1. התובע יליד 1988, כיום כבן 14 שנים, היה בשנת 1995 תלמיד בכיתה א' בבית הספר ממ"ד חב"ד ברח' הנורית בירושלים (להלן: "בית הספר").   ביום 16.11.95 נפל התובע במהלך טיפוס לגג מבנה בבית הספר. התובע טיפס אל הגג כדי להוריד כדור שנפל בעת משחק (להלן: "התאונה").   התביעה דנן היא בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מאותה תאונה. הדיון פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת החבות.   2. המישור העובדתי   בתצהיר עדותו מתאר התובע את אירוע התאונה כדלקמן: "ביום 16.11.95 כאשר הייתי תלמיד בכיתה א' בנים בבית הספר חב"ד ברחוב הנורית בירושלים, השתתפתי בשיעור ספורט בחצר עם המורה לספורט (למיטב זכרוני שמה היה פייגי) המורה נתנה לנו כדורגל לשחק... בהמשך המשחק ולקראת סיום השיעור בעטתי (בטעות) את הכדור לגג פעם נוספת. המורה באה ושאלה מי העיף את הכדור ואמרו לה שאני עשיתי זאת והמורה שלחה אותי להביא את הכדור מהגג...". במהלך עדותו שב התובע וחזר על גרסה זו, היינו שהתאונה אירעה במהלך שיעור התעמלות והוא עלה לגג להביא את הכדור בהוראת המורה, למיטב זכרונו, מדובר היה במורה פייגי. התובע דחה גרסה שהוצגה לו, לפיה התאונה אירעה במהלך ההפסקה והוא עלה מיזמתו לגג ולא בהנחיות המורה להתעמלות.   התובע זימן לעדות את חברו, בן אוקנין, שהיה עד לאירוע התאונה ובן מסר גרסה שונה בתכלית, בתצהיר עדותו הוא הצהיר: "למיטב זכרוני בתחילת ההפסקה הגדולה, שיחקנו בחצר (בנות) ביחד עם ילדים נוספים כולל עם אלי. במהלך המשחק הועף הכדור לגג. אלי עלה לגג דרך החלון כדי להגיע לגג ולהביא את הכדור לאחר שעלה על החלון הוא ניסה לתפוש את הצינור שמעל החלון, הוא החליק אחורה ונפל על הקרקע".   בעדותו חזר בן על גרסתו ועמד על כך שהתאונה אירעה בעת ההפסקה ושהתובע לא קיבל הוראה מאף אחד מהמורים לעלות על הגג ולהביא את הכדור, הוא חזר ואמר: "ש.ת. לא ראיתי מורה שאמר לו לעלות להביא את הכדור מהגג. ש.ת. ראיתי שעף הכדור בלי כוונה ואלי התנדב לעלות" (עמ' 5 לפרוטוקול). בן חזר והדגיש גם שהתובע נפל במהלך הטיפוס ולא לאחר שכבר עלה על הגג (עמ' 5 לפרוטוקול).   לא היו עדי ראיה נוספים לתאונה עצמה, נשמעו עדויות נוספות ביחס לדקות שלאחר הנפילה, אך לא לעצם קרות התאונה. יובהר שאין מחלוקת שהתובע נפל, אין מחלוקת שהתובע נפצע ואין מחלוקת שהתובע נזקק לטיפול רפואי והובהל לבית חולים על ידי צוות בית הספר. יש חולק האם הנפילה אירעה בשיעור כגרסת התובע, כאשר הוא עלה להביא את הכדור במצות המורה, או שאירעה במהלך ההפסקה כאשר עלה להביא את הכדור מיוזמתו, יש גם חולק האם נפל במהלך הטיפוס או שנפל לאחר שכבר הגיע לגג.   3. גרסת התובע שהוא "בעל הדין" בתיק זה, לא רק שלא נתמכה בראיות נוספות, אלא שהיא נסתרה על ידי העדים האחרים שהעידו, לרבות עדים שהוא עצמו הביא, על עדותו של בן דובר כבר לעיל, עדות נוספת הייתה של אחות התובע, פאני, שבתצהיר העדות מטעמה העידה באופן נחרץ שהתאונה אירעה בעת ההפסקה ובלשונה: "דקות ספורות לפני ההפסקה, באו לפתע לקרוא לי לבוא לחצר, הגעתי במהירות וראיתי את אחי אלי שוכב על האספלט ונראה ללא הכרה" (סעיף 3 לתצהיר). בעדותה בבית המשפט הייתה נחרצת הרבה פחות והשיבה שהיא לא יודעת אם התאונה אירעה במהלך ההפסקה או בשיעור (עמ' 13 לפרוטוקול).   עד ההגנה, הרב ירון דותן העיד שבמהלך ההפסקה, בעת שהוא היה תורן, הוא שמע קריאות של ילדים "המורה ירון בא" היה ברור לו שאחד התלמידים עושה משהו רע והוא הלך במהירות לכוון מקום הצעקות וכשהגיע הבין שהתובע נפל שניות קודם לכן (עמ' 28 לפרוטוקול).   הנתבעים זימנו את המורים להתעמלות משה יהב ופייגי בורשטיין, שניהם שללו מכל וכל כאילו נתנו הוראה לתובע לעלות לגג. ב"כ התובע מצביע בסיכומיו על סתירות בעדויות השניים, סתירות פנימיות וסתירות בין שתי העדויות ומבקש לדחות גרסתם ולראות בסתירות אלו תמיכה לגרסת התובע. טענה זו איני יכולה לקבל, לא מצאתי דופי בעדות השניים, שני המורים לא זכרו פרטים מסוימים, אך אין לדקדק עמם שכן עברו שנים ומדובר בפרטים שוליים, כגון ימי הלימוד והכיתות שלימדו באותה שנה, אין לצפות ממורה שיזכור פרטים שכאלו. מעבר לכך מר יהב העיד שבדרך כלל הוא לימד התעמלות בכתות ג' ומעלה, אך יכול ונתבקש לפעמים ללמד בכיתות נמוכות יותר, השם של התובע מוכר לו ולכן יכול להיות שהוא לימד אותו הגם שהוא היה תלמיד בכתה ב' (עמ' 21 לפרוטוקול). דברים דומים העידה המורה פייגי שהעידה שהתחילה לעבוד לאחר קרות התאונה בשנת 96' והיא לימדה רק כיתות של בנות, לעיתים היא למדה כיתות של בנים כמורה מחליפה, אם כי איננה זוכרת שלימדה את התובע (עמ' 24 לפרוטוקול). כזכור טען התובע שהמורה פייגי היא ששלחה אותו לגג ולפיכך נכון עשתה הנתבעת כשזימנה מורה זו לעדות, למרות שעל פי עדותה היא כלל לא למדה באותו הזמן והערת ב"כ התובע ביחס לנתבעת שזימנה מורה זו שטוענת שכלל לא לימדה את התובע, אינה במקומה.   לסיכום, עדות התובע שנשלח במהלך שיעור התעמלות על ידי המורה להתעמלות לעלות לגג להביא את הכדור, לא רק שלא נתמכה בכל עדות שהיא, היא נסתרה בכל העדויות האחרות, לרבות עדויות מטעם התובע, היא לא הייתה אמינה עלי ואני דוחה אותה.   4. לדידו של ב"כ התובע, הנתבעת התרשלה כלפי התובע בין אם התאונה אירעה כגרסתו של התובע ובין אם אירעה כגרסתו של בן, חברו של התובע, למעשה מזמין ב"כ התובע את בית המשפט לבחור אחת מבין שתי הגרסאות, לאמץ אותה ולקבוע שהתאונה אירעה בדרך שבה בחר ולנתח את שאלת הרשלנות על יסוד אותה קביעה עובדתית והוא מסביר זאת: "מאחר והן התובע והן ע"ת 1 היו ילדים קטנים במועד אירוע התאונה ומאז חלפו כבר 6 שנים וזאת בנוסף לעובדה שהתובע נחבל בתאונה בראשו (ואין מחלוקת כי נותרה לו נכות לצמיתות בגין פגיעה זו), יתכן והעדויות של שניהם או של אחד מהם (לגבי השאלה אם התובע נשלח על ידי מורה בסוף שיעור או אם התובע עלה מעצמו, בהפסקה), לא היו מדויקות..." (סעיף 17 לסיכומים).   אין להתעלם מהשאלה המתעוררת בהקשר זה - מה נפקות יש לדחיית הגרסה העובדתית של התובע, האם משמעות הדבר שיש לדחות תביעתו שהרי הבסיס לה, נשמט, או שמא על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך העדויות שבאו בפניו, הגם שהם עומדים בסתירה חזיתית לגרסת התובע.   סעיף 72 (ב) לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד - 1984 מורה ש: "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו". בכתב התביעה לא פירט התובע את נסיבות נפילתו ולפיכך אין תחולה לסעיף 72 הנ"ל, השאלה האם יש להחיל אותו הכלל ואותו הרציונל גם על גרסה של תובע במהלך עדותו . בע"א 583/93, מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בעמ', פ"ד נ (4) 536 ,543, התייחס בית המשפט לעדות של צד מעונין שהעיד ומסר שתי גרסאות ובית המשפט קבע שאין לתן אמון בעדות זו, כיוון שדובר בטענות עובדתיות סותרות ועל יסוד הטענה שאין אפשרות להעלות טענות סותרות לאור הוראות סעיף 72 לתקנות. כפי שעוד יובהר להלן, איני מוצאת להכריע בשאלה זו שאינה פשוטה כלל, בהתעלם ממנה נראה לי לקבוע שהתאונה אירעה כגרסתו של בן, היינו שבמהלך ההפסקה, בעת שהתובע טיפס לגג להוריד כדור, הוא נפל ונחבל והשאלה האם התרשלות כלשהי מצד הנתבעת גרמה, אפשרה, או תרמה לקרות התאונה. 5. אין מי שיחלוק שקמה חובת זהירות מושגית לנתבעת שהרי המבחן לקביעת אחריות מושגית הוא במתן תשובה לשאלה: "האם ראוי כי תוטל חובה על סוגי פלונים כלפי סוגי אלמונים בסוגי נסיבות כאלו ואחרות" (ע"א מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802,804). אין מי שיחלוק שקמה חובת זהירות קונקרטית למורים כלפי תלמידים שעה שאלו נתונים תחת השגחתם ומסכימה אני לדברים שאמר בית המשפט בהקשר לשאלה של קיום חובת זהירות מושגית: "נאמר עוד זאת, כי ברמת הפשטה גבוהה בסוגיות שהן ממש בשורש דיני הנזיקין תתעורר שאלת החובה המושגית אך לעיתים רחוקות בלבד, כגון בנושא החובה בשל מצגי שווא רשלניים הגורמים נזק כספי בלבד, או בשאלת היקף חובתם של הורים כלפי עובר..." (עניין מרצלי לעיל, 805 ) ואכן בעניינו השאלה אינה מתעוררת או שמא תמצי לומר שהתשובה לה ברורה.   בעניין מרצלי הנ"ל וכן בע"א דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 764, העלה בית המשפט קוים מנחים לבדיקת שאלת קיומה של רשלנות כאשר מדובר במוסד חינוכי, הקווים המנחים לבדיקת שאלה זו היו אלו: גיל התלמידים, זירת האירוע, קרי בתוך בית הספר או מחוצה לו, טיבו של הדבר שהביא לידי הנזק ויכולת המורים למנוע את אותו נזק. האינטרסים המתנגשים הם הצורך להגן על הקטינים מול השאיפה להקנות להם חופש פעולה והצורך להגן על הקטינים מול היקף ההשגחה הראוי והסביר, כאשר דומה שברור לכל שלא ניתן להציב מורה שישגיח על כל תלמיד ותלמיד בכל מקום ובכל זמן נתון.   6. אין חולק שבעת שהתובע טיפס על הגג, לא היה מורה באותו המגרש, אין חולק גם שהרב דותן שימש באותה עת כמורה משגיח והוא היה במגרש הסמוך, ניתן גם לצאת מנקודת הנחה, כפי שטוען ב"כ התובע - שאם הרב דותן היה באותו הרגע במגרש בו שיחק התובע, התובע לא היה מטפס על הגג מפחד מהמורה והתאונה לא הייתה קורית - אך נראה שעובדה זו בלבד, היינו העובדה שהרב דותן (או מורה אחר) לא היו באותו הרגע בסמוך לתובע, בה בלבד אין כדי לקבוע שהנתבעת התרשלה, שהרי נקודת המוצא כפי שכבר אמרנו לעיל, שאין לצפות שבית הספר יציב מורה משגיח בסמוך לכל ילד או לכל קבוצת ילדים.   השאלה שיש לבחון, האם בשים לב לפעילות של הילדים - משחק כדורגל בחצר בית הספר וגילם של הילדים - כבני שמונה - עשר שנים, הייתה השגחה מספקת מחד, והדרכה מתאימה לשמירה על כללי בטיחות, מאידך .   7. מטעם הנתבעת העידו ארבעה עדים, המורים להתעמלות יהב ופייגי, מנהל בית הספר הרב ידגר והרב דותן שהיה מורה תורן באותה הפסקה ובנוסף משמש אחראי על הבטיחות בבית הספר. כבר אומר שהרושם שלי מהעדויות שנשמעו בפני שענייני הבטיחות של התלמידים היו בראש מענייהם של הנוגעים בדבר והם עשו ועושים פעולות ראויות על מנת לשמור על ביטחונם של הילדים. הרב ידגר הצהיר על נהלי הביטחון והבטיחות בבית הספר, בין היתר הוא הצהיר: "הרב ירון דותן היה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כמו גם היום, רכז הביטחון והבטיחות של בית הספר, ובמסגרת תפקידו היה גם אחראי על המשמעת בבית הספר. במסגרת תפקידו, הרב ירון היה שותף גם לניסוח תקנון המורים בבית הספר. מורי בית הספר מודעים היטב, אז וגם היום, לחובה ולאחריות על ביצוע תורנויות פיקוח ושמירה על התנהגות התלמידים בבית הספר. תקנון המורים מחולק למורים וגם נלמד על ידם בימי ההיערכות לפני פתיחת שנת הלימודים. כמו כן, באותה תקופה, נקבע על ידי לוח תורנויות, במסגרתו נקבעת זהות המורים התורנים בכל הפסקה. לוח התורנויות נמסר ידנית לכל מורה ומורה. בשעת ההפסקה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמו גם כיום, המורים התורניים, מסיירים ומשוטטים באותו אזור בבית הספר עליו הם אחראיים, ומפקחים על התנהגות התלמידים" (סעיף ו' לתצהיר עדותו).   עוד הצהיר הרב ידגר שהתקנון נשלח אל התלמידים בתחילת שנת הלימודים והמורים עצמם מקריאים אותו בכיתות ומבהירים את תוכנו.   ובאשר לסיטואציה בה עסקינן הצהיר: "לאור העובדה כי בבית הספר היה לצד חצר כיתות א' ו- ב' מבנה חד קומתי, כל תלמידי בית הספר הונחו כי אם כדור נבעט, במהלך משחק בהפסקה, אל גג המבנה, יש לפנות אל אב הבית או לחלופין אל הרב ירון, אשר היו דואגים להצבת סולם וטיפוס על גג המבנה, לצורך הבאת הכדור במהלך השיעור שלאחר ההפסקה. על תלמידי בית הספר נאסר במפורש לטפס לגג מבנה בית הספר וליטול כדור אשר הגיע במהלך משחק אל הגג" (סעיף ז' לתצהיר עדותו).   8. מעדות הרב ידגר ומעדות המורים הנוספים עלה שהייתה הקפדה רבה בכל הכרוך בענייני בטיחות, כאמור נשלח להורים מידי שנה תקנון, כדוגמת נ/5 ובו הדרכה על כללי התנהגות נאותים. התובע ואחותו וגם הוריו הכחישו אומנם שקיבלו תקנון כזה ואולם בן שאיננו נוגע בדבר כל כך, כמו התובע ואחותו, העיד שקיבל תקנון כזה, אם כי העיד שקיבל אותו רק בכתה ה' וכשנשאל איך שמעת על התקנון השיב: "על ידי המחנך. הם הסבירו לנו מה צריך לעשות בבית הספר מה לעשות ומה לא לעשות. ש.ת. הקריאו לנו את התקנון מילה במילה..." (עמ' 2 לפרוטוקול).   למרות שבן העיד שקיבל אותו רק בכיתה ה', אני מקבלת את עדות הרב ידגר שמידי שנה חולק תקנון וניתנו הסברים לתלמידים. דברים דומים העיד המורה להתעמלות משה יהב (עמ' 19 לפרוטוקול) והמורה פייגי (עמ' 24 לפרוטוקול). הרב ירון דותן המשמש כאחראי בטיחות בבית הספר, העיד לעניין זה: "ש. האם הקראת לילדים בכתה ב' את התקנון מילה במילה וודאת שהם מבינים אותו ת. ממש כך, הם לא יודעים לקרוא בלי ניקוד ולכן אני מקריא להם את עיקרי התקנון ביום הראשון ובמשך הימים שאחר כך אני ממשיך לרדת איתם עד לפרטי פרטים. אם זה בתפילה או באכילה ותוך כדי ישום בשטח אני מסביר להם שכך הדברים צריכים להיות" (עמ' 26 לפרוטוקול).   מעדויות התובע, אחותו של התובע ובן עלה שהונהגו כללי התנהגות שונים בבית הספר והייתה הקפדה עליהם, כך מעיד בן: "ש. היו כללים מאוד ברורים לגבי דברים כלליים ולגבי דברים דתיים ולגבי התנהגות כללית מה צריך לעשות. ת. נכון" (עמ' 2 לפרוטוקול).   ולגבי הרב דותן הוא העיד: "ש.ת. הוא היה קפדני, הוא היה מעיר הערות במסדרון ש.ת. אף פעם לא שמעתי שהוא אחראי על המשמעת ש.ת. ידעתי שהוא לא סתם מורה, שיש לו תפקיד חשוב בבית הספר... ש.ת. ידענו שאסור לעלות על מקומות גבוהים" (עמ' 3 לפרוטוקול).   פאני גיגי לא זכרה שהיו כללי התנהגות בבית הספר, אך היא זכרה את הרב דותן: "היה לו סמכות, הוא היה איש סמכותי, הוא היה קפדן וכשהיה עובר במסדרון הילדים פחדו ממנו" (עמ' 12 לפרוטוקול).   דברים דומים העיד גם בן (עמ' 14 לפרוטוקול).   על סמך כל העדויות ניתן לקבוע שהיו כללי התנהגות ובטיחות בבית הספר, הם עוגנו בתקנון, הילדים קיבלו הסברים והיה מורא על התלמידים.   9. כזכור הרב ידגר העיד שניתנו לילדים הוראות ברורות, כיצד לפעול כאשר הכדור נבעט לגג, גם המורה משה יהב הצהיר דברים דומים בסעיף ג' לתצהירו. בן אישר את דבריהם והוא העיד: "ש.ת. ידעתי שאסור לנו לטפס על הגג להביא את הכדור, אם הכדור היה עולה למעלה, היינו אמורים להשאיר אותו שם אבל באותו זמן לא היה מורה תורן ולכן עלינו להביא את הכדור. ש. זה נכון יהיה לומר שההנחיות היו שאם כדור כזה נבעט לגג צריך לקרוא לאב הבית או למורה תורן. ת. רוב הפעמים שקראנו לאב בית היו אומרים לנו היום או מחר, רק לפעמים הוא היה מוריד את הכדור מיד ולכן מה שהיינו עושים, זה בסוף היום, אחרי הלימודים, היינו מביאים כסא ומטפסים אחד על השני והיינו מביאים את הכדור" (עמ' 5 לפרוטוקול).   התובע לא רק שהכחיש שהיו הוראות שאוסרות לעלות על הגג (עמ' 17 לפרוטוקול) הוא כאמור לעיל, העיד גם שנצטווה לעלות לגג על ידי המורה, אך כשם שלא קיבלתי את עדותו לעניין קרות התאונה, אינני מקבלת עדותו גם לגבי התנהלות הדברים בבית הספר.   על סמך העדויות שבאו בפני אני קובעת שנאסר על הילדים לעלות לגג להביא כדור, ההוראות היו ברורות, וככלל הן יושמו על ידי התלמידים, מכל מקום בשעות הלימודים הם לא היו מעיזים לטפס על הגג.   10. הקביעה דלעיל בדבר קביעת נהלים, מתן הנחיות והסברים לתלמידים הם פן אחד של "חובת ההשגחה", הפן השני הוא מבחן ההשגחה בפועל. מהראיות שבאו בפני עלה בבירור שכנוהג יש מורים תורנים בבית הספר ובחצר בכל ההפסקות, אינני יכולה לקבוע מה מספר המורים התורנים שהיו באותו היום בחצר, זאת מאחר שעלה שהנהלים השתנו ומשתנים מעת לעת והדבר תלוי בהנחיות משרד החינוך.   הרב ידגר הצהיר בתצהיר עדותו שמידי שבוע נערך לוח תורנות הנמסר ידנית למורים, המורים התורנים מסיירים באותו אזור בבית הספר עליו הם אחראים ומפקחים על התנהגות התלמידים. הוגש מסמך צג'/1 מסמך שכותרתו "תורנות חצר", המסמך אינו מתייחס לתאריך התאונה, הוא מתייחס לניסן תשנ"ד. הרב ידגר העיד שהוא לא שומר את לוחות התורנות וכיוון שלא נטענה טענה שלא היה מורה תורן באותו הזמן, הוא לא שמר את לוח התורנות הרלוונטי. מהמסמך צג'/1 עולה שבחודש ניסן תשנ"ד, היו 3 מורים תורנים במגרשים, אחד במגרשי הבנות, השני במגרשי הבנים והשלישי במגרש התחתון. באשר למועד אירוע התאונה הרב ידגר העיד: "לדעתי ברור שהיו שני תורנים, אינני זוכר מי הם היו, אילו הייתי נדרש, הייתי משאיר את הלוח מאז..." (עמ' 3 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד שבזמן התאונה היו שני מורים בחצר, כיום, עפ"י עדותו יש מורה תורן אחד בחצר (עמ' 7 לפרוטוקול). בהמשך העיד שבבית הספר: "יש חצר אחת גדולה מאוד ועוד שני חצרות שהן יותר קטנות וגם השלישית היא קטנה. בעיקר יש 3 חצרות. הרביעית בכניסה ושם יש תורנים אחרים" (עמ' 8 לפרוטוקול).   הרב דותן העיד: "אני הייתי המורה התורן בחצר באותו יום. בית הספר בנוי מפלסים מפלסים ויש נקודות שאפשר לראות את כל המגרשים...". בהמשך: "באזור שאירעה התאונה, אני הייתי המורה היחיד במגרש, כיום יש רק מורה אחד בחוץ, ביום שהתובע נפל לא היה עוד מורה, יתכן שהיה צריך להיות עוד מורה. אם כי נראה לי שלא, כי נוכחות שלי לבד מספיקה, אני מסייר בהפסקה ויכול להגיע לכל המקומות" (עמ' 27 לפרוטוקול). מר דותן העיד עוד: "ברמה הכוללת היו אז יותר תורנים. הסיבה צמצום בכוח האדם. יש לי תקנות משרד החינוך, מספר תורנות שאפשר לחייב כל מורה ואינני יכול מעבר לכך לדעתי, היו אז 3 או 4, אחד בפנים, אחד בכניסה, אחד בחצרות העליונים ואחד בחצרות התחתונים. כך היה במועד התאונה" (עמ' 30 לפרוטוקול).   בית המשפט יצא לביקור במקום ובדו"ח הביקור מיום 22.7.01 תוארו החצרות. מדובר בחצרות קטנות ולא באחת גדולה, צוין גם שאין קשר עין בין החצרות שבכניסה לבית הספר לחצרות האחרות, הבניין מסתיר את שדה הראיה שבין החצרות ואולם יש קשר פיזי בין החצרות.   העולה מתיאור זה, שמורה אחד יכול להימצא אחראי על כל החצרות הואיל ויש ביניהם קשר פיזי והם אינם מרוחקים אחד מהשני, אם כי הוא אינו יכול לראות בו זמנית את כל התלמידים בכל החצרות.   11. השאלה האם די בהשגחה של מורה אחד כשמדובר, כאמור, בחצרות קטנות שיש ביניהן קשר פיזי, אך אין קשר עין ביניהן.   נראה לי שהתשובה לשאלה זו, היינו האם די בפיקוח של מורה תורן אחד בחצר, כשמדובר במבנה בית ספר כפי שתואר לעיל, נעוץ בעיקרו בשאלת מודעות התלמידים להיותו של מורה בחצר והעניין קשור להדרכה שניתנה, שכן עובדתית, מורה המסייר בין החצרות יגיע לכל אחת מהן, אחת לכמה דקות.   בן העיד לעניין זה: "ש.ת. בדרך כלל היה מורה תורן. היה תלוי על הדלת ליד חדר המורים שלט עם השם של המורה התורן. ש.ת. היה מורה אחראי הוא היה בבית הספר אבל הוא לא שמע. ש.ת. בדף שהיה תלוי היה רשום ימים עם שעות ושמות של המורים. ש. מה שאתה מספר שהיה מורה תורן ששומר על התנהגות התלמידים בשטח של בית הספר. ת. כן" (עמ' 4 לפרוטוקול). מעדותו של בן עולה שהתלמידים ידעו שיש מורה תורן בחצרות.   לסיכום נאמר זאת, בבית הספר הונהגה תורנות מורים, מספר המורים התורנים השתנה בהתאם להקצאת כוח אדם, אך היה לפחות מורה תורן אחד בחצר, לא ברור כמה מורים היו בעת אירוע התאונה, ברור שהרב דותן היה בחצר הסמוכה בעת שאירעה התאונה. לתלמידים הייתה מודעות להיותו של מורה בחצר והייתה להם מודעות לכללי בטיחות שנמסרו והועברו להם בכתב ובעל פה. 12. בעניין עידה נ' ששון אמר בית המשפט: "הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית ספר ידאגו מנהלם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא יבואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם תוך כדי הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו" (ע"א 41/57 פ"ד יא' 1100, 1105).   ובפסק דין מאוחרים יותר נאמר: "חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו אינה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני. מציאת פשרה כזו היא עניין לשיקול דעת שיופעל על ידי הנהלת בית הספר" " (עניין דניאלי בעמ' 768, שם הובאו בהסכמה דברים אלו שנאמרו בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה (2)113 ).   וממשיך בית המשפט בעניין דניאלי: "אם לסכם האמור לעיל נוכל להסיק את אלו: (א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק הנובע ממנו וכיוצ"ב. (ב) בעת הפסקה, משחקים וכד', בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג המוזכר בסעיף קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו מראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא כאמור בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת. או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר... " דברים אלו הובאו בהסכמה בדנ"א 2571/94 עזבון אייל ארגמן נ' חפצדי ואח', תקדין עליון מד' 577, 4 . ובעניין מרצלי אומר בית המשפט: "... צמד אינטרסים שני עניינו הקצאת משאבים. ככל שנקצה משאבים של כסף ושל כוח אדם תגדל ותלך רמת הפיקוח וכך יקטן וילך מספר התאונות. מן העבר האחר, הקצאה גדולה של משאבים תבוא בהכרח על חשבון תחום אחר בחיים, למשל החינוך עצמו..."(שם בעמ' 814).   נראה לי שההדרכה שניתנה לתלמידים בנוגע לכללי הבטיחות, לרבות ההוראות שניתנו בכל הנוגע להתנהגות בעת נפילת כדור על הגג, מודעות התלמידים להוראות אלו ונוכחותו של מורה תורן בחצר בסמוך, היוו השגחה ראויה וסבירה ואין לקבוע שהנתבעות התרשלו התרשלות כלשהי שגרמה או תרמה לאירוע התאונה.   13. ההודעה לצד שלישי   נאמר כבר לעיל, שהתובע נפל בעת שטיפס על הגג. ההודעה לצד שלישי מושתת על הטענה שהתובע נפל מהגג והיה ליקוי כלשהו במבנה הגג שגרם או תרם לנפילתו. מאחר ועובדתית נדחתה הטענה, אין מקום להידרש לשאלות בכל הנוגע למבנה הגג, ובכל סיטואציה, לאור הקביעה העובדתית דלעיל, דין ההודעה לצד שלישי להידחות.     התוצאה מהנאמר לעיל שאני דוחה את התביעה. מאחר ואין חולק שהתובע נפגע ולאור המתואר בנספח ה' לתצהיר הרב ידגר, אינני עושה צו להוצאות.דיני חינוךתאונות נפילהגגנפילה מגובה / מסולםבית ספרנפילה