קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאי שכר עובדי שירות התעסוקה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט מורל - אב-בית-הדין; ה"ה ארצי ובאום - נציגי ציבור (תב"ע מה/25-4); אשר קבע, כי אין לחייב את המשיב (להלן - שירות התעסוקה) ליישם את החלטתו לשינויים בשכר עובדיו, כיוון שהחלטה זו לא אושרה על-ידי שר האוצר, כנדרש על-פי סעיף 24 לחוק התקציב לשנת הכספים 1983, תשמ"ג-.1983 .2העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: א) שירות התעסוקה פועל מכוח חוק שירות התעסוקה, תשי"ט- 1959(להלן חוק שירות התעסוקה). שירות התעסוקה: "נאי עבודתם של העובדים שנתמנו לפי הסעיפים 16ו- 17יהיו כתנאי העבודה של עובדי המדינה, בשינויים שייקבעו על-ידי מינהלת השירות באישור השר"; ב) ביום 29.1.1984החליטה מינהלת שירות התעסוקה (להלן - המינהלה) את ההחלטה כדלקמן (להלן - החלטת המינהלה): "לאור האמור לעיל קובעת המינהלה, כי בהיות עובדי השירות מבצעים משימה לאומית מועדפת זכאים הם, החל מיום 1.4.1982, לתוספת הייחודית הזהה לזו המשתלמת לעובדי המיסים ולעובדי המוסד לביטוח לאומי, על-פי התפקידים בשירות התעסוקה, המקבילים לתפקידים הזכאים לתוספת הנ"ל בקרב עובדי המיסים והביטוח הלאומי"; ג) שר העבודה והרווחה אישר ביום 5.2.1984את החלטת המינהלה, כנדרש על-פי סעיף 18לחוק שירות התעסוקה; ד) החלטת המינהלה לא יושמה. במכתבו של מנכ"ל שירות התעסוקה מיום 18.3.1984, שבא בעקבות דרישת ההסתדרות והוועד הארצי של עובדי שירות התעסוקה (להלן - הוועד) ליישום החלטת המינהלה נאמר: "בתשובה לפנייתכם הנ"ל הריני להודיעכם כי החלטת מינהלת שירות התעסוקה מיום 29.1.1984אינה ניתנת ליישום שכן, ללא הסכמת האוצר, בתוקף סמכותו לפי סעיף 24לחוק התקציב 1983/84, סמכות המוסבת גם לעבר התאגידים הסטטוטוריים, אנו מנועים מכך"; ה) אישור שר האוצר לשינוי בתנאי השכר אשר נקבע בהחלטת המינהלה לא ניתן. .3א) סעיף 24לחוק התקציב לשנת הכספים 1983, התשמ"ג- 1983(ח"ת 89, תשמ"ג, ע' 5) (להלן - חוק התקציב) קובע: "בשנת הכספים 1983לא יסכימו תאגיד, רשות מקומית, חברה ממשלתית או מועצה דתית על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיגו שינויים כאמור או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר; על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר אחר בטל במידה שהוא נוגד הוראות סעיף זה"; ב) לענייננו נוסיף כי הוראה דומה מצויה בחוק התקציב לשנת הכספים 1984(ח"ת 91, תשמ"ד, ע' 67), ובחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985(ס"ח 1139, תשמ"ה, ע' 60), המתייחסים לשנות התקציב שלאחר מכן. .4א) תחילתו של ההליך בבקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי אשר הגישו ההסתדרות הכללית, הוועד הארצי של עובדי שירות התעסוקה ועובדי שירות התעסוקה (להלן - העובדים) ובה עתרו לחייב את שירות התעסוקה לבצע את החלטת המינהלה; ב) בישיבת בית-הדין האזורי ביום 18.4.1985הוחלט לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלה, האם יש נפקות להחלטת המינהלה לאור האמור בסעיף 24לחוק התקציב, והצדדים סיכמו טענותיהם לשאלה זו בלבד. .5בית-הדין האזורי קבע, כי מן הסיפה של סעיף 24לחוק התקציב - "על אף האמור בכל דין" - ניתן ללמוד, שסעיף 24הנ"ל מבטל את הסמכות הנתונה למינהלה ולשר העבודה והרווחה מכוח סעיף 18לחוק שירות התעסוקה. בדיבור "ולא ינהיגו שינויים באמור או הטבות כאמור" אין הכוונה לשינויים או הטבות כספיות שהוסכמו, אלא לשינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות או הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה. כן פסק בית-הדין האזורי, כי הממשלה בלבד מוסמכת להכריז על כך שקבוצת עובדים מבצעת משימה לאומית מועדפת, כי רק גוף שלנגד עיניו כל המשימות הלאומיות יכול לקבוע לאלו משימות יש עדיפות. .6א) האם מוסמכת היתה המינהלה להחליט, כי עובדי שירות התעסוקה מבצעים משימה לאומית מועדפת (סעיף 2(ב) לעיל)? טוענים העובדים, כי למינהלת שירות התעסוקה, באישור השר, יש סמכות להכריז, כי העובדים מבצעים משימה לאומית מועדפת וסמכות זו אינה מוקנית בלעדית לממשלה כולה. השר הוא "זרועה הארוכה" של הממשלה, ויש לראות את אישורו כהחלטת משלה שעובדי שירות התעסוקה מבצעים משימה לאומית מועדפת. כנגד זאת טען שירות התעסוקה, כי הסמכות להכריז כי קבוצת עובדים מבצעת משימה לאומית מועדפת נתונה לממשלה, ואין מינהלת השירות מוסמכת להחליט על כך. דבר זה עולה מהחלטת המוסד לבוררות מוסכמת (בר"מ 21/77) שהעניק תוספת זו לעובדי המיסים, ואישור השר להחלטת המינהלה אינו מחייב את הממשלה. יש לתת לסעיף 18לחוק שירות התעסוקה פירוש סביר, וגם ללא ההגבלה המצויה בסעיף 24לחוק התקציב, אין לפרשו כמעניק לשר ולמינהלת שירות התעסוקה סמכות בלתי-מוגבלת לשינוי תנאי השכר של העובדים, אלא יש לפרשו כמעניק סמכות להנהיג שינויים סבירים; ב) בעת הדיון בערעור טענו באי-כוח העובדים, כי ההחלטה שעובדי הביטוח הלאומי מבצעים משימה לאומית מועדפת נתקבלה, למיטב ידיעתם. על-ידי מינהלת המוסד לביטוח לאומי, בעוד באת-כוח שירות התעסוקה טענה, כי אינה יודעת מי החליט אותה החלטה. בעת ההתייעצות להכנת פסק-הדין נראה לבית-הדין שיש חשיבות לתשובה לשאלה האמורה, מה עוד שבפסק-בוררות אחר של המוסד לבוררות מוסכמת (בר"מ 12/79) נאמר: "בעקבות פסק הבוררות שלנו בתיק 21/77, שבו פסקנו תוספות שכר של % 12ו-% 30לשתי קבוצות עובדים, חזרו ותבעו עובדי המוסד לביטוח לאומי להשוותם עם עובדי מס הכנסה. התביעה נדונה בוועדת השרים לענייני כלכלה ולענייני שכר, וזו החליטה ליישם את פסק הבוררות לגבי חלק מעובדי המוסד, היינו...". הצדדים נתבקשו להתייחס לאמור. באי-כוח העובדים טענו, כי נכון הדבר כי ועדת השרים לענייני כלכלה החליטה את ההחלטה האמורה, אולם החלטה דומה נתקבלה אף על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כן טענו, כי לאור ההבדל בין סעיף 18לחוק שירות התעסוקה ובין סעיף 210לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את תנאי עבודתם של עובדי המוסד לביטוח לאומי, שאלה זו אינה רלבנטית לערעור זה. באת-כוח שירות התעסוקה המציאה לבית-הדין עותק מפרוטוקול ישיבת ועדת השרים לענייני כלכלה בה הוחלט כאמור; ג) בסוגיה זאת אין לנו אלא לאמץ את דבריו של בית-הדין האזורי: "החלטה כזאת יכולה וצריכה להינתן רק על-ידי גוף שלנגד עיניו כל המשימות הלאומיות, שכן רק בהשוואה למשימות לאומיות אחרות ניתן לקבוע איזו מועדפת; ומי הגוף שלנגד עיניו כל המשימות הלאומיות - הווה אומר, אותו גוף שלידיו מסרה הכנסת את הסמכות לנהל את ענייני המדינה, וזו - הממשלה. לא כל שר בנפרד המופקד על חלק מן המשימות הלאומיות (ובוודאי לא כל תאגיד, שתחומיו אף צרים מזה) - אלא הממשלה כגוף"; ד) נותרה טענה אחת בסוגיה זו הדורשת תשובה והיא, הניתן לראות באישור השר להחלטת המינהלה משום החלטת ממשלה שהיא שוות ערך להחלטת ועדת השרים לענייני כלכלה ושכר. טענה זאת אין לקבל; השר, מכוח סעיף 18לחוק שירות התעסוקה מוסמך לאשר כל החלטה של המינהלה, שהיא בתחום סמכותה. דהיינו, החלטות שהן בתחום הסמכות של המינהלה תהפוכנה לתקפות אך ורק לאחר מתן אישור השר. אולם החלטה, שהסמכות להחליטה יוחדה לממשלה, רק הממשלה רשאית להחליטה (ודין החלטת ועדת שרים שלא הוגש עליה ערעור לממשלה כדין החלטת הממשלה); אין לראות באישור שר על החלטת המינהלה, שניתנה שלא במסגרת סמכותה, החלטה שוות תוקף משפטי להחלטת הממשלה; ה) אין לראות בהחלטת המינהלה משום "שינוי" כלשון סעיף 18לחוק שירות התעסוקה, אותו רשאית המינהלה לקבוע. על כך כי חוק יש לפרש בדרך שתיישם את מטרת המחוקק נעמוד בהרחבת מה, להלן: מנקודת מוצא זו, ומפרשנות סעיף 18לחוק עצמו נראה, כי כוונת המחוקק היתה כי תנאי עבודתם של עובדי שירות התעסוקה יהיו שווים לתנאי עבודתם של עובדי המדינה. את האמור בספה של סעיף 18הנ"ל יש לפרש בדרך שבה מפרשים יוצא מן הכלל, דהיינו פירוש מצמצם המביא לתוצאה, על-פיה השינויים האמורים הם ככל הנדרש מההבחנה בין עובדי המדינה ועובדי שירות התעסוקה, שהוא תאגיד שהוקם מכוח חוק; ו) מן האמור עולה, כי החלטת המינהלה עליה מסתמכים העובדים ניתנה כולה בחוסר סמכות ולכן אינה יכולה להוות עילת תביעה. .7א) לא נסתפק באמור עד כה ונצא מתוך הנחה, כי ההחלטה אשר ניתנה על-ידי המינהלה היתה החלטה "כשרה" וכי לעובדים עילת תביעה בגינה, ונבחן, האם סעיף 24לחוק התקציב עומד לעובדים לרועץ. לטענת העובדים סעיף 24לחוק התקציב אינו חל על שירות התעסוקה. שני ראשים לטענה זו. האחד - סעיף 18לחוק שירות התעסוקה הוא נורמה מיוחדת ביחס לסעיף 24לחוק התקציב, ולכן היא המחייבת על אף שהיא מוקדמת יותר, ומכאן שסעיף 24לחוק התקציב אינו שולל את סמכות המינהלה ושר העבודה והרווחה להחליט על שינויים בתנאי השכר של העובדים. את המלים "על אף האמור בכל דין" אין לפרש כך, שסעיף 24לחוק התקציב מבטל כל סמכות להנהיג שינויי שכר שהוענקה בחוק, אלא שהסכם או הסדר שנעשה בניגוד להוראות סעיף 24לחוק התקציב בטל על אף האמור בכל דין. יש לפרש את סעיף 24הנ"ל פירוש מצמצם, כיוון שהוא סעיף המגביל סמכות. השני - קבלת פרשנות המדינה לסעיף 24לחוק התקציב תביא לכך, שתישלל משר העבודה סמכות שניתנה לו בחוק, שלא בדרך הקבועה לכך בסעיף 30לחוק יסוד: הממשלה, ואין חוק התקציב, שהוא חוק רגיל, יכול לשנות במשתמע את חוק יסוד: הממשלה. באת-כוח שירות התעסוקה השיבה, כי הוראת סעיף 24לחוק התקציב מהווה נורמה ספציפית ומאוחרת לעניין שכר, ולכן הוראותיה גוברות על הוראות סעיף 18לחוק שירות התעסוקה. מן הסיפה של סעיף 24הנ"ל - "על אף האמור בכל דין" - ניתן ללמוד, שהוא מבטל כל סמכות לקבוע תנאי שכר שהוענקה בדין אחר; ב) לטענה הראשונה - סעיף 16לחוק התקציב מגדיר מהו "תאגיד" לעניין פרק ג' לאותו חוק אשר בו נכלל סעיף 24הנ"ל, ולפיו " 'תאגיד' תאגיד, למעט בנק ישראל ולמעט מועצה דתית, שהוקם בחוק או מכוח סמכותו של שר שניתנה בחוק, והוא מוסד של המדינה...". שירות התעסוקה הוא תאגיד (על-פי סעיף 4לחוק שירות התעסוקה), והוקם בחוק שירות התעסוקה, וככזה חל עליו פרק ג' לחוק התקציב כעל כל תאגיד מסוגו. כאשר המחוקק רצה להוציא מתחולת הוראות הפרק תאגיד מסוים - נתן ביטוי מפורש לכוונתו, ומכאן עולה, שתאגיד שלא הוצא במפורש מתחולת פרק ג' חלות עליו הוראות פרק זה לחוק התקציב; ג) כל חוק יש לפרש על-פי מטרתו ותכליתו (ראה ע"א 165/82[1]; דב"ע מה/79- 3[2]). מאחר שלחוקי תקציב אין דברי הסבר, לא נוכל להעזר ב"דברי הסבר" להצעת החוק, אך נוכל ללמוד על מטרת החוק, וסעיף 24בפרט, מהדברים שנאמרו בעת קבלת החוק בכנסת. כאן נציין, כי סעיף 24לחוק התקציב הינו העתק כמעט מדויק של סעיף 23לחוק התקציב לשנת הכספים 1982, תשמ"ב- 1982(ח"ת 87, תשמ"ב, ע' 5), כך שהוויכוח בכנסת על סעיף 23הנ"ל משקף את מטרת המחוקק ביחס לסעיף 24, שנדון בערעור זה. כן נציין, כי סעיף זה הינו אחד ממספר סעיפים (סעיפים 16- 26לחוק התקציב, פרק ג': הוראות בקשר לתאגידים ולרשויות מקומיות), אשר מגבירים את פיקוח האוצר על תאגידים ורשויות מקומיות בנושאים של תקציב, שיא כוח אדם ואגרות המשתלמות לתאגיד. סעיף 23הנ"ל עמד במרכזו של הוויכוח בעת הקריאה השניה של החוק, ומדברי המתווכחים ויו"ר ועדת הכספים שהשיב להם עולה מסקנה חד-משמעית והיא, כי סעיף 24חל גם על שירות התעסוקה, וכי כוונת המחוקק היתה להעניק לשר האוצר "סמכות על" בנושים המנויים בסעיף 24, גם לגבי עובדי גופים אשר שר אחר אחראי להם. נביא מספר מובאות מהוויכוח בכנסת. "אדוני היושב ראש, אני חוזר ואומר, כי הסעיפים 16עד 25הם סעיפים חדשים שלא היו בחוקי התקציב הקודמים. הם נועדו לסתום את המפלטים מחוק התקציב ומהחמרותיו, הן בתנאי שכר והן בשיא כוח האדם" (דברי ח"כ לורינץ, יו"ר ועדת הכספים בעת הצגת החוק לקריאה שניה ושלישית; דברי הכנסת [4], תשמ"ב, חוברת ל"א, ע' 3033). "ועכשיו אני בא לסעיפים הדרקוניים - ואין לי ברירה אלא לכנותם בשם זה - סעיפים 16עד 25ועד בכלל, שדיבר עליהם קודמי, יושב-ראש ועדת הכספים... אני מבין שהממשלה אינה יכולה למשול בשריה, והשרים מתפרעים בכל הקשור לתקציב... איזה מן שיטה היא זו, שמכפיפים את כל השרים לשר האוצר? כל תקציב של תאגיד, שהטיפול בו הוא בסמכותו של שר מסוים, יהיה מעתה ואילך בתחום סמכותו של שר האוצר. ולמעשה, כל השרים הופכים ראשי מדורים הכפופים למנכ"ל של שר האוצר ולרפרנטים של המשרדים...". (מדברי ח"כ עדי אמוראי, אשר הסתייג מסעיף זה; שם [4], בע' 3037). "החידוש בסעיפים אלה, ח"כ משל, הוא, שכפי שיש צורך שהתקציבים של כל משרדי הממשלה יאושרו על-ידי הממשלה, על-ידי ועדת הכספים ועל-ידי הכנסת, הן במה שנוגע לשיא כוח אדם והן במה שנוגע לסך הכל של התקציב, כך גם תאגידים או רשויות מקומיות, אשר יונקים את כל תקציביהם או את רוב רובם מן הממשלה, לא יוכלו לעשות שבת לעצמם... סעיף 23זה סעיף אחר, זה חל על כל התאגידים ועל כל השירותים... (ההדגשה לא במקור)" (מדברי התשובה של ח"כ ש. לורינץ למסתייגים; שם [4], בע' 3037). "שר האוצר מרכז בידיו לא רק סמכויות מן השטח אלא גם סמכויות מן הממשלה" (מדברי ח"כ אברהם כץ עוז; שם [4], בע' 3039). "עכשיו השאלה היא, באם הממשלה מסכימה. טובת העניין היא שלא יהיו חריגות והיא מחייבת את הדבר" (מדברי ח"כ ש. לורינץ; שם [4], בע' 3039). ההסתייגויות ביחס לסעיף זה נדחו; ד) על מטרת המחוקק ביחס לסמכות שר האוצר בסעיף 24לחוק התקציב ניתן ללמוד גם מסעיפים אחרים אשר בפרק ג' לחוק התקציב. כך למשל מתנה החוק את פעולת שר האוצר בסעיפים 19ו- 20בהתייעצות עם השר הנוגע בדבר (דהיינו - השר הממונה על ביצוע החוק שלפיו הוקם אותו תאגיד), בעוד שבסעיף 24לחוק התקציב ניתנה לשר האוצר הסמכות לפעול לבדו, אף מבלי שיתייעץ עם עמיתו הממונה על ביצוע החוק; ה) אשר לטענה, כי יש בפיקוח שר האוצר משום הפקעת סמכותו של שר העבודה והרווחה בניגוד לאמור בסעיף 30לחוק יסוד: הממשלה, נשיב בשתיים: הראשונה - התשובה שניתנה בסעיף הקודם, כי סמכות שר העבודה והרווחה היא אך ורק לאשר החלטות שבגדר סמכותה של המינהלה. והשניה, החשובה יותר - לא תמצא בחוק יסוד: הממשלה הוראה הנוגדת את סעיף 24לחוק התקציב. סעיף 30לחוק יסוד: הממשלה, אליו הפנו באי-כוח העובדים, עוסק בהעברת סמכות שהוענקה בחוק פלוני משר אחד למשנהו על-ידי הממשלה; לא זה המצב שלפנינו. לכל היותר נוכל לומר, כי סעיף 24הטיל מגבלה נוספת על יישומן של הוראות סעיף 18לחוק שירות התעסוקה, ואם נרחיק לכת (ונצא מההנחה שלשר העבודה והרווחה היתה סמכות לאשר את החלטת המינהלה) נוכל לומר, שחוק התקציב שלל משר העבודה והרווחה סמכויות שהיו נתונות לו מכוח חוק שירות התעסוקה, אך שלילה זו אינה בניגוד לחוק יסוד כלשהו. .8א) טענת העובדים, כי אף אם סעיף 24לחוק התקציב חל על שירות התעסוקה, אין הוא מהווה מכשול ליישום החלטת המינהלה משלושה נימוקים: האחד תחולתו מוגבלת לשינויים בשכר שהם פרי הסכמה, ואין הוא חל על שינויים בשכר שנובעים מהחלטה ד-צדדית. זאת ניתן ללמוד מן הרישה של סעיף 24לחוק התקציב, בה נאמר "לא יסכימו". בדיבור "ולא ינהיגו שינויים כאמור" הכוונה היא - לא ינהיגו שינויים כאמור לעיל, כלומר שינויים שהוסכמו. השני - סעיף 24חל רק על שינויים בשכר גופו ולא על החלטה שנובעים ממנה שינויים בשכר. והשלישי - על-פי סעיף 24הנ"ל לא נדרש אישור שר האוצר לשינויים בשכר שהונהגו לגבי כלל עובדי המדינה, וקיימות בשירות המדינה קבוצות עובדים המקבלות תוספת שכר בגין ביצוע משימה לאומית מועדפת. את הביטוי "כלל עובדי המדינה" אין לפרש ככל עובדי המדינה, אלא די בכך שהשינוי הונהג לגבי קבוצת עובדים בשירות המדינה; ב) באת-כוח שירות התעסוקה תקפה את פרשנות העובדים לסעיף 24, ולגרסתה אין להבחין, לעניין סעיף 24הנ"ל, בין שינוי בשכר שהונהג כתוצאה מהסכם ובין שינוי בשכר שהונהג לאחר החלטה חד-צדדית. הביטוי "כלל עובדי המדינה" משמעו כל עובדי המדינה ולא קבוצות עובדים בשירות המדינה. לכן אין להעניק תוספת שכר עבור ביצוע משימה לאומית מועדפת, שאינה משתלמת לכל עובדי המדינה, ללא אישור שר האוצר; ג) אין לקבל את טענות העובדים בסוגיה זו. אשר לנימוק הראשון - נאמץ כלשונה את החלטתו של בית-הדין האזורי: "עיון קל בסעיף 24לחוק התקציב מעלה, שהמלים 'שינויים כאמור או הטבות באמור' מתייחסות למשפט הקודם - 'על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה', כאילו נאמר לא יסכימו ולא ינהיגו שינויים בשכר וגו'". אשר לנימוק השני - נביא את דברי בית-דין זה לפירושו של סעיף 24לחוק התקציב לשנת הכספים 1984, אשר נוסחו במעט זהה לנוסח סעיף 24לחוק התקציב לשנת הכספים 1983: "את הדיבור 'הטבות כספיות' בחוק התקציב יש לפרש כך, שהוא תופס כל אשר ישתקף בשנת הכספים שבה מדובר ב'הוצאה' ואין ספק שזאת התוצאה של יישום ההסכם" (דב"ע מה/18- 4[3], ע' 444). ודברים אלה, כאשר במקום המלה "הסכם" יבואו המלים "החלטת המינהלה", יפים אף לענייננו; ד) אין לנו צורך להתייחס לטענה, כי אין הוראותיו של סעיף 24חלות בענייננו מאחר וההטבה האמורה הינה "בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה", וזאת מן הטעם, שאף אם לא נאמץ את גישת באת-כוח שירות התעסוקה, על-פיה יש לפרש את הדיבור "כלל עובדי המדינה" כ"כל עובדי המדינה", הרי שגם אז לא ניתן לראות תוספות שכר שניתנו לסקטורים בודדים, או לענפים מסוימים, כתוספת שניתנה לכלל עובדי המדינה. .9טענה אחרונה לעובדים והיא, כי תוקפו של חוק התקציב היה לשנה אחת, ומשפג תוקפו היה על שירות התעסוקה לשלם להם את התוספת האמורה. אין כל ממש אף בטענה זו. אכן תוקפו של חוק זה פג ביום 31.3.1984, אך מייד כשפג תוקפו נכנס לתוקפו חוק התקציב לשנת הכספים 1984, ולאחריו חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, אשר בהם הוראה כמעט זהה להוראות סעיף 24לחוק התקציב לשנת הכספים .1983 נציג עובדים (מר טלמון): .1מקובלת עלי התוצאה, שדין הערעור להידחות. עם זאת ברצוני להעיר, כדלקמן: .2א) כל עניינו ותכליתו של הדיון בתיק זה הוא - עתירתם של העובדים "למתן צו שיחייב את שירות התעסוקה לבצע ההחלטה... של מינהלת שירות התעסוקה מיום 29.1.1984", שאושרה על-ידי השר ביום 5.2.1984(סעיפים 1, 2, 4, לפסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בתיק מב/25-4) אשר נדחתה על-ידו (שם, סעיף 12) ומכאן הערעור שלפנינו; ב) השאלה שעמדה במרכזו של הדיון בבית-הדין האזורי ובה נעוצה הכרעתו האמורה, היתה, "האם יש נפקות להחלטת המינהלה (של שירות התעסוקה) שאושרה על-ידי השר, לאור האמור בסעיף 24בחוק התציב" (סעיף 6לפסק-הדין של בית-הדין האזורי) והכרעתו של בית-הדין האזורי באה לידי ביטוי חד ומפורש לאמור: "... אילולא הוראות סעיף 24לחוק התקציב - היתה זו (קרי החלטת המינהלה) ההחלטה המחייבת" (הטעמה שלנו) (סעיף 11 סיפה לפסק-הדין של בית-הדין האזורי). ללמדך - לדעת בית-הדין האזורי תוקפה המשפטי של החלטת מינהלת שירות התעסוקה היה עומד בעינו ומחייב ביצוע אילולא גבר חוק התקציב (סעיף 24) על חוק שירות התעסוקה (סעיף 18) בקובעו חד-משמעית ומפורשות, כי "על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר אחר בטל במידה שהוא נוגד הוראות סעיף זה" (ההטעמה שלנו) (סעיף 24לחוק התקציב); ג) זה העניין וזו השאלה העומדים להכרעה בערעור שלפנינו ואין לבית-דין זה אלא לסמוך ידיו על הכרעתו של בית-הדין האזורי ולדחות את הערעור. .3לדעתי - כל עיסוק וכל שקלא וטריא בשאלת "כשרותה" של החלטת המינהלה מיסודה (גם ללא קשר לסעיף 24לחוק התקציב) ויכולתה (של אותה החלטה) - או אי-יכולתה - "להוות עילת תביעה" לעובדים (סעיף 6(ה) ו-(ו) לפסק-הדין) איננו נחוץ למען הכרעת הדין ויכול שבנדון דידן יהיו הדעות חלוקות. ואמנם חולק אני על הקביעה "כי החלטת המינהלה, עליה מסתמכים העובדים, ניתנה כולה (ניתן להבין: מיסודה) בחוסר סמכות ולכן אינה יכולה להוות עילת תביעה" (סעיף 6(ו) לפסק-הדין). לדעתי - דיינו בסמכנו ידינו על הקביעה היסודית, כי סעיף 24לחוק התקציב עדיף וגובר על סעיף 18לחוק שירות התעסוקה ומכאן דין הערעור להידחות. ועל כן, אני מסתייג ומציע "לוותר" על הקטעים (ה) ו-(ו) שבסעיף 6לפסק-הדין. .4גם ההפלגה למים עמוקים של פרשנות (סעיף 7לפסק-הדין) לא כל כך נחוצה, לעניות דעתי, וזאת משום שחוק התקציב עצמו (סעיף 24) הוא חד-משמעי ומפורש דיו לצורך גיבוש פסק-דין בעניין שלפנינו. מה עוד, שלגבי כללי ודרכי הפענוח של מה שמכונה "כוונת המחוקק" - דומה כי לא נקבעה בחוק דרך אחת ושיטה יחידה ומחייבת וייתכנו, אפוא, דעות שונות בנדון דידן. ואמנם - מפי העובדים שטענו, כי לדעתם את "כוונת המחוקק" ניתן לגלות רק בתוך הטקסט של החוק עצמו ולא בשום מקור אחר; דעה כשרה לעצמה, אלא שבנסיבות העניין שלפנינו אין הדבר, כמוסבר, יכול לעזור להם. מכל מקום, לא נראה בעיני, כי לשם פענוח "כוונת המחוקק" יש להפליג מעבר לנוסח החוק ודברי ההסבר המתלווים אליו כרגיל (ואם במקרה שלנו לא נתלוו להצעת החוק דברי הסבר מיוחדים, גם זה יכול שבא ללמד על כך שהמחוקק, ביודעין, לא ראה צורך בכך בשל היותו של נוסח החוק ברור ומפורש דיו), עד כדי הבאת קטעי דברים מן הוויכוח בכנסת ולהשתית עליהם פענוח "כוונת המחוקק". התוצאה היא, אפוא, שדין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.דמי אבטלהשירות התעסוקה