התנגדות לביצוע צ'ק סחיר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לביצוע צ'ק סחיר: עניינה של תביעה זו התנגדות לביצועם של מספר שיקים שנמשכו ע"י הנתבע לפקודת חברות בניהולו של אדם בשם רפי לוי אשר עסק בהלוואות חוץ בנקאיות. השיקים סוחרו ע"י רפי לוי לתובעת לצורך ביצוע נכיון וחוללו באי פרעון. לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: מוסכמות א. התובעת עוסקת במתן שירותי נכיון שיקים ואשראי. ב. הנתבע התקשר בעיסקת אשראי ע"י משיכת שיקים ושיקים נגדיים מול רפי לוי ו/או ויק פרייס אנד אורורה בע"מ ו/או עולם ביג אבן בע"מ (ההדגשה שלי - ש.ד.). ג. לתובעת סוחרו שיקים משוכים ע"י הנתבע מהעיסקה דלעיל ע"י ויק פרייס אנד אורורה בע"מ ו/או רפי לוי ו/או עולם ביג אבן בע"מ. הפלוגתאות צומצמו ע"י הצדדים לפלוגתא אחת בלבד, והיא: האם חל סעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על העיסקה ועל האוחזים. האם לאור זאת על המבקש לשלם עוד כספים? ואם כן, כמה? בתצהירו נ1/ טען הנתבע כי התקשר עם רפי לוי בשלוש עיסקאות הלוואה אשר התבצעו בצורה דומה לזו הנוהגת בעיסקת נכיון שטרות. דהיינו, הנתבע משך לפקודת אחת החברות שבבעלות רפי לוי מספר שיקים למועדי פרעון עתידיים וכנגד השיקים הללו קיבל מרפי לוי שיק מיידי על סכום נמוך משמעותית. הנתבע פרט בתצהירו את סכומי השיקים שהוחלפו ומועדיהם וכן צרף קבלות המאשרות את מסירת השיקים על ידו ומועד משיכתם. מאחר והוסכם על דעת שני הצדדים כי העסקאות הנ"ל הינן עסקאות אשראי (מוסכמה (ב) ברשימת המוסכמות), וכיוון שהנתבע לא נחקר כלל על מועדי העסקאות, סכומי ההלוואות ויתר הפרטים שציין בסוגיה זו בתצהירו (כשם שלא נחקר באשר לשעורי הריבית הנטענים ואופן חישובה), ובהעדר ראיה לסתור, לא נותר לי אלא לקבוע כי השיקים שבמחלוקת, ביחד עם שיקים נוספים שחלקם נפרעו, ואחרים שסוחרו לצדי ג' נוספים, נמסרו בתמורה להלוואות שניתנו לנתבע ע"י רפי לוי והחברות שבניהולו כאשר סכום השיקים משקף את הקרן בצירוף ריבית בשעור של כ300%- בשנה ואף יותר מכך בהתחשב בעובדה שחלק מן השיקים שנמשכו ע"י רפי לוי חוללו. מעבר לדרוש אציין כי גם לגופו של עניין עיסקה של נכיון שטרות מהווה מבחינה מהותית עיסקת הלוואה בה צד א' מלווה לצד ב' סכום מסוים והחזרתה של ההלוואה נעשית בשיקים מעותדים שסכומם גבוה מסכום ההלוואה כאשר ההפרש הינו הריבית בה מחויב הלווה. נכון אמנם כי הטענה לפיה השיק שבנספח ד' לתצהיר הנתבע מאוחר לשיקים האמורים לפרוע את ההלוואה כפי שפורטו בנספח ה' הינה טענה שיתכן והיה מקום לדון בה אילו טרח ב"כ התובעת לחקור את הנתבע בנקודה זו ואלמלא ההסכמות שפורטו על ידי לעיל. סעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג1993- (להלן: "החוק") קובע כדלקמן: "הגנה נגד אוחז בשטר. נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצאה לפועל לביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק זה כאילו היה המלווה, אלא אם כן הוכיח האוחז בשטר כי הוא אוחז בו בתום לב ובעד תמורה, וכי הוא לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור". דהיינו, זכויותיה של התובעת להפרע על פי השטרות שבהם היא אוחזת כפופה לקיום הוראות החוק באשר לשעור הריבית המירבית אלא אם כן יעלה בידה להוכיח כי היא אוחזת בשטרות בתום לב ובעד תמורה ובעת שקיבלה את השטרות לא ידעה על מקורם. אולם, בטרם אדון בשאלת תום לבה של התובעת מוטל עלי לבחון את ההשלכות של דרישת הכתב על מערכת העסקאות נשוא הדיון שבפני. סעיף 2 לחוק קובע: "עריכת חוזה בכתב. חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב". בהמשך מפרט סעיף 3 את הפרטים אותם יש לכלול בחוזה ההלוואה. מן האמור לעיל עולה כי דרישת הכתב כפי שנקבעה בחוק לא מולאה בעיסקה שבין הנתבע לרפי לוי ונשאלת השאלה מה ההשלכות של מחדל זה על היחסים בין עושה השטר אשר זכאי להגנת החוק לבין צד ג' האוחז בשטר עליו הוטלו החובות המפורטים בסעיף 11 הנ"ל. טוען ב"כ התובעת כי אי קיומה של דרישת הכתב מסירה את הגנת החוק מהנתבע מאחר ואין עסקינן בחוזה הלוואה על פיו ואילו סעיף 11 דן בלווה שחתם על שטר בקשר לחוזה הלוואה. לעומתו גורס ב"כ הנתבע כי הקבלות נ1/(ב) ו- נ1/(ה) בצירוף השיקים שהוחלפו בין הצדדים די בהם כדי לענות על דרישת הכתב. להשקפתי לא ניתן לעקוף את דרישת הכתב תוך הסתמכות על המסמכים הללו וגם האמור בע.א. 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פד"י ל(1) 800, אין בו כדי לשמש אסמכתא לעניננו מאחר ופסה"ד הנ"ל דן בסעיף 8 לחוק המקרקעין אשר אינו מפרט את תוכנו של המסמך המהווה את החוזה ומטעם זה החיל בית המשפט על הוראות סעיף 8 את דיני החוזים הכלליים כמו לדוגמא בע.א. 579/83 הרי זוננשטיין ואח' נ' אחים גבסו בע"מ קבלני בנין ואח', פד"י מב(2) 278 בו נקבע ע"י כב' השופטת בן פורת (עמ' 285, מול האותיות ד-ו): "המבחן שנקבע בפסיקה (ראה ע"א 158/77 [6] הנ"ל) להבחנה בין זכרון-דברים לבין חוזה הינו כפול. ראשית בחינת כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם כבר בשלב החתימה על זכרון הדברים. שנית קיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים החיוניים של העיסקה ביניהם. משום כך אף משקבע בית המשפט, שהיה בדעת הצדדים לקשור קשר חוזי מחייב, בכך לא סגי, כל זמן שפרט מהותי וחיוני לעיסקה לא סוכם ביניהם בשלב זכרון הדברים הסכמה לדון ולהסכים בעתיד אין בה כדי לצאת ידי חובת המסוימות הנדרשת ליצירת חוזה מחייב... אמנם נכון הוא שהלכת הפסיקה קובעת, כי הן לצורך גיבוש זכרון-דברים לכדי חוזה מחייב והן לצורך דרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין ניתן להשלים פרטים חסרים על פי פנייה לחוק או לנוהג... אך הלכה זו סוייגה בסייג חשוב, דהיינו, כל אימת שהצדדים קבעו או התכוונו לדון ולקבוע תנאים, הסוטים מההסדר החקיקתי או מהנוהג, ואותם תנאים לא מצאו ביטויים בזכרון הדברים או במסמך בכתב, מקום בו הוא דרוש אין להשלים תנאים כאמור על ידי פנייה לחוק או לנוהג. ראה ע.א. 235/75 [9] ע.א. 285/75 [10] ע.א. 252/78 [5], ע.א. 825/79 [8], ע.א. 436/82 [11]". בעניננו, כאמור, אין החוק מסתפק בדרישת כתב אלא מונה בסעיף 3 את הפרטים אותם יכלול החוזה ואין חולק כי אף פרט מאותם פרטים אינו מצוי במסמכים שהוצגו ע"י הנתבע ואשר עליהם הוא מבקש להשתית את טיעונו. גם פסק הדין בע.א. 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא ואח', פד"י נ(1) 185 בו נקבע כי בהסתמך על העקרון הקבוע בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- שלפיו במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב, יש בכוחו, במקרים מתאימים לשלול את דרישת הכתב לשכלול התחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין וכי עיקרון תום הלב הוא המקור הנורמטיבי ליישוב המתח שבין דרישת הכתב לבין שיקול הדעת של בית המשפט (עמ' 197-198) אין בו כדי להועיל לנתבע מאחר ובאותו ענין הושלם ביצועה של העיסקה באופן שהבהיר את כל ההסכמות שבין הצדדים והוצגו מסמכים אשר מהם ניתן היה לדלות פרטים מהותיים ביחס לעיסקה למרות שהפרטים לקו בחסר. בעניננו מפנה הנתבע לקבלות המעידות על משיכת שיקים לזכות החברות אשר הסבו את השיקים לתובעת, אולם אין בהן כדי ללמד ולו ברמז על תניותיה הבסיסיות של העיסקה. יתר על כן, סעיף 15 לחוק המסייג תחולתם של סעיפי חוק שונים קובע: "(א) הוראות סעיפים 2, 3, ו7- לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק". דהיינו, העובדה שהמחוקק הקפיד להגדיר ולצמצם את המקרים בהם ניתן לוותר על הסכם בכתב כמפורט בסעיפים 2 ו3- מלמדת על החשיבות שיוחסה לדרישה זו ועל הצורך ליישמה בצורה דווקנית וקפדנית. אולם, למרות האמור לעיל, אין אני סבורה שיש בכך כדי להשליך על היחסים שבין התובעת לנתבע. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות נועד למנוע תופעה של ריבית נשך הנגבית בהלוואות חוץ בנקאיות אשר המסגרת המשפטית שהיתה קיימת עובר לחקיקתו לא מצאה לה תשובה (ראה הצעת חוק 2172 עמ' 115, 22 מרס 1993). במסגרת חקיקה זו, שהינה חקיקה צרכנית ביסודה אשר מטרתה להגן על הלווה-הצרכן, מפני מצב בו המלווה ינצל לרעה את מצוקתו הכלכלית הרחיב המחוקק את מעגל ה"ספקים" באופן אשר ימנע עקיפת הוראות החוק ע"י סיחור שטרות, שניתנו לפרעון החוב שמקורו בריבית נשך, לצד ג'. כפי שנאמר בדברי ההסבר לסעיף 11 הנ"ל: "לעיתים חותם הלווה בעת מתן ההלוואה על שטרות כסכומי התשלומים לפרעון ההלוואה והנפרע על פי השטר הוא אדם אחר מן המלווה, או שהשטר מוסב לאחר מכן לטובת צד שלישי מוצע לקבוע בחוק שאם הוכיח הלווה שמקור השטר בעיסקה להלוואה שהחוק המוצע חל עליה, יהיה נטל ההוכחה על האוחז בשטר כי הוא אוחז בו כשורה וכי הוא לא ידע שמקור השטר בעיסקה מעין זו. אם לא הרים האוחז בשטר את נטל ההוכחה יהיה השטר כפוף להוראות החוק המגינות על הלווה". לנוכח לשונו של סעיף 11 ומטרתו, המסקנה המתבקשת היא כי סעיף זה נועד להגביל את סחרותו של שטר אשר נעשה ע"י הלווה לפרעון החוב ולהסיר את החיץ שבין המלווה לבין האוחז צד ג' אלא אם כן יעלה בידי האוחז להוכיח כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד תמורה וכי לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור. גישה זו תואמת את התפתחות הפסיקה בנושא המסמכים הסחירים כפי שמצאה את ביטויה בע.א. 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פד"י מח(4) 495, בדברי כב' הנשיא מ. שמגר (בעמ' 518): "... המציאות העסקית בארץ מלמדת על ירידת קרנו של עקרון הסחרות השטרי... אין בארץ 'שיק צרכני' היינו: שיק אשר ברירת המחדל בו היא העדר עבירות. לעומת זאת שיטות משפט אחרות הכירו בחיוניותו הרבה של כלי זה. הכרה בחיוניות הכלי של שטר בלתי עביר מגלמת השתחררות ממוסכמות שנושנו, כדוגמת מתן משקל מוגזם לחשיבות הסחרות השטרית. הדגשנו בפסק דיננו, כי דגם העובדות הטיפולוגי הוא משיכת שיק לפקודת הנפרע והסבתו לצורך גביה... דומה, אפוא כי פרשנותו של חברי איננה מעניקה משקל ראוי לצורך בהגמשת עקרון הסחרות ובהכרה בשיק כאמצעי תשלום. אגב, אפשר ומן הראוי לבחון מחדש את חשיבות המשקל של מעמד הסחרות המהותית (הטהירות) במשפטנו בסיטואציות צרכניות וכרגיל הנסב, יהא בנק והמושך יהא צרכן. במדינות ארצות-הברית בוטלה הטהירות בשיקים צרכניים. תחילה בהיסוס... ולבסוף בכל השיטות בארצות הברית (ה- (FTC Rule. כלל 433.2 (a) ל- Federal Trade Comission Rule מבטל את מעמד האחיזה כשורה כלפי מושך-צרכן". גם המלומד שלום לרנר בספרו דיני שטרות (עמ' 153-154) דן בסוגיה של ביטול הסחרות ב"שיקים צרכניים" ואומר: "החקיקה המודרנית בארצות הברית ובארצות אחרות, ביטלה את מעמדו של אוחז כשורה לגבי שטרות צרכניים ששימשו לרכישת נכס לשימוש אישי או ביתי. עוד קודם לכן פיתחה הפסיקה האמריקאית תאוריה שהביאה לתוצאה דומה. תיאוריה זו קרויה “Close connection" theory, ועל פיה כאשר קיימים יחסים מסחריים קרובים ביותר בין נפרע-ספק לבין נסב המממן את פעילותו העסקית, לא ייחשב האחרון לאוחז כשורה, ולא יתגבר על טענות שיש למושך ביחס לטיבו של הממכר". המחבר מתייחס גם לפסק דין ציטיאט באספקלריה הצרכנית ולהשקפתו בהעדר חקיקה צרכנית מאמץ הנשיא שמגר פרשנות רחבה להגבלות שונות על הסחרות, דוגמת הכיתוב "למוטב בלבד" כאשר המגמה היא לשלול את העבירות של המסמך ולא רק את טהירותו. להבדיל מענין ציטיאט בעניננו הביע המחוקק באופן מפורש בסעיף 11 לחוק את כוונתו ליצור קטגוריה של "שטרות צרכניים" ושלל מהאוחז את ההגנות מהן נהנה על פי פקודת השטרות והפסיקה כנגד טענותיו של המושך מכח היותו "אוחז כשורה", ובכך הסיר למעשה את החיץ שבין עושה השטר לאוחז גם אם הינו "אוחז כשורה" ועשה אותם ל"צדדים קרובים" על כל המשתמע מכך כפי שבואר ע"י כב' הנשיא ברק בד.נ.א. 258/98 צמח ויקטור נ' רחל שלשבסקי תקדין עליון כרך 98(4): "מסקנתו של בית המשפט משקפת את הדין הקיים. אכן, בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על פי שטר, עומדת להם גם כנגד חבות על פי חוזה. על כן רשאי היה עושה שטר להעלות כנגד הנפרע את הטענה כי הסכום בו הוא חייב על פי עסקת היסוד נמוך מסכום השטר. טענה זו - שאינה טובה כלפי אוחז כשורה - טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז 'סתם'. אמת, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עסקת היסוד". כן ראה ספרו של השופט דוד בר אופיר הוצאה לפועל, הליכים והלכות (מהדורה רביעית) עמ' 144: "הוראה המשיקה לדיני השטרות נקבעה בסעיף 11 לחוק, והיא קובעת הגנה נגד אוחז בשטר שנחתם על ידי הלווה בקשר לחוזה הלוואה: זכויות האוחז בשטר תהיינה כפופות להוראות החוק כאילו הוא עצמו היה המלווה; ועליו (על האוחז) מוטל הנטל להוכיח כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד תמורה, והוא לא ידע שמקור השטר הוא בחוזה הלוואה. לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לא עומדת כל חזקה לטובתו של האוחז, ועליו להוכיח את כל הנתונים העובדתיים המבססים את תום ליבו, את התמורה שנתן ואת העדר ידיעתו בדבר מקורו של השטר העומד לביצוע". לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי בהסתמך על סעיף 11 לחוק נכנס האוחז - בעניננו התובעת בנעליו של המלווה אלא אם כן יעלה בידה להרים את הנטל כמפורט בסיפא של הסעיף. ועל כן, נשאלת השאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח כי היא אוחזת בשטר בתום לב ובעד תמורה ולא ידעה כי מקור השטר בחוזה הלוואה כאמור. באשר לשני התנאים הראשונים, סבורני כי עלה בידי מנהל התובעת להוכיח שהשיקים סוחרו לו במהלך העסקים הרגיל שבינו לבין החברות הנפרעות לצורך ביצוע עיסקה של נכיון שטרות. השיקים היו תקינים על פניהם וסוחרו לו בטרם חלף המועד הנקוב בהם כמועד פרעונם. להוכחת תנאים אלה הציגה התובעת חשבוניות ודפי בנק המעידים על מועד סיחור השיקים והפקדתם בבנק. כן אמינה עלי גרסתו של מנהל התובעת כי עיסקה זו היתה אחת מני רבות שנקשרו בינו לבין רפי לוי - כמנהלן של חברות שונות, ועל כן אילו עמדה לדיון בפני תביעה רגילה לביצוע שטר היתה מסקנתי כי התובעת הינה "אוחזת כשורה", אולם בכל הנוגע לתנאי הנוסף שהוא הקובע לעניננו, כשלה התובעת ולא עלה בידה להוכיח כי לא ידעה את מקורם של השיקים. מר רנתיסי מסר גרסה מעורפלת באשר לעיסוקו של אותו רפי לוי וחברותיו. לגרסתו, לחברת ביג פרייס היה משרד גדול שישבו בו גם עורכי דין והם עסקו בטיפול משפטי: "עוה"ד היו מטפלים להם בתביעות האלה והיו משלמים לו בשיקים" (עמ' 11). אלא שהשיקים שנמסרו לתובעת לנכיון היו לפקודת חברות אשר אין בין שמן לבין משרד עורכי דין ולא כלום. יתרה מכך, העד אישר כי הכיר את רפי לוי מספר שנים עובר לארועים נשוא התביעה והלה נהג להביא לתובעת שיקים לנכיון (בין בעצמו ובין באמצעות עובדיו), ועל פי בקשתו הוצאו קבלות על שמה של חברה זו או אחרת (עמ' 11-12), אולם למרות הקשר העסקי אשר כלל עסקאות במאות אלפי שקלים, אין העד יכול לומר מה היה עיסוקה של חברה זו או אחרת (עמ' 13) ואי ידיעה זו אינה מעוררת אמון רב, בעיקר לנוכח דברי העד לפיהם התובעת נוהגת להתקשר לבנקים לשם קבלת אינפורמציה ביחס ללקוחותיה (עמ' 16): "ת.: לפעמים אנחנו מתקשרים לבנק לבקש אינפורמציה על החשבון, דרך הבנק שלי. גם הנסיון. ש.: בנושא הספציפי של רפי לפני שביצעת אתו עסקאות מלכתחילה, לפני ארוע התיק הזה מה בדקת בקשר אליו? ת.: בדקתי השיקים. הוא מביא לנכיון שיקים של לקוחות. ש.: את השיקים של הלקוחות אתה לא מסוגל לבדוק. ת.: אני לא מכיר אותם. אי אפשר לקחת אינפורמציה. ש.: איזה אינפורמציה לקחת על רפי לוי לפני שהתחלת לעבוד אתו? ת.: לא לקחתי אינפורמציה. אני בודק את השיקים. אנחנו בודקים את השיקים מהצורה שלהם, מי החברות, אם החברה ותיקה, מתקשרים לבנק. לוקחים אינפורמציה על השיק. יש כל מיני שיטות כמו בנק איך שהוא בודק לקוח". עוד הסתבר בהמשך כי רפי לוי היה מוכר למנהל התובעת עוד בטרם עבר למשרדיו ברמת גן ובאותה עת עסק ב"מסחר בסחורות" כהגדרתו, אולם באשר לעיסוקו ה"חדש" אין העד יודע מאומה מלבד הטענה לפיה עסק בטיפול משפטי שטיבו לא הובהר די הצורך ולא הוכח. יתרה מכך, אם כגרסת העד טיפל המשרד בנפגעי בנקים האם לא שאל עצמו מה מקורם של עשרות השיקים שהוזרמו לצורך נכיון על ידי החברות הנ"ל? להשקפתי, מנהל התובעת ידע היטב שמדובר בחברות שעיסוקן מתן הלוואות בשוק האפור כיוון שהתובעת מכירה את לקוחותיה וגם מר רנתיסי אישר כי רוב הסוחרים אשר נוהגים לבצע אצלו נכיון שטרות מוסרים עובדות הנוגעות לעיסוקם (עמ' 18), ונראה כי השיקים נשוא הדיון התקבלו ללא בדיקה והרהור כיוון שמנהל התובעת לא ידע על קיומו של החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ועל סעיף 11. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי בהסתמך על סעיף 11 לחוק זכויותיה של התובעת להפרע על פי השטרות נגזרת מזכותו של רפי לוי (או החברות שבניהולו) ומכיוון שהלה לא פעל על פי הוראת החוק באשר לדרישת הכתב, אילו ביקש לאכוף ביצועו של ההסכם, היתה תביעתו נדחית, ודין זה חל גם על התובעת. יתרה מכך, בתצהירו פרט הנתבע את שעור הריבית בה חויב בסדרת העיסקאות שבינו לבין רפי לוי וריבית זו עולה עשרות מונים על הריבית המירבית על פי החוק. הנתבע לא נחקר על האמור בתצהירו ונספח ו' המפרט את שעורי הריבית של בנק ישראל הוגש ללא התנגדות. מאידך גיסא התובעת לא הציגה תחשיב נגדי ולא הביאה כל ראיה להוכחת שעור הריבית בה חויבו ההלוואות להשקפתה. בנסיבות אלה אין אני יכולה להתייחס לטיעונו הסתמי של ב"כ התובעת בסיכומיו לפיו תחשיב הנתבע אינו נכון. אשר על כן דין התביעה להדחות גם מטעם זה, מאחר והשיקים שבמחלוקת מגלמים תשלום של ריבית העולה על המותר בחוק. לסיכום - לאור הנימוקים אשר פורטו על ידי, החלטתי לדחות את התביעה לביצועם של השיקים שבמחלוקת. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.שיקיםביצוע שטר