קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת ועדת בחירות בהסתדרות בניגוד להסכם קיבוצי: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי גוטמן - אב-בית-הדין; ה"ה קפמן ושיפמן - נציגי ציבור; תב"ע מו/15-4) אשר פסק, כי החלטת ועדת הבחירה, שהוקמה על-ידי המערערת לעניין משרת משנה למנכ"ל המערערת, היתה שלא כדין, כיוון שהוקמה על-ידי יו"ר דירקטריון המערערת ולא עלידי נציבות שירות המדינה כמתחייב מהתקשי"ר, בניגוד לאחד ההסכמים הקיבוציים המחייבים, ועל כן בטלה מעיקרה. .2לענייננו נביא את העובדות כדלקמן, אשר למעשה לא היו שנויות במחלוקת: א) ביום 30.3.1982נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הממשלה להסתדרות הכללית (להלן - ההסכם הראשון) בו נקבע, כי תוקם חברה ממשלתית, אליה יושאלו עובדי המרכז למיכון משרדי באוצר (המרכז למיכון משרדי ייקרא להלן - המל"מ). בסעיף 8להסכם הראשון נקבע: "בתקופת ההשאלה ימשיכו עובדי המל"מ להחשב כעובדי מדינה לכל דבר ועניין, ולפיכך שכרם ותנאי עבודתם, לרבות התנאים הסוציאליים, יינתנו להם על-ידי הממשלה - למעט התוספת כאמור בסעיף 9א"; ב) ביום 30.4.1984נחתם הסכם קיבוצי מיוחד נוסף בין הממשלה והמערערת (להלן - החברה) מצד אחר וההסתדרות הכללית מצד שני. כמבוא להסכם השני נאמר: "הואיל: והצדדים חפצים בהמשכת ההשאלה של עובדי מל"מ לחברת מל"מ מערכות בע"מ בהתאם לתנאי ההסכם מיום 30.3.1982(להלן הסכם ההשאלה) בשינויים הקבועים בהסכם זה". ההסכם הראשון הוארך, מכוח סעיף 2להסכם השני, עד יום 30.10.1984ונקבע באותו סעיף, כי "השאלת עובדי המל"מ לחברה תימשך עד ליום זה בהתאם לאמור בהסכם ההשאלה (ההסכם הראשון) ובהסכם זה". סעיף 6להסכם השני, שהוא למעשה נשוא המחלוקת, קובע לאמור: "מינויים וקבלת עובדים במידה ובתקופת ההשאלה יתעורר צורך ליצור משרה או לאייש משרה קיימת הרי שאיוש המשרה ייעשה על דרך של מכרז פנימי כמפורט בהוראות פרק 11.4בתקשי"ר. היה ולא יימצא מועמד מבין עובדי החברה, ינהגו כלהלן: (א) יתקבלו עובדים לא בכירים בדרך של מכרז פומבי אם כך נדרש בתקשי"ר לגבי אותו סוג עובדים ויוחתמו על חוזים מיוחדים כעובדים ארעיים לתקופת ההשאלה בלבד. (ב) לגבי עובדים בכירים ייערך מכרז פומבי והעובדים הבכירים יוחתמו על חוזים מיוחדים לתקופת ההשאלה ובכל מקרה לא יוארך החוזה מעבר לתקופה של שנה, אלא אם כן נחתם בינתיים הסכם המעבר"; ג) שני ההסכמים המשיכו להיות בתוקף בכל התקופה הרלבנטית להליך זה; ד) החברה החליטה על יצירת משרה חדשה, היא משרת המשנה למנכ"ל (להלן - המשרה); ה) בעקבות החלטתה פרסמה החברה ביום 1.1.1986מכרז פנימי למשרה. בעקבות פניית ההסתדרות לממונה על סכסוכי עבודה בנציבות שירות המדינה פורסם מכרז פנימי מתוקן; ו) יו"ר הדירקטוריון של החברה הקים "ועדת בחירה" אשר יו"ר שלה הינו חבר דירקטוריון החברה ועובד מדינה (משרד המסחר והעשיה), חבר דירקטוריון נוסף שהוא עובד מדינה (משרד האוצר), נציג ציבור (לשעבר מנכ"ל עירית ירושלים) ונציג ההסתדרות; ז) ועדת הבחירה החליטה פה אחד, כי איש משני המועמדים שהציגו מועמדותם למכרז הפנימי אינו מתאים למשרה, אך יחד עם זאת נקבע, כי הם רשאים להגיש מועמדותם למכרז פומבי, לכשיפורסם; ח) ההסתדרות שלחה למדינה הודעה על סכסוך עבודה, בין היתר בעקבות יצירת המשרה ("קבלת עובדים על-פי שיקולים לא עניינים"), וכן ביקשה למנוע את כינוס ועדת הבחירה בשל פגם שנפל במינויים של חברי ועדת הבחירה, וכל זאת טרם ישיבת ועדת הבחירה. .3שלוש סוגיות מרכזיות עמדו במרכזו של הדיון בבית-הדין האזורי. הראשונה האם יצירת המשרה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה- 1975(להלן - חוק החברות הממשלתיות); השניה - מעמד ההתסתדרות ביצירת המשרה, דהיינו הדרושה הסכמתה של זו ליצירת משרה חדשה, לאור הוראות ההסכם השני; והשלישית האם ועדת הבחירה הורכבה כמצוות סעיף 6להסכם השני. בית-הדין האזורי הכריע בשתי הסוגיות הראשונות כגרסת החברה, ובסוגיה השלישית - כגרסת ההסתדרות. .4דעתה של החברה לא נחה מפסיקתו של בית-הדין האזורי, כך שהיא ערערה על קביעתו, שוועדת הבחירה הורכבה שלא כדין; עם קבלת הודעת הערעור, הגישה ההסתדרות ערעור שכנגד על דחיית גרסתה בשתי הסוגיות הראשונות. כן ערערה על כי בית-הדין האזורי לא איפשר לה להביא ראיות ועדים להוכחת טיעוניה, ולחקור עד הצד שכנגד בחקירה נגדית. .5בטרם נדון בסוגיות המרכזיות העומדות לפנינו, עד כמה שהן דורשות הכרעה, נידרש למספר נושאים שוליים, לכאורה, אולם בעלי משקל בעיני הצדדים ובעלי חשיבות עקרונית ביחסי עבודה קיבוציים ובדיון בסכסוכים קיבוציים. א) טוענת החברה, כי לא היה מקום ליתן להסתדרות את הסעד שביקשה, מן הטעם שלא נהגה עם החברה בתום לב. בסוגיה זאת קבע בית-הדין האזורי, כי מחומר הראיות נראה, כי ההסתדרות אינה נוהגת בחברה כפי שנוהגים כלפי צד להסכם קיבוצי, אלא רואה במדינה את המעביד של עובדי החברה. יחד עם זאת קבע בית-הדין, שהתנהגות ההסתדרות אינה יוצרת "מניעות" למתן ההצהרה המבוקשת, כיוון שההצהרה מתייחסת ל"הוראות אישיות" כמשמען בסעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957(להלן - חוק הסכמים קיבוציים), אשר אינן ניתנות לוויתור (סעיף 20לחוק הסכמים קיבוציים); ב) טענת החברה לפנינו, כי הסעד שהתבקש על-ידי ההסתדרות היה סעד הצהרתי, ובזה שיקול דעת נרחב לבית-הדין. התנהגות המבקשת, לגרסת החברה, צריך שתשקול נגד מתן הסעד. טענת ההסתדרות היתה, שגרסתה היתה ונשארה. כי המדינה הינה המעבידה ולכן הפנתה אליה את הודעותיה; ולראיה - שעה שנדונה שאלת פיטורי עובדים, בעקבות החלטת הממשלה על צמצום מספר עובדיה, היתה זאת המדינה שדרשה את ביצוע הפיטורים במל"מ ושטיפלה בפיטורים. עוד טענה, כי אף אם טעתה - ידעה החברה הן על הסכסוך לגופו והן על הטענות הספציפיות המתייחסות להרכב ועדת הבחירה; ג) תאגיד עצמאי "אינו חייב לבצע את תפקידיו באמצעות עובדיו הוא, וייתכן בהחלט מצב, שבו יבצעם באמצעות אחרים" (דב"ע מד/21- 4[1] בע' 373). עיון בשני ההסכמים, ובמיוחד במובאות מהם שהובאו בסעיף 2(א) ו-(ב) לעיל, מביא למסקנה החד-משמעית על-פיה עובדי המל"מ הם עובדי מדינה המושאלים לחברה; העובדה, שהושאלו לחברה ושהם מבצעים עבורה עבור החברה, אינה הופכת אותם לעובדי החברה. נוסיף, כי "המקרים שבהם 'מועבר עובד' ממעביד למעביד או 'מושאל' עובד על-ידי מעביד אחד למעביד אחר אינם נדירים" (דב"ע מג/60-0) [2], בע' 93), ובכל אותם מקרים לא חדלו העובדים "המושאלים" להיות עובדי המעביד "המשאיל". למותר לציין, כי שני מבחנים עיקריים קובעים במקרה של מחלוקת מיהו המעביד; האחד - משלם השכר והשני - מי מוסמך לפטר (ראה דב"ע שם/129- 3[3]; דב"ע מד/21- 4[1]. לענייננו, מכוח סעיף 8להסכם הראשון, משתלם שכרם של עובדי המל"מ על-ידי המדינה כל תקופת ההשאלה. אשר לפיטורים - בהעדר הוראה נוגדת בהסכמים ומקריאתם בשלמות עולה, כי המדינה המעבידה היא זו שתהא מוסמכת לפטר עובדים מקום שיתעורר צורך ככך: זאת אנו למדים מהדרך בה פעלו בעניין פיטורי הצמצום עליהם הוחלט בשירות הציבורי עם הפעלתה של "התכנית הכלכלית". אין לראות בעובדי המל"מ כמי שמועסקים על-ידי שניים במקביל, מן הטעם שאין העובדים מבצעים בו-זמנית שני סוגי עבודות עבור 'מעבידים שונים' (השווה דב"ע לו/53- 3[4], בע' 42); ד) משכך הדבר, היתה ההסתדרות חייבת, מכוח החוק, ליתן הודעה למעביד, דהיינו למדינה (סעיפים 3ו-5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957); ה) החובה ליתן את ההודעה למעביד הינה חובה מכוח החוק, אך החובה לנהוג בהגינות ובתום לב הינה חובה הנובעת מהדין הכללי ומיחסי עבודה קיבוציים, והיא מחייבת שלא להתעלם מהחברה שבשירותה ועבורה עובדים העובדים. וזאת לא רק מן הטעם שחברה היא "צד משותף" להסכם השני, אלא בייחוד לאור העובדה, שהחברה היא המנהלת, הלכה למעשה, את ענייני המל"מ. התנהגות ההסתדרות בסוגיה תמוהה: החברה הוקמה כתוצאה מסכסוך עבודה, על מנת לאפשר הטבות תשלום שונות לעובדים, והפיכתם בבוא העת לעובדי החברה: אינטרס ברור לעובדים, כי מטרה זאת תיושם במלואה, והתעלמות מהחברה יכולה לעכב, אם לא למנוע, את יישום המטרה אותה רוצים העובדים להשיג; ו) באמור אין כדי להוות "מניעות" או עילה שלא להעתר לבקשת ההסתדרות, אם מוצדקת היא לגופה לאור הוראות ההסכמי. לא בכל המקרים תהווה התנהגות בלתי-נאותה עילה לאי-מתן סעד בנוגע לפירושו של הסכם קיבוצי, וזהו למעשה, אם לא להלכה, הסעד שהתבקש. עצם העובדה, שההסתדרות מילאה את הוראות החוק כלפי המעביד (המדינה), מהווה נימוק לאי-מתן משקל מכריע להתנהגותה כלפי המל"מ בסוגיה. .6א) טוענת החברה, כי שני נימוקים נוספים צריכים היו לשקול נגד מתן ההצהרה: האחד - השתתפות נציג ההסתדרות בוועדת הבחירה, והשני - על ההסתדרות היה לפנות לבית-הדין טרם קיום הדיון בוועדה ולמונעו, ולא להמתין לתוצאותיו; ב) טענות אלה של החברה, הלקוחות מדיני המכרזים הכלליים, היו נכונות ומוצדקות לו היה מדובר בתביעת היחיד, דהיינו, לו עובד מעובדי המל"מ היה תוקף את החלטת הוועדה לאחר שהתייצב לפניה. במקרה שלפנינו ההליך הינו הליך קיבוצי והצד להליך הוא ארגון העובדים אשר לו אינטרס ברור שהסכם קיבוצי, אשר הוא צד לו, יקוים ככתבו וכלשונו; ג) עובדת השתתפותו של נציג ההסתדרות בוועדה לא תשקול לענייננו משני טעמים: הראשון זו השתתפות של פרט, איש האיגוד המקצועי, כחבר בוועדה, בעוד ההסתדרות, כצד להסכם, ביקשה טרם ישיבת ועדת הבחירה למנוע את כינוסה בגלל פגם שנפל במינויה (סעיף 2(ח) לעיל) והשני - המחלוקת לא היתה בשאלה, מי ימנה עם חברי הוועדה, אלא כיצד, ועל- ידי מי, תורכב. .7ועתה לטענת ההסתדרות, כי בית-הדין האזורי מנע ממנה להעיד עדים ולחקור את עדי הצד שכנגד. א) הדיון בסכסוך קיבוצי מתקיים על-פי תקנות סדר דין שיוחדו לסכסוך מאותו סוג, הרי הן תקנות בית-הדין לעבודה (סרר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי). באותן תקנות שתי הוראות הצריכות לענייננו. האחת - ההוראה בטופס 1לתוספת לאותן תקנות, הקובעת כי בבקשת צד לסכסוך קיבוצי על המבקש לציין את "העדים שהמבקש יבקש להשמיע ועיקר עדותם", והשניה - תקנה 14אשר זה לשונה: "ברשות בית-הדין רשאי כל צד לחקור את מי שהצהיר מטעם הצד השני ולהשמיע עדים מתוך אלה ששמותיהם מפורטים בבקשה ובת- שובה, הכל בעניינים ובמידה שבית-הדין סבור כי הדבר חיוני לשם החלטה בבקשה"; ב) הוראות דומות לא תמצא בתקנות סדר הדין האזורי ובתקנות סדר הדין בבית-הדין לעבודה, וכל מטרתן של אותן הוראות - להביא בפני ביתהדין, עוד טרם תחילת הדיון, את "עיקר עדותם" של העדים, ולאפשר לבית-הדין שלא להרשות השמעת עדויות וחקירת עדים, שעה שהוא מוצא שאינן רלבנטיות לנושא השנוי במחלוקת. כבר נפסק, "שלא בכדי הותקנו תקנות בדבר סדר דין בסכסוך קיבוצי. הן הותקנו כפי שהותקנו מתוך מודעות לצרכים המיוחדים שבהליך בסכסוך קיבוצי. עיון באותן תקנות כשלמות מלמד על מטרה אחת והיא: דיון מהיר, רצוף ובעיקר דיון לגופו של עניין" (דב"ע מג/3- 4[5], בע' 75-76); ג) שני הצדדים לא ציינו בכתבי בי-הדין מהו "עיקר עדום" של העדים ששמותיהם צוינו בבקשה ובתשובה, אך בכך אין פגם מהותי. אחד משני עדיה של ההסתדרות הוא זה שמסר את תצהיר האימות לבקשה, וחזקה עליו כי זוהי "עיקר עדותו", והעד היחיד של החברה הוא זה שאימת את תשובתה ואף לגביו קיימת אותה חזקה; ד) אשר לשיקול דעתו של בית-הדין, שלא הרשה העדת עדים נוספים וחקירתם - טוענת ההסתדרות, כי בית-הדין נטל לעצמו סמכות החורגת מזאת שנקבעה בתקנה 14וכן כי אי-מתן אפשרות לחקור חקירה נגדית "פוגע בזכות מהותית". אין אנו מקבלים טענת ההסתדרות. שיקול הדעת הנתון לבית-הדין מכוח תקנה 14הוא רחב ביותר, ורק במקרים נדירים תשים עצמה ערכאת ערעור בנעליו של בית-הדין ששמע את הצדדים ואשר לו הסמכות לקבוע, אם "הדבר חיוני לשם החלטה בבקשה" כלשון התקנה. כל מסקנה אחרת לא תאפשר "דיון מהיר, רצוף ובעיקר דיון לגופו של עניין" (בלשון דב"ע מג/3- 4[6] הנ"ל); ה) אין אנו רואים, כי נפגעה זכות מהותית כל שהיא של ההסתדרות בהחלטת בית-הדין האזורי בעניין הבאת הראיות וחקירת העדים, ואנו מוצאים שבית-הדין האזורי פעל בד' אמות הסמכות שהוקנתה לו בתקנה 14לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי. .8א) השאלה העניינית היא זאת שהועלתה בערעור החברה - האם על ועדת הבחירה להיות מורכבת על-פי הוראות התקשי"ר ככתבן וכלשונן או על- פי הוראות התקשי"ר ב"שינויים המחויבים"; ב) בית-הדין האזורי קבע, כי יש ליישם במלואן את הוראות פרק 11.4 לתקשי"ר, וזאת מכוח סעיף 6להסכם השני, ולא ב"שינויים המחויבים". טעמיו של בית-הדין האזורי הם שניים: האחד - מקום שרצו הצדדים לסטות מהוראה החלה על עובדי המדינה, כתבו במפורש כי ינהגו בנדון "בשינויים המחויבים", כשם שנעשה הדבר בסעיף 10להסכם השני המתייחס להחלת חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, על עובדי המל"מ: הטעם השני העובדים הינם עובדי המדינה וייתכן שבסופו של דבר יחזרו לשירות המדינה ולכן מן הדין שיחולו על המכרזים הוראות התקשי"ר ככתבן וכלשונן, כל עוד לא הוסכם אחרת; ג) דעתנו דעתו של בית-הדין האזורי, ומטעמיו. קריאת ההסכם הקיבוצי כשלמות מביאה למסקנה, כי הצדדים היו ערים לאפשרות של צורך ב"שינויים מחויבים עקב מעמדם המיוחד של עובדי המל"מ. אך משהתייחסו לאותו שוני במפורש בסוגיה אחת, ולא באחרת, חוקה שרצו להחיל את הוראת התקשי"ר בסוגיית המכרז הפנימי ככתבה וכלשונה. בא-כוח החברה ניסה ללמוד אף מלשונו של סעיף 6, שלא כך הדבר. לדעתו, כך מתבקש מהביטוי "על דרך" של מכרז פנימי, בו נקטו הצדדים. לו כוונתם היתה אימוץ הוראת התקשי"ר - היו כותבים, לגרסתו, את הביטוי "על-פי" מכרז פנימי. לדעתנו אין ממש בטענה, הן מבחינה לשונית והן מבחינה משפטית. לשונית - במלון אבן שושן מצאנו: "על דרך" - לפי. משפטית הדיבור "על דרך" מתייחס, בעיקרו, לעצם הצורך במכרז פנימי, זה, המכרז הפנימי, כיצד - "כמפורט בהוראת פרק 11.4בתקשי"ר". בא-כוח החברה הביא דוגמות מהפסיקה על-פיהן, מקום שאומץ חוק בהסכם קיבוצי, נקבע כי יש לאמצו ב"שינויים המחויבים", ויש לגזור גזירה שווה לגבי התקשי"ר. התשובה לטענה היא פשוטה - בכל אותם מקומות בהן נפסק כגרסתו, אין מדובר בעובדי מדינה, אלא בעובדי תאגידים סטטוטוריים (רשות הנמלים או רשויות מקומיות שונות), בעוד שבמקרה שלפנינו - בעובדים הממשיכים להיות עובדי מדינה עסקינן; ד) הצדדים חלקו בשאלה, אם הוראות פרק 11.4לתקשי"ר, שעניינו דרכי המכרז הפנימי, קיבלו מעמד של חלק מההסכם הקיבוצי לגבי עובדי המל"מ, אם לאו. לגרסת החברה - אזכור אותן ההוראות ואימוצן אינו יכול להעניק להן מעמד מעבר לזה שיש להן לגבי עובדי המדינה, דהיינו מעמד של הסדר קיבוצי; ההסתדרות לעומתם טוענת, כי ההוראות הפכו חלק מההסכם הקיבוצי, ובתור שכאלה הן "הוראות אישיות" כמשמען בסעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, שאינן ניתנות לוויתור על-פי סעיף 20לאותו חוק. אין לנו כל צורך להכריע במחלוקת זו וזאת מן הטעם שמדובר בסכסוך קיבוצי, בו המבקש הוא צד להסכם הקיבוצי ולא פרט התובע זכות מכוח "הוראות אישיות" בהסכם קיבוצי. אי לכך נשאיר את ההכרעה בסוגיה לעת מצוא; ה) טענה נוספת לנציגי ההסתדרות והיא, כי קיים "ניגוד אינטרסים" בין מספר חברים שמונו כחברי ועדת הבחירה לבין תפקידהם כחברי דריקטוריון וכחברי אותה ועדה. לאור מסקנתנו דלעיל, בדבר החובה להרכיב את ועדת הבחירה כמצוות התקשי"ר, אין יותר חשיבות לשאלה, אך נציין כי בחנו אותה לגופה ומצאנו כי אין בה כל ממש. .9למעשה, משנדחה הערעור, אין יותר חשיבות מעשית בסכסוך זה לערעור שכנגד; אך מאחר ושומה על בית-הדין לפרש הסכם קיבוצי שעה שהוא מתבקש לעשות כן, ועל מנת למנוע מחלוקת בעניין הפרשנות בעתיד, נתייחס אף לשתי הסוגיות שהועלו בערעור שכנגד. א) הסוגיה הראשונה שהועלתה על-ידי ההסתדרות בערעור שכנגד הינה מעמדה של ההסתדרות לעניין בחינת הצורך ביצירת המשרה. לאור קביעת בית- הדין האזורי, כי אין להסתדרות כל מעמד בנושא. גם בסוגיה זאת תמימי דעים אנו עם בית-הדין האזורי. יצירת משרות הינה בסמכותו של המעביד, כל עוד לא הוגבלה סמכותה של המדינה כמעביד לקבוע משרות לא הוגבלה ואין לראות בהוראה שבהסכם השני בדבר סדר מינויים של עובדים, שעה שמתעורר הצורך ליצור משרה חדשה, הגבלה של המעביד בדבר עצם קביעת הצורך ביצירתה של אותה משרה. זאת ועוד. ההסתדרות סברה, ומתברר שבצדק, שהוראות התקשי"ר יחולו כלשונן בכל המתייחס למכרז פנימי מכוח ההסכם השני. כשם שמכוח התקשי"ר או הוראות אחרות אין המדינה מוגבלת ביצירת משרות חדשות, אין לראות אותה, או את החברה המתפעלת את המל"מ, כמוגבלת ביצירת המשרות, עד שלא תיקבע הגבלה מעין זאת במפורש. .10הסוגיה השניה שהועלתה בערעור שכנגד - הנוצרה המשרה על-פי הוראותיו של חוק החברות הממשלתיות. בית-הדין דחה טענה זאת לגופה בקבעו, כי מנכ"ל החברה - שלו הסמכות למנות עובדים מכוח אותו חוק - אימץ את החלטת הדירקטוריון בנדון, ועם "האימוץ" הפכה ההחלטה להחלטתו-הוא. טענה נוספת של ההסתדרות היתה, כי מינוי עובדים ניתן לעשות במסגרת התקן של החברה. בית-הדין האזורי לא התייחס לשאלה מן הטעם, שלא הובאו לפניו כל ראיות על תקן החברה. בסוגיה זאת - כבקודמותיה - הדין עם בית-הדין האזורי. מצידנו נוסיף נימוק נוסף: אף אם צודקת ההסתדרות בטענתה העניינית (וכאמור זאת לא הוכחה) אין העובדה, שיצירת המשרה נעשתה שלא בהתאם להוראות חוק החברות הממשלתיות, פוגמת במינוי בכל המתייחס ליחסים שבין החברה לאותו עובד. הטעם הוא, שאין לראות אותו חוק כבא להסדיר את היחס החוזי שבין החברה לעובדיה. יש לראות את הוראות החוק כחוק מתחום המשפט המינהלי, שבו אומר המחוקק לחברה הממשלתית, כיצד עליה לפעול בקבלת עובדיה. אי-מילוי הוראת החוק יכול שיביא למצב, בו יתקבל עובד בניגוד לו, וכן לנקיטת צעדים נגד האחראים לקבלתו, אך לא יפגע בתוקף ההתקשרות החוזית (השווה: דב"ע לד/44- 9[6], בע' 18וכן דב"ע לד/63- 3[7], בע' 63). .11סופו של דבר - דינם של הערעור והערעור שכנגד להידחות. אין צו להוצאות.חוזההסכם קיבוציבחירות