קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלוקת לגבי גובה משכורת אחרונה לעניין פיצויי פיטורים. .Iההליך .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ליפס - אב-בית-הדין; ה"ה זילברמן והרשקוביץ - נציגי ציבור; תב"ע מד/1644-3) אשר חייב את המערער לשלם למשיב פיצויי פיטורים. .2העובדות הצריכות לעניין הן: א) המשיב (להלן - העובד) הועסק על-ידי המערער (להלן - המעביד) כמלטש יהלומים, וזאת משנת 1958ועד שנת 1983; ב) מרבית עובדי המעביד היו מבוטחים בקרן פנסיה במבטחים; ג) לבקשת העובד, הוא לא בוטח במבטחים, והמעביד שילם לידו סכום כסף מדי חודש בחודשו "במקום תנאים סוציאליים"; ד) העובד חתם פעמיים, פעם ביום 2.2.1982ופעם שניה ביום 24.1.1984, על "כתב הודאה וסילוק" על גבי טופס מודפס סטנדרטי. בכל אחד מאותם טפסים נאמר, כי קיבל כל המגיע לו, לרבות דמי פיצויי פיטורים, וכי אי לו ולא תהיינה לו כל תביעות נגד המעביד בגין פיצויי הפיטורים. בשני הטפסים לא מולא כל סכום כסף במקום המיועד לרישום הסכום ששולם לכיסוי חוב פיצויי פיטורים; ה) בענף היהלומים קיים הסכם קיבוצי כללי המחייב הפרשות למבטחים, וכן קובע את שיעורי פיצויי הפיטורים. .3המחלוקת העובדתית בין הצדדים התמקדה בשלוש סוגיות: א) המשכורת האחרונה: גרסת העובד - 2480שקלים (ישנים) ליום וגרסת המעביד 800, 20שקלים (ישנים) לחודש עבור 26ימי עבודה; ב) מהות תשלום בסך של 627, 64שקלים (ישנים), אותם קיבל העובד מהמעביד במרוצת שנת .1982 גרסת המעביד היא שזהו סכום לסילוק פיצויי פיטורים עד לאותה תקופה, בעוד גרסת העובד היא, כי מדובר בהחזר הלוואה אותה נתן למעבידו; ג) נסיבות החתימה על כתב הודאה וסילוק. גרסת המעביד היא, כי החתימה נעשתה כדין, תוך מודעות העובד לזכויותיו וללא אילוץ, בעוד גרסת העובד היא, כי חתם על הטפסים "בלנקו", מבלי שהיה בהם תאריך וסכום כל שהוא, ולא היה בכוונתו לוותר על פיצויי פיטורים. .4העובד טען, כי הסכומים שקיבל לידיו במקום תנאים סוציאלים, לא באו במקום פיצויי פיטורים, בעוד המעביד טען, כי יצא ידי חובת תשלום פיצויי פיטורים בתשלומים לידיו של העובד. .5בית-הדין האזורי, בפסק-דינו, העדיף את גרסת העובד, בייחוד בגלל עקביותה ונוכח סתירות מהותיות שמצא בגרסת המעביד. א) בסוגיות העובדתיות קבע בית-הדין: .1גובה השכר - 2480שקלים (ישנים) ליום. .2התשלום ששולם לעובד במרוצת שנת 1982היה החזר הלוואה שניתנה למעביד על-ידי העובד; ב) בסוגיה המשפטית קבע בית-הדין האזורי - אין בתשלומים במרוצת העבודה לשמש "פיצויי פיטורים", הצריכים להשתלם עם גמר העבודה; ג) כתבי ההודאה והסילוק נחתמו, מאחר שהעובד קיבל מדי חודש תשלום מהמעביד במקום תשלום למבטחים ואין בהם כדי לחסמו בתביעתו. .6המעביד בערעורו טען, כי אין כל מניעה מכוח החוק לשלם את פיצויי הפיטורים לעובד מדי חודש בחודשו; בגזירה שווה לסעיף 14לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים) - מקום שהתשלום אינו ממלא אחר דרישת הסעיף, באים התשלומים "על חשבון פיצויי פיטורים" ולא "במקום פיצויי פיטורים". לגרסתו, משלא היה חולק כי התשלומים ששולמו לעובד במרוצת עבודתו כפיצויי פיטורים היה בהם כדי לכסות את תשלום פיצויי הפיטורים - אין לחייבו "בתשלום כפל". כן טען, שלא הוכח אילוץ בחתימה על כתבי ההודאה והסילוק. לחלופין טען, כי טעה בית-הדין בקבעו את משכורת העובד בסכום שננקב על-ידו ולא סמך על תלושי השכר; לגרסתו - מדיניותו השיפוטית של בית-הדין חייבת להיות כזו שלא תיתן הכשר לתשלומים שלא בא זכרם ברישומים. .7העובד תמך בפסק-הדין שבערעור. לגרסתו - לא הוכח כי התשלום בגין "תנאים סוציאליים" היה על חשבון פיצויי פיטורים; לכל היותר היה, לגרסתו, על חשבון תגמולים. פסק-דין .1א) הטענה הראשונה של המעביד היא, כי "שילם" את פיצויי הפיטורים, בכך שביצע מדי חודש בחודשו תשלום לעובד בסכום המכסה את פיצויי הפיטורים; ב) כבר נפסק, כי "הזכות לפיצויי פיטורים, כ'זכות מוקנית' שיש עימה 'עילה', אינה קמה אלא עם האירועים המחייבים בתשלום הפיצויים" (דב"ע לד/8- 3[1], בע' 193), ובהמשך: "תהא מטרת פיצויי הפיטורים אשר תהא, ברור שאין פיצויי הפיטורים באים להבטיח הכנסה נוספת לעובד בעת עבודתו אצל אותו מעביד. החוק מביא אמנם בחשבון גם אפשרות כזאת שכר הכולל פיצויי פיטורים - אך קובע הוא, במקביל, סייגים שאחד מהם אומר, כי 'אין הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים' (סעיף 28לחוק פיצויי יטורים, תשכ"ג-1963)" (דב"ע לד/8- 3[1], בע' 193); ג) טוען המעביד - את סעיף 28לחוק פיצויי פיטורים יש לפרש כך שהוא בא למנוע מצב, שבו העובד יקבל בפועל פחות מפיצויי הפיטורים, אך אין הוא בא ליצור מצב, שבו יקבל העובד כפל תשלום. משברור שהסכום ששולם לעובד במרוצת עבודתו ושיוחד לפיצויי פיטורים עולה על סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד - אין לחייב את המעביד בתשלומים פעם נוספת. בעניין זה מבקש המעביד ללמוד גזירה שווה מהוראת סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים; ד) טענה זו אין בה ממש וזאת מכמה טעמים. הטעם הראשון - הסכם המתיר הכללת פיצויי פיטורים בשכר ייתכן רק מקום "שאין הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים". במקרה דנא - חל הסכם קיבוצי כללי על הצדדים המסדיר את נושא פיצויי הפיטורים, וזאת מכוח צו ההרחבה (סעיף 2(ה) לחלק I). הטעם השני והוא בתשובה לטענת ההיקש לסעיף 14לחוק פיצויי פיטורים - תשלומים על חשבון פיצויי פיטורים, מכוח הפסיקה המתייחסת לסעיף 14לחוק, הם תשלומים לקרן חיצונית ממנה מקבל העובד את התשלום בסיום עבודתו, ולא במהלכה (דב"ע מב/133- 3[2], בע' 329); ה) לטענתו של המעביד, כי התוצאה מביאה לכך שמוטל עליו תשלום כפל וחבות כפולה בגין פיצויי הפיטורים, נשיב, כי ייתכן ואכן כך הדבר אלא מאי - מעביד הפועל שלא בהתאם להוראות החוק וההסכם הקיבוצי נוטל על עצמו סיכון זה. לגבי הסכם קיבוצי נאמר "ההסכם הקיבוצי הוא בעל מעמד בכורה ביחסי העבודה, ושומר כספו ועניינו ירחק מכל דבר שיש בו שמץ של פגיעה בו או חתירה תחתיו" (ע"א 378/80[3], בע' 189; תב"ע (ב"ש) לג/68- 3[4], בע' כח; אושר בדב"ע לד/40- 3[5], בע' 411). האמור לגבי הסכם קיבוצי יפה, כמובן, אף לחוק מגן. נוסיף, כי לגבי מרבית עובדיו, כלפיהם נהג המעביד כמצוות ההסכם הקיבוצי (סעיף 2(ב) לחלק I) אין הוא צפוי לתשלום כפל. .2טענתו השניה של המעביד מתייחסת לכשרות כתב הודאה וסילוק. א) מספר תשובות לטענה הראשונה - כבר נפסק, כי "סעיף 29לחוק פיצויי פיטורים מכשיר 'פשרה' ו'הודאת סילוק' בגין פיצויי פיטורים, אך ברור שבאותו סעיף מדובר ב'פשרה' וב'הודאת סילוק' לעניין פיצויי פיטורים במשמעות החוק? היינו בפיצויים עקב סיים יחסי עובד-מעביד, בנסיבות המחייבות בתשלום פיצויים" (דב"ע לד/8- 3[1]), בע' 193); ב) התשובה השניה - דין הוא כי מתוך כתב הוויתור "צריך לעלות כי העובד היה מודע שמגיע לו סכום גדול מזה שהתפשר עליו, או שהיו תביעות לכאן ולכאן והצדדים הגיעו לפשרה" (דב"ע לו/11-3, יעקב משיח נ. סולל בונה בע"מ, לא פורסם), במקרה שלפנינו - אחד מכתבי הוויתור נחתם טרם סיומם של יחסי עובד-מעביד, ובשני כתבי הוויתור לא מולא כל סכום כסף המיועד לציון הסכום ששולם במקום פיצויי פיטורים; ג) משלא נטען כלל, שעם סיום יחסי עובד-מעביד "התפשרו" הצדדים על-ידי תשלום סכום כסף על-ידי המעביד לעובד לסילוק תשלום פיצויי הפיטורים -אין כל נפקות לכתב הוויתור. .3הטענה השלישית, והחלופית, של המעביד היא, כי בית-הדין טעה שעה שקבע את "המשכורת האחרונה" לפי גרסת העובד ולא לפי גרסת המעביד שהתבססה על תלושי שכר. א) לטענה זאת נשיב, כי מדובר בקביעה עובדתית, שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בה, שעה שיש לה תשתית עובדתית. עיון בחומר הראיות ובממצאי בית-הדין האזורי מראה, כי היה לבית-הדין יסוד איתן שלא לקבל את גרסת המעביד בסוגיה זו, כפי שלא קיבלה בסוגיות אחרות שבמחלוקת; ב) בטענה, כי "מדיניות שיפוטית" מחייבת פסיקה שונה - אין ממש. ראשית אם חטא המעביד בדיווחיו, ויצא נשכר בכך שלא העביר בגי העובד את מלוא ניכויי מס ההכנסה והתשלום בגין הביטוח הלאומי - אין כל סיבה שנאפשר לו לצאת נשכר שנית בסוגיית חישוב פיצויי הפיטורים (דב"ע לח/73- 3[6], בע' 402-403). שנית - אם בטענתו מכוון המעביד לכך, שבית-הדין נותן הכשר לחוזה "בלתי-חוקי", הרי לא נותר לנו אלא להביא דבריו של בית-דין זה במקרה דומה: "טוענת המערערת, שכאשר בא המשיב ותובע, מכוח החוזה, שכר החורג מן הסכום הנקוב בחוזה, הרי שהוא מורה מיניה וביה שהחוזה בלתי-חוקי, אך עם זאת רוצה הוא להיבנות ממנו. מעצם טענתו משתמע, איפוא, כאילו הוא עצמו והצד השני התכוונו לרמות את מס ההכנסה, וכידוע: '... . .'nemo auditur etcאין צורך לומר שהסכמה להערים על שלטונות המס לא הוכחה כלל. אך לו גם נניח לרגע שאמנם כך הדבר, היוצא מכך הוא, שהמערערת היתה מעוניינת להפחית את הוצאותיה על-ידי אי-גילום השכר ברוטו המתקבל מהשכר נטו המוסכם, ואילו המשיב היה במצב שמעבידו לא ניכה במקור את המס שחייב היה לנכותו מהשכר, ובגמר יחסי עובד-מעביד ביניהם, תהא זו חובתו של המשיב העומד עתה פנים אל פנים עם שלטונות המס - להשלים את החסר. האם שכל כך 'יושתק' העובד בבואו לתבוע מן המעביד את השכר האמיתי שהוסכם עליו? וגם אם תרצה לומר שהחוזה נגוע ב'אי חוקיות', על המשתמע מכך, גם אז נותרת העובדה, שהשכר הנתבע הוא בבחינת שכר ראוי - שהוכח, עבור עבודה שבוצעה" (דב"ע לו/114- 3[7], בע' 193). ובמקום אחר: "אולם גם אם ננקוט גישה שונה, דהיינו - כי אכן יש לראות בהסדר התשלומים שנעשה משום הסדר בלתי-חוקי וכך יש להתייחס גם למתן האישורים הכוזבים, תוך כדי קיום החוזה, לצורך הגשה לרשויות משרד החינוך, הרי מן הדין הוא לסווגם בפגמים שאינם יורדים לשורש העסקה כולה - אלא טפלים או נלווים לביצוע ההסכם. פגם כזה אין בו כדי למנוע מן העובד לממש את זכותו לפיצויי פיטורים" (דב"ע לח/73- 3[6], בע' 402; וראה בסוגיה זאת אף את מאמרו של ד"ר מילר [8], "חוזה עבודה בלתי-חוקי - מה דינו?", משפטים, כרך ט', ע' 200). .4סוף דבר - דין הערעור להידחות. המערער (המעביד) ישלם למשיב (העובד) הוצאותיו בסך של 300ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום תוך 30יום - ישא הפרשי הצמדה וריבית כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מהיום ועד יום התשלום בפועל.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםמשכורת