קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה במחלת אוזניים כתאונת עבודה: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת פורת - דן יחיד; תב"ע שם /7-0) אשר דחה את עתירת המערער להכיר במחלת האוזניים בה לקה כתאונת עבודה. 2. עובדות המקרה נקבעו על-ידי בית-הדין האזורי בשתי החלטות ביניים, שניתנו האחת - ב- 23.8.1981 (להלן - ההחלטה הראשונה), השניה - ב 5.7.1984 (להלן ההחלטה השניה). בהחלטה הראשונה קבע בית-הדין כעובדות מוכחות את אשר טען המערער בסעיפים 1 עד 6 שבתצהירו מיום .17.9.1980 וכה נאמר בסעיפים אלה: "1. אני התובע בתיק זה 2. משנת 1968 עבדתי כמסגר ב'מרכבים'. 3. ביום 20.10.1969במסגרת עבודתי הרמתי משא כבד וגבי נתפש. 4. המקרה הוכר כתאונת עבודה. 5. כיוון שהדיסקוס בגבי לא הגיב לטיפול שמרני עברתי ביום 6.4.1975 ניתוח דיסקוס בעמוד השדרה המותני. קודם לניתוח עברתי צילום עמוד השדרה עם חומר ניגודי (מיאלוגרפיה). 6. מייד לאחר הניתוח שמתי לב כי אני סובל מרעש מתמיד באוזן שמאל וכן בהדרגה הופיעה ירידת שמיעה באוזן זו". בהחלטתו השניה קבע בית-הדין עובדות נוספות אלה: "החל משנת 1968ועד 1981עבד התובע כמסגר במפעל 'מרכבים'. המפעל עוסק בעבודות מסגרות של מתכת כבדה ובין השאר בהכנת שלדה לרכב. התובע עבד מספר שנים בהורדת ציפוי שנותר על השלדה לאחר הריתוך על-ידי אלקטרודות. העבודה נעשתה בעזרת פטיש אוויר. כאשר פטיש האוויר מכה על המתכת נגרם רעש עצום. כן עבד התובע ליד מכונות לחיתוך פחים כאשר העבודה מווה במהלומות עם פטיש על המתכת. דבר שיצר רעש חזק מאוד. עצמת הרעש במפעל לא היתה קבועה, הכל בהתאם לעבודות שנעשו אותה שעה. לתובע לא סופקו אוזניות אלא לאחר ביקור של רופא במפעל שהמליץ על שימוש באוזניות אולם התובע לא יכול היה להשתמש בהן בשל הצפצוף העז באוזניו שגרם לו לסבל רב יותר כאשר השתמש באזניות". 3. בהחלטתו הראשונה מינה בית-הדין את ד"ר ברקו כיועץ-מומחה רפואי והפנה אליו את השאלה: הישנו קשר כל שהוא בין תאונת העבודה מיום 20.10.1969 (סעיף 3 לתצהיר) או בין הטיפולים הרפואיים (סעיף 5) לבין ההפרעות בשמיעה (סעיף 6). 4. בחוות-דעתו (מיום 1.2.1982) קבע ד"ר ברקו, שהסבירות לקיום הקשר הסיבתי עליו נשאל הינה "אפסית או כמעט אפסית", אך קיימת אפשרות סבירה יותר שהליקוי בשמיעה בא כתוצאה מעבודתו של המערער במסגרות "ורק עם הופעתו המקרית של הטינטון נתן דעתו על כך". 5. בהחלטתו השניה הציג בית-הדין למומחה הרפואי סדרה של שאלות בדבר טיב המחלה; בדבר היותה כלולה ברשימת מחלות המקצוע או היותה תוצאה של מיקרוטראומה; בדבר סיווגו של המערער כסיכון אישי או נייטראלי. 6. תשובתו של המומחה בחוות-דעתו השניה (2.10.1984) היתה, שהמערער סובל מ"פגיעה עצבית בשמיעה, בעיקר באזנו השמאלית, מלווה טינטון"; שייתכן קשר סיבתי "בין תנאי עבודתו ברעש משתנה לבין המחלה באוזנו" (ההדגשה לא במקור); ש"ייתכן (מודגש במקור) שפעל כאן תהליך של מיקרוטראומה"; שהפגיעות הזעירות אם כאלה היו - לא ניתנות להפרדה "מבחינת אירוע לזמן (?)", לכן עדיף לדבר על תהליך התפתחותי. לא היו במערער נתונים מוכחים קודמים שעשו אותו לסיכון אישי. משמע: בסיכון נייטראלי עסקינן. והמסקנה: "קשה לקבוע את הקשר של הפגיעה בשמיעתו לרעש או לניתוח שעבר. כנראה שלעולם לא נדע איזה מ- 2 האירועים גרמו לליקוי בשמיעתו: המאורע הכירורגי הפתאומי עם מה שקשור להרדמה, או החשיפה הממושכת לרעש". 7. משלא התייחס ד"ר ברקו בחוות-דעתו השניה לשאלה, אם מחלתו של המערער כלולה ברשימת מחלות המקצוע, חזרה השופטת המלומדת והפנתה אליו את השאלה שנית. 8. בחוות-דעתו השלישית (20.6.1985) כתב ד"ר ברקו: "אין כל אפשרות שבעולם לקבוע אם הפגיעה בשמיעתו של מר עמיצור נגרמה על-ידי רעש או שהיא תוצאה של הניתוח שעבר או תוצאה של שני הגורמים גם יחד. כיוון שכך אין באפשרותי לקבוע היום את חלקו היחסי של כל גורם, או את חלקו המוחלט של כל גורם". מחלת המקצוע המופיעה ברשימת המחלות היא תולדה של רעש בעבודה. במקרה דנן אין ודאות שהליקוי בשמיעה הוא תוצאה של רעש, כך שאין לדבר על מחלת מקצוע. ובסיכום - באין אפשרות לדעת כיום מהו הגורם למחלה, "כנראה שהתשובה לכך, כמו בהרבה מקרים, יש לחפש אי-שם באמצע". 9. בית-הדין קמה דחה את התביעה על סמך קביעותיו של המומחה הרפואי, ששללו את שלוש האפשרויות החלופיות: קשר סיבתי עם הניתוח, מיקרוטראומה ומחלת מקצוע. 10. לפנינו טענה באת-כוח המערער, כי חוות-דעתו של המומחה הרפואי לוקה בסתירה, בחוסר עקביות ובטעויות לוגיות. בחוות-דעתו הראשונה (1.2.1982) קבע המומחה, שאף כי אינו יכול לשלול "בביטחון ובאופן מוחלט" את גרסת המערער, סבירותה "אפסית או כמעט אפסית". והוא עצמו העלה כ"אפשרות סבירה יותר", שהליקוי בשמיעה קשור בעבודתו כמסגר "ורק עם הופעתו המקרית של הטינטון נתן דעתו על כך". עקב כך הוסט הדיון, בהסכמה, "לבירור קיום מיקרוטראומות או מחלת מקצוע" (סעיף 4 רישה לפסק-הדין שבערעור). דעתו של המומחה בחוות-דעתו השניה (2.10.1984) היתה, כי "ייתכן קשר סיבתי בין תנאי עבודתו ברעש משתנה לבין המחלה באוזנו", אך "לעולם לא נדע איזה משני האירועים (קרי: הרעש או המאורע הכירורגי) גרמו לליקוי בשמיעתו". ממה נפשך, הקשתה הפרקליטה המלומדת: הכיצד ארע שגורם הניתוח, שסבירותו "אפסית או כמעט אפסית", עלה לפתע לדרגה של גורם המתחרה בסבירותו עם גורם הרעש, עד כדי כך שלעולם לא נדע, מי מן השניים הוא "האשם"? בחוות-דעתו השלישית (20.6.1985) חזר המומחה על הדילמה המרה: "אין כל אפשרות שבעולם" לקבוע אם הפגיעה בשמיעה נגרמה "על-ידי רעש או שהיא תוצאה של הניתוח שעבר או תוצאה של שני הגורמים גם יחד", והפיתרון? "כמו בהרבה מקרים, יש לחפש (את התשובה) אי-שם באמצע". הפרקליטה המלומדת לא זנחה אף את האפשרות השלישית (מחלת מקצוע) נוכח החלפת התוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, בתוספת חדשה (ק"ת 4876, מיום 28.11.1984, ע' 212). 11. בא-כוח המוסד השיב, שכל שנותר לדון בו הוא שאלת המיקרוטראומה. בדב"ע לה/61- 0 פסק בית-הדין, כי העובדה שבמיקרוטראומה מדובר "ולא במצב שהוא תוצאה של תהליך הדרגתי -צריכה ראיה מפי רופא" (שם, ע' 351), והנה מפי ד"ר ברקו נמצאנו למדים, שהמדובר ב"תהליך התפתחותי שאין לייחס כל שלב ממנו לאירוע מסוים". 12. האמת ניתנת להאמר, כי אף אחת מהחלופות שהעלתה באת-כוח המערער אינה מופרכת על פניה, אלא ששתיים מהן (מחלת מקצוע וקשר סיבתי עם הניתוח) טעונות ליבון נוסף שיאריך את המשפט. שיווינו לנגד עינינו את העובדה, שהתובענה הוגשה לפני שבע שנים (ב-3.9.1979) והחלטנו לפנות לחלופה השלישית (מיקרוטראומה) ולברר אותה על סמך החומר שבתיק. 13. ד"ר ברקו הוא שהביא לכך שתשומת הלב הופנתה לחלופה זו, כאשר קבע בחוות-דעתו הראשונה, שקיימת אפשרות סבירה שהפגיעה בשמיעה נגרמה על-ידי עבודתו של המערער כמסגר. אותה עת לא ידע עדיין מאומה על טיב הרעש ועצמתו. פרטים אלה סופקו לו על-ידי בית-הדין בהחלטתו השניה: "רעש עצום" בעת הפעלת פטיש אוויר; רעש "חזק מאד" ליד מכונות חיתוך, כל אימת שהפטיש הולם על המתכת; עצמת רעש "לא קבועה". תשובתו של המומחה היתה, כי ייתכן קשר סיבתי בין תנאי עבודתו ברעש משתנה, וכי פעל כאן "תהליך של מיקרוטראומה", אלא שהפגיעות הזעירות "לא ניתנו להפרדה מבחינת אירוע לזמן (כך!), לכן יש לדבר על תהליך התפתחותי שאין לייחס כל שלב ממנו לאירוע מסוים". 14. בתורת המיקרוטראומה עומדים על האבחנה בין "רצף של אירועים זעירים ומאותרים בזמן" (זמן העבודה), אשר כל אחד פועל את פועלו הוא, לבין התפתחות רצופה ומתמדת בהשפעת גורם שפעולתו נמשכת ללא הפסקה (דב"ע לה/60- 0). לשון אחר - לשון הדימוי - יש להוכיח שהנזק התהווה בגוף על דרך של טפטוף טיפות מים על סלע עד להיווצרות נקב, ולא כתוצאה מזרם מים שוטף. את הנזק מהסוג הראשון יראו כתוצאה של מיקרוטראומה - תאונה; את השני יראו כתוצאה של הליך תחלואתי לאו תאונה. האבחנה בין השניים היא תולדה של הלכה אנגלית מלפני כ- 40 שנה, פסק-הדין בעניין 201 ., All e.r [1948] .roberts v. Dorothea state quarries co. Ltd . תורת המיקרוטראומה אומצה על-ידי בתי-הדין בארץ, על קרביה וכרעיה, כולל הלכה שבפסק-דין רוברטס. באותו עניין דובר על עובד אשר לקה במחלת הסיליקוזיס, עקב נשימת אבק שהכיל גרגירי קוורץ במשך עשרים שנות עבודה במכרות צפחה. נפסק, שאין המדובר עוד בסדרה של אירועים תאונתיים "בני אבחנה וזיהוי", הגורמים - במצטבר - לפגיעת גוף, וכי ישנו כאן, בלשונו של לורד פורטר: ... A continuous process going on substantially from day to day, though" not necessarily from minute to minute or even from hour to hour, which ."...gradually and over a period of years produces incapacity (שם, בע' 205). לורד פורטר קבע, כי ניתן מבחינה עיונית "לחלק" את הסיבה שהביאה להתמוטטות הסופית לגורמיה ולומר, כי כל חדירה של גרגיר קוורץ לריאות היוותה תאונה בפני עצמה, אלא שגישה זו נראתה כתלושה מהמציאות וספק אם קיימת נוסחה שתאפשר להבחין בוודאות בין מחלת-תאונה לבין מחלה כתוצאה מתהליך ממושך. מכאן - -there must nevertheless come a time when the infinite number of so" Called accidents and the length of time over which they occur, take away "the element of accident and substitutes of process 15. ובחזרה לענייננו: עובר לשנת 1975 לא לקה המערער באוזניו. לדעתו (הראשונית) של ד"ר ברקו, הסבירות של קשר סיבתי בין הניתוח לבין הפגימה הינה "אפסית או כמעט אפסית", ואילו אפשרות של קשר סיבתי עם רעשים בעבודה היא אפשרות סבירה. עצמת הרעש היתה משתנית, לא אחידה ולא רצופה: לעיתים, "רעש עצום" לעיתים רעש "חזק מאד", ולעיתים - מסתמא, לא זה ולא זה, ומתקבלת הנוסחא: כל רעש חזק = פגיעה = נזק. וכי ייאמר, בענייננו, שהפגיעות הזעירות "לא ניתנו להפרדה מבחינת אירוע לזמן"? ההיפך הוא הנכון, ואין דומה המקרה דנן למקרהו של אותו כורה, חולה הסיליקוזיס, שלגביו נאמר, כי "כל חייו היו בבחינת תאונה אחת גדולה", ולא ניתן היה לאתר אצלו, ולזהות בנפרד, כל נשימה שהכניסה גרגירי קוורץ לריאותיו. 16. סוף דבר: הערעור מתקבל ואנו קובעים, שהמערער נפגע בתאונת עבודה (מיקרוטראומה) ויש להעמידו לפני ועדה רפואית לקביעת דרגת נכותו. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט, בשתי ערכאות, בסך 400 שקל חדש, בצירוף מע"מ.אוזנייםרפואהשמיעההכרה בתאונת עבודההכרה במחלה כתאונת עבודהתאונת עבודה