תום לב של הנתבע מס' 2 שהוא מעורב בעצמו בנתבעת מס' 2 שהיא בשליטת אשתו ובעל מניות נוסף - סמואלוב אלכסנדר שהנו בעל מניות גם בחברת אמי. הנתבע מס' 2 פעיל מזה שנים רבות בעסקי התינוקות, הוא מעורב בחברה-הנתבעת מס' 1 (שהייתה קודם בשם בייבי ברוש בע"מ) ומתברר שהוא היה ערב לחשבון החברה-הנתבעת מס' 1 וכן לחשבון חברת אמי בבנק באופן אישי וזאת בניגוד לטענתו שהוא היה רק שכיר בחברה. הנתבע מס' 2 הודה בעצמו שהוא עשה זאת כי זה היה לאשתו, כשאותו עו"ד ייצג את שתי החברות (ראה עמוד 12 לפרוטוקול שורות 6-2, 28-24 ועמ' 13 שורות 8-5). ד. אני מעדיף את עדותו של מר עזי ליכטנברג כאמינה ומהימנה עליי על פני עדותו של הנתבע מס' 2 וקובע שהוא מכיר אותו היטב, והנתבע מס' 2 היה מופיע לעיתים תכופות במחסן התובעת לקחת סחורה כשהנתבע מס' 2 הוא זה שהיה בוחר את הסחורה, מזמין ומביא את השיקים ומעורב באופן אישי בכל משלוח ומשלוח (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 12-7, 20-19). אני קובע שהנתבע מס' 2 הוא זה שהזמין את הסחורה מהתובעת וזאת בניגוד לגרסתו המכחישה זאת. ה. הנתבע מס' 2 שטען שלא רק הוא הזמין את הסחורה הודה בעצמו שהוא חתום על אחד השיקים ולא טען שאינו מעורב ולא הזמין סחורה אלא טען שלא הוא הזמין בלעדית והודה שידע על ההזמנות. אני קובע שהוא אכן היווה את ה"רוח החיה" בחברת אמי והוא זה שהציג את מצגי השווא כלפי התובעת. ו. תמוה גם מדוע הנתבעת מס' 1, שלטענת התובע מס' 2 עסקה רק בייבוא וייצוא ולא בייצור, קונה סחורה של חומר גלם - עץ מהתובעת והסברו של הנתבע מס' 2 שעשו זאת עבור יצרן בבית לחם הנו הסבר תמוה כשלא ברור גם מדוע אם כך לא נעשתה עזרה זו באמצעות אמי שהיא זו שעסקה בייצור. ז. טענתו של הנתבע מס' 2 שהסחורה נמכרה ע"י אמי לנתבעת מס' 1 ושהשיקים של הנתבעת מס' 1 לא כובדו הינה טענה סתמית שלא מגובה במסמכים או בראיות והיא כשלעצמה מצביעה על המעורבות, הערבוב והקשר ההדוק בין שתי החברות שלמעשה מנוהלות ונשלטות ע"י הנתבע מס' 2, וטענתו שהוא בסה"כ שכיר הינה נסיון התחמקות. יש לציין גם שבתחילה יוצגו הנתבע מס' 2 והנתבעת מס' 1 ע"י אותו עו"ד ואח"כ המשיך הנתבע מס' 2 להופיע בשם שתי הנתבעות ולא טען שאינו מופיע בשמה (בישיבה ביום 8/12/1998) ורק אח"כ החל לטעון שהוא לא מייצגה והוא רק שכיר בה, דבר שהתברר שאינו נכון לאור מעורבותו וחתימתו כערב אישית לחברה המנוהלת ע"י אשתו. ח. מדובר בנתבעת מס' 1 בחברה משפחתית קטנה של שני בני זוג כשבמקרה כזה ביהמ"ש נוטה לגישה יותר ליברלית בהרמת מסך עקב השליטה של בני המשפחה, הסמיכות והזהות בין בעלי המניות לחברה [ראה ע"א 4606/90 תלמר בע"מ נ' מוברמן ואח', פ"ד מו(5) 366,353 ובג"צ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ, פ"ד כב(1) 539,533]. במקרה זה הקשר בין הנתבעת מס' 1 לחברת אמי הינה חוליה נוספת בשרשרת הפעולות של הנתבע מס' 2 בניסיון להברחת רכוש והסתתרות מאחורי חברות בחוסר תום לב ומחזקת את הצורך בהרמת מסך ובחיוב הנתבע מס' 2 אישית לגבי חובה של חברת אמי. ט. אני קובע כי הנתבע מס' 2 פעל בחוסר תום לב כשרכש והזמין סחורה ביודעו שחב' אמי לא תוכל לשלם עבורה וניהל מו"מ ועסקאות עם התובעת בלא לגלות את מצבה הכספי של חברת אמי וזאת למרות שידע על מצבה הכספי הקשה ועל כך שהמפעל עומד להיסגר ובכך פעל בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- [ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 727,705]. י. אני קובע שהנתבע מס' 2 אחראי גם בעוולה נזיקית מכוח רשלנות ואף תרמית תוך הצגת מצגים כוזבים בפני התובעת לגבי יכולת הפרעון של השיקים ותוך הזמנת סחורה כשידע שלא ישולם עבורה [ראה ע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן ואח', פ"ד מח(3) 207 וע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי ואח', פ"ד מח(3) 661, 697-696] כשהוא התכוון שהתובעת תסתמך על המצג ותוטעה כפי שאכן קרה בפועל. במקרה זה לא מדובר במשבר פתאומי ובלתי צפוי אלא בסגירה מתוכננת של המפעל, ולמרות זאת המשיך הנתבע מס' 2 ליתן שיקים בשם אמי ולהזמין סחורה [ראה ת.א (ת"א) 372/92 א.א.א השקעות פיננסיים (1986) בע"מ נ' פן, דינים מחוזי כרך כו(7) 14]. 3. התוצאה הינה שיש מקום להרמת מסך ולחיוב הנתבע מס' 2 אישית גם מכורח עילות חוזיות ונזקיות באופן אישי. לפיכך אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת סך של 46,163.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 18/6/97 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. דיני חברותחברה משפחתיתאחריות אישית