קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין על ירי של שוטר: .1זוהי תביעה שהוגשה לבית משפט זה ביום 4.7.95על סך 708, 949ש"ח, ותוקנה ביום 20.10.95 והועמדה על סך 708,049, 1ש"ח. .2התביעה הוגשה בגין מותו של המנוח, ביום 27.2.94בשעה 00: 16בערך ברהט - מקליע שפגע בפניו. .3התובעים הם אעתמאד קאסם נבאר - הטוענת כי היא אשתו של המנוח (להלן - התובעת), ושאכר מוחמד אבו ג'אמע - אביו של המנוח (להלן - האב). .4בכתב התביעה נטען כי המנוח נפגע מקליע בקוטר 0.52שנורה לעברו ע"י שוטר של משטרת ישראל. לעניין זה יצוין כי ראש מדור חימוש במטא"ר נתן תעודת ציבור בה נאמר כי אין במשטרת ישראל ובשימוש שוטריה - תחמושת בקוטר 0.52מ"מ או 0.52אינטש. (נ/8). .5המנוח נורה במהלך הפגנה והתפרעות של אנשים שהתקהלו בסמוך לתחנת המשטרה ברהט (להלן - התחנה) יומיים אחרי הטבח בעשרות מוסלמים במערת המכפלה בחברון ע"י ברוך גולדשטיין. .6א. המדינה - המשיבה, ערה לזעזוע הקשה שגרם הטבח במערת המכפלה בישראל ובשטחים, אך טוענת בכתב הגנתה כי ברהט הצטרפה לזעזוע - הסתה ע"י גורמים קיצוניים, שגרמה לאירועים האלימים שבהמשכם נפגע המנוח. ב. המדינה טוענת בכתב הגנתה כי אלפים ורבבות מתושבי רהט יצאו לרחובות והתפרעו, כשהמוקד להתפרעות הייתה תחנת המשטרה ברהט, הממוקמת במבנה במרכז המסחרי בו מצויים אף מוסדות ציבור אחרים וחנויות. ג. בתחנה היו 13שוטרים, הושלכו לעברה ולעבר השוטרים - אבנים, חפצי ברזל ובקבוקי תבערה, והמתפרעים גם פוצצו בלון גדול של גאז בישול שהיה מוצב בקרבת התחנה, ניתקו את קו החשמל לתחנה וחיבלו בגנרטור. ד. מן ההמון שצר על התחנה נשמעו קריאות להריגת שוטרים ולשריפת התחנה. ה. לאחר שהתחנה הוקפה והותקפה - ביקשו שוטרי התחנה עזרה, אך גם כוחות תגבור שבאו למקום - הותקפו ע"י המתפרעים באבנים, חפצי מתכת ובקבוקי תבערה. ו. שוטרי התחנה ניסו להידבר עם ראשי המפגינים, ראשי הציבור והמנהיגים הפוליטיים והדתיים ברהט כדי שאלה ירגיעו את הרוחות - אך ללא הועיל. ז. בין שוטרי התחנה היו שוטרים בדווים וקצין בדווי, אך גם הם הותקפו עד כדי שנשקפה סכנה לחייהם, כמו גם לשאר שוטרי התחנה. ח. שוטרי התחנה ניסו להדוף את המתפרעים בשימוש בגאז מדמיע, אך משאזל הגאז - נאלצו השוטרים להשתמש בירי מנשק חם באוויר כדי להרתיע את הצרים עליהם. .7המדינה מכחישה כי במהלך האירועים התבצע ירי לעבר בני אדם, ומכחישה כי המנוח נפגע מירי השוטרים. .8לחלופין טוענת המדינה, כי אם במהלך הירי נורתה אש לעבר בני אדם, לא היה זה בגלל ששוטר כיוון נשק לעבר בני אדם, אלא מפני שנפגע מחפץ שהושלך לעברו וקנה נשקו הוסט בעת הירי. .9המדינה מכחישה שהייתה במקום הפגנה, ומכנה את ההתקהלות - התפרעות, ואת מעשיהם האלימים של המתפרעים - פרעות. .10המדינה טוענת כי המנוח השתתף בהתפרעות האלימה, ונורה מבחינה פיסית טופוגרפית בלב ההתפרעות, ובכך הסתכן מרצונו, ויש לו אשם תורם מלא לתוצאות. .11בכתב ההגנה נטען כי הירי באוויר בוצע בנסיבות של צורך והגנה עצמית כדי להציל את חיי השוטרים והעצורים בתחנה, וזאת כאמצעי אחרון, לאחר שאזלה תחמושת הגאז, והמתפרעים מנעו מכוח תגבור להגיע לתחנה. .12המדינה הכחישה את טענת התובעת כי הייתה נשואה למנוח. .13המדינה מבקשת לקבוע כי המנוח לא נפגע באשמת השוטרים, ולחלופין - כי למנוח תרומת רשלנות מלאה במותו. .14המדינה בדקה בעצמה, וללא קשר לתביעה זו - את חלקי הקליע (קליע מעוך ורסיסי קליע) שהוצאו מראשו של המנוח (להלן - הקליע), כנגד חמישה רובי סער 16mורוס"ר "גליל" שנלקחו משוטרי התחנה שירו באותו אירוע. .15א. המפקח ליאור נדיבי שבדק את התיק, וכן ראש מעבדת נשק - ברני שכטר - קבעו שהקליע הינו מקליבר 5.56 45xמ"מ, ונורה מכלי נשק מסוג רובה סער 16mאו "גליל". ב. ששת כלי הנשק שהמומחים קבלו לבדיקה השוואתית הראו כי שני רובי סער 16mמראים דמיון, אך לא זהות - לסימנים היחודיים של מעטפת הקליע. ג. שכטר ונדיבי הגיעו למסקנה כי באמצעים הקיימים ברשותם - מיקרוסקופ אופטי - לא ניתן לקבוע בוודאות אם הקליע נורה מאחד משני כלי הנשק האמורים אם לאו, וסברו כי שימוש במיקרוסקופ אלקטרוני השוואתי - יכול להביא לתוצאות טובות יותר. ד. המומחים הוסיפו כי ההחלטה אם לשלוח את המוצגים לבדיקה בחו"ל (שם מצוי מיקרוסקופ אלקטרוני השוואתי) - נתונה בידי מח"ש ופרקליטות המדינה. (ת/11). .16ידוע לנו כי המוצגים לא נשלחו לבדיקה נוספת בחו"ל במיכשור האמור. .17ב"כ התובעים פנה לפרקליטת המדינה דאז, עו"ד דורית ביניש - וביקש למצות את אפשרויות החקירה ע"י ביצוע הבדיקה המיקרוסקופית ההשוואתית בגרמניה לשם זיהוי היורה (ת/17), וקבל את תשובת עוזרה, עומר דקל, כי נשקלה האפשרות לשלוח את הקליע לבדיקה במיקרוסקופ אלקטרוני בגרמניה, אך לאחר התייעצות שכללה את פרקליטת המדינה עצמה הוחלט שלא לשלוח את המוצגים לבדיקה נוספת בחו"ל, משום שהוברר כי גם בדיקה זו ספק אם תאפשר ייחוס ודאי של הקליע לאחד מכלי הנשק שנתפסו, ובכל מקרה קיים ספק אם על סמך ממצאי החקירה ניתן יהיה לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת - אחריות לירי של מי מהמעורבים באירוע. (ת/23). .18א. נראה לי כי נכון הייתה עושה המדינה אילו שלחה את הקליע והרובים החשודים לבדיקה נוספת בגרמניה, שהרי עלותה של בדיקה זו אינה גדולה, ואפשר שבדיקה זו הייתה מטהרת את השוטרים כליל, או מבהירה אם מי ממחזיקי אותם שני רובים אחראי לירי שפגע במנוח. ב. מאידך גיסא, גם ב"כ התובעים יכול היה לבקש לעשות בדיקה זו על חשבון התובעים, שכן היה בה אולי כדי לוודא אם המנוח נורה מנשקו של אחד השוטרים - אך גם הוא בחר שלא לעשות כן. ג. המחדל בנושא זה רובץ, איפוא לפתחם של שני הצדדים. .19מאחר שב"כ התובעים לא היה בטוח אם יעלה בידו להוכיח כי המנוח נורה מכלי נשק שהיה בידי שוטר - ביקש לתקן את כתב התביעה פעם נוספת, ולהוסיף את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". ב"כ המדינה התנגד לבקשה אולם בית המשפט אישר את התיקון, תוך הבהרה שכתב ההגנה מתוקן אף הוא ומכחיש את הטענה. (עמ' 143). .20א. אין מחלוקת כי חלק מן השוטרים שהיו בתחנה - ירו בנשק חם משאזלה תחמושת הגאז, אם כי כל השוטרים טענו שירו באויר ולא על הקהל. ב. מאידך גיסא לא טען אף אחד מהשוטרים כי ראה כלי נשק כלשהו בידי מי מההמון. ג. למרות האמור - לא ניתן לשלול לחלוטין שימוש בנשק ע"י מי מן המתקהלים המתפרעים, שהרי בהתחשב בהמון האנשים שהיו שם - לא ניתן היה להבחין אם מישהו מהם מחזיק בנשק. .21האפשרות כי המנוח לא נורה ע"י השוטרים מתחזקת נוכח דרך מעבר הקליע בראש המנוח - מלמטה כלפי מעלה, כאשר השוטרים שהיו עלולים לפגוע בו עמדו במקום גבוה ממקום עמדו של המנוח. .22למרות האמור - אמשיך בהתייחסות לאירוע מתוך הנחת הכלל: "הדבר מדבר בעד עצמו" - נוכח הירי הבלתי מוכחש של השוטרים (אם כי באויר, כטענתם), והעדר ראייה כי מישהו אחר החזיק בנשק חם במקום. .23השוטרים קיבלו תדרוך ממפקדיהם, ואף הבינו היטב בעצמם - כי המתקהלים התקהלו במקום כדי להביע את זעמם על הטבח במערת המכפלה, ועל כן הורו המפקדים לשוטרי התחנה - לא להיכנס לעימות עם המפגינים, והשוטרים העידו שאכן כך נהגו כל עוד לא התקרבו המפגינים אל התחנה באופן שסיכן אותם ואת הנמצאים בתחנה. .24בשלב מסוים החלו המתקהלים, שביניהם היו רעולי פנים - דבר שלא ארע מעולם קודם לכן ברהט - להתקרב לתחנה ולידות בה אבנים גדולות (בלוקים) חפצי ברזל ובקבוקים (שכללו חומר לא מזוהה) ושברו את שמשות התחנה. .25השוטרים ניסו להידבר עם המפגינים המתפרעים באמצעות ראשי היישוב, שחלקם ניסה להרגיע את הרוחות - אולם ללא הצלחה. .26לא שמעתי עדויות כי השוטרים השתמשו בשלב הראשון באמצעי כריזה כדי לפזר את המתקהלים המתפרעים, אולם ברור לחלוטין כי השוטרים עשו ככל יכולתם שלא לעורר את זעם ההמון, בכך שתחילה לא הגיבו ולאחר מכן ניסו לשכנע באמצעות דיבורים. }נעשה שימוש באמצעי הכריזה כשעה - שעה וחצי לאחר תחילת האירוע, לאחר שבאו כוחות נוספים (עמ' 123){. .27משראו השוטרים כי ההמון המתפרע צר עליהם - החלו להשתמש בגאז מדמיע. נראה לי כי שימוש זה לכשעצמו היה בו כדי להבהיר להמון המתקרב - כי עליו להתרחק מן התחנה. ואכן, בכל פעם שנעשה שימוש בגאז - התרחק ההמון, ואחר כך חזר והתקרב שוב. .28משנותרו שוטרי הנקודה ללא תחמושת גאז - הורה להם מפקדם לירות מנשק חם באוויר, וכל עדי התביעה השוטרים העידו שהירי אכן היה באוויר ולא לעבר הקהל, למרות ההתקהלות הפרועה של מספר רב של אנשים שצרו על התחנה והתקרבו אליה עד כדי סיכון השוטרים על-ידי יידוי אבנים ברוגטקות, בלוקים, ברזלים ובקבוקים. .29עם תחילת החשש לנקודה ולשוטריה - הוזמנה בקשר תגבורת, ואף היא נתקלה במחסומים, בידוי אבנים וברזלים לעברה. .30משהצליחה התגבורת להגיע לנקודה תוך איגוף מאחור - החלו השוטרים שוב להשתמש בגאז שהיה ברשות התגבורת - עד שזה אזל, ושוב נאלצו השוטרים לירות בנשק חם באוויר כדי להרתיע את המתפרעים המתקרבים לתחנה, מחשש שישליכו פנימה בקבוקי תבערה ויעלו את התחנה, על יושביה - באש. עדות בדבר מספר המתקהלים במקום ופעולותיהם: עדויות התביעה: .31עדי התביעה לא הצהירו ולא נחקרו בדבר מספר המתקהלים סביב התחנה ופעולותיהם. עדויות ההגנה: רחמים כהן: .32רחמים כהן היה ביום האירוע ממלא מקום מפקד התחנה, וסגן מפקד התחנה, והיה נוכח בתחנה משעה 30: 10ועד סוף האירוע. .33א. בתצהירו נ/ 16מסר כהן כי שרת בצה"ל מ- 1971עד 1980, התגייס למשטרת ישראל ב-1982, ושרת ברהט מיום גיוסו ועד היום. ב. בתצהיר מציין כהן כי שמע על אי שקט בעיירות הבדוויות עקב הטבח בחברון והורה לשוטרי התחנה להימנע מעימותים כלשהם עם התושבים, להבליג, ולהתרחק ממקומות בהם מתרחשות הפרות סדר, והשוטרים פעלו על פי הנחיותיו. ג. ביום האירוע בשעה 00: 15לערך, החלה התקהלות של אזרחים במרחק כ-150 מ' מהתחנה. כהן פנה לנכבדי הישוב וביקש התערבותם כדי שיופסק יידוי האבנים שהיה בו כדי לסכן חיי אדם. הנכבדים הבטיחו לו שאם השוטרים לא יגיבו - יתפזר קהל מיידי האבנים. עקב הבטחה זו המשיכו השוטרים להבליג, אולם המתפרעים הלכו והתקרבו לתחנה ונעשו אלימים ומסוכנים יותר. על קירות התחנה נחת מטר אבנים ושמשותיה נופצו. "סביב הנקודה התקהל המון רב משולהב, שצעק 'עליהום', 'אללה הוא אכבר', 'אטבח אל-יהוד', 'נשרוף אתכם', 'מניאקים' וכיוצ"ב קריאות. במרחק כ- 10מטרים מפתח הנקודה עמדו אנשים ויידו אבנים גדולות. חלק מהם היו רעולי פנים וחלק הסתייעו ברוגטקות כדי לכוון את האבנים לפגיעות מדויקות, בעלות עוצמה מיוחדת, בשוטרים. חששתי כי פגיעה כזו עשויה להיות קטלנית. עד מהרה נראתה הנקודה כלאחר פרעות. החלונות היו כאמור מנופצים וזכוכיות היו מפוזרות לכל עבר. אבנים גדולות היו בכל מקום בתוך התחנה וברחבת הכניסה. בתחילה נעשה שימוש בתחמושת גאז על-ידי השוטרים. ירי הגאז הרתיע את הפורעים בתחילה והרחיק אותם, אך עד מהרה הצטרפו מאות פורעים בגילאים שונים מכל הכיוונים וגם מהכיוון הצפוני של הנקודה, החולש עליה, והחלו לזרוק אבנים גדולות. הגיע המון אדם מהשכונות הסמוכות וכולם הקיפו את התחנה מכל העברים. היה ברור שמטרת הפורעים זו תחנת המשטרה והשוטרים. האבנים הושלכו רק עלינו ולא על מוסדות סמוכים... כשאזלה תחמושת הגאז השוטרים נסוגו לתוך הנקודה. בשלב זה היה ברור לי כי אם נסתגר בנקודה נמצא את עצמנו לכודים, ההמון יגיע לנקודה ויעלה אותה באש, על יושביה (אנחנו) באווירת הלהט שאפיינה את המתפרעים... החשש הגדול היה כי מי מהפורעים יתקרב לתחנת המשטרה ואף יצליח לחדור אליה, ליידות בקבוק תבערה או חומר נפיץ לתוך התחנה ובכך לגרום להצתה, או להרס המקום ולפגוע בחיי אדם. כאשר ראיתי שההמון צר על התחנה במרחק קצר מאד וממשיך ליידות אבנים, ומשכלתה תחמושת הגאז, הוריתי לשוטרים להרתיע את המון הפורעים באמצעות ירי באוויר מנשק חי, כשזו הייתה הדרך היחידה להרתיע את הפורעים ולהציל את חיי השוטרים. במהלך השימוש בירי הבינו המתפרעים כי אנו יורים באוויר בלבד ולכן המשיכו להתפרע וליידות אבנים אך לא התקרבו עד למגע פיזי ממש. בכל זאת התקרבו עד כדי מטרים ספורים מהשוטרים כדי לנסות לפגוע בשוטרים באמצעות אבנים, ברזלים, בקבוקים (חלקם שבורים)... במהלך הירי כל הזמן עברתי בין השוטרים ווידאתי שכולם יורים רק באוויר, לעבר השמיים, בזוית של כ- 60מעלות מעל לקו האנכי. לא נתקלתי בכל חריגה מכלל זה". ד. עוד ציין כהן בתצהירו כי עד התביעה חסיין אל-עוברה עוכב על-ידי השוטרים במהלך ההתפרעויות, הובא לתחנה וביקש לשחררו. כהן בקש ממנו להרגיע את המתפרעים ושחררו, אך מיד לאחר מכן הגיעה קבוצת פורעים לכיוון התחנה - כשאל-עוברה ביניהם. (תצהירו נ/.16 .34א. בחקירתו הנגדית הבהיר כהן כי הוא עצמו לא ירה באותו יום אף ירייה אחת אך עבר משוטר לשוטר כדי לוודא שהשוטרים יורים באוויר. ב. עוד ציין כהן כי בתצהירו התייחס לאירועים שאירעו במחצית השעה הראשונה מתחילת האירוע ועד הגעת התגבורת, דהיינו משעה 00: 15ועד שעה 45: 15בערך. עד הגעת התגבורת היו בתחנה בסך-הכל 13שוטרים. צמיגים הובערו כבר בשעה 12: 00ואז ביקש מנכבדי היישוב להרגיע את הרוחות. (עמ' 102). ג. כהן העיד: "הנקודה הזאת היא ממש מלכודת מוות. אין מוצא החוצה, ואין עליה לגג והיא מצויה בשטח נחות. לא ניתן להגן עליה. לא היה חסר הרבה שכולנו נשרף בה". (עמ' 105). .35בחקירתו בפני המח"ש, ת/31, אמר כהן: "באותו זמן הייתי בלחץ רציני מאד, יצאתי בנס כי תקפו את הנקודה באבנים. ההמון של הצעירים המתפרעים היה להוט ואפילו ירי באוויר לא הרתיע אותם. אילו היו נכנסים לנקודה יתכן והיו שורפים אותה, ואפילו הייתה תחושה שאם יתפשו שוטר יהרגו אותו. היו הרבה צעקות וקללות ואיומים מצד המתפרעים". השוטר ירון יונה: .36השוטר ירון יונה שרת בצה"ל בחטיבת גולני מ-1983, התגייס למשטרת ישראל ב-1987, ושרת בתחנת רהט מעת גיוסו למשטרה ועד יולי 95'. .37יונה אישר בתצהירו נ/ 17כי רחמים כהן הודיע לשוטרי התחנה שהמצב עדין מאד והורה להימנע מעימותים כלשהם עם התושבים, להבליג ולהתרחק ממקומות בהם יש הפרות סדר. .38בסמוך לשעה 00: 15יצא יונה לסיור על ג'יפ, במהלכו ראה צמיגים בוערים, אך בהתאם להוראות - הסתפק בדיווח והתרחק מהמקום. לאחר מספר דקות נקראו יונה וחבריו לסיור לחזור מיד לתחנה. .39וכך הצהיר יונה: "בהתקרבנו לנקודה, על הכביש הראשי, מצאנו עצמנו מול המון פורעים שמילא את הכביש לכל רוחבו, והתפרס מאזור תחנת הדלק, אל מול נקודת המשטרה ובנין העירייה. אציין כי רבים מהפורעים היו רעולי פנים. תופעה כזאת, המוכרת מההתפרעויות בשטחים, לא ראיתי מעולם ברהט עד לאותו יום. הפורעים ראו את הג'יפ המשטרתי המתקרב, ניפנו לכיוונו והסתערו. מטר של אבנים שהפורעים זרקו פגע ברכב... הנקודה הייתה מוקפת בהמון פורעים שיידו אבנים לעבר המבנה ולעבר כלי הרכב שחנו ברחבת החנייה. הפורעים הגיעו לטווח של מטרים בודדים מדלת נקודת המשטרה, כאשר אחדים מהם, נושאי אבנים, בקבוקים וחפצי מתכת הגיעו ממש לפתח הכניסה ויידו את החפצים הנזכרים לעיל לתוך חדר הכניסה... המון הפורעים הלך והתקרב לנקודת המשטרה. הנקודה הייתה נצורה מכל הכיוונים - לא היה כל נתיב פנוי מהנקודה או אליה. מכל הכיוונים הייתה התקדמות עיקשת ומתמדת לעבר הנקודה, בתחילה של בודדים ואחר כך של קבוצות גדולות יותר. הם התקרבו עד למבוא ויידו אבנים לתוך חדרי הנקודה עצמם. הטבעת התהדקה מרגע לרגע". .40גם יונה מתאר בתצהירו שהתחנה נראתה כלאחר פרעות, חלונותיה מנופצים וזכוכיות מפוזרות בכל עבר, וחדר היומנאי ושולחנו - זרועים באבנים גדולות, ואף רחבת הכניסה מלאה אבנים וחפצים שהושלכו לעבר התחנה. .41יונה הצהיר כי המתקהלים קראו קריאות רמות לטבוח ביהודים, והדגיש כי המתקהלים אף קראו להרוג ספציפית את השוטרים רחמים כהן ועאקף אל-הוזייל. .42יונה מספר בתצהירו שתחילה נעשה שימוש בתחמושת גאז על-ידי אחד השוטרים, אך כשכלתה תחמושת הגאז התכנסו כל השוטרים בתחנה, וההמון החל צר עליה בטווח קצר ביותר ויידה אבנים ענקיות לעברם - בלוקים של בנין. באותו שלב היה ברור כי הסתגרות בתחנה עלולה להוות מלכודת לשוטרים כשההמונים יגיעו ויעלו את התחנה באש על יושביה . .43יונה הדגיש כי כשוטר ותיק ברהט ידע כי נשק רב מצוי בידי התושבים. חלקם משרתים בצה"ל ובידיהם נשק אישי מהצבא, וחלקם מחזיקים בנשק שלא כדין, ועושים בו שימוש מדי פעם בשמחות. .44לדברי יונה - מטרת שוטרי התחנה הייתה להחזיק מעמד עד לבוא התגבורת, כשהם חוששים שמא התגבורת תבוא מאוחר מדי בעבורם. ליונה היה נשק שלא עשה בו שימוש, אך ראה את חבריו יורים באוויר, בזוית של כ- 60מעלות. יונה אף מציין כי אבן גדולה פגעה בידו וגרמה לפציעתה. .45בסביבות השעה 00: 16הגיעה תגבורת בפקודו של רפ"ק זיו, שהביאה תחמושת גאז, ואז הופסק הירי. אולם גם תחמושת גאז זו אזלה והתגבורת עברה לירי באוויר מנשק חם. גם לאחר הגעת התגבורת - לא התפזרו הפורעים, והם התפזרו רק בהמשך הערב - כשכוחות גדולים יותר של מג"ב הגיעו לחילוץ השוטרים בתחנה. .46יונה, כמו כל חבריו, אינו יודע מי ירה במנוח, ולא ראה מתי והיכן נהרג. לדברי יונה, בסביבות השעה 50: 16נכנס לתחנה אחד עטא אבו מדעים, עוזרו של ח"כ טאלב א-צנע, הניח על דלפק התחנה תעודת זהות, והודיע כי בעל התעודה נפגע והוא בטיפול. (תצהירו נ/17). לעניין זה יצוין כי בחקירת יונה במח"ש הוא אמר כי אבו מדעים הביא את תעודת הזהות של הנפגע בשעה 16:ב.15 .47בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר יונה על הדברים שאמר בתצהירו. סיפר כי כאשר נקראו לחזור לתחנה - "מטר אבנים אדיר פגע ברכב שלנו", אולם השוטרים, שכולם היו ללא קסדות, בג'יפ מכוסה ברזנט ולא ממוגן - התעלמו ממיידי האבנים, לא ירו והמשיכו באיגוף לנסוע לתחנה. (עמ' 108). .48יונה נשאל אם באותו יום היה מצב בו היה צריך לירות על מנת לפגוע באזרחים בשל סכנת חיים, והשיב בחיוב. לשאלה מדוע הוא עצמו לא ירה, השיב - כי היו המון שוטרים שירו, וזה הספיק לו. (עמ' 111). "כל הסיטואציה שם הייתה שהיינו בסכנת חיים" (עמ' 112). .49יונה אמר כי חלק מהתגבורות הגיעו לפני שהובאה לתחנה תעודת הזהות של הנפגע. (עמ' 114). השוטר שלמה רחמים בן-מוחא: .50בן-מוחא שרת בצה"ל מ- 1981בחיל הנדסה קרבית, התגייס למשטרת ישראל ב-1984, וב- 1992הוצב בתחנת המשטרה ברהט בתפקיד סייר ושרת שם עד .1995 .51גם בן-מוחא אישר בתצהירו נ/ 19כי המפקד רחמים כהן הורה להימנע מכל חיכוך עם התושבים ולהבליג על כל התגרות. .52בן-מוחא, שהיה עם יונה בג'יפ הסיור וחזר עמו לתחנה, חזר על דברי יונה כי בהתקרבם לתחנה מצאו עצמם מול המון פורעים שהסתערו לעבר הג'יפ ויידו בו מטר אבנים שפגעו בג'יפ. .53לדבריו, התחנה הייתה מוקפת בהמון פורעים שיידו אבנים לעבר התחנה וכלי הרכב ברחבת החנייה, והגיעו למרחק של מטרים בודדים מדלת התחנה, כשאחדים מהם הגיעו ממש לפתח הכניסה לתחנה וידו פנימה אבנים, בקבוקים וחפצי מתכת. .54גם בן-מוחא תאר את התחנה שנראתה כלאחר פוגרום, כשהרחבה זרועה באבנים וחפצים אחרים, חלונותיה מנופצים, והשוטרים עומדים מלאי דאגה וחוששים לחייהם. .55בן-מוחא חזר על איומי המוות שהושמעו מפי המתפרעים, על ירי הגאז לעבר המתפרעים - עד שזה אזל, ועל ההסתערות המחודשת של המתפרעים על התחנה. .56גם בן-מוחא תאר כיצד התחנה הייתה מכותרת מכל עבריה בהמון אלים של מתפרעים, שהידק את הטבעת מרגע לרגע. .57בן-מוחא הדגיש כי זעם ההמון היה עצום, והשוטרים הבינו שהתושבים נסערים שכן כולם, כולל השוטרים, היו מזועזעים מהטבח במערת המכפלה. אך ההתפרעות הלכה וגדלה "ובאותן שעות ראיתי, למעשה, מה פירושו של הביטוי 'רצח בעיניים'. אלו הם המילים היחידות שבהן ניתן לתאר את המבט שנשקף מעיני התושבים". .58בן-מוחא שהכיר את תושבי המקום, קבע כי רבים מהפורעים לא היו תושבי רהט. הוא ציין כי תושבי רהט גילו בדרך כלל איפוק וסובלנות במקרים אחרים בהם נפגעו ערבים על-ידי יהודים, או בהפגנות ערבים כמו יום האדמה. .59בן-מוחא חזר על דברי יונה כי השוטרים ניסו להרתיע את ההמון מלהתקרב לתחנה, ולצורך זה אף יצא אל מחוץ לתחנה, כשלראשו אחת משלוש הקסדות שהיו בתחנה. בהעדר תחמושת גאז, הוא ירה באוויר במצב "בודדת", כדור אחד בכל פעם. הפורעים נסוגו עם כל ירי, וחזרו והתקדמו כלפי התחנה עד לירי הבא. "במהלך הדברים נפגעתי כמה פעמים מאבנים שהושלכו לעברי. אבן ענקית שהשליך אחד הפורעים פגעה בראשי ורק בזכות הקסדה ניצלו חיי". .60בן-מוחא ציין כי התגבורת של רפ"ק זיו הגיעה בסביבות השעה 00:16, התגבורת השתמשה בגאז, וכשזה אזל - עברה להשתמש בירי. גם לאחר הגעת התגבורת של היס"ם - לא התפזרו הפורעים, וההתפרעות הסתיימה רק בשעות הערב כשהגיעו כוחות גדולים יותר של מג"ב. .61בן-מוחא הצהיר כי במהלך שירותו בצה"ל ובמשמר הגבול - נכח בהפגנות אלימות רבות בעזה, קלקיליה, ירושלים ובמקומות אחרים, והדגיש כי "מעולם לא נתקלתי באירוע בו נשקפה סכנה כה ברורה לחיי השוטרים כמו באירוע ברהט ולא נתקלתי במצב בו מידת העוינות של הפורעים וכוונותיהם הרצחניות היו כה גדולות וברורות כמו אותו אירוע". (תצהירו נ/19). .62בחקירתו הנגדית הבהיר בן-מוחא כי הוא ירה באוויר ולא לתוך הקהל, שכן מדובר באוכלוסייה ישראלית שעבד אתה במשך שלוש שנים, והבין כי הם זועמים בצדק על האירוע במערת המכפלה. עם זאת ציין כי לא ראה אף אחד מהשוטרים יורה לכיוון הקהל. (עמ' 122). .63בן-מוחא נחקר גם על-ידי המח"ש, אך הודעתו במח"ש לא הוצגה כמוצג בתיק שלפנינו. בחקירתו הנגדית נשאל בן-מוחא על דברים שאמר במח"ש: "בשלב זה עיקר הסכנה הייתה באזור הכניסה המערבי איפה שהבנק, וכיוון קופ"ח באזור של עמוד החשמל ומפעל הפיס אל מול תחנת הדלק, ריכוז המפגינים מיידי האבנים היה רחוק ואני לא ראיתי סכנה מיידית כשהמתפרעים יחזרו לרחבה מכיוון זה". בן-מוחא נשאל אם בסופו של דבר כתם הדם והמקום בו נורה המונח - היו במקום עליו אומר בן-מוחא שלא ראה בו סכנה מיידית באותו שלב. (עמ' 123). על כך השיב בן-מוחא בחיוב, אולם אמר כי אינו יודע מתי נהרג המנוח, לא ראה אותו על הרצפה, ולא ראה את כתם הדם באותו יום, וכי רק לאחר שנשטף כתם הדם נאמר לו היכן המקום. כמו כן הבהיר בן-מוחא שהקהל היה בא, נרתע וחוזר. (עמ' 124). .64בנסיבות אלו אין ללמוד מאומה מן העובדה כי בשלב שבן-מוחא היה במקום הספציפי עליו נשאל - לא ראה סכנה מיידית לעצמו, שכן אין לנו קורלציה בין שלב זה לבין מועד הפגיעה במנוח. לעומת זאת ידוע לנו מפי כל השוטרים שהעידו, כולל בר-מוחא, שהקהל היה מתקרב לנקודה, נסוג כשנורתה תחמושת גאז או ירי מנשק חם באוויר, וחוזר ומתקרב לתחנה בין אירועי הירי, וחוזר חלילה. פקד קאיד אלעסאם: .65פקד קאיד אלעסאם היה מפקד משטרת רהט בעת האירוע נושא התביעה. .66אלעסאם התגייס למשטרת ישראל ב- .1977משנת 1993הוא משרת במשטרת העיירות (שתחנת רהט היא חלק ממנה), והוא עצמו בן העדה הבדווית. .67בתצהירו נ/ 21הצהיר אלעסאם כי ביום ששי 25.2.94- הוא יום הטבח בחברון, וביום שבת 26.2.94- נערכו אירועי מחאה של בני המגזר הבדווי בעיירות, והמחאה התנהלה באורח מסודר, כשבני העדה מבטאים את כאבם ומחאתם נוכח המעשה הנורא שנעשה, והמשטרה נוהגת באיפוק מיוחד גם נוכח הפרות סדר מסוימות, מתוך הבנה לכאבם של ערביי ישראל. .68בבוקר ה- 27.2.94הוזעק אלעסאם להפגנה של 200תלמידים בתל-שבע, ובאמצעות מנהל בית הספר וראש המועצה שכנעו את התלמידים להתפזר. בשעה 45: 08הודיעו לו בקשר כי גם בכסייפה יש הפרות סדר ויידוי אבנים לעבר הכביש הראשי, וכן הגיע דיווח מתל-שבע על עיתונאי שנפצע מאבנים. אלעסאם חזר לתל-שבע, שם התפתחה הפגנה אלימה של מאות בני אדם שהשליכו אבנים והבעירו צמיגים. לאחר שהובער צמיג קרוב מאד למכלי הדלק - החליט להשתמש בגאז מדמיע, ובעקבות השימוש בגאז - התפזר ההמון. .69בשעה 45: 14פנה אלעסאם בקשר לתחנת רהט ושאל מה נשמע ונאמר לו שהכל רגוע. .70תוכניתו הייתה לבקר בכל העיירות, כשהאחרונה בהן - רהט, אך בשעה 00: 15שמע בקשר שתחנת רהט מותקפת - ונסע לשם. כמו כן שמע בקשר כי תחמושת הגאז ברהט אזלה, וביקש תגבורת. .71כשהגיע אלעסאם לתחנת רהט, הורה לשוטרים לירות רק באוויר "ולחסוך בתחמושת שהייתה האמצעי האחרון שנותר בידינו כדי להציל את חיינו ולהגן על בנין המשטרה. היה ברור לי שבמידה ותיגמר התחמושת תאבד ההרתעה וההמון יסתער על התחנה". .72אלעסאם הוסיף בתצהירו כי ברהט מצוי נשק רב, חלקו מוחזק באופן חוקי, וחלקו באופן בלתי חוקי. רבים מתושבי רהט משרתים בצה"ל - ובידם נשק. כמו כן נמצאים, לדבריו, ברהט תושבים רבים מהשטחים - שאינם אזרחי ישראל, ורבים מהם עוינים למדינה ועלולים לנצל את המצב למטרותיהם. .73אלעסאם הצהיר כי במהלך האירועים אפילו נשקלה האפשרות לפנות את התחנה ולהותיר לפורעים להעלותה באש, אך פתרון זה לא היה אפשרי, שכן התחנה הייתה מוקפת מכל עבריה בהמון רב. היה גם חשש כי אילו השוטרים היו מנסים לפרוץ החוצה דרך ההמון - אפשר והיו נגרמים נזקים גדולים בנפש. .74אלעסאם הסביר כי שרת בשטחים כשמונה שנים. "בעזה נתקלתי בהתפרעות של אלפים בדרכי לתחנה. גם בהמשך שירותי בעזה טיפלתי באירועים אלימים ביותר של התפרעויות. האירוע ברהט היה מסוכן יותר לחיי השוטרים, חמור יותר מבחינת עוצמת ההתפרעות: ריכוז האנשים סביב נקודה קטנה ומידת העוינות שגילו בהתנהגותם, כל אלה היו גדולות וחמורות ביחס למה שקרה בעזה, בעיקר נוכח העובדה שמדובר באירוע בתוך שטח מדינת ישראל ובישוב שקט, שתושביו הם אזרחי מדינת ישראל וכפי שציינתי הם נאמנים למדינה וחלקם אף משרתים בצה"ל". .75בעדותו בבית המשפט הבהיר אלעסאם כי הוראותיו היו לירות בתחמושת גאז כאשר השוטרים מותקפים, וכשהגאז אזל - לירות בנשק חם באוויר בלבד. (עמ' 132). .76אלעסאם אמר כי מרגע שהגיע לתחנה ברהט - נשאר בה עוד שלושה ימים ולילות. האירועים נמשכו גם במשך הלילה ולמחרת - אבל בקנה מידה קטן. (עמ' 133). .77אלעסאם לא ידע לומר מתי בדיוק נודע לו שאדם נפגע מירי, והעריך כי זה היה בערך בשעה 45: .15(עמ' 134). על מיקום מקום הפגיעה נודע לאלעסאם רק בשעות 00: 18- 00: 19- מפי שוטרים, שהצביעו לו על הכיוון באופן כללי. אלעסאם לא ראה את כתם הדם במקום בו נפגע המנוח. (עמ' 135). .78גם אלעסאם, כמו שאר השוטרים, העיד כי לא ראה במקום אזרח המחזיק נשק חם או סכין. (עמ' 136). .79אלעסאם נשאל על-ידי הסניגור אם היה מצב שהצדיק ירי לתוך הקהל, והשיב כי המצב הצדיק ירי באוויר, אך לא לתוך הקהל. אלעסאם עצמו - לא ירה. (עמ' 140). רפ"ק אמנון זיו: .80רפ"ק זיו היה ראש לשכת סיור ומבצעים באזור לכיש ביום האירוע, ומפקד היס"ם. בהיותו בתחנת העיירות שמע בקשר מיומנאי תחנת רהט צעקות: "שעולים עליהם המונים מכל הכיוונים", והדוברים אף זרזו אותו: "תגיעו, תגיעו, הורגים אותנו". זיו לא היה מעולם קודם לכן בתחנה ברהט ונזקק להכוונה בקשר, "והותקפנו ע"י ההמון באבנים. כמו כן הושלכו לעברנו כידונים שננעצו בדפנות כלי הרכב. גם בשלב זה שמעתי קולות ירי. על הכביש היו מחסומי אבנים, פחי זבל וצמיגים בוערים... ירינו גאז כלפי המתפרעים שהקיפו אותנו ואת נקודת המשטרה. חלק מהמתפרעים היה עטוי במסכות אב"כ ורעולי פנים והגאז לא השפיע עליהם. רוב הצעירים המשיכו לתקוף אותנו ואת נקודת המשטרה באבנים. פקד קאיד אלעסם חזר אלי שוב ואמר כי תוקפים את הנקודה גם מהכיוון השני: מהגבעה ומכיוון השוק... כל אותה עת היו הפורעים מיידים בנו אבנים, בקבוקים, ברזלים ושאר חפצים, מכיוון הגבעה והשוק. הפורעים צעקו בערבית: 'בדם, באש, נפדה את פלסטין' ו- 'איטבח אל יהוד', ובעברית הוסיפו 'נשרוף אתכם חיים'... הבנתי כי אם נכנס את השוטרים בנקודה קרוב לוודאי שאיומי הפורעים יתגשמו וכולנו נועלה באש. מכיוון הגבעה התקרבו הפורעים למרחק של מטרים בודדים מהנקודה, כשהם מיידים אבנים ובקבוקים שחלקם היו מלאים בחומר שלא זיהיתי... אציין כי ליידוי האבנים היו עוצמה ודיוק רבים, בגין השימוש ב"רוגטקות" והטווח הקרוב יחסית. היו לנו פצועים רבים. בהמשך הערב דיווחו לי שוטרים שהצבתי על גג המבנה כי הפורעים נטלו בלון גאז גדול וקרבו אותו לקיר התחנה... פיצוץ הבלון לא אחר לבוא והלהבה עלתה השמימה, בגובה שהיה פי שלושה מגובה המבנה... רוב השוטרים היו פצועים ברגליים (שאינן מוגנות בשכפ"ץ או בקסדה)... חששתי מאד מכך שהפורעים "ימשכו" שוטרים לרדוף אחריהם ואז יחטפו אותם לשם מיקוח או פגיעה בשוטרים... עברתי במהלך שירותי אירועים של הפגנות המונים בערים שונות בארץ ובשטחים. חלק מהאירועים היו גם אלימים, בהשתתפות ערבים ובהשתתפות יהודים. בכל שנות השירות שלי במשטרה לא נתקלתי באירוע אלים ומסוכן כמו האירוע של אותו יום ברהט... כל הירי של השוטרים שראיתי היה ירי באוויר בלבד, כשהם מקפידים שלא לסכן איש". (תצהיר רפ"ק זיו - נ/9). .81א. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הבהיר זיו כי לאחר שנגמרת תחמושת הגאז - האפשרות היחידה להגן על עצמו ועל השוטרים היא בירי מנשק חם כאשר מגיעים לסכנת חיים. (עמ' 49). ב. כן ציין זיו כי באירוע הזה היו עשרות רעולי פנים שזרקו אבנים, כאשר רק בודדים, 3- 4אנשים - ניסו להרגיע את הרוחות, ויותר רחוק, במרחק של כ- 500מ' עמדו אנשים גלויי פנים שלא יידוי אבנים ולא עסקו בהרגעת רוחות. (עמ' 50). ג. כמות הגאז שהייתה ברשותו הספיקה ל- 15- 20דקות, וצוותו עבר לירי ברובים לאחר שאזל הגאז. (עמ' 51). ד. הזירה הייתה מלאה באבנים עד שלא היה מקום לדרוך שם מרוב אבנים, ואפופת גאז - כך שלא נראה לו שיכול להסתובב שם עובר אורח תמים. (עמ' 53). .82כאשר זיו הגיע למקום - ראה אמבולנס יוצא מהמקום, אך אינו יכול לדעת אם המנוח היה באותו אמבולנס. השוטר שלום אדרי: .83אדרי שרת בצה"ל בחטיבת גבעתי עד דצמבר 92', ומאפריל 93' - במשטרת ישראל. ביום האירוע שירת ביס"ם דרום, והגיע לרהט ביחד עם רפ"ק זיו. אדרי ציין בתצהירו נ/ 10כי זיו תדרך את שוטריו שלא להשתמש בנשק חם אלא אם נוצרת סכנת חיים. במהלך הנסיעה נתקלו השוטרים במחסומי אבנים. "סביב הנקודה, מכל הכיוונים, 360מעלות, ראינו כמות עצומה של אנשים, שרגמו אותנו ואת הנקודה באבנים. מדובר במאות אנשים, ילדים, מבוגרים, בני כל הגילים. היה לאנשים 'דם בעיניים' והרגשתי שהם רוצים להרוג אותנו. היה ברור שהם רוצים לכבוש את התחנה ואינם מתכוונים לוותר. אנשים רבים מבין ההמון היו רעולי פנים... חלקם עטו מסיכות אב"כ כדי להגן על עצמם מהגאז המדמיע. התחנה נראתה כמו לאחר פוגרום. שום חלון לא היה שלם ושום רכב משטרתי מאלו שעמדו מחוץ לנקודה לא היה שלם. המדרכה הייתה מלאה אבנים. המון הפורעים קרא קריאות קצובות של המון אדם: 'מוות ליהודים' ו'איטבח אל-יהוד'. בידוי האבנים השתמשו ב"רוגטקות"... לאחר שהתגברה ההתקפה על הנקודה מכיוון הגבעה שלצידה, התמקמנו בגזרה זו ותפסנו את הגבעה תוך הדיפת הפורעים... בשלב ההסתערות נפגענו מאבנים רבות שהושלכו לעברנו. כשהיינו על הגבעה נגמר הגאז המדמיע, והפורעים המשיכו להתקרב, לידות אבנים, בזנט"ים וחפצים שונים. כדי למנוע את התקרבותם ירינו באוויר, ובאוויר בלבד. היה שלב שבו קבוצת פורעים התקרבה ממש לדלת הנקודה לטווח של כמטר אחד וידו אבנים לתוך הנקודה... מהגג ראינו מכל הכיוונים המון אדם שהקיף את הנקודה מכל הכיוונים... במהלך שירותי הצבאי בשטחים נתקלתי פעמים רבות בהתפרעויות אלימות. אירוע כפי שהיה ברהט, מבחינת האלימות, הסכנה והאופי של השנאה הקיצונית והאיום שנבע מהמון, לא ראיתי לא בחאן-יוניס, לא בעזה ולא ברפיח... כל הירי של השוטרים שראיתי היה ירי באויר בלבד". (תצהירו נ/10). .84א. בעדותו בבית המשפט בחקירתו הנגדית, העיד אדרי כי רוב זורקי האבנים היו רעולי פנים (עמ' 54), ומדובר במאות רעולי פנים. (עמ' 56). ב. אדרי העיד כי השוטרים נאלצו לעבור לירי בנשק חם משאזלה תחמושת הגאז, והוא בטוח כי כל אנשי יחידתו - יס"ם לכיש שהייתה על הגבעה - ירו רק באוויר. משקיבלו יותר מאוחר תחמושת גאז נוספת - שוב חזרו להשתמש בגאז וחדלו מירי באוויר בנשק חם. (עמ' 57). ג. כן ציין אדרי בעדותו בבית המשפט כי מפקדו וחבריו נפצעו, וכאשר הוא משווה את מה שארע ברהט לשרותו הצבאי בחאן יוניס, רפיח וג'בלייה - "דבר כזה עוד לא היה. הרצון שלהם לגמור אותך היה כל כך גדול שהם עשו הכל, ואנחנו לא נתנו". לשאלה כיצד אדרי מודד את עוצמת השנאה עליה הצהיר, השיב: "דרך המעשים שלהם, ואיך שהם רצו לחסל את התחנה. זה אופי פעילותם. מסכות אב"כ, מוטות ברזל זויתיות שנזרקו לעברנו, אבנים עם רוגטקות, בקבוקי תבערה - זה בשבילי אופי פעילות ושנאה כדי לחסל תחנה, שוטר או שוטרים". כמו כן ראה אדרי בשעות הערב בקבוק תבערה שהתפוצץ ויצר אש, וכן היה על גג התחנה כאשר שני מטר ממנו התפוצץ בלון הגאז. (עמ' 58). .85אני ערה לכך שהשוטרים אמנון זיו ושלום אדרי הגיעו לתחנה כתגבורת במהלך ההתפרעות ולא היו שם בראשיתה, ואולי אפילו הגיעו לאחר שהמנוח נפגע. אולם יש בתיאוריהם כדי לחזק את עדויות השוטרים שהיו בתחנה קודם בואם של זיו ואדרי ובתיאור מהלך כל ההתפרעות. המסקנה מן העדויות - חוסר הצדקה לאירוע: .86א. ביום האירוע ארע ברהט מאורע חריג בממדיו ובחומרתו. ב. ברהט, שהוא ישוב שקט של בדווים אזרחי ישראל, שחלקם משרתים בצה"ל - סערו הרוחות בשל הטבח במערת המכפלה בחברון שארע יומיים קודם לכן. ג. הרוחות סערו לא רק ברהט ולא רק בישובים ערביים - אלא בכל מדינת ישראל, אולם ברהט קיבלה סערת הרוחות אופי אלים במיוחד. ד. ההפגנה שהתארגנה ברהט לא הסתפקה בגילויי צער וכאב, ואף לא בגילויי סולידריות עם בני העם הערבי בחברון ששכלו את יקיריהם, אלא התבטאה בהתפרעות בלתי מובנת כלפי תחנת המשטרה המקומית המופקדת על שמירת חיי תושבי רהט, רכושם ורווחתם, וכוללת שוטרים המוכרים לתושבי רהט ואף שוטרים וקצין בדווים מבני עדתם. ה. לא יכול להיות ספק שאף אחד מן המתקהלים ברהט ביום האירוע - לא חשב, לא סבר ולא האמין שיש לשוטרי התחנה קשר כלשהו לברוך גולדשטיין שטבח במתפללי מערת המכפלה, או לחוגים מהם צמח ברוך גולדשטיין. ההתפרעות כנגד שוטרי התחנה הייתה, איפוא, חסרת בסיס כלשהו, ומי שהשתתף בה לא הייתה הצדקה להשתתפותו. ו. לעומת זאת, בהתחשב במספרם הרב של המתפרעים ובהתנהגותם האלימה והמסוכנת, ובמספר הרב מאד של המתקהלים מאחורי המתפרעים - שהיוו סיוע פיסי ונפשי למתפרעים - כנגד המספר המצומצם של שוטרי התחנה, ששום אמצעי לא עזר להם להרגיע את ההמון, להרחיקו מתחנת המשטרה, ולמונעו מפעולות אלימות נגד התחנה ושוטריה - הרי התנהגות השוטרים הייתה בגדר הגנה עצמית וסבירה. ז. ההתפרעות ברהט חרגה מכל התנהגות מקובלת ואף בלתי מקובלת - אפילו בשטחים, לא כל שכן במדינת ישראל. התפרעות זו אילצה את השוטרים, בניגוד לכוונתם שלא להגיע לעימות עם המתקהלים, ולאחר שניסיונות ההידברות שלהם עם ראשי היישוב לצורך הרגעת הרוחות לא עלו יפה - להשתמש בתחילה בתחמושת גאז, וכשזו אזלה - בירי מנשק חם באוויר להרחקת המתפרעים והפורעים מן התחנה. ח. במהלך 'מלחמה' זו שאסרו המתפרעים על שוטרי התחנה - נורה המנוח ונהרג. .87כאמור, אין לפני כל ראייה משכנעת שהמנוח נורה מנשק של מי מהשוטרים, ובהתחשב בכיוון חדירת הכדור - ספק אם מי מהשוטרים שעמדו במקום גבוה ממקום עמדו של המנוח - יכול היה לפגוע במנוח בדרך בה נפגע. הגנה עצמית: .88א. אולם גם בהנחה שהמנוח נפגע מירי השוטרים - הרי נפגע במהלך ירי שנעשה מתוך הגנה עצמית. ב. השוטרים קבלו הוראות ברורות וחד-משמעיות לירות באוויר בלבד, ואני מאמינה לשוטרים שהעידו בפני כי כל אחד מהם שירה, וככל שראו - כל אחד מחבריהם שירה, ירה רק באוויר. ג. אי לזאת, אם המנוח נפגע מירי של אחד השוטרים (ואיני קובעת כי כך היה) - אין זאת אלא שרובהו, ידו, או גופו הוסטו עקב יידוי אבנים ברוגטקות, אבנים גדולות, חפצי ברזל, או בקבוקים - שנזרקו לעברו, ולא מתוך כוונה לפגוע במי מן הקהל. ד. יצוין כי בהתחשב בהמונים שהיו במקום, אילו רצו השוטרים או מי מהם לירות לעבר הקהל - מן הסתם היו פוגעים ברבים מתוך המתקהלים, ועצם העובדה כי לא היו נפגעי ירי רבים (ולמעשה הוכח כי רק המנוח נפגע מירי, שכן אין ראייה כי אל-עוברה, או מישהו אחר - נפגע מכדור) - מצביעה על כך שהשוטרים אכן ירו באוויר, כפי שהצטוו, ולא כיוונו את נשקם החם לעבר הקהל, למרות הסכנה והנחיתות המספרית בה היו. רשלנות תורמת: .89א. המנוח נפגע במרחק קטן מן התחנה, במהלך התפרעות המונית שאילצה את השוטרים להשתמש תחילה בגאז, וכשזה אזל - בירי באוויר להרתעת הצרים על התחנה. ב. בנסיבות האירוע האלים לא היה לאף אזרח תם לב מה לעשות באותו אזור, וכל שומר נפשו ושומר חוק - היה צריך להדיר רגליו מאותו אזור הומה, סואן, אלים, מופרע ומסוכן. ג. עובדת נוכחותו של המנוח בלב הסערה מצביעה על מעורבותו בהתפרעות, ונוכחותו במקום מהווה תרומת רשלנות מלאה. .90בנסיבות אלו יש מקום לדחות את התביעה מן הטעמים הבאים: הן משום שלא הוכח כי המנוח נורה על-ידי מי מהשוטרים; הן משום שאפילו נורה על-ידי שוטר - נפגע תוך כדי ירי שנעשה מתוך הגנה עצמית; והן משום רשלנותו התורמת המלאה של המנוח לפגיעה בו - על-ידי בחירתו מרצון להיות בלב ההתפרעות, מקום בו לא היה צריך להימצא כלל בנסיבות האירוע. התייחסות ספציפית לתביעת התובעת אעתמאד נבארי: .91התובעת אעתמאד נבארי - תובעת בתביעה זו על סמך הטענה כי היא אשתו של המנוח. .92ביום מותו של המנוח, היו הן המנוח והן התובעת רשומים במרשם התושבים כרווקים. (תעודת עבוד ציבור אסתר שרון - נ/20). בתעודת עובדת הציבור שניתנה ביום - 11.3.96עדיין רשומה התובעת כרווקה. .93התובעת ואבי המנוח טוענים כי המנוח והתובעת נישאו זה לזה בטקס נישואין מוסלמי ביום 14.1.94, אך לא הספיקו להירשם במרשם התושבים כנשואים, וכי אין בכך כדי לגרוע מעובדת היותם נשואים זה לזה ביום האירוע בו נהרג המנוח. .94לעניין הנישואים הוגשו תמונות מן הטקס - ת/1, בהן נראית התובעת בשמלה ורודה-לבנה, עם זר פרחים - כמקובל בחתונה. בעדותה בבית המשפט העידה התובע כי התמונות צולמו בבית אביה בטקס הנישואין. (ע' 6). .95התובעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי החתונה נעשתה באופן משפחתי כפי שמקובל במסורת הבדואית". (ס' 5לתצהיר). .96בעדותה בבית המשפט אמרה התובעת כי אביה, אבי המנוח, והמשפחה - השתתפו בחתונתה. אך כשנשאלה כמה אנשים השתתפו בחתונתה השיבה: "לא ראיתי אותם... הדודים שלי והדודים שלו. אני לא זוכרת בדיוק כמה אנשים. יש שני הליכים - יש אירוסין ונישואין. זה לא היה באותו יום. התמונות שהגשתי הם מהנישואין". לשאלה - "כמה אנשים היו בנישואין?", השיבה: "כל המשפחה... בסביבות 100 אנשים - הרבה". עוד הבהירה התובעת כי הפרש הזמן בין האירוסין לנישואין היה 15 יום. (ע' 5). .97התובעת נשאלה מי ערך את הנישואין - קאדי או אימאם, והשיבה: "לא היה קאדי. גם לא היה מאזון - דהיינו מורשה לערוך נישואין... אצלנו הערבים עורכים את הנישואין בפני ההורים ואח"כ הולכים למאזון... הוא (המאזון) שואל אותי אם אני מוכנה לקבל אותו כבעל והוא שואל גם אותו אם הוא מסכים. כותבים את חוזה הנישואין ואחר-כך הולכים למשרד הפנים". .98התובעת נשאלה אם היא והמנוח הלכו למאזון, וענתה כי המנוח נפטר בשבוע שהם היו צריכים ללכת למאזון. (ע' 6). .99בתצהירה הצהירה התובעת ביום 21.2.96כי היא גרה בבית הורי המנוח ברהט ופרנסתה עליהם. (ס' 10לתצהיר). בעדותה בבית המשפט ביום 13.3.96העידה התובעת כי עדיין היא מתגוררת בבית אביו של המנוח, ותמשיך ותגור שם עד שאביה יגיד לה: "בואי". (ע' 8-7). .100לעניין טקס הנישואין ומקום מגורי התובעת - יש בפנינו תצהירו של אביה קאסם אלנבארי (נ/13). .101קאסם אלנבארי תאר את טקס הנישואין כדלקמן: "בזמן שנקבע התאספנו בשיג שלי אבי ואני ואביו של מוחמד ("מוחמד" הוא כינויו של המנוח סאמי אבו ג'אמע) ועוד מספר גברים. מוחמד בא אלי אל השיג ונגש אלי וישב ואמר לי שהוא רוצה לשאת לאשה את אעתמאד. אז אני הלכתי אל אעתמאד שהייתה יושבת עם הנשים כדי לקבל את הסכמתה לנישואין ושאלתי אותה האם היא רוצה להינשא למוחמד והיא השיבה שכן. אז חזרתי לשיג ולחצתי את ידו של מוחמד ואמרתי לו שאני משיא לו בזה את אעתמאד לאשה לפי הקוראן והסונה ומוחמד השיב: קבלתי את בתך אעתמאד לעצמי לאשה. בשלב זה קראנו כל הגברים הנוכחים את "סורת אל פתיחה" תוך שאנו פורשים ידינו בתפילה. תום הקריאה והטקס שוב לחצתי את ידי מוחמד ואיחלתי לו מזל טוב ולאחר מכן לחצו את ידיו כל שאר האנשים. כשבוע לאחר מכן ערכנו מסיבת נישואין בביתו של אבי החתן מר שאכר מוחמד אבו ג'אמע וזה כלל כרגיל חפלה וביקורי אורחים ותמונות חתונה וכו' כמקובל אצלנו. .102אבי התובעת העיד בבית המשפט כי התובעת חזרה לגור בביתו כחודש או חודש וחצי לאחר המקרה, ומאז היא מתגוררת רק אצלו ולא אצל חמותה. (עמ' 92-93). .103א. יצוין כי בעוד שהתובעת העידה כי תמונות טקס החתונה צולמו בבית אביה, העיד אביה - כי התמונות צולמו בטקס החתונה בבית אבי המנוח. ב. כן יצוין כי בעוד שהתובעת העידה כי טקס החתונה התקיים 15יום לאחר האירוסין, העיד אביה כי טקס החתונה התקיים כשבוע לאחר האירוסין. ג. עוד יצוין כי בעוד שהתובעת הצהירה בפברואר 96' והעידה בבית המשפט במרס 96' - כי היא עדיין מתגוררת בבית אביו של המנוח, הרי אביה העיד כי כחודש - חודש וחצי לאחר האירוע (שארע בפברואר 94') - חזרה התובעת להתגורר אצלו, ומאז היא מתגוררת רק אצלו, ולא אצל חמותה, והוא זה שמפרנס אותה. .104אבי המנוח שאכר מוחמד אבו ג'אמע כתב בתצהיר עדותו הראשית כי - "ביום 14.1.94, 44ימים לפני מותו, בני המנוח נשא אישה, את הגב' אעתמאד קאסם נבאר. החתונה נערכה ברהט בבית המשפחה". .105א. בתצהירו לא ציין אבי המנוח כיצד נערכה החתונה, ובבית איזו משפחה. ב. בחקירתו בבית המשפט אמר אבי התובעת כי החתונה נערכה בביתו הוא. לשאלה כמה אנשים השתתפו בחתונה? ענה: "אני לא יודע. הרבה אנשים. 000,1 אנשים, לא יודע". ג. לשאלה אם החתונה נערכה על-ידי קאדי או שופט, השיב: "לא היה קאדי ולא שופט. אנחנו שמים את הקוראן ומקריאים לו מהקוראן. זה הנוהג אצלנו... לא היה מישהו דתי אבל אנחנו קראנו סורה מהקוראן. לא היה מישהו מהרשויות". שאלה: האם הודעתם לרשויות על הנישואין ... לרשות כלשהי? תשובה: "לא הודענו". .106לעניין השאלה אם הטקס שהתובעת, אביה, ואבי המנוח העידו עליו - הינו טקס נישואין מוכר על פי הדין, יש בפנינו שתי חוות דעת - של סאמי אבו-פריח (ת/13) - מטעם התובעים, ושל פרופ' אהרון ליש (נ/11) - מטעם הנתבעת. חוות דעת אבו פריח: (ת/13) .107אבו פריח הינו בוגר האוניברסיטה האיסלמית בעזה ונושא בתואר ראשון בלימודי דת האיסלאם משנת 1955; דרשן (אמאם) במסגד ברהט מ-1993; עורך וכותב טור בענייני הלכה (פתווא) בעיתון היוצא לאור ברהט ומופץ בנגב מאז 1992; היה מורה בבי"ס תיכון למקצוע דת האיסלם ב-1994/95; מסדר נישואין ברהט מ-1993; ובורר מטעם ביה"ד השרעי בבאר שבע בענייני נישואין וגירושין. .108אבו פריח כותב כי הסתמך בחוות דעתו על פרטיכל בית-המשפט, תצהיר התובעת ותצהיר אביה של התובעת, והתייחס גם לחוות דעתו של פרופ' ליש, ודעתו היא כי הנישואים בין התובעת למנוח תקפים לפי ההלכה האיסלמית מן הסיבות הבאות: א. נהוג שהחתן או הוריו מבקשים את יד הכלה מהוריה בנוכחות מכובדים; ב. ההורים שואלים לדעת הכלה, ואם היא מסכימה - התהליך נמשך. כאן התובעת הסכימה. ג. אבי הכלה לוחץ את ידי החתן ואומר לו: "השאתי לך את בתי (תוך נקיבת שמה) על פי ההלכה האסלאמית שהיא סונת אללה ורסולה הלכת אללה ושליחיו", והחתן משיב "קבלתי את בתך (נוקב בשמה) כאישה לעצמי" - וזה נקרא הצעה וקיבול. ד. פורשים ידיים כלפי מעלה בתפילה ליישום (ההצעה והקיבול) החתונה וקוראים את סורת אל פאתחה שהיא הפרק הראשון בקוראן. ה. כל זה נערך בפני שני עדים לפחות ובכך נקראים בעל ואישה לכל דבר. .109אבו פריח דוחה את דעת פרופ' ליש כאילו יש נוהג שונה בחברה הבדווית מן הנוהג האיסלמי, וקובע כי המנהג הבדווי הוא המנהג האיסלמי לכל דבר בענייני נישואין. .110אבו פריע טוען כי דת האיסלאם אינה מחייבת עריכת נישואין בפני מאזון, ובכך היא שונה מן ההלכה היהודית המחייבת רב לחופה. לדבריו, בהלכה האיסלאמית מי שיודע לעשות את הדבר כדת וכדין - עושה, ומה שדרוש לפי הנביא מוחמד הוא מיופה כוח לאישה, ושני עדים ידועים באמונתם. במקרה הנדון היה אבי התובעת מיופה כוחה, ולדעת אבו פריח היו יותר משני עדים שכן אבי התובעת דיבר על מספר גברים שנכחו, והתובעת אמרה כי נכחו דודים שלה ושל המנוח. .111עוד טען אבו פריח בחוות דעתו, כי לפי חוקי בתי הדין השרעיים בישראל, ניתן לרשום נישואים אחרי החתונה תוך זמן בלתי מוגבל. לדעתו, ניתן לרשום נישואין רטרואקטיבית, שכן המנהג הבדווי וההלכה - אינם מונעים אפשרות כזו, ולכן אין כל סיבה שלא לרשום את נישואי המנוח והתובעת גם לאחר שהבעל הלך לבית עולמו. לעניין זה הצהיר אבו פריח כי הוא עצמו, שהינו איש דת ויודע את ההלכה המוסלמית ומיישמה - התחתן ביום 31.8.91ונישואיו נרשמו אצל עורך הנישואין רק ביום .5.12.92 .112נוכח כל האמור קבע אבו פריח כפסק הלכה (פתווא) כי התובעת הינה אלמנתו של המנוח. .113בחקירה שכנגד לא יכול היה אבו פריח לומר דברי מי מן העדים במשפט זה הובאו בפניו לצורך הסתמכות עליהם (כפי שכתב בחוות דעתו). חוות דעת פרופ' ליש: (נ/11) .114פרופ' אהרון ליש, אשר נתן חוות דעת מומחה מטעם המדינה, הוא בוגר החוגים לשפה, ספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון המודרני מהאוניברסיטה העברית; מוסמך החוג לתרבות מוסלמית והחוג להיסטוריה של ארצות האיסלאם מהאוניברסיטה העברית; פרופ' מן המנין באוניברסיטה העברית; ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית; פרופסור אורח למשפט מוסלמי בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות תל אביב, ירושלים, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם; עורך - עמית של כתב עת islamic law and society; פרסם שני ספרים על דיני המעמד האישי של המוסלמים בישראל ובלוב, וספר על דיני המעמד האישי של הדרוזים בישראל - בהסתמך על פסיקת בתי הדין; פרסם מאמרים רבים על מעמד השריעה בחברות שבטיות בשלבי התנחלות; והיכרותו עם האוכלוסייה הבדווית מבוססת על ניסיון מחקרי, עבודה מעשית וקשרים אישיים. .115לפי חוות הדעת של פרופ' ליש - הבדווים בנגב מסדירים את ענייני המעמד האישי שלהם לפי שתי מערכות משפט: המשפט המנהגי השבטי, והמשפט המוסלמי. על פי המשפט המנהגי השבטי יש שני שלבים - האירוסין וכעבור זמן קצר - טקס הנישואין. טקס הנישואין נערך בבית אביו של החתן בנוכחות קהל רב ומוגשת כרה למוזמנים. הנישואין מתבצעים בביטויי הצעה וקיבול, אם גם לא בהכרח בביטויי נישואין מפורשים. הכלה אינה צד לקשר הנישואין, היא "ניתנת" לחתנה על-ידי אפוטרופסה. נהוג לקרוא את הפאתחה - הפרק הראשון בקוראן, ולציין כי הנישואין הם "על פי המנהג הנורמטיבי של אללה ושליחו" - כדי לתמוך בסנקציה דתית את הנישואין המנהגיים. המשפט המוסלמי, שעבר תהליך של קודיפיקציה סטטוטורית בחוק זכויות המשפחה העות'מני מ-1917, התאזרח בארץ ב- 1919והפך לחלק ממשפט המדינה - והוא אינו מכיר בנישואין על פי מנהג - כנישואין תקפים. הקאדים של בתי הדין השרעיים בישראל עושים אבחנה ברורה בין מנהג ושריעה לעניין הנישואין. קשר הנישואין תקף על פי השריעה, רק אם נתקיימו בו הצעה וקיבול, שימוש בביטויי נישואין מפורשים ונוכחות שני עדים לפחות. במקרים רבים הורו הקאדים לפרק קשרי נישואין מנהגיים, הגם שהכירו בייחוס הילדים לאביהם על יסוד הודאתו, בהתחשב בטובת הילדים, והורו לבני הזוג להינשא בנישואין שרעיים באמצעות המורשה - לעריכת נישואין - המאזון. תפקיד המאזון הוא לערוך את הנישואין על פי דקדוקי השריעה ולרשמם. חוזה נישואין רשמי מאפשר לרשום את הנישואין במרשם התושבים. מסיבה זו נוהגים הבדווים לערוך טקס נישואין כפול: תחילה על פי המנהג - בקרב המשפחות, ולאחר מכן על פי השריעה - אצל המורשה לעריכת נישואין. .116לדעת פרופ' ליש - עדות התובעת מאשרת כי לא נערך חוזה נישואין שרעי, שכן לדבריה - היא ובעלה היו אמורים ללכת למאזון באותו שבוע שהמנוח נהרג - ולא הספיקו לעשות כן. גם מעדות אבי המנוח (עמ' 20) עולה כי בטקס שנערך בביתו קראו פרק (סורה) מן הקוראן, אך לא התקיימו התנאים לתקפותו של חוזה נישואין שרעי. כסיכום, קובע פרופ' ליש - כי נישואיי התובעת והמנוח תקפים על פי המנהג - אך לא על פי השריעה. פסק דין של בית הדין השרעי: .117ביום 27.11.96נתן קאדי בית הדין השרעי בבאר שבע פסק דין בתביעה שהגישה בפניו התובעת כנגד אבי המנוח, בתיק 236/96, בו קבע כי הוכחו לפניו הנישואים שבין התובעת למנוח החל מן היום שהתובעת טוענת לו - .14.1.94 .118יושם לב כי התביעה ופסק הדין היו בין התובעת לאבי המנוח - שגם הוא תובע בתיק שלפני, ועל כן פסק הדין מחייב אותם - ולא את המנוח עצמו. .119עוד יושם לב כי התביעה להוכחת הנישואין הוגשה על-ידי התובעת נגד אבי המנוח רק ב- 1996ולא ב- 1994- שנת מותו של המנוח. אין ספק, איפוא, כי התביעה בפני בית הדין השרעי הוגשה רק לצורך התביעה שבפני - שהוגשה ב-.4.7.95 בנסיבות אלו, אם אכן רצו שני התובעים כי פסק הדין שניתן ביניהם בבית הדין השרעי - יחייב גם את מדינת ישראל, היה עליהם לצרף את מדינת ישראל כמשיבה באותה תביעה; שהרי גלוי וברור לעין כי התובעת והתובע (אבי המנוח) בתיק זה עושים יד אחת כנגד המדינה כדי להשיג ממנה פיצויים בשל מות המנוח, ומובן כי התובע לא התנגד לתביעת התובעת נגדו בבית הדין השרעי שאינה מחייבת אותו במאומה, מה גם שהתובעת חזרה מזמן להתגורר בבית אביה. בלשון בוטה ניתן לומר כי פסק הדין בבית הדין השרעי הושג על סמך "קנוניה" בין התובעים לבין עצמם, מבלי להודיע לבית הדין השרעי כי מדינת ישראל כופרת בנישואיי התובעת והמנוח, וראוי לשאול גם לדעתה. המסקנה לגבי תקפות נישואי התובעת והמנוח: .120פסק הדין בבית הדין השרעי שניתן בנובמבר 1996, שנתיים לאחר מות המנוח, בתביעה שבין התובעת לתובע (אבי המנוח) - מחייב רק אותם, ולא את כולי עלמא, ובוודאי אין לו ערך כלשהו בתביעה שלפנינו. .121לעניין חוות הדעת של שני המומחים - אינני רואה מחלוקת מהותית ביניהם באשר לדרך ביצוע טקס הנישואין בעדה הבדווית, והמחלוקת העיקרית ביניהם היא באשר לפרשנות הסופית שהם נותנים לטקס שנערך בין המנוח לתובעת, על פי העדויות שבפניהם - בפנינו. .122שני המומחים מסכימים כי על טקס הנישואין בעדה הבדווית - חל דין השריעה. בעוד אבו פריח טוען כי נוהג הנישואין בעדה הבדווית הוא נוהג השריעה, טוען פרופ' ליש כי נוהג הנישואין הבדווי מתחלק לשניים - טקס נישואין שנערך לפי המנהג השבטי, ולאחר מכן טקס נישואין שנערך אצל המאזון על פי השריעה. .123למעשה אין מחלוקת בין המומחים כי על מנת שהמשפחות והחתן והכלה יהיו בטוחים שטקס הנישואין שנערך על ידיהם אכן יהיה בהתאם לשריעה - נערך הטקס אצל המאזון - האמון על כללי הטקס, אם כי תיאורטית, לדעת אבו פריח, ניתן לערוך את הטקס גם שלא על-ידי המאזון - ובלבד "שמי שיודע לעשות את הדבר כדת וכדין עושה". .124במקרה שלפנינו אין כל ראייה כי מי מהנוכחים בטקס שנערך בין התובעת למנוח - אכן ידע לנהל את הטקס כדת וכדין, שהרי אין ראייה כי מי שניהל את הטקס היה בקי בעריכת טקסי נישואין על פי הלכה השרעית. .125פרופ' ליש קבע כי הקאדים של בתי הדין השרעיים בישראל עושים אבחנה ברורה בין מנהג ושריעה לעניין נישואין, ובמקרים רבים הורו הקאדים לפרק קשרי נישואין מנהגיים ולהינשא מחדש בנישואין שרעיים באמצעות המאזון. לצורך עניין זה - אני מעדיפה את חוות דעת פרופ' ליש על חוות דעת אבו פריח - אשר לא סתר טענה זו בחוות דעתו. .126למרות שהתובעת והמנוח ניהלו ביניהם את טקס הנישואין המנהגי כבר ב- 14.1.94- הם לא טרחו להשלים את הטקס אצל המאזון עד פטירת המנוח ביום 27.2.94, דהיינו - במשך 44יום. .127אני קובעת, איפוא, כי לא הוכח בראייה קבילה שהתובעת והמנוח נישאו זה לזה על פי דין השריעה, ודי בכך כדי לדחות את תביעת התובעת - אפילו הייתה הנתבעת מחויבת בפיצויים על מות המנוח. .128א. בעוד שהתובעת הבהירה בכתב התביעה כי היא תובעת מכוח היותה אשת המנוח, לא נאמר מכוח מה תובע אבי המנוח. ב. בסעיף 30לכתב התביעה המתוקן נאמר כי "לעזבון המנוח נגרמו נזקים, ממוניים ולא ממוניים, המוערכים בסכום של 000, 200ש"ח לפחות, והוכללים כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, הוצאות קבורה ואבלות, הוצאות הקמת יד לזכר המנוח, הוצאות אבלות ביום השנה למותו בעבר ובעתיד ועוד" - אולם עיזבון המנוח איננו בין התובעים. ג. בנסיבות אלו יש מקום לדחות את תביעת אבי המנוח - אפילו הייתי קובעת כי יש להטיל על המדינה תשלום פיצויים בגין מות המנוח. .129נוכח כל האמור לעיל - אני דוחה את התביעה. .130בהתחשב בדרך ניהול התביעה - היה מקום להטיל על התובעים הוצאות משפט גבוהות ואפילו לדוגמא; אולם מאחר שמדובר במשפחה ששכלה את בנה, אשר לא תקבל פיצוי כלשהו בגין מותו - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו. .131פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים. משטרהנזיקיןמקרי ירישוטר