קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרשי שכר לשוטרים: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי ציבור - ה"ה בן-בסט וקלצ'בסקי; תב"ע מג/1004-3, מג/4082-3, מג/2372-2) התבררו תביעות של מספר רב של שוטרים (להלן - השוטרים) בעתירה לחייב את המדינה לשלם לכל אחד מהם הפרשי שכר כמגיע להם. תביעת השוטרים נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי, ומכאן הערעור לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור הן: א) לבית-הדין האזורי בתל-אביב הוגשו תביעות של 18שוטרים, תביעות אינדיבידואליות ולא תביעות קיבוציות או ייצוגיות. סמוך למועד הגשת תביעות אלה הוגשו לבית-הדין תביעות דומות של כחמשת אלפים שוטרים. המדינה הגישה בקשה לעיכוב הדיון באלפי התביעות והודיעה, כי "המדינה רואה שבתיק מג/1004- ...3תביעה ייצוגית ומתחייבת כי תוצאתו של פסק-דין סופי בתובענה הנ"ל תיושם על כלל השוטרים והסוהרים הזכאים". נציגי השוטרים התנגדו לדרך זו משום ש"שוטר אינו מוסמך לייצג שוטרים אחרים", שמא הדבר מנוגד לסעיף 93ב' לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - פקודת המשטרה). בעקבות זאת החליט השופט הראשי בבית-הדין האזורי לקיים את הדיון בשני תיקים בלבד, בציינו כי "סביר להניח שלמעשה מה שיוכרע לגבי התביעות מג/1004- 3ו-מג/2372- 3יחול על כל התובענות של השוטרים"; ב) ביום 22.1.1979נתקבלה על-ידי ועדת שרים לענייני שכר, שפעלה בסמכות הממשלה, החלטה בזו הלשון: "השכר במשטרת ישראל ובשירות בתי-הסוהר מחליטים: א. ועדת השרים לענייני שכר קובעת כי תישמר ההשוואה בין שכר השוטרים לבין השכר בצה"ל; ב. להקים ועדת מעקב, בהרכב נציג נציבות שירות המדינה, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר והנציגים אשר ייבחרו על-ידי שר הפנים, שמתפקידה יהיה לעקוב אחר השינויים אשר יחולו בשכר בצה"ל, ולקבוע כיצד להחילם על השכר במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר" (להלן - 'החלטת הממשלה'); ג) השוטרים ביססו את תביעתם על החלטת הממשלה ודרשו תשלום תוספת המכונה תוספת "רה-דירוג" החל מיום תשלום התוספת לחיילי הקבע בצה"ל (1.4.1981), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לחודש יוי 1981, ומחודש יוני 1981, בתוספת פיצויי הלנת שכר. כן תבעו השוטרים עדכון "תוספת פעילות" לתקופה שמ- 1.4.1980עד 31.3.1982, כפי שבוצע בצה"ל, כשהן צמודות למדד יוקר המחיה מיום תשלומן לחיילי הקבע בצה"ל ועד 4.1.1983וממועד זה בתוספת פיצויי הלנת שכר. תוספת הרה-דירוג שולמה לשוטרים מיום 1.5.1982על-פי החלטת ועדת המעקב. בישיבת הוועדה מיום 1.9.1982הוחלט על הפעלת הרה-דירוג במשטרה החל מיום 1.8.1982, אולם לאחר מגעים נוספים הגיעו שר האוצר ושר המשטרה לסיכום על החלת הרה-דירוג מיום 1.5.1982כאמור. עדכון תוספות הפעילות שולם לשוטרים מיום 1.4.1982לאחר מגעים בין אגף המשטרה במשרד הפנים לבין האוצר ובאישור הממונה על השכר. .3באי-כוח השוטרים טענו בבית-הדין האזורי כי: א) החלטת ועדת השרים לענייני שכר כוחה כהחלטת ממשלה והיא מחייבת את הרשות בבחינת הבטחה שיש לקיימה; ב) הבאת דבר החלטת הממשלה לידיעת השוטרים, בדרכים המקובלות והמוסמכות להודיע לשוטר על זכויותיו, מהווה התחייבות המעביד כלפי עובדיו בדבר תנאי שכרו, התחייבות שאין המעביד רשאי לסטות הימנה, והיא חלק מחוזה העבודה האישי של השוטרים; ג) לא הובא לידיעת השוטרים, כי זכויותיהם תלויות בהחלטת ועדת מעקב, שקמה לצורך ביצוע טכני של השוואת שכר השוטרים לשכר חיילי הקבע בצה"ל; ד) אי-מילוי אחר הוראות ההחלטה בדבר השוואת שכר השוטרים לשכר חיילי הקבע בצה"ל היא בגדר התנהגות שלא בתום לב כלפי השוטרים, ואל לה לרשות, שהיא גם מעבידתם של השוטרים, להיתלות בכך שאין באפשרותם של השוטרים לוודא ולבדוק קיומה של חובה זו שעה-שעה. .4המדינה סרבה לשלם את התוספות מהתאריכים שנתבעו ואלה נימוקיה: א) החלטת ועדת השרים לענייני שכר אינה מקנה לשוטרים זכויות. החלטת הממשלה אינה על-פי טיבה ומהותה אלא קביעת מדיניות ועקרונות, אין היא מסמך משפטי היוצר זכויות וחובות, ואין היא חלק מחוזה העבודה האישי של השוטרים; ב) בהחלטת הממשלה אין כוונה להשוות או להצמיד אוטומטית את שכר השוטרים לשכר משרתי הקבע, אלא לדון ביישום הטבות שכר של גוף אחד על משנהו במקרים שבהם יש הצדקה לעשות כן; ג) המנגנון של "ועדת המעקב" הוקם כדי לעקוב אחר שינויי השכר בצה"ל, ולהחליט בשאלת יישומם, דרך יישומם ותנאי יישומם במשטרה ובשב"ס. רק ועדת המעקב רשאית מכוח ההסכמה לקבוע את שכרם ושינוי שכרם של שוטרים. רק מכוח החלטות ועדת המעקב מתגבשת לתובעים זכות משפטית בת-מימוש - בהיקף, בתנאים ובתחולה כפי שקובעות ההחלטות. הודעות שנמסרו או דברים שנאמרו על-ידי שר הפנים, חשב המשטרה, ראש אגף כוח אדם וכיו"ב, אשר אינם מוסמכים לקבוע את שכר השוטרים, ניתנו ללא סמכות, אינם מחייבים ואינם בני אכיפה. על-פי הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים מורשים רק נציב שירות המדינה והממונה על השכר במשרד האוצר לחתום בשם המדינה על מסמכים הנוגעים לשכר ולתנאי עבודה של עובדים שעליהם חל חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-.1959 .5בית-הדין האורי דחה את תביעת השוטרים מטעמים אלה: א) החלטת ועדת השרים לענייני שכר מורכבת משני חלקים: החלק הראשון קובע עיקרון של השוואת שכר השוטרים לשכר המשרתים בצבא קבע; החלק השני מתייחס לביצוע, וקובע יצירת מנגנון כדי להוציא לפועל את ההחלטה. קיום חלקה השני של ההחלטה מוכיח, כי אין בחלקה הראשון כדי לקבוע זכויות, ואילו החלק השני מצביע על הענקת שיקול דעת רחב לוועדת המעקב בשאלות, אם ומתי להחיל את השינויים במשטרה; ב) זכות השוטרים לתוספת רה-דירוג ולתוספות פעילות נוצרה בחוזה העבודה האישי שלהם כאשר, על סמך החלטת ועדת המעקב, הודיע פיקוד המשטרה לשוטרים על השינוי בהודעת אכ"א או בהודעת ראש מינהל כוח אדם (מנכ"א) או בפקודה; ג) אין השוטרים זכאים לסעד המבוקש כיוון שזכות כל שוטר תלויה בהחלטת ועדת המעקב. לא היתה החלטה לתת לשוטרים את התוספות האמורות מן התאריך המבוקש. כמו כן אין תוקף להודעות אינפורמטיביות שנשלחו לשוטרים, במיוחד כשאין הן מבוססות על החלטת ועדת המעקב. הודעות המשטרה הקובעות זכויות לשוטרים הן הודעות ראש אכ"א והודעות של הכפוף לו, המנכ"א, ובחומר זה אין הודעה על מתן תוספת הרה-דירוג לפני 1.5.1982, או על עדכון תוספות הפעילות לפני .1.4.1982אם היו הבטחות של פיקוד המשטרה, הן ניתנו ללא סמכות וסתרו את החלטת ועדת השרים לענייני שכר; ד) בית-הדין האזורי מצא כי יש לאבחן את המחלוקת בתובענה דנן מפסק-הדין בעניין טרר ומאוטנר [1], משני טעמים: .1בפסק-הדין טרר ומאוטנר [1] נקבע, כי "קמה לתובעים זכות... מכוח החלטת ועדת המעקב, והודעות אכ"א לתובעים על החלטת ועדת המעקב. התובענה דנן שונה... כי אין בה החלטה של ועדת המעקב לשלם התוספות במועדים עדים שהתובעים רוצים. .2בפסק-דין טרר ומאוטנר [1], לא טענו, שבהודעת אכ"א חרג מי שפעל מסמכותו; ושההודעה נוגדת את החלטות ועדת המעקב, ואילו בתובענה דנן הועלתה הטענה על-ידי באת-כוח המדינה; ה) לא הוכח חוסר תום לב בהפעלת ועדת המעקב, וגם לא הוכח שהמדינה הפרה חובתה לנהוג בהגינות ובסבירות. אמנם פקידי משרד האוצר לא התנהגו בתום לב כשלא דיווחו למשטרה על מצב הרה-דירוג בצה"ל, אולם העדר דיווח לא היה הסיבה לדחיית הרה-דירוג במשטרה. "... ויש לציין שלא שמענו הסבר, כיצד עברו חודשים עד ש'בלשי אכ"א ומנכ"א' הצליחו ללמוד על השינויים בשכר משרתי הקבע בצה"ל". בסיכום, לא הוכח שהמדינה ביצעה את חוזה העבודה בינה לבין השוטרים שלא בתום לב". .6בערעור הסתמכו השוטרים על פסק-דין טרר ומאוטנר [1] וטענו כי: א) אין כל הבדל מהותי בין "הצמדה" ל"השוואה", ומונחים אלה משמשים זה בצד זה; ב) מקור זכותם של השוטרים בהחלטת הממשלה, כפי שנקבע בפסק-דין טרר ומאוטנר [1]. החלטה זו הינה זכות שטרם בשלה, והיא מבשילה מכוח הודעת אכ"א והודעות אחרות של פיקוד המשטרה; ג) תפקידה של ועדת המעקב הוגבל כמפורש, על-פי נוסח החלטת הממשלה, למעקב אחר שינויים אשר יחולו בצה"ל ויישומם, ואין היא רשאית לסטות מעקרון ההשוואה. שיקול דעת הוועדה מוגבל לאישור תוספות ייחודיות לה"ל, כשיש צורך להתאימן למערכת המשטרתית; ד) מי שהודיע לשוטרים על השוואת שכרם לשכר אנשי הקבע בצה"ל היה מוסמך לעשות כן ולא חרג בכך מהרשאתו. זאת ועוד, באת-כוח המדינה העלתה טענה זו רק בשלב הסיכומים, מבלי שהביאה לכר כל ראיה במהלך הדיון בתביעה. .7באת-כוח המדינה תמכה בפסק-הדין שבערעור, בעיקר מטעמיו, והדגישה, כי מכוח החלטת הממשלה - אין השוטרים זכאים לקבל אוטומטית כל תוספת המשתלמת בצה"ל, וזאת עד להחלטת ועדת המעקב. באת-כוח המדינה הסתמכה גם על הודעת נציב שירות המדינה מיום 16.2.1979, שעניינה שכר שוטרים וסוהרים לשנים 80-1978; לגרסתה - מאותה הודעה עולה, כי "ההצמדה" יפה רק לאותה תקופה, ומשלא הוארכה הודעת הנציבות - פגה "ההצמדה" מאליה. .8לאחר הדיון בערעור זה וטרם השלמת כתיבתו של פסק-הדין, ביקשו באי-כוח השוטרים להשלים את טיעוניהם בתשובה לטענה שהועלתה על-ידי באת-כוח המדינה בנושא המורשים לחתום בשמה בעניינים הנוגעים להעסקת השוטרים, על-פי חוק נכסי המדינה, תשי"א-.1951 הפרקליטים המלומדים הבהירו, כי רק במועד מאוחר יותר נודע להם, כי הרשאה לפי סעיף 6לחוק האמור ניתנה גם לראש אגף כוח אדם ולחשב המשטרה. על כן, לטענתם, הודעותיהם של אלה האחרונים לשוטרים, כי שכרם הושווה לשכר משרתי הקבע בצה"ל, הן הודעות מחייבות המקנות למערערים זכות, כי אכן שכרם יהא שווה. הרשאות אלה אף מערערות את בסיס האבחנה שעשה בית-הדין קמא בין פסק-הדין בעניין טרר ומאוטנר [1] לעניין דנן. באת-כוח המדינה השיבה, כי ההרשאות שניתנו לראש אגף כוח אדם ולחשב המשטרה ניתנו רק לצורך הסכמים קיבוציים שהמשטרה עורכת עם עובדים (ארעיים) המועסקים בבינוי. .9בית-הדין רואה לנכון להביע הערכתו לפרקליטי שני הצדדים על טענותיהם הממצות בכתב בבית-הרין האזורי, ולמשנתם הסדורה בטיעונם לפנינו. .Iiביום 24.2.1986קיבלנו את הערעור וניתן פסק-הדין (הבלתי-מנומק) שלהלן: "לבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי ציבור - ה"ה בן בסט וקלצ'בסקי; תב"ע מג/1004-3, מג/4082-3, מג/2372-3), הוגשו תביעות של 18שוטרים לתשלום תוספת 'רה-דירוג' ותוספות פעילות (תוספת מכתב ברלאי), החל מיום תשלום התוספת לחיילי הקבע בצה"ל. באת-כוח המדינה הודיעה, כי היא רואה בתביעה זו תביעה ייצוגית ומתחייבת, כי תוצאתו של פסק-דין סופי בתובענה תיושם על כלל השוטרים והסוהרים הזכאים. בית-הדין האזורי דחה את התביעות בקבעו, כי הזכות להצמדת שכר השוטרים לשכר משרתי הקבע בצה"ל לא קמה מכוח החלטת ועדת השרים לענייני שכר, אלא מכוח החלטת ועדת המעקב, שהוקמה על-פי החלטת הממשלה על מנת לעקוב אחר השינויים שיחולו בשכר בצה"ל ולקבוע, כיצד להחילם על השכר במשטרה. אשר על כן אבחן בית-הדין את התובענה דנן מפסק-הדין בעניין טרר ומאוטנר [1]. שם קמה לתובעים זכות לתשלום התוספת במועד המבוקש מכוח החלטת ועדת המעקב, בעוד שבתובענה זו קבעה הוועדה, כי התוספת שניתנה בצה"ל תשולם לשוטרים במועד מאוחר יותר. לנו נראה, כי לא היה מקום להבחנה כזאת. גם בעניין טרר ומאוטנר [1] נקבע, כי מקור הזכות, עילת התביעה, היא החלטת הממשלה; היא היוצרת את הזכות, ואצילת סמכויות לוועדת המעקב אין בה יותר מאשר 'הכוונת הגורמים המוסמכים לפעול'. (שם [1], בע' 43). זאת ועוד, בעניין טרר היתה המחלוקת - חלות ההחלטה על התובעים, בעו שכאמור - לפנינו המחלוקת היא על מועד התחולה. לכן השוני, היינו העובדה שבעניין טרר ומאוטנר [1] היתה החלטה של ועדת המעקב לשלם את התוספות במועדים שהתובעים רוצים, ובענייננו אין החלטה כזאת, אינו משמעותי ואינו מצדיק הבחנה כנ"ל. כשם שבעניין טרר ומאוטנר [1] נקבע, כאמור, שמקור הזכות הוא החלטת הממשלה - כך הדבר גם בנושא שלפנינו, ומכאן, שמכוח החלטת הממשלה תוקף הזכות מיום 1.4.1981, בעניין תוספת 'רה-דירוג'. מכאן, שדין הערעור להתקבל. התובעים יקבלו תוספת 'רה-דירוג' החל מיום תשלום התוספת לחיילי הקבע בצה"ל, דהיינו מיום 1.4.1981, ועד חודש אוגוסט 1982, המועד שבו החלה אותה תוספת להשתלם להם. כן יקבלו התובעים עדכון תוספות פעילות מ- 1.4.1980עד יום .1.4.1982כל אחד מן הסכומים ישא הפרשי הצמדה וריבית כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מהיום שבו היה צריך להשתלם ועד יום תשלומו בפועל. בנסיבות העניין אין אנו מחייבים את המדינה בתשלום פיצויי הלנה, וזאת מאחר והיתה בין הצדדים מחלוקת של ממש עד למתן פסק-דין זה. פסק-דין מלא, ובו התייחסות מלאה לשאלות שהועלו בדיון, יינתן במועד אחר, אם ימצא בית-הדין לנכון לעשות כן. המדינה תשלם לשוטרים הוצאותיהם בשתי הערכאות בסך 300ש"ח בצירוף מע"מ". .Iiiאחד מחברי המותב מבקש להדגיש היבט אחד בנוסף לכל האמור בחלק iiלעיל ובחלק ivשלהלן: בית-הדין האזורי עצמו קבע במפורש בפסק-הדין שבערעור, כי היחסים בין המדינה לבין השוטרים הם יחסי עובד-מעביד בכפוף להגבלות מפורשות בחוק, כגון זו שבסעיף 93ב לפקודת המשטרה. עם זאת חזרנו והדגשנו, כי חייבים לנהוג בהגינות, ,fairnessבביצוע חוזה עבודה ובעיקר חייבת הרשות בהגינות כלפי כל תושב וגם כלפי עובדיה (דב"ע מב/33-2, בע' 113). קל וחומר כאשר מדובר ביחסי עובד-מעביד, שבהם ניטלה מן העובדים זכות ההתארגנות. בכגון זה, חובת ההגינות המוטלת על המעביד, היינו המדינה, היא כפולה ומכופלת *. .Ivפסק-דין (נימוקים משלימים) .1על מהות היחסים בין המדינה לבין השוטרים עמד בית-דין זה בעניין טרר ומאוטנר [1] (בע' 42- סעיפים 14, 15): " .14לא חלקו על כך, ולא יכלו לחלוק על בך, שהיחסים בין המדינה לבין שוטר הם יחסי עובד-מעביד, בכפוף להגבלות מפורשות שנקבעו בחוק, כגון ההגבלה שבסעיף 93ב שבפקודת המשטרה. מהיותם של היחסים יחסי עובד-מעביד עולה, כי היחסים הם חוזיים. במסגרת אותם יחסים חוזיים יש מהמיוחד, ולענייננו - מהמיוחד לעניין קביעת תנאי עבודה. כבר נאמר בסעיף 11לעיל, ש'התארגנות' אסורה על שוטרים. מכאן שנחסמה הדרך לקביעת תנאי עבודה בדרך הסכם קיבוצי. נתון זה הוא אחד מהתנאים * ראה הערת העורך, בע' 339לעיל. הנכללים בחוזה העבודה שבין המדינה לבין השוטר, כי ברור שאיסור כאמור הוא בגדר ההוראות שנכללות בחוזה העבודה, כמוסכם. בענייננו לא טענו ל'חוזה אישי'. נותרת הדרך, שאותה יש לראות כחלק מהמוסכם בחוזה העבודה, שתנאי העבודה ייקבעו על-ידי המדינה כמעבידה - כמעבידה ולא כ'רשות שלטונית'. לפנינו, אפוא, המבנה הבא: היחסים הם יחסים חוזיים ובמסגרת אותם יחסים חוזיים מוסכם, שאחד הצדדים יקבע תנאי שכר ואשר יקבע - יהווה חלק מהחוזה. ברור שלקביעה כזאת צריך שיתקיים החיוני לפעולה חוזית. .15ומי הוא המוסמך לפעול פעוה חוזית זאת, בשם המדינה. התשובה באה מחוק יסוד: הממשלה (סעיפים 1, 29, 30ו-31; פסק-הדין בעניין ועד עובדי בתי-החולים הממשלתיים, דב"ע מג/1-4, [3], בע' 12)". .2מהו מקור זכותם של השוטרים ל"השוואה" או ל"הצמדה", ולענייננו - לשתי התוספות הספציפיות נשוא הדיון? א) מקור הזכות הראשוני הוא החלטת הממשלה. כך פסקנו בעניין טרר ומאוטנר [1] והוא הדין בענייננו. וכה נאמר בסעיף 16שם [1]: " 'מקור הזכות', 'עילת התביעה' במשמעות ,cause of actionהוא ב'החלטת הממשלה' מיום 22.1.1979; בהנחה שיש באותה החלטה מן הדרוש להקניית זכויות, ואכן על פניה - יש בה. אלא מאי? עולה שאלה, כיצד לסווג אותה 'זכות'. לשון אחר, היש לראותה כזכות 'בשלה' או כזכות שטרם בשלה והיא בגדר .inchoate rightעיון בנוסח החלטת הממשלה מלמד, כי אכן זכות שטרם בשלה קמה מהחלטת הממשלה, ולו היתה בבחינת סוף פסוק - לא היתה קמה עילה לתביעה" (שם [1], בע' 24); ב) במובאה האחרונה נאמר, כי "אכן על פניה" יש בה מן הדרוש להקניית זכויות. נוסיף, כי לא רק על פניה כך החבר. אף מטרת ההחלטה היתה ליצור שיוויון בין השכר בצה"ל לבין השכר במשטרה. על מטרת החלטת הממשלה למדים מלשונה: אמנם הדיבור "שכר" לא פורש באותה החלטה, אך ברור כי אין ליתן לו פירוש צר, הכולל את טבלת השכר בלבד, אלא את השכר על כל רכיביו ותוספותיו; שכר - להבדיל מזכויות נלוות כגון פנסיה, אשר תנאיה לגבי שוטרים מוסדרים בחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, ולגבי אנשי קבע בחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות), תשי"ד-1954; ג) אך לא רק לשונה של החלטת הממשלה מביאה למסקנה אליה הגענו. ההחלטה נשוא דיוננו באה, למעשה, בד בבד, או בסמוך, להחלטה להגיש לכנסת תיקון לפקודת המשטרה, אשר יאסור על התארגנות שוטרים; תיקון אשר התקבל בינתיים בכנסת (סעיף 93ב' לפקודת המשטרה - ס"ח 941, תשל"ט, ע' 137); ד) בעת הדיון בקריאה הראשונה של הצעת התיקון הנ"ל אמר שר המשטרה דאז, ד"ר בורג: "מתוך מגמה זו שלי להשיג מקסימום של הקבלה בין המשטרה לבין צה"ל השגנו השוואת השכר של השוטר לזה של משרתי הקבע בצה"ל. אני רוצה להוסיף, ואני חושב שזו הצעה חשובה, שוועדת השרים לענייני שכר אישרה את ההשוואה הזאת גט לעתיד, באופן ששכר השוטרים היום גבוה באופן משמעותי מהמקובל לגבי עובדי המשק הציבורי שאינם לובשים מדים" (דברי הכנסת, כרך 86, ע' 3403). יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, ח"כ שלמה הלל, ששימש בקדנציה קודמת כשר המשטרה, הוסיף ואמר: "לכן הגעתי בזמנו למסקנה אפשרית שלישית, למחשבה שהפתרון הטוב ביותר מבחינת תנאיהם ותנאי שכרם הוא להשוות את השוטרים לצבא הקבע... יש דמיון יותר גדול בין בעיות השוטרים לובשי המדים החייבים לחיות במסגרת של היררכיה ומשמעת ובין צבא הקבע, מאשר בין שוטרים ועובדים כלשהם בכל מערכת אחרת. הגענו למסקנה, שאנחנו יכולים וחייבים להבטיח את השוואת תנאיהם ושכרם של השוטרים לאלה של צבא קבע" (שם [11], בע' 3545); ה) הדברים נשנו בעת הקריאה השניה של הצעת התיקון האמורה לפקודה, ושוב מפיו של יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, ח"כ הלל: "ברגע שקבענו בצורה מפורשת ומחייבת השוואת תנאי השכר והתנאים הנלווים לשכר לאלה הקיימים בצה"ל לגבי אנשי צבא הקבע, לפי דעתי זו הקביעה העיקרית שמשמעותה היא כי אין מקום לניהול משא ומתן נפרד, משום שאנחנו עמדנו על עקרון ההצמדה". ובהמשך "אני אומר זאת במלוא האחריות גם לאנשי המשטרה. עניינם מובטח על-ידי ההצמדה המלאה שלגביה ניתנה התחייבות מפורשת מצד נציג הממשלה והיא מעוגנת בהחלטת הממשלה. זה מה שאני יכול למסור, ואני מניח שהממשלה תעמוד בזה" (שם [11], בע' 3871); ו) הלכה פסוקה היא, כי לכל הסכם על הצמדת שכר יש ליתן פירוש מצומצם. אלא מאי? "הפסיקה התייחסה ל'פירוש' הצמדות, אך אין להסיק ממנה, הכשר להתעלמות מהצמדה, עת ההתחייבות ברורה" (דב"ע מא/20- 4[4], בע' 353). לענייננו - נחליף את המלה 'הסכם' ב'החלטת ממשלה' ואת המלה 'הצמדה' ב'השוואה' ונגיע לתוצאה הנכונה; בדב"ע מא/20- 4[4] הנ"ל נאמר: "יכולים להטיל ספק בכך, אם טוב הדבר, מבחינת מנהל ציבורי, שהמדינה תתחייב לשלם תוספת שכר לעובדיה בשיעור של תוספת שישלם מאן דהוא לעובדיו, מבלי לשמור לעצמה מעמד בקביעת אותה תוספת... על שאלה זו לא לנו להשיב. העובדה היא שלכך התחייבו" (שם [4], ע' 353). אם תוספת ששילם "מאן דהוא" מחייבת את מי שהתחייב להצמידה - "תוספות" שהעניק אותו משלם, המדינה, על אחת כמה וכמה; ז) בית-הדין האזורי קבע, כי "דחינו את טענת באי-כוח התובעים שהחלטת הממשלה יצרה עילה לתביעת השוטרים לקבל העלאת שכר אוטומטית על סמך העלאות שכר בצה"ל" (סעיף 10לפסק-הדין) מן האמור לעיל עולה, כי סעה בית-הדין האזורי במסקנתו בצורתה הגורפת; החלטת הממשלה קבעה גם קבעה עילת תביעה, אף כי כ"זכות בלתי-בשלה"; ח) לטענת המדינה, כי מהודעת נציבות שירות המדינה עולה כי זכות השוטרים להצמדה פגה בתום שנת התקציב 1980(סעיף 7לחלק I), נשיב, כי משנקבע שמקור הזכות הוא הודעת הממשלה, יש לחפש את תחולתה באותה הודעה; אותה הודעה אינה קובעת כל תחולה, ומכאן - כי היא תקפה ומחייבת עד שתבוטל. כל עוד לא היה ביטול מפורש של ההודעה, תינתן התוספת כמתחייב. אין "הוראות ביצוע" של נציבות שירות המדינה יכולות לסתור או לסייג החלטת ממשלה, ומשכך הדבר - אין בהודעת הנציבות כדי לגרוע כהוא זה מהאמור בהחלטה. .3א) בית-הדין האזורי היה מודע לפסק-דינו של בית-דין זה בעניין טרר ומאוטנר [1] (שניתן ביום 10.9.1984, כשלושה חודשים טרם שניתן פסקדינו של בית-הדין האזורי, נשוא הערעור, אשר ניתן ביום 27.12.1984); ב) בית-הדין האזורי, בהתייחסו לאותו פסק-דין, אומר (בסעיף 8) "קשה לנו לראות את החלטת הממשלה כ'זכות שטרם בשלה' ולא ברור מה משמעות מושג זה", וזאת לאחר שהוא אומר "עד כאן אין לנו הסתייגויות מהנאמר בפסק-הדין" (בעניין טרר ומאוטנר [1]); ג) יש להזכיר לבית-הדין האזורי, שעליו לכבד ולמלא אחר פסיקת בית-הדין הרצי. דברים ברורים וחד-משמעיים נאמרו בנושא זה בדב"ע לו/64- 0[5] (בע' 465-466) בהסתמך על פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 14/63[6], בע' 1660). חובה זו אינה נובעת מסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, שהחליף את סעיף 33לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957; סעיף עליו אמר נשיאו לשעבר של בית-המשפט העליון, השופט לנדוי: "כשלעצמי אני באמת חושב את סעיף 33של חוק בתי-המשפט כולו למיותר" (מ' לנדוי [12]: "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט", משפטים, כרך א', ע' 292). עם זאת, מדבריו של השופט ויתקון נוכל לעמוד על המקור לחובה למלא אחר הלכה שיצאה בערכאה גבוהה יותר: "הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית-משפט גבוה ממנו... מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק" (ע"א 14/63[6] הנ"ל, בע' 1660): .4אשר למשמעות המושג "זכות בלתי-בשלה", נסתפק באמור בספרו של סלמונד [13]: "בכל מערכת משפטית מפותחת, יש זכויות וחובות אשר ללא ספק מוכרות על-ידי החוק, אד לא הגיעו עדיין לגדר זכות בשלה. כאלה הן תביעות שטרם הגיע זמנן, תביעות שלא ניתן לאכוף אותן בבית-המשפט בגלל העדר ראיה משפטית נחוצה (כגון: מסמך בכתב) וכדו'. העובדה שזמנה של התביעה טרם הגיע אינה מאיינת את הזכות, אלא הופכת אותה לזכות בלתי-בשלה" (,.th ed 12, salmond on jurisprudence234- . 233Pp[13]): .5א) וכיצד תבשיל הזכות, דהיינו כיצד תהפוך החלטת הממשלה לזכות בשלה? התשובה לכך מצויה באותה החלטה עצמה, אשר הטילה על ועדת המעקב לקבוע, כיצד להחיל את השינויים שבשכר משרתי הקבע בצה"ל על שכרם של השוטרים; ב) על כך שהיחסים בין השוטרים למדינה הינם יחסי עובד-מעביד עמדנו לעיר (סעיף 1לפסק-הדין). מן המושכלות הראשונים הוא, כי "יחסי עובד-מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המתחייב מתפקידו, ואת המעביד - בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד (''fursorge) וחובת ההגינות (''fairness). שני אלה הם אף מעבר לחובת "קיום בתום לב" שמסעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973" (דב"ע מב/74- 3[7], בע' 65-66; וראה גם דב"ע מד/7- 3[8], בע' 416). האמור יפה ליחסי עובד-מעביד בכלל, ועל אחת כמה וכמה לאותם יחסים שבהם נשללה מן העובדים, מכוח חוק, זכות ההתארגנות. על חובת ההגינות של מי שבידיו הכוח עמד בית-המשפט העליון בעניינים אחרים. כך, למשל, נאמר בעניין קוסוי [9]: "חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו" (ע"א 817/77; 818/79; 585/82[9], בע' 278). וגם בעניין שירותי תחבורה [10]: "הדין שונה, לדעתי, כאשר 'תום הלב' אינו מופיע בהקשר של העדפת זכותו של האחד על פני האחר, אלא בהקשר של התנהגות ראויה לביצועה של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות, שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם. זו חובה מקבילה המוטלת על שני בעלי החוזה" בג"צ 59/80[10], בע' 835). דברים אלה, שנאמרו על ידי בית-המשפט העליון, יפים לענייננו, בשינויים המחויבים; ג) אחת מאושיות היסוד של ההגינות, או תום הלב, היא חובת גילוי העובדות החשובות לצד שכנגד לצורך מימוש זכויותיו. לענייננו משהוענקו תוספות שכר בצה"ל, היה על המדינה, המשלמת את שכרם של אנשי הקבע בצה"ל, להביא עובדה זו לידיעת ועדת המעקב ולידיעת השוטרים, וזאת לאור החלטתה לשמור על השוואת השכר בין אותם שני סקטורים. .6השאלה האחרונה הדורשת התייחסות היא - תחום סמכותה של ועדת המעקב מכוח החלטת הממשלה, וחובתו של בעל הכוח לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי אלה התלויים בהפעלת אותו כוח. א) משנקבע עקרון ההשוואה - פירושו, כי ההשוואה תחייב ממועד תחולת התוספת בצה"ל, ולא ממועד מאוחר יותר. כל תוצאה אחרת מבטלת את החלטת הממשלה, על-פיה "תישמר ההשוואה בין שכר השוטרים לבין השכר בצה"ל"; ב) על ועדת המעקב, שעה שהיא קובעת, כיצד להחיל תוספות שניתנו לאנשי צבא הקבע, לשקול שיקולים רלבנטיים ואותם בלבד; ג) הנימוקים אותם העלתה ועדת המעקב היו תקציביים; זאת אנו למדים מ"דף הסבר" בענייני שכר ליום 14.2.1983בחתימת ניצב ברלאי, ראש אגף כוח אדם במשטרה, ואשר דבריו לא נסתרו. בעניין הרה-דירוג נכתב: "למרות הדרישות נדחה הטיפול בנושא ולא אישרה הפעלת הרה- דירוג במשטרת ישראל עד לחודש ספטמבר 1982, שאז אושרה להפעלה החל מיום 1.8.1982בלבד. אי-ההפעלה נומקה בטענה של חוסר תקציב". ובעניין עדכון תוספות הפעילות נאמר: "כבר בוועדה המשרדית לשכר השוטרים והסוהרים מיום 24.10.1982הועלתה דרישה מפורשת לשלם לשוטרים ולסוהרים את השכר המגיע להם בגין אי-עדכון תוספות הפעילות, ותשובת ראש אגף המשטרה היתה 'התשלומים הרטרואקטיביים בנושא זה מסתכמים בכ- 80מיליון שקל, ובזמנו לא נמצאו המקורות התקציביים למימון ההוצאה' "; ד) שיקולים תקציביים הם שיקולים כבדי משקל, אך אינם רלבנטיים כלל ועיקר לענייננו. משהחליטה הממשלה על עקרון ההשוואה, היה עליה לתקצב את תוספות השכר לשוטרים, כשם שהיא מתקצבת את תוספות השכר לאנשי צבא הקבע, ובשעה שהקובעים את שכר אנשי הקבע בצה"ל מחליטים על מתן תוספת, עליהם לדעת, כי עלות אותה תוספת תסתכם לא רק בסיכום המתימטי לגבי משרתי הקבע בצה"ל, אלא גם לגבי השוטרים והסוהרים. טענת המדינה, על-פיה שולמה מלכתחילה תוספת הרה-דירוג בצה"ל "ללא אישור", לא תוכל לעמוד, מכמה טעמים: הראשון - אין היא יפה כלל לעדכון תוספות הפעילות; השני - משלא הפסיקה הממשלה את תשלום תוספת הרה-דירוג, ואישרה אותה בדיעבד - תופס ומחייב האישור אף לגבי השוטרים, וממועד התחולה לגבי אנשי צבא הקבע; ה) ומכאן לטענתה של המדינה, כי אין ועדת המעקב חייבת להעניק לשוטרים את כל תוספות השכר המוענקות לאנשי צבא הקבע. לשונה של החלטת הממשלה ברורה וחד-משמעית. סמכותה של הוועדה לעקוב אחר השינויים בשכרם של אנשי הקבע בצה"ל ולקבוע "כיצד להחילם". "כיצד להחיל" נאמר, ולא - אם להחילם וממתי להחילם. דהיינו - יש להחילם בשינויים ענייניים המתחייבים, אך אין לוועדה שיקול דעת, מעבר לאמור בפסקה זו, להחליט אילו תוספות תוחלנה ואילו לא, וממתי תוחל כל תוספת. מכאן, כי אם תמצא הוועדה כי שינוי בשכר אנשי צה"ל רלבנטי למשטרה תחילו על השוטרים. בבוא הוועדה להחליט, כיצד להחיל את התוספות שניתנו לאנשי צבא הקבע, עליה לפעול, כפי שפורט לעיל, בתום לב, ומתוך שיקולים רלבנטיים. במלים אחרות - אין הוועדה מוסמכת להחליט החלטות אשר יאיינו את החלטת הממשלה, מכוחה הוקמה. על הוועדה לשקול, אם תוספת מסוימת המכוונת לסקטור מוגדר של אנשי צבא הקבע מתאימה לסקטור מקביל במשטרה ומהו אותו סקטור. שעה שמדובר בתוספת "כלל צהלית" - דרך המלך היא הענקת אותה תוספת אף לשוטרים, אלא אם יימצאו שיקולים רלבנטיים שלא להחילה על אנשי המשטרה. אין לראות בוועדה "חותמת גומי", שכן עליה לשקול כל נושא לגופו, אך זאת בתחום סמכותה, כפי שנחתם על-ידי הממשלה בהחלטתה, ותוך נאמנות לעיקרון שנקבע בה. אשר לעדכון תוספות הפעילות - ספק אם היה בכלל צורך בהחלטת ועדת המעקב (ראה עדות מרקוביץ). אך אף אם היה צורך באישור - צריך היה לתיתו משיקולים רלבנטיים, ולא כך נעשה. אשר לתוספת הרה-דירוג - משהחליטה הוועדה כי עקרון השוויון שנקבע על-ידי הממשלה מחייב תשלומה לשוטרים, היה עליה להחילה ממועד החלתה בצה"ל. .7לאור כל האמור לא מצאנו להתייחס ליתר טענות הצדדים ואשר אין בהן כדי לשנות מהתוצאה. .8מכל הטעמים דלעיל פסקנו ביום 24.19.86כפי שפסקנו. משטרההפרשי שכרשוטר