הסכם הלוואה בין אחים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם הלוואה בין אחים: בבית במשפט המחוזי בירושלים ת"א 833/94 בפני כב' השופטת אילה פרוקצ'יה השופטת גבי חי נגד 1. זוהר חי 2. דוד שלום פסק דין קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם הלוואה בין אחים: 1. זוהי תביעה כספית על סך 662,518 ש"ח שעניינה מחלוקת עמוקה בין אחים ביחס לשאלה מה שיעור ההלוואות שניתנו על ידי התובע לנתבעים, ומה השיעור שנותר לנתבעים לפרוע. 2. התובע והנתבע 1הינם אחים. התובע שימש קצין בצבא הקבע במשך שנים רבות עד לפרישתו מהצבא. הנתבע 1 ונתבע 2 ניהלו בתקופה הקובעת עסק גדול של מסחר במכוניות. 3. זוהי תמצית גרסת התובע בתביעתו: במועדים שונים החל משנת 1983 הוא הילווה לנתבעים סכומי כסף שונים ששימשו לעסקיהם. ביום 1/1/92 נערך הסכם הלוואה בין הצדדים המעמיד את סכום ההלוואה המשוערך נכון לאותה עת על 341,311 דולר. בין הצדדים הוסכם על ריבית דולרית להלוואה בשיעור 15% ביום 1/1/93 עידכנו הצדדים את הסכם ההלוואה והעמידו את סכומה על 392,160 דולר. בחודש מרץ 1993 דרש התובע מהנתבעים את פרעון מלוא ההלוואה. בתגובה לכך שילמו לו הנתבעים שני סכומים: סך 000, 250 ש"ח ביום 1/4/93 וסך 450,000 ש"ח ביום 2/12/93. על פי התביעה, לאחר תשלומים אלה נותרה יתרה לתשלום בסך 518, 662 ש"ח, שאת תשלומה דורש התובע. בהגנתם, מעלים הנתבעים את גרסת ההגנה הבאה: הם מודים בכך שהתובע נתן הלוואות לנתבעים לצורך עיסקם, העומדות על סך כולל של 000, 120 דולר. לטענתם, הכספים ניתנו "בין אחים" ללא כל תנאי ריבית או תנאי החזר כלשהו. בינואר 1991 קשר נתבע 1 עיסקת שכירות עם "עמידר", ולצורך קבלת אשראי לשיפוצו נזקק לשעבד אותו לנותן האשראי. בנובמבר 1991 הודיעה "עמידר" לנתבע 1כי היא מבטלת את ההסכם; כתוצאה מכך נוצר חשש ברור ומיידי כי ימונה כונס נכסים לעיסקם של הנתבעים. התובע היה מודע לכל ההתפתחויות הללו, ולכן פנה וביקש מהנתבעים לחתום עמם על הסכם לפיו גובה החוב שלו גדול יותר מכפי שהוא באמת, כדי שבחלוקה בין כלל הנושים יזכה לפחות בסכום ההלוואה המקורית שנתן. אי לכך, הסכימו הנתבעים לחתום על הסכם לפיו מגיע לו פרעון בשיעור 311, 341 ש"ח. בשנת 1993 נחתם הסכם ובו הועלה סכום החוב כי היה ברור שסכום החוב שהנתבעים חבים לנותן האשראי עלה וכדי שיוכל לממש את החוב אם הנכס ימכר על ידי הכונס. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי בפרעון שני הסכומים - 250,000 ש"ח ו-450,000 ש"ח סולק מלוא החוב ואף מעבר לכך, ולכן הופתעו מהגשת התביעה נגדם, שאין לה מקום משלא נותרה יתרת חוב שעליהם לפרוע לתובע. עוד נטען בתגובה, כי אם צודק התובע בטענתו בדבר גובה הריבית המוסכם בשיעור 15% - דבר שהנתבעים כופרים בו כי אז מדובר ביסוד בלתי חוקי, הסותר את חוק הסדרת ההלוואות חוץ-בנקאיות התשנ"ג-1993. 4. התובע הביא מטעמו לעדות בני משפחה נוספים אשר גם הם, מן הסתם, הזרימו לנתבעים כספי הלוואות, ונותרו בפיהם טענות לגבי אי פרעון חלק מהסכומים שניתנו. הנתבע 1העיד לביסוס גרסתו, אך למרבית התמיהה, נתבע 2, שגם נגדו הוגשה התביעה, נמנע מלהגיש תצהיר ולא התייצב למתן עדות כלשהי מטעמו. עו"ד יעקב לוי יצג בתחילת המהלכים בתיק את הנתבעים כעורך דינם. אולם עד מהרה התברר כי הוא נטל חלק מהותי ביותר במסכת הארועים שקדמה לתביעה, ולאור זאת נאלץ להתפטר מייצוג. עם זאת, הוא הוזמן על ידי התובע להעיד במשפט, ועדותו - ככל שהיא מעלה תמיהות וסימני שאלה שעוד ידובר בהם בהמשך - שפכה אור על הנסיבות ומהלך האירועים. 5. תביעות כספיות בין בני משפחה מתאפיינות בקשיים מיוחדים של הוכחה הנובעים מאופי הקשרים הבינמשפחתיים המביאים את הגורמים השונים לעתים תכופות, לוותר על גיבוש תיעוד ראוי לעסקות שהם עושים בינם לבין עצמם, כאשר האימון ההדדי, כביכול, בא כתחליף לגיבוש תנאים ברורים, ולניסוח הסכמים מפורטים בזמן אמת אשר ישקפו בבהירות ובצורה ברורה ובטוחה את המוסכם. מאפיין נוסף בהליכים מסוג זה מצביע לא אחת על כך כי לכשנשבר האימון בתוך המשפחה מגיעה המחלוקת לידי קיצוניות שקשה ביותר ליישבה - כל צד מושך בקיצוניות לעברו, ובהעדר תיעוד ומסמכים מלאים מזמן אמת, נדרשת הערכה של עדויות, והעמדת גרסה מול גרסה לבחינה. בחינת אמיתות הגרסה מצריכה בדרך כלל התייחסות לנסיבות חיצוניות, אובייקטיביות בבחינת חיפוש אחר סימני אמת, ונדרש פילוס דרך בתוך בליל של נתונים, לא תמיד ברורים וחד-משמעיים מעורבים באמוציות של הצדדים הנוגעים בדבר, במגמה להגיע לאמיתות אובייקטיביות. בעיתות משבר במיוחד, עשויים בני משפחה לנקוט באמצעים כדי להגן זה על זה בדרך שאינה אופיינית להתנהגות בין זרים, והליך איבחון משפטי של התנהגות כזו נדרש על מנת להעריך נכונה מסמכים שנערכו ודברים שנאמרו בקונסטלציה מיוחדת כזו, בעת מצוקה. 6. הפכתי והפכתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, על רקע כתבי הטענות,ובאתי לידי מסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תביעתו ברמת הסתברות המקובלת במשפט האזרחי. אין פירוש הדבר כי הוכח פוזיטיבית שהנתבעים פרעו כלפיו את כל החוב שחבו לו. אולם הוא לא השכיל להוכיח את נכונותם של ההסכמים עליהם הוא מסתמך כמשקפים לאמיתם של דברים את גובה החוב המגיע לו, ומאחר שלא הציג בתביעתו כל תיזה חילופית להגדרת החוב האמיתי שטרם נפרע - אם אמנם קיים כזה - נדונה תביעתו לכשלון. 7. זוהי עיקרה של תשתית ההנמקה לביסוס המסקנות הנזכרות לעיל: (א) נטל ההוכחה להוכחת התביעה בדבר זכאותו של התובע לפרעון הסך הנדרש על ידו רובץ עליו על פי מבחני ההסתברות הנהוגים במשפט האזרחי. (ב) לצורך הוכחת התביעה, מסתמך התובע על שני הסכמים: האחד מיום 1/1/92(ת/3) המדבר בחבות הנתבעים כלפיו בסכום של 311, 341 דולר, כמשקף את מלוא חובו לאותו תאריך. והשני מיום 1/1/93 (ת/5) בין אותם צדדים, המדבר בחוב בסכום של 160, 392 ש"ח. לכאורה, ההסכם ת/ 5 בא להחליף את ההסכם ת/ 3 ונועד ל"עדכן" את סכום החוב. על פני הדברים, גורלה של התביעה צריך היה להיות פשוט: משהוצגו שני חוזים, שתנאיהם, לכאורה, פשוטים, צריך היה הדין להיחתך על פי הכתב, בהתאם לכלל המקובל כי מסמך בכתב מדבר בעד עצמו, ואין להביא ראיות בעל פה לסתירתו. לכאורה, משהעלו הצדדים את ההסכם ביניהם על הכתב, התכוונו בכך לסכם את כל המשא ומתן ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, דוחה המשפט בדרך כלל הוכחה מוצעת בעל פה לסתירת מסמך הנראה כבעל ערך קונקלוסיבי (ע"א 138/56 דוידון נ. בוני חיפה, פד"י י"א 1479, וכן ע"א וילאנובה נ. נברון, פד"י מב (1) 708). אולם לכלל זה מספר חריגים מוכרים, ובהם החריג כי תותר עדות בעל פה לסתירת תוכן מסמך בטענה כי נילווה למסמך פגם מהותי, כגון שנטען כי הסכום הנקוב בו שונה מהמחיר המוסכם בשל סיבה שאינה רק משנה מתוכן החבות, אלא יורדת לשורשו של ענין וכן "אף משום תיקונו של עולם, וכדי שלא יהא חוטא נשכר" (ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פד"י י"ז 1417, 1419). טענת אי חוקיות ניתן להעלות בסתירה לתוכן מסמך בכתב, ולענייננו חשובה גם ההוראה בסעיף 8 לחוק הריבית תשי"ז- 1957 המתירה במפורש סטייה מסעיף 80לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית בענין זה. (השווה קדמי על הראיות (חלק שני, 1991) עמ' 1-750; הרנון, דיני ראיות (חלק ראשון), עמ' 168). (ג) גם בענייננו טוענים הנתבעים שתי טענות יסודיות כנגד החוזים שהוצגו: ראשית, כי החוזים הללו נוסחו על רקע האיום באשר למינוי כונס נכסים לעיסקם של הנתבעים אשר העמיד בספק את יכולת הפרעון של הנתבעים כלפי התובע. אי לכך, על פי הנטען, נופחו סכומי החוב לממדים גדולים ומלאכותיים וזאת, כדי להבטיח שבמקרה של כינוס נכסים, אם יצטרך התובע להתחלק עם נושים רגילים בפרעון חובו, יקבל את מלוא החוב המגיע לו, לאחר ניכוי ה"יתרה המנופחת", כביכול כדי להשוות את תנאי הפרעון שלו עם תנאי הפרעון של שאר הנושים הרגילים, בעלי אותו מעמד בכינוס הנכסים. שנית, כי החוזים הוכנו במועד אחד על ידי עו"ד יעקב לוי במשרדו, וכי נחתמו כולם בשלב הסמוך לכינוס הנכסים, אלא שנרשמו בהם תאריכים קודמים שונים, בחלקם פיקטיביים, כדי לסבר את העין כאילו נערכו בזמן אמת, שנה לאחר שנה, במטרה לזרוע אימון במי שיבחן אותם לאחר מכן. במסגרת משבר זה, נטען כי שולמו לתובע סך 000, 700 ש"ח על ידי הנתבעים ובכך ראו הצדדים את המחלוקת כמסוכמת ופתורה. אולם התובע עמד על תשלום סכום נוסף להשלמת היתרה שנותרה, לטענתו, על בסיס חישוב החוב בהתאם לחוזה משנת 1993(ת/5). סוג הטענות שמעלים הנתבעים מאפשר, על פי הדין, הבאת ראיות בעל פה לסתירת מסמכים בכתב. יש גם להדגיש כי התובע לא התנגד לעצם הבאת ראיות בעל פה מטעמים הנעוצים בדיני הראיות ולכך נסללת הדרך לבירור הענין על בסיס הראיות שהובאו. (ד) לגרסת הנתבעים נמצאו תימוכין, לפחות בחלקה. רוצה לומר: בבחינת הראיות - הן העדויות והן סדרת המסמכים שהוגשו - נוצר הרושם שלא הופרך כי החוזים אכן נוסחו במבט שעיקרו נועד לאו דווקא כדי להסדיר את עניינם של הצדדים בינם לבין עצמם, אלא לצורך עשיית שימוש בהם ל"צרכים חיצוניים" וכלפי צדדים שלישיים, וההסבר כי הם נערכו במגמה לספק הגנה הן לתובע והן לנתבעים כלפי נושים אחרים בהליכי כינוס נכסים עשוי להתקבל על הדעת. אשר למועדים האמיתיים של עריכת ההסכמים - אינני מוציאה מכלל אפשרות כי אכן ההסכמים נערכו בפועל בתקופה אחת הסמוכה למועד שבו נוצר סיכון לגבי מינוי כונס נכסים, וכי התאריכים שהם נושאים אינם בהכרח התאריכים הנכונים של חתימתם. אך גם אם לא כך, נראה לכאורה כי פניהם של החוזים היתה כלפי "החוץ" ולא "פנימה", לצורך הסדרה אמיתית מלאה וכוללת של ההתחשבנות בין הצדדים. על מה מתבסס הרושם האמור? הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובע החל להזרים לנתבעים כספי הלוואות משנת 1983, וזאת בלא שנערכו אף פעם מסמכים כלשהם בין הצדדים להסדרת תנאי ההחזר, הריבית, וכיוצא באלה. התובע הסביר כי הדבר נעשה כך, כ"מקובל בין אחים" ואולי זה אכן כך; רק בתחילת שנות ה- 90 ואילך, נוצר לפתע הצורך לנסח חוזים בכתב שישקפו לכאורה את היקף החוב שנוצר. יש לזכור, כי המדובר בסכומי כסף גדולים שמבחינת התובע היוו, ככל הנראה, חלק ניכר ממשאבי עבודתו הקודמת, ואם מסר אותם לאחיו בלא חוזה במהלך שבע שנים משנת 1983 ועד שנת 1990, סביר להניח כי יחסי אימון אמיתיים שררו ביניהם. והנה, בתחילת שנות ה-90, מנסחים הצדדים לפתע את עיקרי תנאי החוב ביניהם. למרבית הפליאה, אין מדובר בהסכם אחד, כולל, המעגן את גובה החוב המוסכם לפרעון, ומגדיר את דרך חישוב הריבית - אם אמנם מוסכם כי יש להוסיף ריבית אלא נערכים, כביכול, שורה של הסכמים שרק חלקם הוצגו על ידי התובע בתביעתו, וקיומם של חלקם האחר התברר רק במהלך הדיון, ואלה הם: (א) הסכם (נ/1) נושא תאריך 1/1/90 ובו מאשרים הצדדים כי נכון למועד ההסכם, התובע נתן להם הלוואות בסך200,000 דולר. אין מילה וחצי מילה לגבי חישוב ריבית. (ב) באותו יום עצמו נכתב חוזה בין התובע לבין נתבע 1בלבד המאשר כי התובע נתן לו הלוואה בסך 50,000 דולר עבור רכישת דירה, אולם למרבית הפליאה חתום על המסמך ביחד עם נתבע 1 גם נתבע 2 בתורת לווים, והתובע כמלווה. באופן המעורר תמיהה, חוזים אלה לא אוזכרו כלל בכתב התביעה המתבסס רק על החוזים מ- 1/1/92 ומ- .1/1/93 לאי הכללתם של החוזים הראשונים בתביעה אני רחוקה מלייחס משמעות טכנית בלבד. העמדתם של החוזים הראשונים מול החוזים המאוחרים שופכת אור על שאלת אמינותם של כלל החוזים כמשקפים את היקף החוב האמיתי. ואם ייטען כי החוזים הראשונים לא צורפו מאחר שהתביעה מתבססת על יתרת החוב על פי החוזה המאוחר מיום 1/1/93, עולה כמובן השאלה מדוע צורף לתביעה גם החוזה מ- 1/1/92שהוחלף בחוזה מיום 1/1/93, ולתמיהות אלה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. ועוד, באף אחד מארבעת החוזים שנחתמו בין הצדדים לא נרמז אף בקצה חוט כי לסכום הקרן מתווספת ריבית בשיעור מסוים. כך למשל, הטענה בדבר תוספת ריבית של % 15 שטען לה התובע (לפחות החל משנת 1990) אינה מתיישבת עם גובה החוב בשנת 1990 נשוא הסכמים נ/ 1ות/ 6 שהעמיד את החוב הכולל על 000, 250 דולר כאשר משווים סכום זה לסך 311, 341דולר נשוא הסכם ת/ 3 מיום .1/1/92 לא ברור כיצד הגיעו הצדדים לסכום זה, אם אכן חושבה תוספת ריבית של % 15לשנה, לתקופה של שנתיים. לשאלה זו, שהוצגה לתובע, ניתנה תשובה מגומגמת ובלתי ברורה (עמ' 10), ולאחר מכן בתשובה לשאלה מדריכה של עורך דינו ניסה לתרץ את הסכום בהסכם ת/ 3בתוספת ריבית של % 15וכן בתוספת סכום נוסף של 000, 7 ש"ח או 000, 8 ש"ח כיתרת חוב מנתבע 2- דבר שלא נזכר מעולם בתביעה, לא הופיע בתצהיר התובע, ואשר לגביו נתבע 2לא העיד כלל. ענין זה נראה כ"מחשבה לאחר מעשה". ואכן, בניסיונו לתרץ את הסך האמור בהסכם ת/ 3 אומר התובע (בעמ' 12): "הסכום מבחינתי הוא 250אלף. הסכום 250 אלף + % 15 אפשר להגיע לסכומים שהגענו אליהם". (הדגשה שלי - א.פ.). רוצה לומר: אין מדובר בסכום קרן ברור ומוסכם ובתוספת מוסכמת של ריבית בשיעור % 15, אלא בניסיון להסביר ולתרץ הפרשים בסכומים בין חוזים קודמים לחוזים מאוחרים - הסברים שאינם טבעיים ואינם מובנים מאליהם, כפי שהיה מתבקש אילו היתה גרסת התובע עומדת על בסיס מוצק. יש לציין עוד כי ההשוואה בין סכום החוזה מ- 1/1/92 (311, 341 דולר) לסכום החוזה ב- 1/1/93(392,160 דולר) מצביעה אכן על תוספת של כ-% 15, אולם קשה שלא לשים לב לכך כי במקור נרשם בחוזה זה סכום חוב בשיעור 160, 382 דולר (שאיננו משקף העלאה ב- %15) והוא תוקן בכתב יד לסך 160, 392דולר, אולי כדי להתאימו להגדלה בשיעור של % 15 עשוי להיות שמכאן ההסבר לכך שאת שני החוזים המאוחרים צירף התובע לתביעתו, אף שהמאוחר אמור היה לבטל את המוקדם, בעוד שאת החוזים משנת 1990העדיף שלא לצרף, שכן הסתמכות עליהם היתה מאיימת להרוס, מיניה וביה את התיזה כי הוסכם בין הצדדים על תוספת % 15ריבית שנתית, לפחות משנת 1990. ומעבר לכל אלה: השאלה המיידית הנשאלת מדוע בכלל היה צורך בהסכמים עוקבים זה לזה מדי שנה או שנתיים אשר המאוחר יבטל את המוקדם? מדוע, אם רצו הצדדים באמת ובתמים להסדיר את היחסים ביניהם, לא עשו את הדבר המתבקש, קרי: לא הסכימו על שיעור החוב המגיע במסגרת חוזה אחד, המגדיר את תנאי ההחזר עם או בלי תוספות ריבית לפי הענין, אלא ראו לנכון לנקוט בפרקטיקה כה מוזרה ובלתי שגרתית שעיקרה בניסוח כמעט מדי שנה, של הסכמים ה"מעדכנים" בצורה בלתי ברורה את סכום החוב בלא שיובהר מדוע ננקטה שיטה זו, ובלי שיוסבר מתוך ההסכם גופו איך נעשה העידכון ומה הבסיס לו. יתר על כן: קשה להתעלם מהעובדה שכל ההסכמים הנוגעים לתובע - החל בנ/1; עבור לת/ 6 מיום 1/1/90, ועבור לת/ 3 מיום 1/1/92 ולת/ 5 מיום 1/1/93 מנוסחים בלשון כמעט זהה. מפתיעה לא פחות העובדה כי הם כולם, ללא יוצא מן הכלל, נחתמו בראשון לחודש ינואר של השנה הנקובה קרי: נ/ 1ות/ 6- בתאריך 1/1/90; ת/ 3בתאריך 1/1/92ות/ 5- בתאריך .1/1/93 קשה להניח מקריות בדמיון כזה בניסוח, ומקריות בזהות תאריכי היום והחודש בכל שנה, והרושם הכללי הנוצר הוא כי מסמכים אלה הוכנו בידי יד מכוונת אחת, בתכנון מדוקדק מראש, לצרכים שאינם צרכים שגרתיים של הצדדים הישירים לחוזה, או לפחות שלא לצרכיהם בלבד. ההסבר העשוי להינתן לתופעה האמורה הוא בכך: הנתבעים בעיסקיהם נקלעו לקשיים כספיים חמורים. בני המשפחה שהילוו בעבר כספים לנתבעים היו מודעים לכך. הם דרשו באותו שלב בטחון לכספם, והתשובה נמצאה בדרך של חתימה על סדרה של חוזים אשר מגמתם המשותפת היתה לשקף סכומים גלובליים של התחייבויות הנתבעים כלפי התובע ובני משפחה אחרים, לצורך הצגה כלפי חוץ, כדי שאם וכאשר יגיע שלב הסדר פרעון חובות לנושים במסגרת כינוס נכסים ניתן יהיה לפרוע מהסכום המפורט בחוזים לפחות את אותו חלק מהחוב אשר ייצג את החוב האמיתי והמקורי לבני המשפחה. מענין וחשוב לציין, כי הפרקטיקה שננקטה בעניינו של התובע לא היתה יחידה במינה, אלא היא אפיינה גם הסדרים שהנתבעים עשו עם בני משפחה אחרים שכולם באו לידי ביטוי לראשונה, בתחילת שנות ה- 90 כך, למשל, דודם של הנתבעים חביב מוחה הילווה גם הוא כספים לנתבעים. הפרקטיקה לגביו היתה זו: הוצג הסכם בינו לבין הנתבעים משנת 1990 (בלא תאריך מדויק) (ת/13) ובו אישור הצדדים לכך כי סכום החוב כלפיו עומד על 250,000 דולר כאשר בכתב יד "מתוקן" נרשם בת/ 13 כי ההלוואות הן מיום 19/2/86 על מסמך זה, שאינו נושא תאריך מדויק, חתומים רק הלווים נתבעים 1ו- 2ואילו מוחה עצמו, המלווה, כלל אינו חתום. לאחר מכן, ישנו הסכם ת/9, אשר שוב אינו נושא תאריך מדויק, אלא נרשמה בו רק שנת 1992, ובו מאשרים הנתבעים כי סכומי ההלוואות לפרעון למוחה שניתנו החל מיום 15.11.83 עומדים על סך 242,204 דולר. הסתירה הפנימית בין הסכם ת/ 13 (שכביכול מוקדם לו) לבין הסכם ת/ 9 לגבי תחילת מועד מתן ההלוואות מעולם לא הוסברה, ולא ברור מי הוסיף בכתב יד על גבי הסכם ת/ 13את התאריך .19/2/86 עוד מענין לציין כי בהסכם ת/ 9 בין הנתבעים למוחה מופיע כתחילת תאריך מתן הלוואות על ידן תאריך זהה במדויק ליום תחילת מתן ההלוואות על ידי התובע. האם יתכן לחשוב כי שני קרובי משפחה אלה החלו את הזרמת ההלוואות לנתבעים בתאריך זהה ממש בשנת 1983? או שמא זהות זו בתאריכים מעידה אף היא על יסודות לא אמיתיים בהסכמים האמורים? האם אין זו עדות נוספת לכך שכל ההסכמים האלה נוסחו ביד אחת ובמועד אחד, בלא אבחנה אמיתית ביניהם, דבר המסביר גם את הדמיון המפתיע בנוסחם ובמיבנם. באשר לחביב מוחה ניתן עוד להוסיף כי בהסכמים עמו, כאמור, לא הוסף תאריך מדויק ומוחה מעולם לא חתם כמלווה בשניהם, ונוצר הרושם כי היה למלווים-הנתבעים ענין רב יותר לערוך הסכמים אלה מאשר למלווה לחתום עליהם, בזמן אמת. יש לציין כי בהסכם נוסף עם מוחה מ- 93 כבר מצויין תאריך - ושוב 1/1/93 וסכום ההלוואה מתעדכן ל-280,000 דולר, אולם שוב המלווה מוחה איננו חתום, וניסוח ההסכם דומה דמיון מפתיע להסכמים הקודמים גם "עמו" וגם עם התובע. ועוד: הסכם בניסוח זהה כמעט נערך עם אילן חי, דודם של הנתבעים, שגם הוא הזרים להם כספים. עמו נערך הסכם הנושא תאריך 1/1/92 המגדיר את גובה ההלוואה אליו בסך144,000 דולר. באופן תמוה, גם הוא איננו חתום על הסכם זה (ת/2). לדבריו, (עמ' 21), הוא הזרים כספים לנתבעים במהלך השנים המסתכמים בקרן של 58,500 דולר. הוא לא נתן תשובות ברורות לשאלה איך חושבה הריבית, אך לדבריו דובר על ריבית בגובה שבין % 10ל-% .15בסופו של דבר, קיבל, לדבריו, החזר של 000, 170 דולר המהווה לטענתו, רק שליש ממה שהגיע לו. קשה להכניס הגיון ושיטה בנתונים אלה ולהבין מתוכם חוקיות כלשהי בהתחשבנות בין הצדדים. הנה כי כן, נוצר הרושם כי הסכמים אלה, אשר לגבי חלקם המלווים כלל אינם חתומים עליהם, ספק אם נעשו בידיעתם; מכל מקום הם אינם נושאים את חתימתם, ונוצר הרושם כי הם מהווים חלק ממסכת הסכמים שנעשו בעת ובעונה אחת במטרה להגן על נכסי בני המשפחה מפני סכנת כינוס הנכסים המתקרבת, ומפני הצורך לחלוק בפרעון החובות עם ציבור נושים נוסף. העיד חביב מוחה עדות מאירת עיניים בענין זה (עמ' 16): "בשנת 90 או 89, אני לא זוכר בדיוק, התחילו שמועות שהמצב של זוהר חי כביכול אין לו כסף לגמור את הבנין ובאו אליו עמידר ובקשו 240חדרים בערך... עמידר הפרה איתו את ההסכם... ומאז היה לי חשש. אמרתי לו שאני דוד שלו, שאולי אמות וכדאי שיהיה מסמך, אז קבלתי את המסמכים האלה. הציעו לי ואח"כ אני ביקשתי". והוא ממשיך (בעמ' 20): "כל הפחד שלנו היה שהוא יפסיד הכל ולא ישאר לנו כלום אז בקשנו הבטחה וקבלתי... רציתי להבטיח את עצמי שיהיה לי מסמך שהוא חייב לי כסף - הרי כל הזמן נתתי על ידי אימון מלא..." ואכן, העיד עו"ד יעקב לוי כי כל הסכמי ההלוואות נעשו במשרדו והודפסו אצלו (עמ' 1ו-2). הדבר נוגע לא רק להסכמים עם התובע אלא גם להסכמים עם חביב מוחה ועם אילן חי. כשנשאל (בעמ' 5) אם ההסכמים הם הסכמי אמת או שיש בהם אחיזת עיניים שינה טעמו והעיד: "ההסכמים לא נערכו במשרדי. כשאני ערכתי, העובדות שהיו בפני היו שהצדדים אמרו לי שהיתה הלוואה ישנה אפילו מישהו הראה לי פתק על התנאים של ההסכמים, זה היה עם קרובי משפחה אחרים". ובהמשך התגונן בטענה כי כלל בהסכמים נתונים שהצדדים הזינו אותו, לא חקר, לא שאל וכתב כפי שהצדדים הורו לו לכתוב. כן הוא העיד שהיה מעורב בניסיונות לפשר בין הצדדים. לשאלה אם זכור לו אם בפגישות העלה מישהו את הטענה שהמסמכים אינם משקפים את גובה החוב האמיתי השיב תשובה מתחמקת: "אני לא זוכר את תוכן אותה פגישה. מתוך עיון בתיק אני למדתי היום בבוקר ואני רק זוכר שהצדדים בקשו שאכין הסכם בוררות". עדותו של עו"ד לוי היתה מתחמקת, והותירה תחושה ברורה כי רב הנסתר על הנגלה בפרשה זו, וכי הוא מילא תפקיד מרכזי ביצירת תשתית ההסכמים שתוארו במסגרת ניסיון לחלץ את המשפחה משואה כלכלית מתקרבת. לכל אלה מצטרפת העובדה כי דוד שלום, נתבע אף הוא, ומי שהיה מעורב ישירות בכל המתרחש, לא הובא כלל לעדות על ידי מי מן הצדדים. חסר זה אינו טכני בלבד. לרושם הנוצר בדבר נסיבות עריכת ההסכמים ומטרתם אני מוצאת חיזוק גם בדברים הבאים: אין ספק כי התיזה שהעלו הנתבע זוהר חי ועו"ד לוי באשר למטרת ההסכמים טעונה באבק של אי חוקיות, אם לא למעלה מכך. פירושה הוא, כי מדובר בחוזים המציינים סכומי חוב פיקטיביים (לפחות בחלקם) מתוך מגמה להבריח בבוא העת נכסים מנושים. יתר על כן, על פי גרסת נתבע 1בעדותו, במסגרת מגמה זו, נחתמו הסכמים בתאריכים פיקטיביים כדי לשוות להם חזות אוטנטית ואמיתית. אין להתעלם מכך כי להעלאת גרסה זו נילווה סיכון לביצוע עבירה פלילית של הונאת נושים בניגוד לסעיף 439 לחוק העונשין ולביצוע עבירות מרמה או תחבולה וניצול מכוון של טעות הזולת במובן פרק יא' סימן ו' לחוק העונשין. זו אינה מילתא זוטרתא - לא לגבי זוהר חי ובודאי שלא לגבי עורך דין אשר במשרדו נוסחו ההסכמים, ובחסותו מולאו ונחתמו. קשה להניח כי הנתבע 1ועו"ד לוי לא צפו את הסיכונים שהם לוקחים על עצמם בהעלאת התיזה של הפיקטיביות, הנלווית לחוזים נשוא התביעה, ובאופן אולי פרדוכסאלי, משמש הדבר להגברת אמינות גרסת ההגנה. ואמנם, גם אחרי שהובהר לנתבע 1כי גרסת ההגנה שהעלה עלולה להטיל עליו חשד למעורבות בעבירה, הוא נותר איתן בעמדתו כי זו האמת לאמיתה, על אף הסיכון הלבר-דיוני שהוא לקח על עצמו בתיזה זו: הוא העיד (עמ' 26): "ההסכמים האלה נחתמו בזמן שהיה ברור שהמצב שלנו קשה. ההסכמים האלה נכתבו כסטנסילים וקונסטרוקציה אצל עו"ד יעקב לוי והם ניתנו ללא תאריך. כשהתחלנו לחתום עליהם בשנת 93- 92רשמנו שיהיה לזה משקל גם מלפני כן. אנחנו ניסינו ועשינו הכל כדי שהמשפחה לא תסתבך באיזה כסף שלא אוכל להחזיר להם.... המסמכים האלה נעשו על מנת להציל כסף בבוא העת מכונס הנכסים. הם נעשו אחרי שנת 90, אחרי שנת 91כשהיה ברור שעמידר לא משלמת ועוזבת. ידענו שהולך להתמנות כונס נכסים. זה נכון לגבי ההסכמים של כולם. זה נכון לגם לגבי ההסכם עם גבי". ובעמ' 29: "כל המסמכים נחתמו במקביל, לא בכל שנה, ממש במסגרת מצומצמת". על אחת כמה וכמה כך הוא לגבי עדותו של עו"ד לוי אשר גם ממנה ניתן היה להסיק כי הדברים התרחשו במשרדו, בידיעתו אם לא בהנהגתו, ולדברים עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת ולו בתחום האתיקה של עורכי הדין. (ה) מסכת הראיות והנסיבות שתוארו מביאה אותי למסקנות הבאות: אין ספק כי התובע הזרים לנתבעים כספים בתורת הלוואות אותן ציפה לקבל בחזרה. התנאים להסדר ההלוואות לא הוגדרו, או לפחות אינם ידועים כאן. לימים הוטל על הנתבעים איום של מינוי כונס נכסים על עיסקם. כדי להדוף תביעות נושים, ובמטרה להציל את כספי בני המשפחה, ניסחו הנתבעים, בעזרת עו"ד לוי, סדרה של הסכמים שנועדו לשקף חובות בסדרי גודל שונים של הנתבעים כלפי בני משפחה במטרה שאם תהיה חלוקת נכסים בכינוס, יקבלו הם לפחות את סכום ההלוואה המקורית שנתנו. עולה החשש כי ההסכמים אינם משקפים בהכרח את סכומי החוב האמיתיים שהנתבעים חבו לבני המשפחה והם לא כוונו לפתור מחלוקת בין הצדדים הישירים, שאילו כך היה הדבר, היו מסתפקים בהסכם אחד לכל מלווה, תוך נקיבה מדויקת של סכום ההלוואה העומדת לפרעון וקובעים את תנאי ההחזר מבחינת מועדי הפרעון, הריבית, וכיוצא באלה ענינים. הצורה בה נוסחו ההסכמים, ריבויים שלא לצורך, מועדיהם, והתמיהות הנלוות לנסיבות עריכתם כפי שצויינו לעיל, מעידים על קיום יסודות של חוסר אמיתות במסמכים אלה. אני נוטה לחשוב כי לאחר שקיבל סך של 700,000 ש"ח, סבר התובע כי עדין לא נפרע מלוא חובו "האמיתי" מהנתבעים. הוא השתית את תביעתו על שני ההסכמים האחרונים שנחתמו בין הצדדים, למרות שידע כי הם אינם משקפים את גובה החוב האמיתי ובידיעה כי אם ינסה להוכיח חוב בשיעור אחר, יוצגו כנגדו המסמכים הללו ובאמצעותם יטען כי תביעתו אינה אמינה. מכל מקום, החוב האמיתי, אם נותר כזה לאחר תשלומי הנתבעים, לא הוכח באופן ברור. איננו יודעים, על כן, אל נכון מהו סכום החוב האמיתי שחבו הנתבעים לתובע ומה היו תנאי הריבית, אם היו כאלה, המתווספים לסכום הקרן. ממילא, לא אוכל לומר אם הסך של 700,000 ש"ח שהוחזר לתובע על ידי הנתבעים בשני תשלומים ב- 1993 מכסה או אינו מכסה את החוב כולו. שכן התובע דבק בלשון ההסכמים ת/ 3 ות/ 5 ולא הציג כל תיזה חילופית להסכמים אלה, להוכחת החוב האמיתי שנותר לפרעון, באם היה כזה. כדי להסיר ספק, חשוב לציין עוד כי גרסותיו של נתבע 1לגבי היקף סכומי ההלוואות שהוזרמו אליו במהלך השנים על ידי התובע רחוקות מלהיות תואמות ומשכנעות. בכתב ההגנה ציינו הנתבעים כי התובע נתן הלוואות בסכום של 120,000 דולר. (סעיף 1(א) לכתב ההגנה). בתצהיר ציין נתבע 1כי הסכום המקורי של ההלוואה עמד על 000, 100 דולר (סעיף 4). בעדותו בבית המשפט אמר נתבע 1כי התובע נתן הלוואות בסך 000, 200דולר הכוללים בתוכם 000, 50 דולר עבור הדירה (עמ' 30). במכתב ששיגר לתובע ב- 21/10/94לאחר הגשת התביעה, כתב הנתבע 1שההלוואה המקורית היתה בשיעור 000, 30 דולר, ורק "ריבית הנשך" העלתה אותה לסכומים בלתי סבירים. הנה כי כן, הסתירות הפנימיות בנתונים שמציג הנתבע 1 לגבי סכומי ההלוואות שהתובע נתן, אינן מעוררות אימון כלל ועיקר. יחד עם זאת, גרעין גרסתו לגבי נסיבות עריכת ההסכמים עולה בקנה אחד עם נתונים אובייקטיביים העולים מן הראיות. אינני מוציאה גם מכלל אפשרות כי הנתבעים סברו שכאשר שלמו לתובע בשנת 1993 סך 700,000 ש"ח סיכמו בכך את חובם וראו את הפרשה כסגורה. אולם איני צריכה לנקוט עמדה נחרצת בענין זה, שכן התוצאה המתבקשת מכל הניתוח שהובא לעיל היא כי התובע לא הצליח להוכיח אל נכון האם נותרה יתרת חוב לפרעון העומדת לזכותו ואם כן, מה שיעורה האמיתי, ולא הביא ראיות כלשהן, מעבר למסמכים החוזיים, להוכחת דברים אלה. במערכת סבוכה זו של יחסים, משמשים בערבוביה יחסי אחים ויחסים עיסקיים וקשה, אם לא בלתי אפשרי, לאתר את גרעין האמת באשר לגובה החוב. הקושי נובע אולי דווקא מרצונם של הצדדים לגונן זה על זה כלפי צדדים שלישיים - רצון אשר הביא לעירפול תמונת המצב האמיתית, ולעימות קשה לפתרון ביניהם. מכל מקום, התמונה האמיתית לא הובהרה ובמצב דברים זה יקשה להגיע למסקנות עובדתיות ברורות. בהליך זה נותר הנסתר רב על הנגלה, ויש להניח כי הצדדים הישירים לענין יודעים את האמת, אולם זו לא נגלתה במלואה לעיני בית המשפט. יש לקוות כי יגיעו להסדר ולהבנה ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט. לאור כל אלה, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד התשלום.חוזההסכם הלוואההלוואה