קצבת תלויים בגין התקף לב בעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת תלויים בגין התקף לב בעבודה: סגן-הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי גוטמן דן יחיד; תב"ע מד/59-0) אשר קבע, שהמשיבה זכאית לקצבת תלויים בגין מות בעלה, (להלן - המנוח), ביום 2.9.1982, כתוצאה מפגיעה בעבודה. .2העובדות, כפי שנקבעו על-ידי השופט המלומד הן, כי - "המנוח היה בעל מסעדה כשנה וחצי לפני פטירתו. עבודת המנוח היתה הכנת הארוחות והגשתן. עבודות כגון קבלת מצרכים המגיעים למסעדה ואחסונם במחסן המסעדה, כמפורט להלן, נעשתה בדרך כלל, בידי פועל, שכירו של המנוח, ועל-ידי בתו של המנוח. ביום 20.8.1982הפסיקה בתו של המנוח לעזור לאביה במסעדה. ביום 1.9.1982, עזב הפועל את עבודתו במסעדה מוקדם מהרגיל למרות בקשתו של המנוח כי יישאר בעבודה כדי לאחסן את המצרכים. המנוח נשאר באותו יום לבדו במסעדה ועסק במשך שעות הערב בעבודת אחסון המצרכים במחסני המצרכים שאחסן המנוח כללו, בין השאר, פחי זיתים, פחי מלפפונים, שקי אורז בני 25ק"ג, שקי סוכר בני 50ק"ג ושקי קמח. לשם האחסון היה על המנוח לשאת את המצרכים הנ"ל למרחק של 8מטרים ולאחר מכן לעלות בסולם כשהוא נושא את המצרכים בגובה 2מטר. המנוח שב לביתו בערך בחצות הלילה כשהוא חש עייף וכאבים בחזהו, שהקשו עליו להרדם. למחרת, ביום 2.9.1982, יצא המנוח מביתו לכיוון המסעדה בערך בשעה 07.00כשהיה עליו להשלים את מלאכת האחסון. לאחר רדתו מהאוטובוס, כשהחל ללכת לכיוון המסעדה התמוטט המנוח על המדרכה, נלקח באמבולנס לבית-החולים ביקור חולים שם נקבע מותו". .3בית-הדין מינה את פרופסור להמן כמומחה-יועץ רפואי, ושאל אותו את השאלות המקובלות לעניין סיווגו של המנוח כסיכון אישי או נייטרלי ולעניין השפעתם היחסית (על בוא האוטם הפטאלי) של המאמץ בעבודה מזה, ושל מצב בריאותו של המנוח מזה. .4מחוות-דעתו של פרופסור להמן עולה, כי המנוח היה בבחינת סיכון אישי גבוה ביותר: חלה בהסתיידות העורקים הכליליים; לקה לפחות פעמיים באוטם שריר הלב בעבר ובהתקפים מרובים של תעוקת הלב ולכן - "ברור היה שהעבודה שעסק בה באותו היום, היתה אסורה עליו, ממילא". תשובתיו של המומחה הרפואי לשאלות שנשאל, היו: ".4א. המאמץ בעבודה, כאמור בסעיף 3להחלטת כבוד השופט, שעה שחש המנוח ברע ב-1.9.1982, החל בו תהליך אוטם מאיים, שגרם למותו ב- .2.9.1982 .4ב. היו קיימים במנוח נתונים קליניים מוכחים המראים על סיכון אישי במיוחד שהיה המנוח, כפי שתואר לעיל. .4ד. אין ספק שהאירועים שקרו ב- 1.9.1982עלו בעצמתם על פעילויות בחיי יום יום שאינן קשורות בעבודה, אולם יש להוסיף שלדעתי מאמץ גופני בעצמה פחותה, היה יכול גם לגרום לאוטם. .4ה. התובע לא היה צריך לעסוק בעבודה גופנית בכלל, והמשך עבודתו לאחר 1.9.1982למרות שלא חש בטוב, יכול היה לגרום להחמרה פתאומית של מצבו. .4ו. השפעת האירוע בעבודה על הופעת המחלה היתה פחותה בהרבה מאשר השפעת המחלה הקודמת". .5בהתייחסו לחוות-דעת הנ"ל כשלמות, קבע השופט המלומד "כי עבודתו של המנוח ביום 1.9.1982והמשך עבודתו באותו יום 'נעשו באיסור'... (וכי) האוטם בו לקה המנוח הושפע השפעה מכרעת ממצב בריאותו הקודם, אך מותו בא לאחר שהמשיך לעבוד בהיותו בתהליך של 'אוטם מאיים' (דבר ש) יכול היה 'לגרום להחמרה פתאומית של מצבו'". .6במרכז הודעת הערעור עמדה השאלה, "האם ארעה למנוח תאונת עבודה", ועוד נאמר בה, שאם אמנם ייקבע כך, אזי אין המוסד חולק על כך שהתאונה גרמה למותו של המנוח ונתמלאו דרישות סעיף 75לחוק. .7בטיעונו בעל-פה הצביע בא-כוח המוסד על סעיף 6של פסק-הדין נשוא הערעור בציינו, כי די באמור שם כדי לקבל את הערעור. וכך נאמר בסעיף 6הנ"ל: "אילולא נפטר המנוח והמדובר היה בקביעת קשר סיבתי לעניין דמי פגיעה בעבודה הרי לא היה מנוס מדחיית התביעה על סמך חוות-דעתו של המומחה". .8תשובתו של בא-כוח המשיבה היתה, שהאמור בסעיף 6אינו אלא אמרת אגב. מחוות-הדעת הרפואית כשלמות - וכך התייחס אליה בית-הדין קמא - עולה בבירור, שבוא האוטם בנסיבות שבא היה בבחינת תאונת עבודה. המנוח עסק במלאכה שהיתה מעבר לכוחותיו, המאמץ גרם להחמרה פתאומית במצבו, התפתח "אוטם מאיים" והמנוח לא חדל לעבוד בשל כך. לחלופין: יש להפנות למומחה הרפואי שאלה אחת נוספת, לעניין "העיתוי", כדי לוודא שבוא האוטם הפטלי במועד שבא מעיד על קשר סיבתי מכריע בין המאמץ בעבודה לבין התאונה (האוטם) שגרמה למותו של המנוח. .9בטרם נפנה לדון בערעור ייאמר, כי אין לדעת למה התכוון השופט המלומד באומרו את אשר אמר בסעיף 6שבפסק-דינו. ואין להבין מדוע אוטם-לא-פטאלי לא היה נחשב בעיניו כפגיעה בעבודה. יש להתייחס לסעיף 6הנ"ל כאל אמרת אגב מיותרת. .10בערעור שלפנינו מתעוררת פעם נוספת השאלה, האם "אמירתו-קביעתו" של מומחה-יועץ רפואי, כי "השפעת האירוע בעבודה על הופעת המחלה היתה פחותה בהרבה מאשר השפעת המחלה הקודמת" חורצת את הדין ואין אחריה ולא כלום. .11על מנת להשיב תשובה הולמת לשאלה הנ"ל, נקח כנקודת מוצא את מה שאמר בית-דין זה בדב"ע מא/135- 0[1] (בע' 145, אותיות ג'-ד'): "... הערכת עצמה של התרגשות בהשוואה עם המתרחש בחיי יום-יום היא מסמכותו ומתפקידו של בית-הדין ולא של הרופא, להבדיל מהערכת השפעתה של ההתרגשות, על תוצאותיה הרפואיות, שהיא שאלה מתחום הרפואה" (ההדגשה לא במקור). אמת נכון: אשר לרפואה לרופא, ואשר למשפט לשופט. וכדי להשלים את המובאה יש להוסיף כי - הערכת השפעתה של התרגשות, על תוצאותיה המשפטיות, היא שאלה שמתחום המשפט. עוד בראשית דרכו אמר בית-דין זה כי: '...תיחום שדה המשפטן משדה הרופא.... (ב) קביעת הקשר הסיבתי בין העבודה והפגיעה (הוא נושא) מורכב... בשל השוני שבין גישת המשפטן ובין גישת הרופא לשאלת הסיבתיות. סיבתיות רפואית וסיבתיות משפטית לא מן ההכרח שתהיה להן נקודת מפגש" (דב"ע לא/17- 0[2], בע' 179, אות ה') (ההדגשה לא במקור). בהמשך הובאו, כ"דוגמה יפה לאבחנה זאת", דברי השופט ברנשטיין, זקן השופטים של מדינת אריזונה: "ניקח אדם בן חמישים שכל חייו הלך על פי התהום. הוא הלך סמוך לשוליים אך שמר על צעדיו. בא אדם הדוחף אותו דחיפה קלה, אך דחיפה שיש בה כדי להוציאו משיווי המשקל ולהפילו לתהום. ייתכן שהדחיפה לא היתה מספיק חזקה כדי לגרום לכך שאדם אחר יאבד את שיווי משקלו. סיבתיות רפואית היתה מודדת את כוח הדחיפה וקובעת שהסיבה העיקרית לנפילה היתה בכך שאותו אדם היה קרוב מדי לפי התהום. לסיבתיות משפטית מספיק להראות שלולא הדחיפה יכול היה אותו אדם להמשיך ללכת לפחות צעד אחד נוסף" שם [2], בע' 180). ( donald tatman v. Provincial homes[10] .12השאלה, אם יראו תאונה על רקע תחלואתי ("שלא כתוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין") כתאונת עבודה, היא שאלה מעורבת של משפט ורפואה, ולפתרונה יזדקק בית-הדין לחוות-דעתו של איש הרפואה, אולם "בית-הדין אינו חייב לאמץ את חוות-הדעת" (דב"ע מב/154- 0[3], בע' 27, סעיף 8) ואף כי "טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים", אין היא אלא אחת הראיות במשפט. "הפוסק הוא בית-הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן" (דב"ע לו/8- 0[4], בע' 383, סעיף 7) (ההדגשה לא במקור). דברים דומים נאמרו, בצורה חדה יותר, בדב"ע לג/84- 0[5]: "... החוק הטיל על בית-הדין, ולא על מומחים מקצועיים, לדון ולפסוק בתביעות, ואין בית-הדין רשאי להעביר סמכות זאת ונטל זה על מומחים" (שם [5], בע' 9, סעיף 2) (ההדגשה לא במקור). לשון אחר: התפקיד להחליט מוטל על בית-הדין ואל לו "להתפרק" ממנו (ע"א 16/68 [6], בע' 166). .13על המשקל שראוי לייחס לחוות-הדעת הרפואית נאמר בדב"ע מג/169- 0(בעניין מיכל תמר ואח'; לא פורסם): "בבוא המשפטן, השופט, לכוון את מאזני הצדק לקראת ההכרעה הנכונה בסוגיה משפטית-רפואית, צריך שיישמע קולו של הרופא ותישמע עצתו, אך אין זאת אומרת שחייב השופט לשמוע בקולו של זה ולעשות כעצתו". ודוק: לשמוע את קולו (ועצתו) אבל לא בהכרח בקולו (ובעצתו). הדברים נכונים מקל וחומר כשהבעיה המשפטית-רפואית נסבה על אוטם שריר הלב, שכן - "כאשר רופא נשאל על גורמים ודרך התהוותה של התופעה הפתולוגית ששמה אוטם שריר הלב, יראה הרופא את הגורם העיקרי אם לא הבלעדי במה שקרוי "מחלה יסודית", מן ההיבט האטיולוגי או "רקע בריאותי". עבורו אוטם שריר הלב הינו שלב אחד, מיני אחרים, בתהליך תחלואתי נמשך" (דב"ע שם/109-0, בעניין זליג זולטק; לא פורסם). .14אפשר להביא כדברי סיכום את שנאמר בדב"ע מ/127- 0(בעניין חגי ירדנה; לא פורסם): "... יועץ-מומחה רפואי, כתוארו כן הוא - יועץ ותו לא; יועץ לבית-הדין בעניין שבתחום מומחיותו, המחווה את דעתו המקצועית-רפואית בסוגיה משפטית, על סמך מסכת עובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין. קבע המומחה את אשר קבע בחוות-דעתו 'חוזר הכדור למגרשו של המשפטן'. בהיות חוות-הדעת מונחת לפני בית-הדין, עליו להעזר בה, לנתחה ולפרשה לאור מבחנים ועקרונות כמתחייב מהוראות החוק". .15ואף זאת: חוות-דעתו של רופא בעניין הסיבתיות אינה חוות-דעת בשאלה מדעית שלפניה מרכין המשפטן את ראשו - כגון כשהמדובר בתורת קבוצות הדם (ע"א 316/68[7]), או במקרים מסוימים בבדיקת סיווג רקמות (ע"א 548/78[8]). במסגרת הוראות סעיף 39סיפה, המשפטן הוא המחליט, כשהסיבתיות המשפטית היא נר לרגליו. .16ובחזרה לענייננו: המנוח לקה במחלה קורונרית וקרדיאלית קשה. כדי לעמוד על כך די לעיין בסיכום המחלה של בית-חולים "הדסה", בו סוכמו שני אשפוזים סמוכים, האחד של שבעה ימים (11.3.1981-17.3.1981) והשני של 13יום (24.3.1981-5.4.1981). הוא חזר לעבודתו הרגילה ותפקד ללא תקלה במשך שנה וחצי. עזרו לידו: בתו, אשתו ופועל. צירוף מקרים הביא לכך, שהוא נאלץ לבצע לבדו במשך שעות מרובות עבודה קשה ומאומצת שמעולם לא עשה, ותוך כדי כך חש במיחושים. הוא חזר הביתה סמוך לחצות עייף, חיוור וכמעט שלא ישן כל אותו לילה. לדעת המומחה הרפואי העבודה בה עסק המנוח באותן שעות היתה אסורה עליו בהחלט. גם עבודה קלה יותר היתה מסוכנת עבורו. הופעת הכאבים בעת העבודה המאומצת פורשה על-ידי פרופסור להמן כתחילתו של אוטם מאיים שהמשיך "לעשות את דרכו" עד ל"התפתחותו" המושלמת הסופית. .17אין תימה, שבעיני הרופא תרם המאמץ בעבודה הרבה פחות לבוא המוות מאשר מצבו הבריאותי הרעוע בלאו הכי של המנוח. אין תימה, אך אין גם רבותא, שכן השאלה עליה יש להשיב - במסגרת סעיף 39סיפה, היא שאלה משפטית: האם "הוכח" או שלא "הוכח" וכו'... בדב"ע לח/1- 0(בעניין אלקה לסק; לא פורסם) התעוררה אותה שאלה בנסיבות דומות וגם שם טען המוסד, שבית-הדין קמא פסק בניגוד לחוות-דעתו של יועץ-מומחה רפואי. אמר בית-הדין: "אם מנתקים מכלל חוות-הדעת, את הפסוק 'אולם השפעת האירועים על מותו היתה פחותה בהרבה מאשר השפעת מצב בריאותו של המנוח קודם למותו', לית מאן דפליג שימצאו באותו פסוק את הדרוש ליישום סעיף 39סיפה לחוק הביטוח הלאומי וכי המוסד יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (דב"ע לא/66- 0[9], בע' 55, סעיף 11, מול האות ב'), דא עקא שאין לסמוך על פסוק אחד, התלוש מהקשרו. מכלל חוות-הדעת עולה, שהמנוח היווה סיכון אישי מובהק, שהיה צפוי כי יקרה לו, בכל עת, אשר ארע בסוף דרכו: 'התפתחות תהליך כלילי טרשתי' (קרי: 'אוטם מסיבי' הגורם ל'מוות חשמלי הפרעת קצב, כגון טכיקרדיה חדרית'), כתוצאה של 'מחלה כלילית טרשתית'. ואכן 'קרדיולוגים ברחבי העולם חוזרים ומדגישים שמוות פתאומי קורה לעתים .out of the blueנשאלת השאלה: אם כזה היה מצבו של המנוח, וחייו היו תלויים לו מנגד, מה השפעה, אם בכלל, ניתן עוד לייחס לעבודתו? למרות זאת, קבע ד"ר קלרמן, שאם ייקבע שאירועי יום המקרה 'היוו דחק אמוציונאלי... בלתי-רגיל, אזי השפעתם היתה רבה יותר על מותו מאשר עבודתו היום-יומית'. לעבודתו היום-יומית, לא היתה, איפוא - חרף מצבו המסוכן של המנוח - השפעה של ממש, אם בכלל, על מותו. מכאן שאילו היתה עבודתו של המנוח, ביום פטירתו, עבודה יום-יומית רגילה, כי אז ניתן היה לומר שהשפעת העבודה על המוות היתה מועטה או אפסית, וכי נגזר היה על המנוח למות באותו יום מוות פתאומי out of the blue". .18בענייננו ניתן לומר, שאילו עסק המנוח (ביום 1.9.1982) ב"עבודה יום- יומית רגילה", כי אז הוכח ש"השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה, וכו'" והרי לא כאלה פני הדברים: העבודה ביום 1.9.1982רחוקה היתה מלהיות לפי השגרה היום-יומית. זאת ועוד: מחומר הראיות למדים, שהמנוח עבד בעבודתו הרגילה ללא תקלה כשנה וחצי אחרי האשפוזים, עד נקלע - פעם אחת ויחידה - לסיטואציה שכמותה לא היתה, והתאמץ התאמצות רבה. אליבא דפרופסור להמן: "מאמץ גופני בעצמה פחותה היה יכול גם לגרום לאוטם", כלומר למוות (ראה גליון חדר המיון נ/4: "נמצא ברחוב ללא רוח חיים"); וכן "המנוח לא היה צריך לעסוק בעבודה גופנית בכלל,...". .19מדברי פרופסור להמן יכול להשתמע, שחייו של המנוח היו תלויים לו מנגד יום-יום, שעה-שעה, ואין תימה שלדעתו "השפעת העבודה... היתה פחותה הרבה". אך אין ב"אני המאמין" הרפואי הנ"ל כדי להסיט את הבירור מן האפיק האמיתי: האפיק המשפטי. על הבדלי הגישות לעניין הסיבתיות נזכור את המשל של השופט ברנשטיין אודות האדם "שכל חייו הלך על פי התהום" (ראה סעיף 11לעיל). על כן צדק בית-הדין קמא בהתייחסו אל חוות-הדעת הרפואית כאל מכלול, כ"שלמות", מה גם שהמכלול האמור אינו אלא חלק ממכלול גדול ורחב יותר: כלל הראיות שהובאו במהלך המשפט. ועל סמך כלל הראיות אין לומר כי הוכח, שהשפעת העבודה ביום 1.9.1982היתה פחותה הרבה מהשפעת מצבו של המנוח על בוא האוטם הפטאלי במועד שבא. המוסד ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 250שקלים חדשים בצירוף מע"מ.קצבת תלוייםהתקף לב / אוטם שריר הלב