קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דרישות חוב למשקם: הרקע העובדתי וההליך המשפטי .1עובדות שאין עליהן מחלוקת הן אלה: (א) המבקשים הם חברי המשיב, שהוא אגודה שיתופית שסווגה על ידי רשם האגודות השיתופיות כמושב עובדים (להלן "המשיב" או "תעוז"). (ב) על המבקשים ועל המשיב חלות הוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב- 1992(להלן: "החוק"). (ג) ביום 17.10.94שלח המשקם, כמשמעו בפרק ב' לחוק, הודעות למבקשים על פי החוק ובהן פירט את חובותיהם לפי דרישות חוב שהגישו נושי המבקשים למשקם (נספח א' לנספח לבקשה שלפי החלטת בית המשפט יהא חלק מן הראיות בהליך זה). (ד) המבקשים, כמו חברים אחרים של המשיב, הגישו למשקם השגות על החובות האמורים והמשיב הגיב על ההשגות האמורות. המשקם דחה ביום 15.6.95את ההשגות של 67משיגים בשתי החלטות (נספחים ה-ו לבקשה), לאחר ששמע ביום 5.6.95את הצדדים וקיים דיון בהשגות (נספח ז' לבקשה). .2בקשה זו היא לביטול החלטת המשקם מיום .15.6.95אחרי הגשת הבקשה נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים למחוק את המבקש מס' 10, להוסיף שני מבקשים נוספים (המ' 22332/95) - נחמיה רחל ועזרא מזל, ולהחליף את המבקש 2בעזבונו. השגות המבקשים .3המבקשים טענו בפני המשקם, כי המשיב חייב את חשבונותיהם, שלא כדין, בגרעונות האגודה השיתופית ובגרעונות מפעלים שיתופיים שבהם המשיב היה חבר וכן בגין חוב למכון התערובת "תדמיר", שעה שהמבקשים לא רכשו, כלל, באמצעות המשיב, תערובת בתקופה הרלוונטית. המבקשים גם השיגו לחיוב חשבונותיהם בחלק יחסי מחובות המשיב לאגודת המים, שבה המשיב חבר ובחובות המשיב לשלטונות המס בגין מס ערך מוסף. בנוסף לטענות אלה, טענו המבקשים 1, 2ו- 3, כי המשיב הגיש נגדם תובענה לתשלום חובותיהם למשיב, בבית משפט השלום בירושלים (נספח ח' לבקשה), ומשום כך המשיב מנוע מלדרוש כל סכום שהוא כלפיהם - בפני המשקם. החלטות המשקם .4בהחלטה העיקרית של המשקם (נספח ה' לבקשה) קובע המשקם, כי בהחלטה קודמת מיום 28.2.95(בענין מושב צלפון) קבע כי בנסיבות שהיו קיימות באגודות בשנים 1987-1991, הסכימו החברים, על פי התנהגותם, הלכה למעשה, לחיובים הנובעים מפעילות האגודה בענפים משותפים שעובדו במשותף - במישרין או באמצעות גופים חקלאיים אחרים, כגון: אגודת הפלחה. האגודות פעלו בדרך זו לפי כללי התנהגות שנהגו בעבר ובהסכמתן לנוהג זה מצא את ביטויו באסיפות כלליות שאישרו את המאזנים, שנערכו על ידי "ברית הפיקוח". המשקם הינחה את עצמו בפסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 4937/92("אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' חיה רוט ואח’, פ"ד מח(1), 918) שממנו למד המשקם, כי הסכמת החברים לחיוב חשבונם בשל פעילות כלכלית של האגודה, ניתן למצוא, בין היתר, בנוהג וגם באישור האסיפה הכללית במקום "הסכמה פרטנית של החברים", גם אם רצוי לקבל הסכמה של כל אחד מן החברים - בכתב. המשקם גם מוסיף, כי "בעבר פעלו החברים כקולקטיב והסכמתם ניתנה כקולקטיב. בנסיבות אלה אינני רואה לנכון, לקבל כעת, כעבור שנים כה רבות את השגותיהם". והתוצאה שאליה הגיע המשקם היא, כדלקמן: "התוצאה היא, שאינני מקבל טענות החברים כי יש לבטל את חיובם בגין גרעונות מענפים משותפים, וכן לא לקבל את טענותיהם בגין חיובם בגין חובות אגודת המים ומע"מ. אקבל הנטען שיש להתחייס לחיוב בגין גרעונות המפעלים האזוריים בסך 704, 5ש"ח נכון ליום 31.12.88, ככזה המזכה ההפחתה עפ"י הוראת סעיף 16(ו) לחוק ההסדרים ... על האגודה לבדוק כל טענה של חבר ששילם תשלום כלשהו למינהל מקרקעי ישראל ולזכות חשבונו בסכום ששולם בפועל ולהודיעני תוך 21יום". טענות בעלי הדין .5המבקשים טוענים, כי המשקם שגה בסטותו מהחלטותיו הקודמות, שלפיהן - אין להטיל על חברי האגודה השיתופית חיובים בגין חובות האגודה לצדדים שלישיים. המשקם גם שגה בראותו באישור המאזנים, ביום 9.2.95, הסכמה של המבקשים לחיובם בגרעונות המשיב. וגם זאת: המשקם שגה בהתעלמו מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2252/91שירותי אשראי מסחרי (ישראל) בע"מ נ' גבעת יואב), שניתן ביום 16.3.94, שלפיו אין המשקם מוסמך להיזקק לבירור חובות שאינם "חוב בסיסי", דהיינו חוב שנוצר אחרי .31.12.1987 עוד טוענים המבקשים, כי המשקם פירש שלא כהלכה את פסק דינו של הנשיא בע"א 4937/92(ענין "איגרא"). לדעת המבקשים, בענין "אגרא" נקבע, כי "אין אגודה יכולה לחייב את חבריה להשתתף בחובותיה ללא הסכמתם", וכדי לחייב את החברים בחובות האגודה השיתופית, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו האגודה רשאית לחייב את חבריה בחובותיה, לאמור: "על כן הוכחת נוהג כזה צריך שתיעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה, באופן ספציפי (שכן הוא בא להחליף את הסכמתו), וכן יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד". (שם, עמ' 828-ג'). ועוד זאת: המבקשים מסתמכים על פסק הדין בבג"צ 333/85(אביאל ואח' נגד שר העבודה ואח’, פ"ד מה(4), 581), לענין חיוב חברים של אגודה שיתופית בחובות האגודה, בלשון זו: "על פי הדין הכללי ומכוח עקרונות משפט כלליים, אין לייחס לחבר את חובותיה של אגודה בערבון מוגבל". (שם, עמ' 592). וכן: "אין האגו"ש רשאית באמצעות האסיפה הכללית או אורגן אחר שלה, להטיל על חבר חובת השתתפות בכיסוי חובות האגודה, אלא אם כן הסכים לכך". (שם, עמ' 594). לפי שיטת המבקשים, משלא הוכיח המשיב לגבי כל אחד מן המבקשים את הסכמתו אין לחייבו בחובות האגודה. הסכמה כאמור צריך שתינתן גם לחיובים עתידיים. .6טענות המשיב, כפי שבאו בתצהירו של אליהו אליהו מיום 13.9.95, בשם המשיב לפי ההלכות בבג"צ 333/85(שדה משה) וע"א 4937/92(אגרא), ניתן לחייב את המבקשים, חברי המושב, בחובות המשיב, על בסיס נוהג קיים בין הצדדים. משפעלו המבקשים בעבר כקולקטיב והסכמתם ניתנה כאמור בחוב קולקטיב במשך שנים רבות, ניתן לחייבם, גם לפי החלטת המשקם. המבקשים חויבו בגין גרעונות המשיב על פי החלטת מוסדות המשיב ונוהלי עבודתו וקביעות בבית הפיקוח והאסיפה הכללית, והכל לפי הסכמת המבקשים על פי נוהג, כאמור. הסכמת המבקשים לנוהג האמור באה לביטוי במאזנים שנערכו על ידי ברית הפיקוח מדי שנה, והיו נתונים לעיון המבקשים. המבקשים גם קיבלו כרטיס ריכוז של זכויות וחובות בחשבונם, לרבות גרעונות בענפים משותפים. המבקשים לא התנגדו, מעולם לחיובם בגין פעילות הענפים המשותפים והיה מקובל על המבקשים והמשיב כי בענפים המשותפים נושאים הצדדים בהפסדים וזוכים ברווחים. ועוד: כל אחד מן המבקשים אף הגיש מדי שנה דו"ח לרשות מס הכנסה - על בסיס כרטיס החיובים והזיכויים האישי, כאמור. המשיב גם מוסיף, כי אישור המאזנים, ביום 9.2.95, באסיפה הכללית, אינו אלא "אקט פורמלי", והאישור נעשה ללא התנגדות מצד המבקשים. אשר לפרטי החובות מציין המצהיר מטעם המשיב בתצהירו, כי חיוב המבקשים לאגודת המים הוחלט כבר באסיפה הכללית ביום 11.12.92, וכי תשלום החוב לחברת מקורות על ידי האגודה איפשר את החיבור לרשת המים לאחר הניתוק בעקבות החוב. חיוב המבקשים בתשלום חובות המשיב למע"מ, הוחלט באסיפה הכללית מיום 11.12.91, וזאת עקב התחשבנות רשויות מע"מ עם החברים באמצעות המשיב. תשלום החוב איפשר הסרת עיקול על חשבונות החברים וחשבונות המשיב. החוב למע"מ הוא חיובם של החברים באופן יחסי. לענין החוב למכון התערובת "תדמור" - לטענת המשיב המשקם לא חייב את המבקשים בחוב זה. סכום החוב שהושת על כל חברי המשיב, ובכללם המבקשים, הינו כ-278, 65ש"ח נכון ליום 31.12.91, ומתוכו ינוכה סך 704, 5ש"ח לכל חבר בגין "חלף ערבות". המשיב מוסיף, כאמור בסעיף 13לתצהירו של המצהיר מטעמו, לענין הסתמכות המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 2252/91(ענין גבעת יואב) כי אין מדובר בפסק דין חלוט, בשל כך שהוגשה בקשת רשות ערעור על פסק הדין האמור (בר"ע 1908/94) וטרם ניתנה החלטה בבר"ע - עד להגשת סיכומי המשיב. הראיות .7העד מטעם המבקשים העיד (פרוטוקול מיום 25.10.95) כי בשנת 1987חולקו המטעים בין החברות ואילו אדמות הפלחה נותרו בידי המשיב שהמשיך לעבד אותם וכי אם היו רווחים בשנים מסויימות - חולקו לחברים, ואם היו הפסדים אף הם חולקו בין החברים, ונרשמו בכרטיסי החברים. דבר זה נעשה אף בשנים שבהם העד היה חבר הנהלה של המשיב והוא לא ראה להתנגד לרישום האמור, לפי דבריו, שם עמ' 4-5). לענין הענפים המשותפים אומר העד כדלקמן: "ש. איך ניהלו את הענפים המשותפים ת. האגודה ניהלה, עבדו עובדים מהאגודה, חברי המושב עבדו בשכר ... למיטב זכרוני לא חושב שחולקו רווחים, כי נכנסו להפסדים. כמה שאני זוכר היו תמיד בהפסד, אבל השיטה הייתה אותה שיטה. זה רלוונטי לשנים עד 84' ואחרי 84' משנת 85' כשחלקו את המטעים חילקו אותם ל- 3קבוצות ...". (שם, עמ' 5). לענין קבלת הודעות על החיובים והזיכויים, אומר העד: "ש. אתה אומר כל חודש, חודשיים, שלשה, קבלתם הודעות על החיובים והזיכויים כשהם כללו בין השאר את הארגונים והאגודות בנספח .6 ת. יתכן, לא יכול להעיד כרגע מזכורני ... ש. אתה אומר שהופיעו בכרטיסים שלכם הזיכויים והחיובים וקבלתם אותם כל חודש, חודשיים, שלושה. ת. כן. החיובים או הזיכויים מהענפים היו מתקבלים לאחר אישור מאזן של האגודה בסוף השנה, ומשנת 84לא נעשה אישור המאזן ועל זה גם מחינו בפני איילון, איך אפשר להכניס לכרטיס חיובים שלא היו אישורי מאזן בסוף אותה שנה". (שם, עמ' 6). הנה כי כן, העד מטעם המבקשים מאשר את הנוהג שעליו הסתמך המשקם בהחלטתו, כי כך היה נהוג "באותן שנים", אולם העד מגביל את הנוהג האמור לענין חיובים וזיכויים בגין הענפים המשותפים בכרטיסי החברים עד שנת .1984 ואולם, משנשאל העד לענין מחאות החברים והתנגדויותיהם בתקופה שבין 1984ל1987, ופניות לרשם האגודות השיתופיות בענין המאזנים, אומר העד: "ש. האם הסכמתם לחיובים ולזיכויים ת. לא היתה לנו ברירה". (שם, עמ' 7). העד ממשיך ואומר, כי "הכרטיס הישן" נסגר בשנת 1987(ויכול להיות שזה היה ב- 1989) ומאז החברים ראו את הכרטיס החדש והוא לא ידע מה נעשה בכרטיס הישן. לענין "חוב המים" אומר העד, כי החוב האמור נבע מהשקייה של שטחים משותפים, ולענין החוב למע"מ הרי הוא נבע מזיכוי שהיה על האגודה להחזירו לרשויות מע"מ ובגינו הוטלו עיקולים שהוסרו רק כאשר הוחזר החוב למע"מ. .8העד מטעם המשיב, אליהו אליאס, העיד (פרוטוקול מיום 25.10.95), כי המשיב עיבד את האדמות המשותפות לחברי האגודה וניהל נכסיה, על פי נוהג קיים, וכי עד שנת 1988/9קיבל כל חבר, מדי חודש, כרטיס חיובים וזיכויים, ואחר-כך - כל שלושה חודשים (שם, עמ' 15). החברים לא מחו ולא התנגדו לנוהג זה או לרישומים בכרטיסים, וההתנגדות הראשונה באה אך בשנת 1992(ת/1). גם ההתנגדות בת/ 1הערוכה להנהלת החשבונות ושנמסרה ביום 3.5.92מדובר בה כהאי לישנא: "הואיל ומשנת 89' לא קבלתי כרטיס פעילות חודש בחודשו ולא יכולתי לעקוב אחר פעילות מסודרת, לדעתי כל החיובים אינם נכונים. אי לכך אינני מקבל/ת את יתרת הכרטיס. אני מבקש/ת לזמן אותי לבירור". התקופה שמשנת 1989ואילך איננה רלוונטית לחובות שלפי בקשה זו. לא זו בלבד, אלה ש"מחאה" זו לא באה אלא בשנת 1992, ולא מעדותו של העד מטעם המבקשים, כי היא הופנתה למשיב באמצעות הנהלתו (הועד) בשנת 1989, ובודאי שלא לפני כן. המצהיר מטעם המשיב, שהוא יושב ראש האגודה, אומר בתצהירו, כי מאזני האגודה נערכו ובוקרו על ידי ברית הפיקוח ורשם האגודות השיתופיות, אך אישור האסיפה הכללית בא בשנת 1995, על פי הנחיות רשם האגודות השיתופיות (סעיף 7לתצהירו של אליהו אליאס,יו"ר האגודה). הסוגיה המשפטית והסמקנות .9המשקם קבע בהחלטתו מיום 15.6.95, כי בהחלטה קודמת בענין מושב צלפון קבע "כי בנסיבות שהיו קיימות באגודות בשנים 87- 91הסכימו החבים עפ"י התנהגותם, הלכה למעשה, לחיובים הנובעים מפעילות האגודה בענפים המשותפים שעובדו במשותף, במישרין או באמצעות גופים חקלאיים אחרים כגון: אגודת הפלחה. האגודות פעלו כך עפ"י הנורמות שהיו מקובלות בשנים שעברו והסכמתן לנוהג זה מוצא את ביטוי באסיפות כלליות שאישרו את המאזנים, כפי שנערכו ע"י ברית הפיקוח. ומה לענין הרצוי שתתקבל הסכמה פרטנית מכל אחד מן החברים, בכתב, לחיוב חשבונם בגין הפעילות הכלכלית של האגודה ? על כך אומר המשקם? "בוודאי שהיה רצוי כך אך לא זה מה שמצוי. בעבר פעלו החברים כקולקטיב והסכמתם ניתנה כקולקטיב. בנסיבות אלה אינני רואה לנכון, לקבל כעת, כעבור שנים כה רבות, את השגותיהם". המשקם גם מצא ביטוי לנוהג של הסכמת החברים לחיוב חשבונותיהם בתוצאת הפעילות של האגודה בענפים המשותפים, באסיפות כלליות. לענין זה אקדים ואומר, כי אך ביום 9.2.95כונסה אסיפה כללית נדחית, ובה הוחלט כדלקמן: "לאחר קבלת הסבר, האסיפה מאשרת את המאזנים משנים 1985, 1986, 1987, 1988, 1989, 1990, 1991, .1992אושר ברוב קולות". ללמדך, כי האישור של האסיפה ניתן, בדיעבד, ל- 8שנים, ומכאן ביקש המשקם ללמוד על נוהג של הסכמת החברים לחיוב חשבונותיהם כאמור במאזנים שאישרו האסיפות הכלליות. .10בע"א 525/88, 524("פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו- 30אח' נ' שדה יעקב מושב עובדים ואח’, פ"ד מה(4), 529; 551ז' ועמ' 552א' - ענין פרי העמק) קבע השופט ברק (כתוארו אז) כדלקמן: "על פי עקרונות משפט כלליים - אשר לא שונו על ידי פקודת האגודות השיתופיות - אין אסיפה כללית של אגודה שיתופית מוסמכת להטיל חובת השתתפות לכיסוי חובות האגודה על חבר אגודה שיתופית המתנגד לכך. כך הסכמה אישית יכולה להטיל על חבר אגודה חובה לתרום - מעבר לחובו על פי התקנון שבתוקף בעת היותו לחבר האגודה - לכיסוי חובות האגודה. הסכמה כזו יכולה להינתן בעצם ההצטרפות לאגודה, שתקנונה כולל הוראה המסמיכה את האגודה להטיל על חבר חובת השתתפות לחובות האגודה. אם אין בתקנון, כמצבו ביום היות של אדם חבר הוראה בענין חובת ההשתתפות, רשאית האגודה לתקן את תקנונה, אך תיקון זה מחייב רק את אלה שהסכימו לו ... אם מבקשים בכל זאת להטיל על חבר מתנגד חובת השתתפות, אין להשיג תוצאה זו על ידי פעולה של האגודה השיתופית עצמה". וגם זאת: בבג"צ 333/85(אביאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח' פ"ד מה(4) 585) אומר השופט ברק (כתוארו אז), כדלקמן: "אגודה שיתופית הינה אישיות משפטית עצמאית ... אין היא זהה לאישיות המשפטית של חבריה. חובות האגודה וזכויותיה אינם חובות החברים וזכויותיהם. האגודה השיתופית לחוד והחברים לחוד ... כמובן, אין מניעה לכך, כי האגודה השיתופית תשמש כשלוח של חבר זה או אחר ... מקום שהאגודה מתיימרת לפעולה כשלוחה של חבר ללא הרשאתו, אין מניעה לכך כי החבר יאשר את הפעולה בדיעבד, וזאת על ידי מעשה או מחדל ... כאשר האגודה פועלת כשלוחה של חבר ללא הרשאה ממנו, היא מתחייבת אישית כלפי הצד השלישי". (שם, עמ' 588ז' ועמ' 589מול א'). ועוד: "האגודה בתור שכזו אינה שלוחה של חבריה. לשם יצירת יחסי שליחות נדרשת התנהגות של החברים (כלפי האגודה השיתופית או כלי צד שלישי), המעניקה לאגודה השיתופית הרשאה לפעול בשמם כלפי צד שלישי (סעיף 3לחוק השליחות) ... עצם קיומה של אגודה שיתופית אינו עושה אותה לשלוחה של חבריה". (שם, עמ' 589, מול ה'). הנה כי כן, נדרשים יחסים מיוחדים ונדרשת הרשאה מיוחדת כדי להעניק לאגודה כח לייצג את החברים וגם יריבות - כלפי הצד השלישי. לא זו בלבד, אלא שקינינו של החבר אינה קנינה של האגודה ואין האגודה רשאית לרדת לנכסי החבר בלא הסכמתו (וממילא, אין היא רשאית לחייבו בחובותיה, בלא הסכמתו), ואין רכושו הפרטי של חבר באגודה יכול לשמש, בלא הסכמתו, "מקום לכיסוי חובותיה של האגודה השיתופית" (וראה: שם, עמ' 590ג-ד ועמ' 594ז'). המשקם הנחה את עצמו, כאמור, בפרשנות שנתן לפסק דינו של הנשיא שמגר בענין "אגרא" הנ"ל, שסיכם גם את ההלכות בענין "פרי העמקים" ובג"צ אביאל הנ"ל לאמור: "העולה מפסקי דין אלה ניתן לסיכום באופן הבא: (א) אגודה שיתופית ... היא אישיות משפטית נפרדת. (ב) זכויותיה וחובותיה של אגודה שיתופית אינן זכויותיהם וחובותיהם של חבריה, ולהפך. (ג) רכוש האגודה אינו רכושם של החברים, ולהפך. (ד) כדי לחייב חבר לעשות שימוש ברכושו הפרטי לשם כיסוי חובותיה של האגודה נדרשת הסכמתו המפורשת של החבר לכך. הסכמה זו יכולה להינתן בעצם ההצטרפות לאגודה, שתקנונה כולל הוראה כזו, או באמצעות תיקון התקנון שחבר האגודה הסכים לו. מכאן, שאין אגודה יכולה לחייב את חבריה להשתתף בחובותיה ללא הסכמתם". (שם, עמ' 824-825). הנשיא שמגר גם מוסיף, כי בבג"צ 58/333(ענין אביאל) נדחה הנסיון להבחין בין חובות החבר כלפי צד שלישי לבין חובותיו כלפי האגודה עצמה. ועוד: "אין לעקוף את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על ידי קביעה שחבר אינו חב לגורם החיצוני, אך חב כלפי האגודה בגין החובות שזו נטלה על עצמה כלפי צד ג'. בשני המקרים המדובר במתן כוח לאגודה לחייב את רכושו וקנינו של החבר בה, וכוח זה אינו נתון בידיה". (שם, עמ' 825מול ג'). אמת נכון הדבר, שהדברים הללו משקפים גם את המצב בעניננו, כאשר החובות שלהם טוען המשיב נובעים מן התוצאות העסקיות של מפעלים משותפים או מחיובים הנובעים מפעילות משותפת בגין חובות כלפי צד שלישי. .11בעלי הדין לא טענו שבתקנון האגודה או בכל תיקון לתקנון נקבעו הוראות המאפשרות חיוב המבקשים בחובות האגודה השיתופית או מתן הסכמה מראש לחיוב כאמור. גם לא הוכח כי ניתנה הסכמה פרטנית של מי מהמבקשים לחיוב כאמור ועוד: לא הוכח כי הייתה הסכמה מפורשת, או כללית וגורפת, כי האסיפה הכללית תוסמך להחליט על חיוב כאמור. הטענה היחידה של המשיב, שעליה מבסס המשקם את החלטתו היא שיש ללמוד על הסכמת החברים - המבקשים מנוהג, בגדר חריג לכלל של הוכחת הסכמה פרטנית מפורשת ובכתב. וכך אומר הנשיא שמגר בענין "אגרא": "כדי להצליח בטענה צריכה הייתה המערערת להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו האגודה רשאית לחייב את חבריה בחובותיה. כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים באגודה הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית. על כן לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו. גם העובדה שלא הוכחה, כי המשיבה אף היא נהגה לפי הנוהג שהתפתח בעבר - לא די בה. על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים;" (שם, עמ' 827בסופו ועמ' 828מול א') (ההדגשות במקור - ע"ק). ובהמשך (שם, עמ' 828ה'): "הנוהג שהמערערת טוענת לקיומו אמור לבוא כתחליף להסכמת הצדדים, ובמקרה שלפנינו כתחליף להסכמה מראש של חברי האגודה לכך שניתן יהיה לחייבם בעתיד בחובות האגודה גם ללא הסכמתם הספציפית בעת החיוב". הוכחת הנוהג האמור צריך שתהיה, כפי שקבע הנשיא שמגר בענין "אגרא" - "לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי (שכן היא באה להחליף את הסכמתו), וכן, יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד" (שם, עמ' 828ג'). .12המשקם מסתמך על כך ש"בעבר פעלו החברים כקולקטיב והסכמתם ניתנה כקולקטיב. אולם, לא זה נאמר בפסק דינו של הנשיא בענין אגרא, אלא נדרשת הוכחת הנוהג לגבי כל חבר וחבר באגודה, באופן ספציפי. המשקם אינו חולק על כך שזה הרצוי, אך הוא פוטר את המשיב מן החובה של הוכחת הנוהג בכך "שזה רצוי אך אין זה המצוי". מכאן שאין מספיקה "הסכמה קולקטיבית", אף לפי הפסיקה שעליה מסתמך המשקם עצמו, בענין "אגרא" הנ"ל. שם, אומר הנשיא שמגר, כי "הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה שהסכמות מסוג זה יועלו על הכתב" (שם, עמ' 828, מול ג'). לפיכך "אין "המצוי" בענין זה יכול לגבור על הרצוי" שעליו מדבר הנשיא שמגר בענין "אגרא", ואין די בהסכמה קולקטיבית המוסקת מנוהג על פי נסיון העבר במקרה - אחד או במקרים בודדים. גם אם במשך השנים, בעבר, חייבו כרטיסי החשבונות האישיים של המבקשים - החברים של האגודה בחיובים שנבעו מפעילות משותפת של החברים, ואף נכללו במאזנים, שאישורם בא באיחור רב, ובדיעבד - שמונה שנים אחרי "פרוץ המשבר", בשנת 1987, אין לומר כי היתה הסכמה של החברים וכי נוצרו נוהג או הסכמות לחיוב חשבונות החברים, וכי המאזנים הכשירו חיובים אלה. במקרה דנא, לא ניתן לקבוע, כפי שנאמר בפסק דין "אגרא", כי הוכח על ידי מי שטען לנוהג "באופן ברור וחד משמעי כי הנוהג שהתפתח אפשר וויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים". בענין זה, מקובלות עלי פסיקותיהם של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2252/91בענין שרותי אשראי נ' גבעת יואב) ובית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א (ב"ש) 917/89, 916עין יהב מושב עובדים התיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הומינר פסח ואח’, תקדין מחוזי, כרך 95(3), עמ' 324). אמת נכון, שלגבי ת"א 2251/91בענין גבעת יואב הוגשה בר"ע ועד לכתיבת פסק דין זה, אין ידוע אם ניתנה בה החלטה. אולם מצב זה אינו משנה את התוצאה כי פסקי דין אלה שרירים וקיימים כל עוד שתוצאתם לא "נהפכה" על ידי בית המשפט העליון. הפרשנות שניתנה בפסקי הדין המחוזיים האמורים, מקובלת עלי, כאמור, ולדידי היא נכונה, לפי לשונם של הדינים הנוגעים ולפי תכליתם. .12על כך אומר המשיב, כי יש להבחין את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מעניננו, כיוון ששם נקבע, כי לא הוכח הנוהג לחיוב החברים בחובות האגודה, ואילו בעניננו הוכח גם הוכח. סבורני, כי קיומו של הנוהג לגבי כל חבר באופן ספציפי לא הוכח, כלל ועיקר, ואין להסתמך על "הסכמה קולקטיבית", כפי שהמשקם המלומד הסיק מרישום בכרטיסים אישיים של החברים, שאפשרו שהתבססו עליהם בדו"חות שהוגשו למס הכנסה. הסתמכות על רישומים בכרטיס אישי לצורך דו"ח מס הכנסה אין בה כדי ללמד על הסכמה של חבר או על נוהג לחיוב החבר בחובות האגודה או על וויתור על הסכמה פרטנית. הנחות המשקם לקיום נוהג כאמור עקב הסכמה קולקטיבית אין די בו לעניננו. .13גם אין מקובלת עלי טענת המשיב גבי מניעות שצריכה לחול על המבקשים לטעון את טענותיהם. בענין זה מקובל עלי, כי מקום שדרושה הסכמה מפורשת ומיוחדת - גוברת דרישת ההסכמה על עקרון המניעות. האישור של המאזנים, למפרע, של שמונה שנים, שנעשה על פי עצת רשם האגודות השיתופיות או הנחיותיו - אין בו כדי להוות מניעות שתחסום את דרכם של המבקשים מלטעון טענותיהם לענין הצורך בהסכמה מפורשת של כל חבר לחיובו בחובות האגודה ולהוכחת נוהג של הסכמה כאמור על ידי המשיב דווקא. .14לאור האמור, וכעולה מן המקובץ, אני קובע כי לא הוכח נוהג או הסכמה של המבקשים, או מי מהם, לחיובם בחובות המשיב, וכי אין לחייבם בחובות המשותפים שלא הסכימו עליהם במפורש. לפיכך, אני מבטל את החלטת המשקם בכל הנוגע לחיוב המבקשים בחובות של הפעילות המשותפת או המפעלים המשותפים או בגרעונות המשיב, שאינם חובות אישיים של המבקשים. המבקשים יהיו חייבים בכל חוב הנובע מקבלת שירותים אישיים ושל שימוש במים, בחשמל ושירותים מוניציפליים וכל חיוב שיש לו זיקה ישירה לניהול חיי המושב וחבריו. לאור האמור הענין יוחזר למשקם כדי שייקבע את חובות המבקשים, בהתאם לכך, לפי סעיפים 12ו- 13לחוק. .15המשיב ישלם למבקשים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עורך דינם בסך 000, 7ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משקםחוב