רשלנות רפואית בניתוח אסתטי (אלקטיבי)

התובע טען כי הנזק שנגרם לו מקורו ברשלנות הרופא בעת הניתוח אם עקב הידוק יתר של הטבעת הפנימית דרכה עוברים כלי הדם וצינור הזרע, ואם כתוצאה מהפרדה גסה ובלתי זהירה של כלי הדם בעת הניתוח, אשר גרמה לפקקת ורידים. ##להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית בניתוח אסתטי אלקטיבי:## 1. התובע יליד 1949 סבל מנפיחות במפשעה השמאלית. ד"ר פוסניק המועסק כרופא מומחה בכירורגיה כללית במרפאה מקצועית של קופ"ח בנתניה איבחן את בעייתו של התובע כבקע מפשעתי שמאלי וביצע בו (בתאריך 31.5.93) ניתוח אלקטיבי בבי"ח "לניאדו" במסגרת אשפוז יום. כיממה לאחר שחרורו שב התובע לחדר מיון כשהוא מתלונן על נפיחות וכאבים במפשעה ובאשך וחום. בדו"ח חדר מיון מצויינת המטומה באזור המפשעה והאשך השמאלי ללא חום מקומי וכן גרוי צפקי. המלצות הרופא כללו מנוחה לשבוע, שתיה מרובה ובמקרה החמרה לחזור למיון. לאחר יומיים פנה התובע למר"מ (קופ"ח) עקב כאבים באזור. הבדיקה העלתה כי התובע סובל מחום, נפיחות באזור, המטומה שטחית - פצע ניתוחי ללא סימני דלקת. התובע הופנה למעקב הכירורג במרפאה וקיבל מרשם לאנטיביוטיקה. לאחר 4 ימים נוספים פנה התובע שוב למרפאה המקצועית ונבדק ע"י ד"ר פוסניק אשר איבחן דלקת. לאחר שבוע נוסף הגיע שוב לטיפול אצל ד"ר פוסניק אשר רשם "נפיחות באשך שמאל... אין צורך לטיפול". (נספח ג' לתצהיר עדות ראשית-ד"ר פוסניק). לאחר כחודש הבחין התובע כי הנפיחות ירדה אך האשך הפך נוקשה ומוקטן. בהמשך נקבע כי האשך התנוון ואינו מתפקד. יש להוסיף ולציין כי פגיעה זו נוספה על פגיעה קודמת אשר דבר קיומה לא היה ידוע עובר למקרה הנזק נשוא התביעה. הסתבר כי בצעירותו סבל התובע ממחלת החזרת אשר פגעה בפריון האשך הימני. עתה לאחר שהאשך השמאלי התנוון יש חשש כי קטנו סיכוייו של התובע ללדת ילדים נוספים. עוד יש לציין כי התובע גרוש וכי יש לו 3 ילדים מנשואיו הקודמים. 2. ב"כ התובע מבקש לקבוע כי הנזק שנגרם מקורו ברשלנות הרופא בעת הניתוח אם עקב הידוק יתר של הטבעת הפנימית דרכה עוברים כלי הדם וצינור הזרע, ואם כתוצאה מהפרדה גסה ובלתי זהירה של כלי הדם בעת הניתוח, אשר גרמה לפקקת ורידים. עוד טוען ב"כ התובע כי רישום בלתי מפורט של מהלך הניתוח גרם נזק ראייתי לתובע ומטיל על הנתבעת את נטל ההוכחה - בה לא עמד. לחילופין טוען התובע להתקיימות עוולת תקיפה עפ"י סעיף 23א לפקודת הנזיקין. טענה זו נסמכת על דרישת ההסכמה הקבועה בתקנה 2 לתקנות בריאות העם (טפסי הסכמה), תשמ"ד-1984, ועל דרישת ה"מודעות" שנקבעה בפסיקה. 3. ב"כ הנתבעים טוען כי הסיבוך ממנו סובל התובע הינו סיבוך ידוע ומתועד ועל כן אין בו כדי להצביע על רשלנות הרופא המנתח. בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמו כמו גם המומחה שמונה מטעם בית המשפט, הרי שהנזק לאשך יכול שיגרם גם ללא חריגה מרמת הזהירות והמיומנות של רופא סביר. דרישת ההסכמה המודעת לטעמו, התמלאה בכך שהתובע חתם על טופס הסכמה אשר מציין כי הניתוח כרוך בסיכונים. 4. שתי עובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. הנזק לאשך הינו תוצאה של הניתוח לתיקון הבקע המפשעתי. ב. התובע נותר עם נכות אורולוגית של 30 אחוז כתוצאה מנזק זה. 5. השאלה שנותר לבררה היא אם כן, האם נהג נתבע מס' 2 בחוסר זהירות או בחוסר מיומנות במהלך הניתוח אשר בעטיים נגרם הנזק לתובע. 6. ראשיתו של הברור בדבר רשלנות הנתבעים, בשאלת חובת הזהירות בה חבים הנתבעים לתובע. (לענין מבחני הרשלנות ראה ע.א. 80/145 ועקנין נ' מ"מ בית שמש) פ"ד לז(1), 113). נתבעים מס' 3ו- 4טענו בכתב ההגנה כי לא חלה עליהם חובת הזהירות המושגית שכן נתבעת מס' 3 השכירה את חדרי הניתוח לנתבעת מס' 1, אין היא שלוחתה ואף אין היא מעסיקתו של נתבע מס' 2. טענות אלו של התביעה לא הועלו בהמשך הדיון או בסיכומים ועל כן דינן כאילו נזנחו ואין מקום לדון בהן. נתבעים 1 ו- 2 לא העלו טענות בדבר חובת הזהירות החלה עליהם. הדיון מתייחס אם כן לחבותם של כל הנתבעים, אשר מוסכם כי הם חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתובע. 7. ב"כ התובע צרף לתביעתו שתי חוות דעת רפואיות: אורולוגית ופסיכיאטרית. המומחה האורולוגי - ד"ר זילבר - קבע כאמור לתובע נכות של 30 אחוזים עפ"י סעיף 24(ד)(4) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה הפסיכיאטרי - ד"ר פורטנוי - קבע לתובע 20אחוזי נכות עפ"י סעיף 34ג לתקנות הביטוח הלאומי. ד"ר זילבר מפרט כי הנזק שנגרם לאשך נובע "מפגיעה בכלי הדם העורקיים והוורידיים המזינים את האשך והנמצאים באיזור הטבעת הפנימית שבמפשעה". הוא מוסיף ומציין כי "התהליך אצל חולה זה זהה למהלך הקליני המוכר של נזק הנגרם לאשך כתוצאה מפגיעה בכלי דם של האשך בזמן ניתוח שבר במפשעה". מעבר לקביעה בדבר הקשר הסיבתי בין הניתוח לנזק לא התייחס בשלב זה ד"ר זילבר לאופן פעולת הרופא המנתח במקרה ספציפי זה. רק מאוחר יותר בתוספת לחוות הדעת הוסיף הערה כללית כי "ידוע שהנזק האמור יכול להגרם במהלך הניתוח כתוצאה מחיתוך והפרדה של שק הבקע בצורה בלתי זהירה". מאוחר יותר בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה: "אבל אתה מסכים כי עקרונית נזק לאשך בניתוחים כאלה, יכול להיגרם בלא חוסר מיומנות רפואית", ענה המומחה "נכון", ובהמשך בהסבר לגבי פקקת ורידי האשך מציין: "הנזק האנטומי פתולוגי שקורה לאשך יכול לנבוע מחוסר מיומנות או בלי חוסר מיומנות" (עמ' 22לפרוטוקול). בהמשך בתשובה לשאלה: "אתה מדבר על פגיעה בכלי הדם היכולים לנבע מחוסר זהירות או יכולים גם לקרות כאשר המנתח פועל בזהירות הדרושה" ענה ד"ר זילבר "כן, שתי אלה קיימות". מול דבריו אלה התומכים באפשרות שהיווצרות הפקקת הוורידית יכול שתקרה גם במסגרת ניתוח המבוצע במיומנות ובזהירות, מעלה ד"ר זילבר מאוחר יותר בעדותו הנחה חדשה. לדבריו "היתה לו המטומה מתחת לעור שהלכה וגדלה במשך הזמן". (עמ' 24 לפרוטוקול), והמטומה זו היא שיצרה לחץ על הוריד. לתזה זו אין סמוכין בחוות דעת המומחים האחרים, ואף לא במסמכים הרפואיים המצורפים. בטופס מחלקת מיון אליה פנה התובע למחרת שחרורו, מצויינת אמנם המטומה באזור הניתוח, אולם יומיים לאחר מכן בגליון הבדיקה במר"מ (קופ"ח) אליו פנה עקב כאבים - צויין "המטומה שטחי". דו"ח זה עומד בסתירה לטענת ד"ר זילבר בדבר "המטומה שהלכה וגדלה". יש לציין גם שבעמ' 25 לפרוטוקול נשאל ד"ר זילבר על ידי בית המשפט: "האם יתכן כי הניתוח נעשה כהלכה ולא היתה כל פגיעה בורידים המובילים לאשך ולא היתה יצירה של לחץ על הורידים אלא שהאשך יפגע", והשיב "לא". שאלה זו מסייעת בהבנת הסיבות לנזק ותיחומן, אך אין בתשובה כדי להבהיר האם אותה פגיעה או לחץ נגרמו ברשלנות. 8. ב"כ הנתבעים צרף את חוות דעתו של האורולוג ד"ר נתיב. מומחה זה, כמו ד"ר זילבר וד"ר פרקש, מסתמך על מאמריו של ד"ר , wanz אשר לדבריו מדווח במחקריו על שכיחות התופעה של הצטמקות אשך כתוצאה מניתוח בקע - בשעור של 0.06אחוז עד 7.9אחוז. הרקע לפגיעה יכול שיהיה קשור לפגיעה בעורק אך יכול גם שייגרם על ידי חסימת כלי הדם הורידיים כתוצאה מקרישי דם. מסקנתו של ד"ר נתיב לגבי המקרה שלפנינו: "מתוך קריאת דו"ח הניתוח נראה שכל השלבים המתוארים בוצעו כנדרש ובהתאם למקובל וכך ניתן להניח שהפגיעה באשך נעשתה על רקע הופעת קרישי דם בכלים הוורידיים ולא ניתוק או לחץ על העורק הספרמטי". בהמשך מציע ד"ר נתיב דרכי טיפול לתיקון אסתטי של האשך הפגוע, לטיפול תרופתי הורמונלי ולאפשרויות מניפולציות רפואיות להפריה חוץ גופית. 9. לאור חוות הדעת השונות מיניתי כמומחה את האורולוג ד"ר פרקש אשר סיכם בחוות דעתו: "נזק כזה, אם כי הוא נדיר בנתוחים אלקטיביים, הינו ידוע ומתואר בספרות הרפואית וסיבותיו הן או פגיעה בעורק הספרמטי תוך כדי שחרור שק הבקע, או פקקת וורידית בוורידי האשך". בהמשך מציין ד"ר פרקש: "אין לי כל אפשרות לוודא מה היה הגורם הישיר לנזק שנגרם, אך כפי שציינתי מקריאת החומר המצורף, אין אני רואה כל חריגה מהנדרש מרופא סביר ומיומן, ולכן אין לדון במקרה זה על רשלנות רפואית. לצערי אין כמעט ניתוח בכל תחום כירורגי שהוא שאין בו מידה זו או אחרת של סיבוכים ונזק, גם בידיים המיומנות והאחראיות ביותר". ב"כ התובע העיר לענין קביעתו של המומחה בדבר אי קיום רשלנות רפואית, שהדבר מסור לבית המשפט ולא למומחה. אכן כך הוא וחוות הדעת של ד"ר פרקש, אינה אלא חלק מן הנתונים שיובאו בחשבון. ראה: ע.א. 1156/92דורינה סגל נ' נחום סגל ואח' תקדין עליון 95(1), 1435; ע.א. 2160/90שרה רז נ' פרידה לאץ פ"ד מז(5), 170; ת.א. (מחוזי-חיפה) 1055/92שפיגל סימה נ' שקולניק ואיילון, מפי כב' השופטת גילאור. ראה, את פסק דינו של כב' השופט ד. לוין בג"צ 1199/92אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5), 734. 10. לגופו של ענין, עולה כי פקקת הוורידיים הינה הסיבה המסתברת ביותר לנזקו של התובע. לאור עדויות המומחים דלעיל המבוססים על נסיונם ועל מחקרים שנעשו בידי פרופ' וואנץ, עולה כי הסיבות הפזיולוגיות לתופעת הצטמקות האשך ידועות, אך אין הן בהכרח קשורות במיומנותו המקצועית או מידת הזהירות בה נוקט המנתח בעת ביצוע הפרוצדורה הניתוחית. בצטטו את המומחה פרופ' וואנץ, אומר ד"ר פרקש: "לפי וואנץ אין אנו יודעים היום בבירור מה הגורם לפקקת ורידית". (עמ' 50 לפרוטוקול). 11. מיומנותו המקצועית של נתבע מס' 2: ד"ר פוסניק, על פי דבריו היה מומחה בכירורגיה כללית כבר בארגנטינה. בארץ לא הוכרה התמחותו והוא עבר התמחות נוספת בבית חולים "בני ציון" שבחיפה , בשנים 84' עד 89' ועבר את כל הבחינות הן של שלב א' והן של שלב ב'. כמו כן העיד ד"ר פוסניק כי ביצע כ - 700 ניתוחים של תיקון בקע מפשעתי בשנות עבודתו (עמ' 42 לפרוטוקול), וכי זו "הפעם הראשונה שבניתוח בקע מפשעתי נגרם נזק לאשך". (עמ' 36 לפרוטוקול). עובדות אלו לא נסתרו ע"י התביעה. 12. הצטברות העובדות והעדויות שמניתי לעיל מובילות למסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה, ואף לא לעמוד בהעברת נטל ההוכחה לצד השני מפאת המשקל המצטבר של ההסתברויות. 13. העברת נטל הראיה: לטענת ב"כ התובע, המסתמך על התוספת לחוות דעתו של ד"ר זילבר, רישום מהלך הניתוח הינו "לקוני וחלקי" ובשל כך פוגע ביכולתו של התובע לעמוד על הסיבה לנזקו. החסר הספציפי אליו מכוון ב"כ התובע נוגע לאי רישום פעולת מדידת רוחב הטבעת הפנימית, אם ע"י החדרת האצבע המורה, כפי שדווח ד"ר פוסניק בעדותו (עמ' 41 לפרוטוקול) ואם ע"י החדרת קצות הפינצטה כפי שתאר ד"ר פרקש בעדותו (עמ' 51 לפרוטוקול). בחקירתו הסביר ד"ר פוסניק לבית המשפט: "לא רשמתי זאת בדו"ח הניתוח כי אני אף פעם לא רושם זאת, זה חלק מהניתוח, וזה מאוד אלמנטרי, לא רשמתי את זה". (עמ' 42 לפרוטוקול). כל המומחים כולל הנתבע רואים בבדיקת ההיקף - פעולה חיונית במהלך ניתוח הבקע שאין לוותר עליה. ד"ר פוסניק מעיד כי: "לאחר שאני מסיים לתפור את הפתח הפנימי, אני בודק אישית שזה מספיק מרווח", ובהמשך מתאר את הפרוצדורה: "שם את האצבע שלך, ומודד אם השריר לא חונק את כלי הדם של האשך עם אצבע האינדקס אני מודד כדי למנוע את החניקה... זה תמיד אני עושה". (עמ' 41 לפרוטוקול). 14. השאלה המתעוררת היא מה משמעותו של אותו חוסר ברישום. ההלכה בענין זה עוקבת אחר קביעתו של כב' השופט ש. לוין בע.א. 612/78 פאר נ' ד"ר ישראל קופר ואח’, פ"ד לה(1), .720 אשר גובשה ע"י כב' השופט ד. לוין בע.א. 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3), .253 ובהמשך בע.א. 2245/91 ד"ר ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3), .709 כך אומר השופט ד. לוין בזה האחרון: "הכלל הוא כי מקום שצריך להעשות רישום רפואי, והוא לא נעשה, יועבר נטל הבאת הראיות בדבר העובדות שהיו עשויות להתברר מתוך הרישום של הרופא או המוסד שנתנו את השירות הרפואי". (עמ' 721). באותו פסק דין נוקט כב' השופט קדמי בעמדה המחמירה יותר עם האחראי לאי הרישום: "לשיטתי, במקום שבו צריך היה להיעשות רישום רפואי - ... "העדר רישום" פועל בהקשר הנידון כאן כ"חזקת רשלנות" הקבועה בדין". 15. מבלי להיזקק להכרעה בין שתי העמדות, ברור כי חובת הרישום אינה מוחלטת וגורפת וסייגים לה. אל מול חובת הרישום והדווח עומדת הפרקטיקה המעשית ואין סופיות הפרטים והפעולות המתבצעות בכל ניתוח או טיפול רפואי. האם נופל אי רישום בדיקת היקף הטבעת הפנימית בגדר הצריך רישום? המומחים האורולוגים חלוקים בדעתם. מומחה התביעה ד"ר זילבר טוען כי הרישום "לקוני וחלקי", אולם בה בעת הוא מציין בעדותו (עמ' 24לפרוטוקול) כי אינו עוסק בניתוחי הרניה "ביצעתי נתוח כזה לפני כ- 15 שנה. האורולוגים בד"כ לא עוסקים אלא אם זה קשור לבעיות של אשך". לעומתו סוברים המומחה מטעם הנתבעים והמומחה שנתמנה ע"י בית המשפט, כי "הרישום הוא סביר, הרישום אינו חורג מהמקובל". (ד"ר נתיב בעמ' 58 לפרוטוקול). מסביר ד"ר פרקש "... אתה לא מסוגל לנהל רישום של כל צעד שאתה עושה כי פרקטית זה לא ניתן". (עמ' 51 לפרוטוקול). יתרה מזאת, ד"ר נתיב מעיד על עצמו "כשאני עורך דו"ח ניתוח של בקע מפשעתי אינני רושם זאת...". (עמ' 63- 62 לפרוטוקול). ד"ר פרקש מעיד לענין זה "זה א-ב בתיקון בקע מפשעתי להשאיר מרווח יציאה של חבל הזרע אבל לא כותבים שעושים את זה. ראיתי אלפים של דו"חות ניתוח של ניתוחי בקע ואף פעם לא ציינתי". (עמ' 52 לפרוטוקול). עולה מעדויות אלה כי ד"ר פוסניק נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת לגבי רישום מהלך נתוח בקע מפשעתי. אין ספק כי לא בכל מקרה יאמץ בית המשפט את הנוהל הפרקטי הנוהג כאמת מידה לסטנדרט הרופא הסביר אולם במקרה זה מקובלים עלי דברי ד"ר נתיב וד"ר פרקש כי הבדיקה הינה פעולה רוטינית אשר כפעולות רבות שגרתיות אינה נרשמת. עדותו של ד"ר פוסניק כי הוא עורך בדיקה כזו כדבר שבשיגרה בכל ניתוח בקע - אך אינו מציינה בכתב, עולה בקנה אחד עם עדויות שני המומחים ואין לראות בה חריגה ממה שצריך היה להרשם. 16. הסכמה מדעת: הניתוח נשוא התביעה ארע קודם לקבלתו של חוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996. אולם גם קודם לחקיקה התפתחה פסיקה בדבר דרישת המודעות. ב"כ הנתבעים טען כי די בחתימת התובע על טופס ההסכמה הכולל התייחסות לסיכוני הניתוח. ד"ר פוסניק (נתבע מס' 2) אומר בעדותו (עמ' 44 לפרוטוקול): "ש. השיטה שלך היא להסביר לחולים על הניתוח רק אם הם שואלים. ת. כן. בחלק מן הניתוחים. בניתוחים כאלה של בקע, אם החולה לא שואל, אני לא מספר לו ולא מסביר לו... מיוזמתי אני לא אומר לחולים שבאים לניתוח בקע כי זה יכול לפגום לו באשך, כי זה עלול לגרום לו לחרדה". התובע טוען בתצהירו בסע' 6: "לא שמעתי דבר מד"ר פוסניק אודות הסיכונים שכרוכים בסוג זה של ניתוחים". נפקותה של אותה אי ידיעה לגביו: "אילו ידעתי מבעוד מועד שהניתוח הנדון עלול להסתבך כל כך ולגרום לי נזק הייתי נמנע ממנו והייתי מסרב לעבור אותו. בכל מקרה הייתי שומר על זכותי להוועץ ברופאים נוספים ולבחור לעצמי את הדרך הראויה והרצויה על בסיס המידע שהייתי צובר כאמור". 3אספקטים להסכמה המודעת: א. משמעה של דרישת המודעות. ב. סטנדרט הגילוי הנדרש. ג. היקף המידע הנכלל בחובת הגילוי. 17. את משמעותה של המודעות היטיב לבטא השופט ריבלין מבית המשפט המחוזי באר שבע בת.א. 84/88אסא חיים נ' קופת חולים: "מקום בו קיימת בחירה בין קבלת טיפול רפואי לבין אי קבלתו... חובה על הרופא לגרום לכך שהחולה יהיה מודע מראש ובאופן מלא למשמעות בחירתו, שאם לא כן אין בהסכמתו, אפילו ניתנה, אלא גילוי חיצוני של הסכמה ולא עדות של בחירה חופשית". אותה בחירה חופשית נגזרת מזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה "בפסיקה אשר עסקה בדרישה... כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרט הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש וראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה" - מפי הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע.א. 3108/91 רייבי נ' ד"ר וייגל, פ"ד מז(2), .497 (ראה לענין זה פ"ד 434/94 פלונית נ' מור, תקדין עליון 97(3), 425, וכן 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2), 516 מפי הנשיא ברק, בעמ' 525). 18. בקביעת סטנדרט הגילוי אימצה הפסיקה את מודל "החולה הסביר" והעדיפה אותו על פני מודל "הפרקטיקה הנהוגה" או "הרופא הסביר". בת.א. 88/94 הנזכר לעיל (אשר צוטט גם בע.א. 3231/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), .142נקבעה הדרישה למודעות אשר מקנה להסכמה את תוקפה: "הסיכונים שהחולה זכאי להיות מודע להם הם אותם סיכונים מהותיים, לאמור אלה שאדם רגיל באותן נסיבות, היה נוטה ליחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול". ביטוי לכך נמצא גם בדברי כב' השופטת דורנר בע.א. 434/94 הנ"ל: "בפסיקתנו נקבע סטנדרט גילוי, המצוי גם בפסיקה אמריקנית והמקובל בקנדה ובאוסטרליה, המבוסס על צרכיו של המטופל הנדרש לגבש הסכמה לטיפול רפואי". (ראה גם ע.א. 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו תקדין עליון 97(1), 505). 19. היקף המידע: מפסקי הדין הנסקרים לעיל עולה כי על הרופאים חלה חובה לגלות לחולה את הסיכונים הכרוכים בפרוצדורה הנדונה, באופן ספציפי ולא כוללני. אמנם "חובת הגילוי אינה מוחלטת ולא תמיד היא משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי. כך, למשל, אין טעם למסור למטופל מידע אודות סיכון נידח" (ע.א. 4384/90 הנ"ל), אך מכיוון שהחולה הוא זה שישא בתוצאות הסיכון - מן הראוי שיהיה בידו כל המידע הדרוש, המצוי בידי הרופא, אשר באמצעותו יוכל לקבל את ההחלטה הנכונה לגביו. 20. אין חולק על כך שהניתוח שעבר התובע הינו ניתוח אלקטיבי - לכך מסכים גם ד"ר פוסניק (עמ' 44). התובע טוען שלא הוסברו לו סיכונים הכרוכים בניתוח בכלל והנזק שהתממש בפרט. ד"ר פוסניק אינו זוכר כי התובע שאל אותו בנושא ומציין כי הוא אינו דואג להביא בפני החולה, מיוזמתו, את הסיכונים הכרוכים בניתוח מתוך אי רצון לגרום לו חרדות. דא עקא גישה זו, מתחשבת ככל שתהיה, מונעת מהמטופל את זכותו להחליט החלטה מושכלת אשר אחת מאפשרויותיה היא ויתור או דחיית הטיפול. 21. במהלך העדויות ציטטו המומחים ממחקרי פרופ' wanz אשר מצא שההתסברות לפגיעה באשך היא בין % 1ל - % 7 לערך. אף אם נתייחס לסיכוי הנמוך - היינו מקרה אחד לכל מאה - לא ניתן לומר כי הוא בגדר "סיכון נידח". הסתברות זו מהווה סיכון ממשי אשר אין ספק כי יש להביאו לידיעת המנותח. יש לזכור כי הניתוח לא בוצע עקב סכנת חיים מיידית ואף לא הווה ביטוי להתערבות כירורגית דחופה (לענין זה ראה 3108/89 הנ"ל. העובדה כי הפגיעה שארעה לתובע הינה פגיעה ידועה ומתועדת בספרות המקצועית פועלת לרעתו של הרופא המטפל שכן אינו יכול לטעון להגנתו כי נזק כזה לא היה מן הצפוי (ראה, ע.א. 323/89 הנ"ל). מכאן עולה כי הנתבע - ד"ר פוסניק - הפר את חובת הגילוי אשר מנעה מהתובע להגיע להחלטה מושכלת באשר לפרוצדורה הניתוחים והסיכונים הכרוכים בה. טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת מעוגן בעוולת הרשלנות, כמו גם בעוולת תקיפה. משנמצאו הנתבעים אשמים ברשלנות מכח דוקטרינה זו - אין צורך לבחנה לאור עוולת התקיפה. 22. היקף הנזק: בתחום האורולוגי מקובל על רופאי הצדדים, שנכותו הרפואית של התובע היא בשעור של 30 אחוז לצמיתות לפי סעיף 24 (4-3). סעיף משנה 3 ענינו "חוסר אשך אחד והשני תקין" והיא מקנה 20אחוזי נכות. סעיף משנה 4 עיננו אובדן שני האשכים והוא מקנה נכות שבין 25 אחוז ל - 50 אחוז, לפי המקרה. ד"ר זילבר מטעם התובע הסביר בחות דעתו מיום 28.8.94: "בארוע של הנ"ל מצטרפת עובדה נוספת האשך שנהרס היה כפי הנראה האשך התקין והפורה (לאיש 3 ילדים) ועקב הנזק שנגרם ספרמוגרם כעת הינו אנורמלי לחלוטין וסיכוייו להפרות ולהיות עתה הורה לילדים הינו קלוש ביותר. כפי הנראה האשך הימני שלא נפגע כעת בניתוח הינו פגוע מיסודו שאינו מייצר זרע וזו גם הסיבה לשינויים ההורמונליים שהופיעו". ד"ר עופר נתיב מטעם הנתבעים, מקבל את קביעתו של ד"ר זילברג כי התובע זכאי ל- 30 אחוז נכות. הוא מציין בחוות דעתו מיום 25.5.95 שהאשך אמנם הצטמק וכי התובע מציין ירידה בליבידו "אם כי הזקפה תקינה לחלוטין". הוא מסביר עוד כי האשך הימני תקין במימדים ובמרקם בעוד השמאלי מצומק ונוקשה. הוא מסביר עוד: "את הירידה ברמות הטסטוסטרון שעלולה להשפיע על הליבידו ניתן לשקם באמצעות מתן הורמון סינטטי כפי שמר סולן מטופל. את הפגם האסטטי של האשך המצומק ניתן לתקן באמצעות שתילת תותב אשכים שהוא ניתוח פשוט עם שעור סיבוכים מינימלי. בנוגע לכושר הפוריות של מר סולן במצבו הנוכחי ובאשר לסיכוייו להיות הורה בעתיד, הריני לציין שבזכות ההתקדמות בהבנה ובטכנולוגיה של הפריה חוץ גופית שחלה בעשור האחרון ניתן כיום לעבר ביצית גם בעזרת תאי זרע בודדים (כפי שנצפו בבדיקת הזרע של מר סולן). שימוש בשיטת... מאפשר גם בתנאים שנראו עד לשנים האחרונות בלתי אפשריים להשיג הפריות ב-% 50 מהמקרם בלידות תקינות בערך בשליש מהזוגות. באופן מעשי ניתן לקבל הריון גם מתא זרע בודד". חוות דעתו של ד"ר נתיב מקובלת עלי. בנוסף לפגיעה האורולוגית, נגרם לתובע נזק נפשי. התובע מעיד על תחושת דכדוך, הפרעות בחיי המין ובתיפקוד המיני וכתוצאה מכך לקשיים ביצירת קשרים עם נשים ובתיפקוד בעבודה. התובע מעיד כי קיבל טיפולים הורמונליים ופנה לטיפולים במרפאה סקסולוגית - אותם נאלץ להפסיק עקב עלותם הגבוהה. המומחה הפסיכיאטרי מטעמו - ד"ר פורטנוי - העריך כי "המצב הנפשי בו הוא נתון התפתח על רקע וכתוצאה מהנזק שבאשך שמאל שכנראה היה תקין טרום הניתוח והפך לאטרופי וחסר תפקוד" והעריך את נכותו בתחום הנפשי ב-% 20 על פי סעיף 34ג למבחני המוסד לביטוח לאומי. המומחה הפסיכיאטרי מטעם הנתבעים - ד"ר וייל - מייחס את קשייו של התובע לאכזבתו מנישואיו הקודמים, מהגרושין הטראומתיים והתדרדרות יחסיו עם ילדיו. "באשר להשלכות הנפשיות של פגיעה תפקודית מינית - הן מהוות רק חלק מסיבות חששותיו לגבי העתיד וחלק זה אינו עובר על המרכיב הבלתי נמנע של שינוי בדימוי העצמי שמלווה כל פגיעה גופנית. אני סבור שהנכות הגופנית בגין כריתת אשך כוללת את המרכיב הנפשי, ולפיכך, אין לקבוע נכות פסיכיאטרית נפרדת במקרה זה". בעדותו מסביר ד"ר וייל: "התייחסתי לנסיון להבין מה הנכות בתחום האורולוגי. נכות כזו מאחר ואינה משפיעה על עבודה ויחסים עם חברים אני מבין כי זו הנקודה שבית המשפט מעלה כעת. אם יש גם נכות פסיכיאטרית ואורולוגית - התרשמתי כי היא כפילות". (עמ' 32 לפרוטוקול). מאוחר יותר מרכך המומחה את עמדתו ואומר "אינני יודע מה משמעות הנכות האורולוגית שנקבעה אם אינה כוללת שום השפעה על נושא יחסי אישות, אני מסכים כי יש מקום לקבוע נכות פסיכיאטרית" (עמ' 33). המומחית הפסיכיאטרית שמונתה על ידי בית המשפט - ד"ר דורסט, מדווחת על קשייו של התובע במישור הבין אישי ועל חששותיו מהופעת סרטן באשך הפגוע עקב עליה בסיכון להתפתחות כזו. היא איבחנה את התובע כסובל מ"הפרעת הסתגלות חרדתית-דיכאונית בקשר עם הניתוח הנדון". תופעה זו אינה דורשת התערבות תרופתית ולרוב חולפת עם הזמן אך, "במקרה דנן גורם הלחץ אינו אמור להיעלם, ולכן סביר להניח שהקשיים ההסתגלותיים ימשיכו ויתמידו". נכותו הוערכה על ידה ב - % 10 בהתאם לסעיף 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי. חוות דעת זו מפורטת ומאוזנת, ועדיפה בעיני על דרכו של ד"ר וייל בטענה כי הנכות הפסיכיאטרית כלולה בנכות האורולוגית. לנכות האורולוגית סממנים פיזיים בריאותיים ברורים, היא מוגדרת בבירור בסעיף 24הדן ב"אשכים ואיבר המין של הזכר". לעניין הפרעות פסיכוטיות ופסיכונירוטיות מוקדש הפרק הרביעי לתקנות. הריני מעמיד איפוא את נכותו המצטברת של התובע על % 37 (% 30אורולוגית + % 10 נפשית). 23. חישוב הפיצויים האחריות בנזיקין הוטלה במקרה דנן על הנתבעים, לא מחמת רשלנות רפואית או ביצוע לקוי של הניתוח, אלא מחמת שהרופא לא הסביר לתובע את סיכוני הניתוח. עולה השאלה כיצד יש לחשב את הפיצויים. הקושי מתייחס לאפשרות שמא היה התובע מסכים לניתוח גם לו הוסברו לו הדברים, שמא גם אז היה נגרם הנזק, ומה המשמעות של הערכת הסיכויים באשר למקרים הללו. בנדון זה הופניתי על ידי הנתבעים בסיכומיהם לע.א. 231/84 קופת חולים נ' פאתח פ"ד מב(3), 312, ולע.א. 73/437עאיק (קטינה) נ' ד"ר רוזמרין פ"ד כט(2), .225 כמו כן הפנה אותי עו"ד וייס לע.א. 2781/93 מיאסה עלי דאקא נ' בית חולים כרמל, התלוי ועומד בבית המשפט העליון. בהחלטה שם מיום 29.11.98 פורטו השאלות אליהן התבקשו הצדדים שם להתייחס, והמעיין בשאלות ילמד על הקושי בהערכת הפיצויים, במקרה כזה. לי נראה, במקרה דנן, כי לאור אי התקינות שבאשכו הימני של התובע, לו היו מסבירים לו על הסיכונים בניתוח הבקע במפשעה השמאלי, היה משתכנע לא להיזקק לניתוח זה, לפחות לתקופת מה עד אשר היה ממצה את האפשרות לקשור קשרים עם בת זוג, להביא ילדים לעולם מנישואים שניים, או לפחות להבטיח אפשרות של שמירת זרע, למקרה של תקלה בניתוח. על כן, היקף הפיצויים שאפסוק יפחת אך בשעור קטן מזה שהייתי פוסק לו היתה רשלנות רפואית בניתוח. 24. לאור השיקולים האמורים, ולאחר שהתובע אינו מהימן עלי בכל הקשור לתיאור נזקיו והשפעת הנכות עליו, וסבורני שהוא מפריז לאין שיעור בתיאור מצבו ומשייך לניתוח רבות מן התקלות בחייו שאינן קשורות אליו, נראה לי מתאים להעריך את הפיצויים ההוגנים והראויים לתובע, בסכומים אלה: כאב וסבל - סכום של - 000, 60 ש"ח. הפסדים בעבר מאז 3 חודשים לאחר הניתוח 1.9.93 ועד היום - סכום של 000, 32 ש"ח. הפסדים לעתיד לתקופה של 16 שנה, עד הגיעו לגיל 65- סכום של - 000, 76 ש"ח. היזקקות לתרופות, טיפולים, תותב וכדומה, ככל שאלה אינם מכוסים במסגרת סל הבריאות - סכום של 000, 40 ש"ח. מתקבל סכום כולל של - 000, 208 ש"ח. בהתחשב בהפחתה הנזכרת לעיל בגלל טיבה של האחריות בנזיקין, במקרה דנן, אעמיד את הפיצויים על סך של - 000, 180 ש"ח. 25. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע סכום של 5180,000 ש"ח. החיוב הוא להיום. יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום של -000, 25 ש"ח וכן מע"מ וכן את הוצאות המשפט שנגרמו לתובע. התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4, נדחית.ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתצלקתרשלנות