טענות המערער היתה כי ביטוח לאומי והוועדות הרפואיות, הכירו במשך שנים בדרגת נכות "מותאמת" לצורך זכאות לגמלת ניידות. ביטוח לאומי רשאי לשנות את מדיניותו בסוגיה זו כבאחרות, אך שינוי זה יכול ויחול רק על נכים שטרם עמדו לבדיקה, ולא על נכים אשר נקבעה להם טרם השינוי דרגת נכות מותאמת. לאור מדיניות המוסד עד לשינוי המדיניות נוצר נוהג, שאינו ניתן לשינוי רטרואקטיבית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי דרגת נכות מותאמת רטרואקטיבי בביטוח לאומי: .1לפנינו ערעור לפי סעיף 200א לחוק הביטוח הלאומי [וסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק) על החלטת ועדה לעררים - גמלת ניידות, מיום 17.9.1984, אשר קבעה כי ליקוייו של המערער אינם ניתנים ליישום ברשימת הליקויים להסכם בין הממשלה והמוסד לביטוח לאומי בעניין קצבת ניידות (להלן - הסכם הניידות). .2קודם לאותה קביעה נבדק המערער על-ידי ועדה אחרת, בשנת 1977, ונקבעה לו דרגת נכות של %.60 גם בשנת 1977לא היתה נכותו של המערער ניתנת ליישום ברשימת הליקויים, אך הוועדה החליטה את החלטתה, כהסברה במכתבה מיום 2.3.1977ליחידה למוגבלים בניידות במוסך, כדלקמן: "אם כי המוגבלות בפרקי הירכיים אינה ניתנת לסיווג ישיר במסגרת רשימת הליקויים, ועדת העררים בדעה שהמוגבלות הקשה ביותר של עמוד השדרה בצירוף המוגבלות בפרקי הירכיים גורמים למוגבלות כוללת בכושר הניידות, וממליצה לזכות את מר בהירי ב-% 60הקלות, במקרה חריג". הוועדה, אשר החלטתה היא נשוא הערעור, היתה מודעת להחלטת קודמתה והתייחסה אליה במלא בקבעה, כי "טעתה הוועדה" (בהחלטתה משנת 1977). .3על-פי החלטת סגן הנשיא נדון הערעור על-פי טענות בכתב. במסגרת הדיון המוקדם נרשמו טענות הצדדים. .4טענות המערער, אשר הובאו בהרחבה על-ידי פרקליטו המלומד, הן בקצרה: א) המוסד והוועדות הרפואיות, הכירו במשך שנים בדרגת נכות "מותאמת" לצורך זכאות לגמלת ניידות; ב) המוסד רשאי לשנות את מדיניותו בסוגיה זו כבאחרות, אך שינוי זה יכול ויחול רק על נכים שטרם עמדו לבדיקה, ולא על נכים אשר נקבעה להם טרם השינוי דרגת נכות מותאמת. לאור מדיניות המוסד עד לשינוי המדיניות נוצר נוהג, שאינו ניתן לשינוי רטרואקטיבית; ג) פסקי-הדין שניתנו בעניין סמכותה של הוועדה להחליט כל החלטה על-פי הנתונים שיימצאו בנכה, ובייחוד בג"צ חריף [1], ניתנו לאחר שהמערער עמד לבדיקה הרפואית, ולכן אין פרשנות זאת עומדת למוסד ועליו לנהוג לפי נוהגו הקודם; ד) למערער נקבעה בשנת 1977דרגת נכות צמיתה ואין לשנותה, מכוח הסכם הניידות, אלא אם חל שינוי במצבו של המערער. אין חולק כי שינוי כזה לא חל; ה) הסכם הניידות הוא הסכם לטובת צד ג', ובתור שכזה הוא חייב להתפרש לטובת הנכה. .5באת-כוח המוסד השיבה: א) המוסד והוועדות ממשיכים להכיר, במקרים הראויים, בדרגת נכות מותאמת, אד הדבר נתון לשיקול דעתן של הוועדות; ב) הוועדה לעררים, נשוא הערעור, פעלה בהתאם להלכת איש שלום [2], והיתה רשאית להחליט כאשר החליטה; ג) זכות שנרכשה בטעות - אין המוסד מנוע מלשנותה; ד) המוסד והוועדה פעלו על-פי סעיף 20לתוספת ב' להסכם הניידות, ופעולתם תואמת את הוראות הסכם הניידות. .6לטענה הראשונה - קביעה או הכרה בדרגת נכות מותאמת. א) בית-דין זה פסק, וחזר ופסק, כי אין זכאות מכוח הסכם הניידות ליישום פריט תוך תיאום. "כאשר ההסכם אומר, כי ועדה רפואית לעררים תקבע 'אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים שבתוספת א', פשיטא שתנאי לזכאות הוא שיהיה 'ליקוי' כמפורט בתוספת. זה ולא אחר. התוספת אינה מתייחסת למצבים 'אפרוקסימטיביים', היינו למצבים דומים או שווי מוגבלות, אלא למצבים ולמגבלות ספציפיים. הדרך של יישום 'תוך תיאום' אינה נזכרת כלל בהסכם. כאשר רצו לאפשר קביעת דרגות נכות לעניין חוק הביטוח הלאומי 'תוך תיאום', עשו כן (תקנה 14לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956). מכאן שהדרך לקביעת דרגת נכות 'תוך תיאום' אינה מתחייבת ואינה פתוחה עת בהסכם הניידות מדובר" (דב"ע מד/ 590- 01[3], בע' 230); ב) לאמור נוסיף, כי האמור בתוספת ב' להסכם הניידות, הישים לענייננו, קובע: " .2הוועדה הרפואית תקבע: (א) את אחוז מוגבלותו בניידות של הנבדק בהתאם לאמור בהסכם זה ובהתאם לרשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה בלבד (להלן - המוגבלות בניידות)". משקבעו הצדדים להסכם, כי הקביעה תהיה "בהתאם לרשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה בלבד" (ההדגשה לא במקור), לא יסכל בית-הדין את כוונת הצדדים להסכם. נוסיף, כי המלה "בלבד" הוספה להסכם הניידות משנת 1977, ולא היתה קיימת בהסכם הראשון, זה משנת 1975(ראה, בין היתר, דב"ע לז/576-01; לז/653- 01[4]). ג) עיון בממצאי הוועדה, נשוא הערעור, מראה כי ה"סטיה" מהאמור במבחנים אינה קלה, ורק במקרים מסוימים יכול וסטיה קלה תביא להתערבותו של בית-הדין מהטעם של חוסר סבירות בהחלטת הוועדה (דב"ע מד/590- 01[3], בע' 230). .7לטענה השניה - סטיה מהנוהג, לאור פסיקה שבאה לאחר שלמערער נקבעה זכאות לניידות ברכב. א) המוסד לביטוח לאומי פועל מכוח חוק, ועליו לבצע את הסכם הניידות שנחתם מכוח הוראת חוק מפורשת (סעיף 200א לחוק). בבואו לבצע את ההסכם עליו לפעול לפי הפירוש הישים של ההסכם שעה שעניין בא לפניו, בדיוק כפי שעליו לפעול שעה שהוא בא ליישם או לבצע הוראת חוק, ולגבי הוראת חוק נאמר "המצב המשפטי הכללי לפני הפרשנות השיפוטית ולאחריו אינו זהה" (ברק [7], "חקיקה שיפוטית", משפטים, כרך י"ג, ע' 25, 31). דבריו אלה של השופט ברק אומצו על-ידי בית-דין זה (דב"ע מו/22- 0[5]): ב) משכך הדבר - אין המוסד חייב לנהוג כלפי המערער בדרך בה נהג טרם "שינוי המדיניות", אם היה שינוי כזה שקיבל גושפנקה של הפסיקה. .8לטענה השלישית - על-פיה, משנקבעה למערער דרגת נכות צמיתה, אין לשנותה אלא רק משחל שינוי במצבו של המערער. א) המערער הופנה לבדיקה מחודשת מכוח סעיף 20לתוספת השניה להסכם הניידות, אשר זה לשונו: " 20א. המוסד רשאי בכל עת להפנות את המוגבל בניידות לבדיקה מחודשת בפני הוועדה הרפואית, והוראות תוספת זו יחולו. ב. מוגבל בניידות רשאי לבקש בדיקה מחודשת בפני הוועדה הרפואית אם הוכיח, להנחת דעתו של הרופא המוסמך, כי חלה החמרה במוגבלותו בניידות, ובלבד שחלפו שנים עשר חודשים מיום הקביעה האחרונה של הוועדה הרפואית או של הוועדה הרפואית לעררים"; ב) עיון בשתי פסקותיו של סעיף 20לתוספת מראה, כי בעוד המוגבל רשאי, מכוח פסקה ב', לבקש בדיקה מחודשת, אם "חלה החמרה במוגבלותו בניידות", אין הגבלה דומה ביחס לסמכות המוסד הרשאי, מכוח פסקה א', להפנות את המוגבל בניידות לדיקה מחודשת בכל עת; ג) האמור בסעיף 20דלעיל רחב יותר מההוראות שבתקנות 36ו- 37לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956; בתקנה 37לתקנות האמורות הסמכות לבקש דיון מחודש היא בידי "רופא מוסמך", דהיינו סמכות המוסד לפעול היא משיקולים רפואיים (דב"ע מג/98- 0[6]), בעוד שבהסכם הניידות הסמכות היא בידי "המוסד", דהיינו מכל שיקול ענייני שהוא; ד) העובדה, שהמוגבל מבקש להחליף את רכבו ולקבל הקלות בהתאם, הינה שיקול ענייני וסביר להעמדת המוגבל לבדיקה מחדש. .9לטענה הרביעית, והאחרונה - היות הסכם הניידות הסכם לטובת צד שלישי ולכן יש לפרשו לטובת המוגבל בניידות. דרך הפרשנות המוצעת על-ידי המערער עשויה להיות ישימה מקום בו הפירוש נוטה לכאן או לכאן, אולם מקום שהאמור בהסכם ברור, אין מקום לעוות את הכתוב ולא לקיים את כוונת הצדדים להסכם הניידות. .10סופו של דבר - דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.רטרואקטיביותנכותביטוח לאומי