דיני שטרות במשפט האנגלי במשפט האנגלי מקובלת הגישה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה (ראו [R.E. JONES LTD. V. WARING AND GILLOW LTD. (1926) ]7). גישה זו נדחתה - תחילה בהלכה הפסוקה ולאחר מכן בחקיקה - במשפט האמריקני (ראו W.E. BRITTON HANDBOOK OF THE LAW OF BILLS AND NOTES , AT P. 308; UNIFORM COMMERCIAL (CODE, ART. 3-302(2). עם קום המדינה נפסקה בישראל ההלכה כמו במשפט האנגלי (ראו ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ, חברה למימון נ' בראודה. על הלכה זו נמתחה ביקורת קשה (ראו ס' אוטולנגי "היכול נפרע להיות אוחז כשורה בשטר?". בית-המשפט העליון צמצם את תחולתה (ראו ע"א 364/83 מזרחי נ' יעקבי, בעמ' 407). בתי-המשפט המחוזיים ובתי-משפט השלום הרחיבו את הפרצה שנוצרה (ראו ת"א (ת"א) 475/83 סובול-כהנא נ' גדני, בעמ' 257; ת"א (נת') 8130/92 מולקה כתיבון (1989) בע"מ נ' פרל, בעמ' 244). על שום מה נפסק, כי נפרע - אפילו נטל השטר בתמורה ובתום-לב, לפני שעבר זמנו כשהוא שלם ותקין - אינו יכול להיות אוחז כשורה? שני טעמים ניתנו לדין זה: הטעם האחד - והוא טעם ענייני - הינו כי אוחז כשורה, הוא מטבע הדברים צד רחוק ואילו הנפרע הוא צד קרוב (ראה י' זוסמן דיני שטרות [9], בעמ' 260). הטעם האחר - והוא טעם טכני - הינו כי דרישת החוק הינה כי השטר יסוחר לאוחז כשורה ("...ובשעה שסיחרו לו את השטר..."; סעיף 28(א)(2) לפקודה). "סיחור" בשטר לפקודה מוגדר כ"היסב של האוחז שהוגמר במסירה": סעיף 30(ג) לפקודה. כאשר השטר מועבר לנפרע (אם על-ידי המושך ואם על-ידי אדם אחר) הוא אינו מוסב אליו על-ידי אוחז. שני טעמים אלה, אין בהם כדי למנוע מהנפרע מלהיות אוחז כשורה בכל הנסיבות. אכן, הטעם הענייני הוא ללא ספק כבד. אם המושך (או העושה) והנפרע הם צדדים קרובים, אין מקום להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. נדרש ריחוק בין המושך (או העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אחיזה כשורה דומה היא לקנייה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל, שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני (ראו א' ברק מהותו של שטר, בעמ' 59). על-כן, עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, בעמ' 833). המקרה שלפנינו הוא דוגמה יפה לכך. בין המושך (המשיבה) לבין הנפרע (המערער) אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין המושך (המשיבה) לבין צד שלישי (אריק), ובין אותו צד שלישי (אריק) לבין הנפרע. במצב דברים זה, המושך והנפרע הם צדדים רחוקים. אם "ננקה" את המקרה ממחלצותיו הפורמאליות, עניין לנו ביחס משפטי בין מושך לבין צד שלישי שהועבר לנפרע. הנפרע הוא צד רחוק. הטעם הטכני מבסס עצמו על הדרישה כי אחיזה כשורה מחייבת "סיחור" השטר לאוחז כשורה, ועל הגישה כי בשטר לפקודה, סיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה". בהעברת השטר מהמושך (או העושה) לנפרע אין כלל היסב, והמעביר אינו אוחז. הוא הדין אם הנפרע מקבל השטר מצד שלישי. טיעון זה מבסס עצמו על שתי הוראות בפקודה. ההוראה הראשונה מעוגנת בסעיף 28(א) לפקודה, המגדירה את האוחז כשורה. וזו לשון ההוראה: "28. (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה" (ראה גם זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 404). ההוראה השנייה מעוגנת בסעיף 30 לפקודה, המגדירה סיחור. וזו לשון ההוראה: "30. (א) משהועבר שטר מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר - השטר מסוחר. (ב) שטר בר-פרעון למוכ"ז - סיחורו במסירה. (ג) שטר בר-פרעון לפקודה - סיחורו בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה" אכן, הרכבה טכנית של הוראת סעיף 30(ג) לפקודה על הוראת סעיף 28(א)(2) לפקודה מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו הינה אפשרית. אין היא הכרחית. ההוראה בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הדנה בסיחור, מתייחסת לאותו מקרה שהשטר אכן סוחר לאוחז. הדרישה המהותית הינה שהאוחז "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך...". "נטילה" אינה דורשת סיחור. ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, כי אז יש לומר כי הסיחור שבו עסקינן הוא זה הקבוע בסעיף 30(א) לפקודה, המגדיר סיחור מהו. על-פי הגדרה זו - העברה "...מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר..." - העברת השטר מהמושך (או העושה) או מצד שלישי לנפרע היא "סיחור". ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, וכי הסיחור הנדרש הוא זה הקבוע בסעיף 30(ג) לפקודה - הדן בסיחור של שטר לפקודה - כי אז נאמר, כי הסיחור שבסעיף 28(א)(2) לפקודה אינו מפנה להגדרה שבסעיף 30(ג) לפקודה. ביסוד גישה פרשנית זו מונחת התפיסה, כי כל הגדרה בדבר חקיקה תופסת כל עוד לא משתמעת תכלית אחרת. בפרשה שבפנינו, משתמעת תכלית אחרת. אמת, על חוק השטרות האנגלי - שממנו הועתקה הפקודה שלנו - נאמר כי "זהו החוק הטוב ביותר אשר ניסח הפרלמנט מימיו" (ראו דברי השופט מקינון (.MACKINNON L.J) ב-.BANK POLSKI V. K.J MULDER & CO. (1942) , AT P. 398). עם זאת, גם בטוב שבחוקים יש לתת למונחים שבו מובן התואם את ההקשר. אכן, לא פעם צוין כי גם בפקודה יש לסטות מההגדרות הכלליות לטובת מובן המתבקש על-פי ההקשר.... מטרה זו מחייבת - כך למדנו מהטעמים הענייניים שעמדנו עליהם - לאפשר אחיזה כשורה בכל אותם מקרים שבהם הנפרע הוא צד רחוק והוא מקיים את הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודה. משפט אנגלימשפט משווהדיני שטרותהמשפט האנגלו אמריקאישטר