קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע: השופטת ד"ר ד. פלפל: א. מהות הערעור זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא (כב' השופט ע. אזר) שראה בפרסום על יצירה ספרותית פרסום הנוגד את חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965(להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכתוצאה מכך חייב את המערערים לשלם למשיב 000, 60ש"ח. ב. עובדות רלוונטיות בערב פסח 1990פורסמה בעיתונה של המערערת 1רשימה פרי עטו של המערער .3הרשימה נסובה סביב ספר קריקטורות אותו הוציאה לאור הוצאת ספרים "סער", שהינה בבעלותו של המשיב. הספר נשוא הרשימה עסק בדמותה של "החותנת המושלמת". הוא תאר בעזרת ציורים מצבים שונים בהם ניתן "להעזר" בחותנת כגון לצורך מטרה בסייף, שק אגרוף, מגרפה בגינה ועוד כהנה וכהנה. תיאורים שאלה שצויינו לעיל, מהווים דוגמאות עדינות של הקריקטורות שבספר. ברשימה השתמש הכותב במונחים כגון: השמדה, אנטישמי, נאצי ויהודים תוך שהוא עורך אנלוגיה בין הקריקטורות המצויות בספר לאילו שהופיעו בעברה של אירופה הנאצית. בעליה של ההוצאה לאור "סער" הגיש נגד המערערים תביעה בגין הוצאת לשון הרע. תביעתו התקבלה ובימ"ש קמא דחה את הגנות המערערים. הערעור הכא עוסק בשאלה האם הרשימה הינה ביקורת מותרת; במידה ולא - היש למערערים הגנה; כן עוסק הערעור בשאלת גובה הפיצויים שנפסקו למשיב. בערעור שכנגד שהוגש, טוען המשיב כי הסכום שנפסק צריך להיות צמוד מיום הגשת כתב התביעה ולא כפי שנקבע מיום מתן פסק הדין. ג. השאלות המשפטיות נשוא ערעור זה - האם קיימת למשיב עילה תביעה. - האם עסקינן בלשון הרע. - הנעשו פעולותיהם של המערערים בתום לב. - נטל ההוכחה. - האם סכום הפיצוי שנפסק חורג מתחום הסבירות. ד. האם קיימת למשיב עילה בתובענה דנן אחת מטענות המערערים אשר לא מצאה ביטוי מפורש במהלך הדיונים בבית משפט קמא היתה, שהביקורת שברשימה מופנית נגד ספר הקריקטורות עצמו ואולי הסופר אבל לא כנגד מי שהוציאו לאור ובוודאי שלא כנגד בעליה של ההוצאה לאור - סער - ששמו כלל אינו נזכר ברשימה, ולא היה ידוע למערער 3, לטענתו, בעת כתיבת הרשימה. דינה של טענה זו להדחות. המערער מס' 3מצא לנכון לציין במפורש את שמה של ההוצאה לאור ולקשור את שמה לקונטקסט הכללי של האמור באותה כתבה. "... והופיע עכשיו בעברית בהוצאת "סער" (גם בשם ההוצאה יש מן הסימליות הקלה)..." כותב הרשימה יצר בעצמו קשר ישיר בין ההוצאה לאור לבין ספר הקריקטורות. קשר זה הינו ברור וכל אדם סביר יבחין בקיומו. השאלה היא האם לבעליה של ההוצאה לאור עילה כנגד המערערים או שמא מדובר בשתי "יחידות" נפרדות. ההוצאה לאור אינה תאגיד. היא גם אינה אישיות משפטית נפרדת אלא היא מייצגת את המשיב והופכת את שמו לשמה "המסחרי". כל קורא סביר של ספרות עברית היה מזהה מיד את שם המשיב עם שם ההוצאה; כפי שקורא מזדמן היה מזהה מיד באופן אישי שמות בעלי הוצאות מפורסמים יותר "בשוק", שמופיעים גם בשם ההוצאה שלהם, ואפילו איניואנדו לא היה נחוץ למטרה זו. לכן יש זהות בין המשיב להוצאה לאור ויש בידו לתבוע פיצוי על נזקים שנגרמו לו בגין אותה רשימה. ה. הרשימה מכיון שהמדובר בלשון הרע, נצטט את הפרסום נשוא התביעה. כך נכתב ברשימה: "אשה אחת מקוראותי שלחה לי ספר קריקטורות אנטישמי, מאת סטיב קירשנר (האומנם יהודי?) וג'ון יוהנרגראנט שתורגם מאנגלית והופיע עכשיו בעברית בהוצאת "סער" (גם בשם ההוצאה יש מן הסמליות הקלה) ושמו "החותנת המושלמת". נכון, אתם צודקים - זה לא ממש ספר קריקטורות בנוסח העתון הנאצי "דר-שטירמר" נגד יהודים, אבל זה בהחלט ספר קריקטורות בנוסח ה"דר-שטירמר" נגד נשים". השאלה היא האם כתיבה כזו מותרת עפ"י הדין הן בצורתה הכללית, והן בהתיחסות הכותב להוצאת הספרים "סער". ו. האם עסקינן בלשון הרע בבואנו לבחון את השאלה האם הרשימה הינה מאמר ביקורת או האם מדובר בלשון הרע,- אנו עוסקים למעשה בהצבת גבולות. עלינו לבחון את דרך התייחסותו של האדם הסביר לאופי הפרסום שנעשה. השופט ד. לוין בע"א 466/83שאהה נ' דרדריאן (פ"ד לט (4) 734, 740) קבע: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקיטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום." ב-ד"נ 9/77חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 346נאמר ע"י מ"מ הנשיא השופט לנדוי; "לא מן המותר הוא להזכיר שאחד האמצעים היעילים ביותר שבהם השתמשו היטלר ומרעיו כדי למוטט את המשטר הדמוקרטי בגרמניה, של ויימר, היה בהשמצה שלוחת רסן של ראשי המשטר תוך הפרחת שקרים על התנהגותם, מבלי שבתי המשפט הגיבו על כך כראוי במשפטי הדיבה אשר הוגשו". השופט לנדוי מבדיל בפס"ד זה במפורש בין הבעת דיעה בתום לב, שהינה לגיטימית (שם עמ. 347) לבין השמצה והפרחת דברים בעלמא, שהינה אסורה. חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים מקובלים, אלא חשיבותו היא בתחולה לגבי דיעות מרגיזות ופוגעות. כך למשל הותר להצגה מחזה שבאחד מקטעיו הושווה המימשל הצבאי לממשל כיבוש נאצי (בג"צ 14/86לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421); הותר להקרנה סרט שאחד מקטעיו פגע ברגשות הדת של הנוצרים (בג"צ 806/86יוניברסל ואח' נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות מג(2), 341 22); והותר שידור דעות גזעניות (בג"צ 399/85כהנא ואח' נ' הועד המנהל של רשות השידור ואח’, פ"ד מא(3) 255). על הלכות אלו חזר ביהמ"ש העליון לאחרונה בהסכמה ב-בג"צ 606/93קידום יזמות ומולו"ת (1981) נ' רשות השידור (תקדין עליון, כרך 93(1) תשנ"ג/תשנ"ד 1667, לענין השימוש בתשדיר פרסומת ברדיו תחת הכותרת: "לך תצטיין"). טוען ב"כ המערערים לאור פסיקה זו, כי המדובר בביקורת שאולי אינה לטעמו; אולי היא חסרת טעם, אבל עדיין נשארת בגדר ביקורת שלה נתונה הגנת המחוקק והפסיקה בהיותה הבעת דיעה לגיטימית. העובדה שדעתו של בימ"ש קמא לא נחה מהדרך בה הובעה הביקורת, אין בה כדי לפוסלה מהגנת החוק. טיעון זה של ב"כ המערערים מקובל עלי עד כמה שהוא נוגע ל"רוח הכללית" של הרשימה. לא ניתן לחסום אסוציאציות של כותב, ואם ספר קריקטורות המייצג "הומור" שחור, דורסני ומעוות, מזכיר לו דברים מעוותים שנעשו בעבר בהקשרים אחרים, הרי עד כמה שהשוואה זו הינה דרקונית, עדיין היא מהווה ביקורת, בהיות סגנון הספר מזכיר סגנון שאופיין בדמויות מסויימות ובתיאורים מסויימים, ששר ההסטוריה כינה אותם בשם נאצים. התיחסות זו לסגנון ותיאורו במילות העבר, הוא בגדר הביקורת "הספרותית" שנעשתה במקרה דנן. מה שלא מקובל עלי זה היסחפותו של הכותב בכך שלאחר שניעורה בו אסוציאצית העבר, ומכיון שהרבה מעבר לאסוציאציה ביקורתית זו לא יכולה היה ל"נדב", שירבב גם את שם ההוצאה "סער" למסגרת זו. למה הדבר דומה? לאותו צופה במשחק כדורגל, שיש לו טענה ובקורת קבילים כנגד השופט, וכדי להדגיש את צידקת דבריו, הוא בנשימה אחת גורר לויכוח הציבורי גם את אימו של השופט, כשהקריאה הנשמעת בחלל המגרש היא ברורה וידועה. אני מתנצלת על ההשוואה הלא אלגנטית. באשר אני סבורה כי הצופה במשחק הכדורגל במקרה שלנו היה מאוד עדין בהשוואה לגרירתה של הוצאת "סער" ל"ביקורת" הכללית על הספר. המשיב לא בחר את שמו למטרת הוצאת הספר. זה שם שכנראה מלווה אותו הרבה שנים, ומפרסם אותו בכתבים השונים שהוא הוציא, ואשר הוגשו כראיות בביהמ"ש. מהי הביקורת הספרותית, אם בכלל, במלים "וגם בשם ההוצאה יש מן הסמליות הקלה"? תיאמר האמת, ששאלתי שאלה זו מספר פעמים את עו"ד מוזר, שטען בפנינו בטוב טעם, אבל תשובה לא קיבלתי. האם שרבוב זה, של השם "סער", ביחד עם הרקע הכללי של הכתבה, ספר במתכונת נאצית, פרסומים בנוסח ה-"דר שטירמר",- לא מעורר את ההשואה של הקורא הסביר כי: המשיב ששמו הוא "סער" מזכיר את פלוגות הסער? ו"התוצרת" שמתקבלת משילוב זה הינה שמצא הנושא הנאצי את מפיצו ה"נכון"?! אני סמוכה ובטוחה שהשם סער בהקשר לרקע הכללי של הכתבה, לא עורר בשום קורא סביר את המשמעות המילונית של "דר-שטירמר",- "המסתער"; וגם אף אחד לא זימזם בעקבות כתבה זו את המנון הפלמ"ח "מסביב יהום הסער". הקונוטציה ו"הקשר" שבין הוצאת סער, לבין פלוגות הסער הוא אכן הרושם שמתקבל מקריאת קטע קטן של הכתבה או כולה. לחלק מהקוראים זה יהיה איניואנדו ולחלק מפורש. כלום משפט זה אינו הוצאת שם רע? כלום אין בכך כדי לפגוע בכבודו ובשמו של אדם ע"י זה שמייחסים לו בגלל "אישיותו" שמתבטאת בשמו, נכונות להוציא לאור ספר בסגנון כזה?! התשובה צריכה להיות בחיוב. אין כאן שום ביקורת, זוהי התקפה אישית על שם, שלא ברור אפילו אם המשיב "אחראי" לבחירתו, כשמטרת הכתיבה אינה להביע ביקורת, אלא לפגוע בכבוד האדם כאדם. על אלימות מילולית מכפישה כגון זו, לא בא המחוקק להגן. אלימות מעין זו, צריך להוקיע. אלימות מילולית מעין זו היא שמהווה במקרה הנוכחי את לשון הרע. ז. הנעשו פעולותיהם של המערערים בתום לב גם הדיון בסוגיה זו נחלק לשניים: לגבי החלק שכונה על ידי: הרוח הכללית של הרשימה, ומאחר שלעמדתי פרסום בצורה כזו מותר,- אין לבדוק את נושא תום הלב. אשר לקטע של שרבוב שם הוצאת סער לכתבה,- כאמור קטע זה אינו ביקורת כלל ועיקר. האם כתיבה כזו מוגנת בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע הקובע, כי תהיה זו הגנה טובה אם הפרסום נעשה בתום לב כשהמפרסם: "הוא לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התיחסותה לנפגע..." טען ב"כ המערערים כי המשיב מס' 3העיד כי הוא לא ידע שהשם הוצאת "סער" "מסתיר" את שם בעל ההוצאה. גם זו טענה שלא ניתן לקבלה. כותב המפרסם רשימה שלדעתו הינה כולה רשימת ביקורת סיפרותית, אמור להכיר את הנושא. הכרת הנושא משמעו גם הכרת העוסקים בכתיבה ובהוצאה לאור, ובמיוחד אם שמם הוא חלק מהוצאת הספרים. יתר על-כן, ציינתי כבר כי שירבוב שם ההוצאה לא נעשה לצורך הענין, ולעניננו משמעו הוא שהדבר נעשה בהיעדר תום לב. סעיף 16לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה בדבר תום ליבו של המפרסם, כאשר הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 16לסייגי סעיף 15(ב) לחוק. לטענת המערערים חלה במקרה זה החזקה. על מנת לשלול את החזקה של סעיף 16לחוק, בדבר תום ליבו של המפרסם, חייב להתקיים אלמנט של זדון, דהיינו אמירת דבר שאינו אמת תוך ידיעה ברורה כי אין בו ממש או תוך הבעת אי אכפתיות לפרסומו של דבר השקר. במקרה דנן הבין המערער מס' 3במדויק את משמעותן של המילים בהן עשה שימוש במאמרו, ואת ההשפעה שיש לאותן מילים על ציבור רחב במדינה. על כל אלו מתווסף סעיף 17לחוק איסור לשון הרע היוצר חזקה הפוכה, בדבר העדר תום ליבו של המפרסם, במקרים בהם נתבקש לפרסם תיקון או הכחשה לאמור בפרסומו ולא עשה כן. כך היה במקרה שלנו. המערערים התבקשו לתקן,- ולא עשו כן. מדרך פעולתם זו של המערערים, ברור לכל כי לא רצו לפרסם כל פרסום, ולו במסגרת התנצלות, הנוגד את מאמרו של המערער מס' .3 למטרה זו גם גייסו טענה פורמלית, שלא המשיב אישית חתם על מכתב הדרישה, אלא בא-כוחו. אמר כב' השופט ע. אזר בפסק-דינו: "הפורמליות הנדרשת לפי דעת הנתבעים ממכתב ההתראה מעידה על חוסר תום ליבם ועל גישתם". (עמ' 13ש' 22- 21לפסק-הדין). הפועל היוצא הוא, שלא קמה במקרה זה חזקה בדבר תום ליבם של המערערים, והללו לא הצליחו להוכיח לשביעות רצונו של בית המשפט, כי אכן היו תמי לב. ח. גובה הפיצויים שאלת גובהו של הפיצוי לו זכאי נפגע מהוצאת לשון הרע תלויה במידה רבה משילובם של מס' מרכיבים. בין היתר, נבחנת התנהגותם של בעלי הדין עובר לדיון המשפטי ובמהלכו, אומדן הנזק האמור להיגרם עם הפרסום, תום ליבם של המפרסמים ועוד. סעיף 19לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן: " .19הקלות בבוא לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". בנוסף יש גם לאזן בין הרצון לרסן את אלו החורגים מתחום הפרסום הסביר, וזאת בדרך של פסיקת פיצויים הולמים, לבין השאיפה שלא לפגוע בחופש הביטוי והדיעה. בערעור זה, לא נמצא כי התנהגותם של המערערים יש בה כדי להכניסם בגדר סעיף 19לחוק. אין ספק כאמור כי הם אינם תמי לב, פרסום נגדי לתיקון המעוות לא נעשה, והמאמר נכתב תוך שזירת שמה של ההוצאה לאור בצורה בולטת, אל תוך הביקורת הספרותית. חופש הביטוי הינו כלי חשוב בכל משטר דמוקרטי, אך הוא גם כלי המטיל אחריות רבה על אלו העושים בו שימוש. לכלי התקשורת בכלל ולעיתונות הכתובה בפרט, השפעה עצומה על הציבור במדינת ישראל. כח זה, הידוע והמובן לאוחזים בעט, מחייב ריסון עצמי התואם את גודלו. על מנת שהציבור בכללותו ימשיך לשים מבטחו בצורה סבירה במילה הכתובה, יש חשיבות רבה לכך שזו לא תנוצל בצורה שרירותית או בדרך של זדון. הגם שבאופן אינדוידואלי, לא מצאתי ביצירה "החותנת המושלמת" שום ביטוי לערכים יצירתיים או ספרותיים כלשהם, הרי שאין בכך משום מתן לגיטימציה להוצאת דיבתה של ההוצאה לאור. מכיון שבימ"ש קמא לקח בחשבון שני "סוגים" של הוצאת לשון הרע, ומכיון שלעמדתי רק לגבי שם ההוצאה קיים יסוד כזה, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי מפחיתה את הפיצוי, ומעמידה אותו על סך 000, 30ש"ח ליום פסה"ד בבימ"ש קמא, כשהסכום נושא ריבית והצמדה מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון את טענות ב"כ המשיב בערעור שכנגד. בנוסף לאמור לעיל אני מחייבת את המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הערעור בסך כולל של 000, 7ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ד"ר ד. פלפל - שופטת השופט א. גורן לצערי עלי לחלוק על פסק-דינה של חברתי הנכבדה, השופטת ד"ר ד. פלפל המשיב הוציא תחת ידו ספר תפל וחסר טעם שבו הוא מסב קריקטורות אנטישמיות, והופכם לקריקטורות המתייחסות ל"גזע אחר", ההופכות ללעג את הנשים בכלל ואת החותנות בפרט. כנגד ספר מאוס זה מחו המערערים כאשר הזדעזעותם ממנו, ניכרת בדברי הביקורת. מאחר ואין מחלוקת כי אכן המשיב הוא מוציאו לאור של "יצירת מופת" זו, אין זה ברור לי על מה יצא קצפו כאשר המבקר מפנה את תשומת לבו של הקורא כי אכן מדובר בספר קריקטורות בסגנון "נאצי", מאחר וזהו סגנונו של הספר. לדעתי, התובענה היתה צריכה להידחות מאחר ואין עסקינן ב"לשון הרע", אלא מדובר בביקורת "מן הלב" שבאה למחות על הוצאה לאור מתמיהה זו, ולכן לא היה מקום לחייב את המערערים בעוולה האמורה. אם דעתי היתה נשמעת, היה מקום לקבלת הערעור ודחיית התובענה. א' גורן - שופט השופט א. פלפל: להבהרת תמונת המצב העובדתי במקרה שבפנינו, אביא להלן תחילה את נוסחו המלא של הקטע הרלוונטי בו פותחים המערערים את בקרתם על ספר הקריקטורות הנדון, וזה לשונו (כולל כותרת הכתבה): "על יהודים ונשים אשה אחת מקוראותי שלחה לי ספר קריקטורות אנטישמי, מאת סטיב קירשנר (האמנם יהודי?) וג'ון יוהנרגראנט, שתורגם מאנגלית והופיע עכשיו בעברית בהוצאת "סער" (גם בשם ההוצאה יש מן הסמליות הקלה) ושמו "החותנת המושלמת". נכון, אתם צודקים - זה לא ממש ספר קריקטורות בנוסח העיתון הנאצי "דר-שטרימר" נגד יהודים אבל זה בהחלט ספר קריקטורות בנוסח "דר-שטרימר" נגד נשים." המסקנה העיקרית של בימ"ש קמא בקביעתו כי בקטע האמור יש משום פרסום דברים הנוגד את חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965מנוסחת כך (בעמ' 8-6): "אין צורך לקבוע כי ההתרשמות של קורא סביר היא שהתובע בעצמו נאצי, ודי בכך שנאמר שההתרשמות מקריאת הכתבה בעיני קורא סביר היא כי קיימת השוואה, קירבה, או קשר כלשהו בין התנהגות התובע ובין התנהגות הנאצים. כל רמז ואפילו היה זה רמז קל שיש להשוות, או לקשר בדרך כלשהי בין התובע, בין הוצאת הספרים שבבעלותו ובין הנאצים, פלוגות הסער ועיתונים נאציים, כגון העיתון "דר-שטרימר" מהווה הוצאת דיבה ולשון הרע, מאחר ואין כל ספק שיצירת קשר זה פוגעת, ואף פוגעת באופן קשה בתובע, ואין כל קושי להסיק כי זאת תהיה מסקנת הקורא הסביר במדינת ישראל, שבה הנאצים ותקופתם מהווים רקע משותף, כואב ומכאיב, ורגיש במידה שאין למעלה ממנה. בנושא זה די לי אם אזכיר את דבריו הקולעים של כבוד השופט מלץ, בעניין תומרקין נגד העצני, הנזכרים בסיכומי ב"כ התובע בזו הלשון: 'ניתן לטעון במידה רבה של צדק, כי השימוש בביטויים מתקופת השואה, הספוגים כל כך הרבה כאב ויסורים וזכרונות מרים לכל כך הרבה אנשים, כדי להביע השקפת עולם בימינו, מצביע על קהות חושים וגסות רוח'. דברים קולעים אלו מתאימים ביותר למקרה שהתעורר בתיק זה, (ע"א 86/740תומרקין נגד העצני, פ"ד מג 2עמוד 333בעמוד 337). במקום זה, בפסק דין זה, נאמר על ידי בית המשפט העליון כי המבחן הוא מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים. לפי דעתי, הקורא הסביר היה מוצא קשר בין הוצאת הספרים והתובע, ששמו כשם ההוצאה השייכת לו, ובין תקופת הנאצים; הקורא הסביר היה מוצא קשר בין פירסומי ההוצאה לאור השייכים לתובע, ובין פירסומים נאציים. די בכך כדי שיהיה מדובר על לשון הרע. כינוי הספר "ספר אנטישמי" מהווה לשון הרע על המוציא לאור, שכן הספר אינו אנטישמי מבחינה עובדתית, ולפיכך כינויו בביטוי פוגע זה מהווה לשון הרע. עלי עוד להתייחס להסבר שמסר מר ניב, לפיו התכוון, בכך שהעיר על הסימליות בשם ההוצאה, לשמו של העיתון "דר-שטרימר", אשר בתירגום לעברית הוא "המסתער" לפי דעתי והבנתי קורא סביר לא היה יוצר קשר זה אשר הנתבע 3העיד שהוא ידוע לו מלימודיו בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה (עמוד 9לפרוטוקול). האדם הסביר היה יוצר קשר עם המושג פלוגות הסער, שהוא מושג מוכר לאנשים רבים מתקופת השואה ומבין שתי האפשרויות לקשר את השם סער לפלוגות הסער, או לתירגום של שם העיתון הנאצי הידוע "דר-שטירמר" לעברית, למילה "המסתער", בולטת בעדיפותה האפשרות של ההשוואה לפלוגות הסער. בנוסף, גם ההשוואה לעיתון "המסתער", שהיה עיתון נאצי נתעב וידוע לשימצה בעולם כולו, מהווה הוצאת דיבה, והשמצה, שכן הספר "החותנת המושלמת" אינו פירסום נאצי, או שווה ערך לכך, או קרוב לכך." לי נראה שאין כל מקום, במקרה שבפנינו, למסקנה הכוללנית המשתמעת מנוסח הדברים במובאה הנ"ל מפסק הדין ש"ההתרשמות מקריאת הכתבה בעיני קורא סביר היא כי קיימת השוואה, קירבה או קשר כלשהו בין התנהגות התובע (המשיב - א.פ.) ובין התנהגות הנאצים". לענין זה יש, לדעתי, להבחין ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין "השוואה" לבין "קרבה או קשר". אני מסכים שהכתבה כוללת נסיון ברור להשוואה בין סגנון ספר הקריקטורות (נאלח, לכל הדעות) לבין תוכנו וסגנונו של העיתון הנאצי הידוע לשמצה "דר-שטרימר" משנות השלושים והארבעים. אין לי ספק כי שמו של עיתון זה שהתמחה בהפצת תעמולה גסה ביותר ומעוררת שנאה כלפי היהודים בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, עדיין ידוע לרבים בתוכנו (ולא רק לקורא שמעל לממוצע); אך אני גם בטוח באותה מידה שהקורא הסביר בימינו לא יעלה על דעתו שמשמעות האמור בכתבה שבפנינו היא שקיים "קשר" או "קרבה" בין המוציאים לאור של תרגום ספר הקריקטורות הזה לבין ה"דר-שטרימר", או גורם נאצי או ניאו-נאצי כלשהו. בכך אני מתכוון לא רק לאי קיומו של "קשר" "קרבה" מהבחינה הארגונית (וחזקה על בימ"ש קמא שאף הוא לא התכוון לומר שהקורא הסביר יעלה על דעתו שהכתבה מייחסת למשיבים קשר או קרבה ארגונית לגופים הנ"ל, אלא שברור, לדעתי, שהקורא הסביר אף לא יראה בהשוואה שבין התוכן והסגנון של שני הפרסומים, משום יחוס "קשר" או "קרבה" אידיאולוגית של המשיבים ל"דר-שטרימר", או לכל מי שהחזיק או עדיין מתייחס ליהודים בגישה אנטישמית. ובאשר ל"השוואה" גרידא בין סגנון ספר הקריקטורות ל"דר-שטרימר", דעתי היא כדעת חברי הנכבדים, היא שאין לראות בהשוואה כזו למרות תכנו וסגנונו הפרוע לשמצה של הספר - משום ביקורת שאינה לגיטימית, ואף אני סבור שאין לראות בה בשום פנים ואופן משום הוצאת לשון הרע על פי המבחנים שבפסיקת בתי המשפט. נשאלת עם זאת שאלה נוספת: האם צדק בימ"ש קמא בקביעתו דלעיל ש"כנוי הספר "ספר אנטישמי" מהווה כשלעצמו לשון הרע על המוציאו לאור", וזאת משום שלדעת כב' השופט "... הספר אינו אנטישמי מבחינה עובדתית ולפיכך כינויו בבטוי פוגע זה מהווה לשון הרע". גם בנקודה זאת - דעתי כדעת חברי ולא כדעת הערכאה הראשונה. אוסיף רק ואציין כי הקביעה - המובנת מאליה - שמבחינה עובדתית אין כל יסוד אנטישמי בספר זה, היא הנותנת שקורא סביר לא היה מיחס לדברי הכתבה, ממנה ניתן ללמוד מה תוכן הספר, כוונת אמירה שבעלי ההוצאה לאור, אשר ראו לנכון לתרגם ולפרסם ספר קריקטורות זה, הינם "אנטישמים". ברצוני להוסיף עם זאת באשר לכך שבנסיבות אחרות, וביחס לאישים או גופים אחרים, יהיה אף יהיה, לדעתי, מקום לראות בהדבקת הכינוי "אנטישמי" משום הוצאת שם רע; אך זאת, כמובן, במקום שהקורא הסביר אכן יסיק מהפרסום שכוונת הכותב היא שהנדון הוא אכן כזה. במקרה שבפנינו יתיחס, לדעתי, הקורא הסביר לבטוי זה כאל הבעת דעה שלילית במידה קיצונית כלפי האנשים הנדונים, וכלל לא כאל "אנטישמים" ו"נאצים" במובנם האמיתי של מונחים אלה. ועתה לשאלה המצומצמת יותר, אותה מעלה בהרחבה חברתי הנכבדה השופטת דר' ד. פלפל ולמסקנתה שיש כאן בכל זאת הוצאת שם רע. אין דעתי כדעתה. אף כאן נראה לי שאין מקום לקביעה שהקורא הסביר יבין את התיחסותו של המפרסם לשם ההוצאה ("סער") בהקשר ל"דר-שטירמר" (המסתער בלשוננו) או ל"פלוגות הסער הנאציות", כאל יחוס קשר כלשהוא בין הוצאה לאור ישראלית זו לאותם גופים ידועים לשמצה. יש כאן, לדעתי, בעיני הקורא הסביר לא יותר מאשר נסיון עקיצה גס וחסר-טעם, לטעם רבים, מצד המערערים על חשבון שמה העברי של ההוצאה לאור, אך לא יותר מכך. אני סבור על כן, בסופו של דבר שדין הערעור להתקבל. כדי להביע את סלידתנו במידת האפשר מסגנון הכתיבה של המערערים בכתבה הנדונה - בצד הבעת סלידה לא פחותה מזאת מתכנו וסגנונו של ספר הקריקטורות שבא לעולם, כמובן, למטרת רווח כספי בלבד - אני מציע שלא לפסוק למערערים כל הוצאות בשתי הערכאות. א. פלפל, שופט אב"ד הוחלט על-כן, על פי האמור לעיל, ברוב דעות לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא. אין צו להוצאות.שאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבהזכויות יוצרים (הפרת)