תאונה בטיול אופניים

1. בפתחו של דיון דווקא בחרתי להביא מדבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' עירית בית-שמש, פ"ד ל' (1) 113, שהרי מהם, ומהלכות אחרות שנפסקו ע"י בתי המשפט השונים - יש להסיק גבי התביעה כאן, שפרטיה ומה הובא בגינה - יובררו להלן:   "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כענין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור"... ... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" ... אלה סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום יום, ההולך לבית המרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להשרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון בסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו..." .   ואם שם דובר בסיכון הלוקח על עצמו מי המתנדנד, מי המשחק עם כלב, מי הרוכב על סוס, מי ההולך בדרך או יורד במדרגות - הנה בעניינה של התובעת כאן יש ללמוד אותה הלכה - גבי מי שבחר לרכב על אופניים ונפל מהם נפילה, שאין להתייחס אליה כאל נפילה לא שגרתית, וכאשר עסקינן בפעילות פשוטה, בלתי מורכבת, נהירה וידועה, שקטנים וגדולים עוסקים בה, שמידת הסיכון להפגע ממנה - סבירה וידועה.   2. כפי שנראה להלן - דין התביעה להדחות, משום שהנסיבות בהן ארעה לתובעת התאונה בגינה היא תובעת - אינן מקנות לה עילה , ואין בהן להקים חבות על מי מהנתבעים.   אף שתוצאת הדיון כמעט היתה ברורה מתחילתו - מצאו עצמם בעלי הדין נגררים להליך ארוך, מיותר, ואף שהמחלוקת עצמה פשוטה היתה ובלתי מסובכת - הנה מצאה התובעת להסתמך על חוות דעת מומחה מטעמה (בענין שהוא פשוט בתכליתו ושלא דרש, ממהותו, שום חוות דעת - ובמאמר מוסגר ייאמר כי גם התובעת מסכימה כי כך, אך רק סופו של דיון ובסיכומיה), ואחר שהסתמכה - נגרר הנתבע 2 ליתן חוות דעת מומחה מטעמו. אלא שבאלה לא היה די - ונדרשה אף חקירתם הנגדית של המומחים , תוך הוצאת הוצאות מיותרות ורבות - מבלי שום תכלית.   לציין כי התביעה הוגשה עוד ב- 7/97, ולאחר שלא עלו יפה הנסיונות שנעשו להביא לסילוקה בהסדר - נדרשו בעלי הדין ויחד עמם בית המשפט להליך ארוך ומסורבל, וכאמור לעיל - אפילו לשמיעת עדויות מומחים.   לכל אלה תדרש התייחסות מיוחדת בהוצאות שתפסקנה.   לא רק סורבל הדיון בשל טענות התובעת והאחריות שביקשה להטיל על מי מהנתבעים - הנה מצאו עצמם בעלי הדין אף נגררים לדיון האם מה שארע לתובעת הוא בגדר תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") - אך נדמה כי התובעת עצמה, ברגע של אמת, ומשנוכחה לדעת עד היכן הרחיקו לכת טענותיה - שבה על עקביה, וחזרה בה מכל טענה שיש בה הפנייה לחוק ולהוראותיו, ובמפורש חזרה מכל הטענות הללו - בסיכומיה.   לציין כי גם הנתבעים לא חזרו על טענותיהם בסוגיה זו.   אך סוף דבר ותחילתו קודם.   3. התובעת, פקידת הנהלת חשבונות, בת 43 ביום הארוע נשוא התביעה (להלן: "התאונה"), נפגעה במהלך טיול ל"פנויים ופנויות" שאורגן, קויים ונוהל ע"י הנתבעת 1.   התובעת טוענת כי הנתבע 2, היה בזמן הרלוונטי, בעל עסק לאספקת אופנים למטיילים ומדריך רכיבה על אופניים ומי שסיפק האופניים למשתתפי הטיול ובכללם לה, נתן דברי הסבר על הטיול הרכוב ואמור היה ללוות המטיילים במהלכו. התובעת מסכימה כי הצטרפה לטיול עפ"י פרסום מוקדם שנעשה ע"י הנתבעת 1, שבו צויין במפורש, כי הוא אמור להיות משולב, דהיינו, חלקו - רכוב באופניים וחלקו בשייט.   התובעת טוענת אמנם, בכתב התביעה, כי הפרסום לא הגביל ההשתתפות בטיול למי שיש בידיו ידע מקדים ברכיבה באופניים, או למי המוכן ליטול חלק בכל חלקיו - אך כפי שנראה להלן, לא כך הוא, והתובעת עצמה חזרה מטענה זו.   התובעת טוענת כי בעת שהגיעו המטיילים לרחבת היציאה ביקבי רמת גולן, בקצרין - הגיע הנתבע 2 ועימו האופניים המיועדות לטיול, נתן הסבר קצר על המסלול ובסיומו - נטלו המטיילים, איש איש לעצמו, זוג אופניים, ולפי הנחיית הנתבע 2 היה עליהם לפטרל בחניה על מנת להתאמן במשך מספר דקות עד צאת הטיול.   דא עקא - לתובעת לא נשאר זוג אופניים ללא "רמה", והתובעת מגדירה אופניים שכאלה - "אופני נשים" , ולפיכך הודיעה - לפי טענתה - למדריך מטעם הנתבעת 1, כבר בתחילה, כי לא תצא לטיול על האופניים שנותרו עבורה כיוון שהם גבוהים ואופני גברים המה.   לטענתה הורה לה המדריך לעשות שני סיבובים ולהצטרף לקבוצה שכבר יצאה אל הכביש באומרו לה כי "זה בכלל לא נורא" ו- "מה, את הכי צעירה, את חייבת לבוא עמנו המסלול נורא יפה" - ברחבה נשארו והמתינו לתובעת כל המדריכים, היא עשתה שני סיבובים והודיעה כי בכל זאת תעדיף להשאר ולא לרכב מתוך חששה מרכיבה על אופני גברים עם רמה, אלא שכל המדריכים לחצו עליה להתעלם מפחדיה ולהתחיל כבר בנסיעה.   נוכח לחצם של המדריכים, התחילה התובעת ברכיבה, כשכל המטיילים האחרים, היו כבר, לפי טענתה, הרבה לפניה.   הכביש היה, לפי טענתה, בירידה תלולה, ובעת שהתקדמה לנקודת היציאה עברה מכונית בכביש, היא פנתה למדריך ואמרה לו כי אינה מוכנה לרכב בכביש מפחד המכוניות, אלא שהנתבע 2 ענה לה כי אין לה מה לחשוש, כי הוא יהא מאחוריה וכי מדובר בכביש שאין בו כמעט תנועת מכוניות.   התובעת טוענת כי המדריכים היו לחוצים, היא היתה היחידה שנותרה מאחור, הקבוצה כולה ללא המדריכים החלה להתרחק, ועל כן מיד כשהחלה לרכב בירידה - התניע הנתבע 2 הג'יפ בו נהג והחל בנסיעה, והיא, שלפתע שמעה קול רכב קרוב מאחוריה, נבהלה, ניסתה לעצור ולרדת מהאופניים, ותוך כדי כך, ועל מנת לאפשר הגעת רגלה לכביש בלי לקבל מכה מה"רמה" היטתה האופניים לצד, איבדה שיווי המשקל כשהיא נופלת על פלג גופה הימני, האופניים החליקו על הכביש וגררו אותה עימם עד שנעצרה.   התובעת טוענת כי התאונה ארעה מחמת רשלנותם ו/או חוסר זהירותם ו/או פזיזותם של מדריכי הנתבעת 1, והנתבע 2 - ומכאן הם חבים כלפיה.   4. הנתבעת 1 הכחישה טענות התובעת, טענה כי עפ"י אלה מהווה התאונה תאונת דרכים (כאמור לעיל - לא חזרו יותר על טענה זו), ועוד טענה כי לא היתה אחראית לטיב האופניים ו/או ההדרכה על הנסיעה עליהם.   התובעת ידעה כי מדובר בטיול הכולל רכיבה על אופניים וגם הוזהרה, יחד עם שאר חברי הקבוצה, כי מי שאינו יודע לרכב על אופניים ו/או אינו שולט ברכיבה עליהם - אל לו לרכב.   התובעת אינה יכולה לבוא בטרוניות כלפי הנתבעת 1 על כך ש"נטלה את נפשה בכפה" (ממש בסגנון הזה נקטה הנתבעת 1 - ט.ש), והחליטה על דעת עצמה לרכב על האופניים - ומכאן אין לה להלין אלא על עצמה, ויש לייחס לה הסתכנות מרצון ו/או אשם תורם בשיעור 100% או בשיעור מירבי.   הנתבעת 1 טענה כי התאונה הינה מסוג התאונות שהן בגדר הסיכונים הרגילים היום יומיים, שאדם אשר יוצא לטיול נוטל על עצמו.   עוד הוכחש כאילו המדריכים מטעם הנתבעת 1 לחצו בדרך כלשהי על התובעת לרכב, וצויין עוד כי התובעת אינה קטינה, אינה חסרת יכולת החלטה או שיקול דעת עצמאי, אלא אדם בוגר המודע למעשיו. התובעת ידעה כי הטיול כולל מסלול רכיבה על אופניים ואם החליטה לקחת בו חלק - הרי אין לה שוב להלין אלא על עצמה.   עוד טענה הנתבעת 1 כי אין שום קשר סיבתי , עובדתי או משפטי בין היות האופניים עם "רמה" או בלי "רמה" - לתאונה.   5. הנתבע 2 טען כי כל תפקידו מוצה בהשכרת אופניים לנתבעת 1, אך לא היה לו שום חלק בארגון הטיול, בהדרכה, בליווי, והכל היה באחריות הנתבעת 1 לרבות הפן הבטיחותי.   האופניים שסיפק היו תקינות והתאונה לא ארעה מסיבה שמקורה במצב או בתקינות האופניים.   הנתבע 2 טוען כי לא היה מתפקידו לתת כל הסברים בנוגע לרכיבה על אופניים, אין זה מתפקידו ללמד מי ממשתתפי הטיול איך לרכב, בין היתר מאחר ומדובר בקבוצת בוגרים שאצלם הידיעה אם מסוגלים הם לרכב, אם לאו, והסיבוב ברחבה, גביו טענה התובעת, נעשה לצורך תרגול והסתגלות לאופניים ולא למטרת למידת רכיבה או בדיקה מי יודע ומי לא.   הנתבע 2 טוען כי אין שום קשר סיבתי בין נפילת התובעת לשאלה אם ניתנו לה אופני נשים או גברים, וכי נפילתה נגרמה אך משום כך כי לא ידעה לרכב על אופניים בכלל ועל אופני הרים בפרט - וחרף זאת החליטה לצאת לטיול ולרכב , הגם שהיה באפשרותה לעבור המסלול בג'יפ שלו שנסע מאחורי הקבוצה, למקרה שמי מהרוכבים יתעייף או נקר יקרה באופניים.   הנתבע 2 טוען כי אחר רכיבה של כ- 100 מ' על כביש סלול ועוד בטרם הגיעה למסלול עצמו - נפלה התובעת בלי שום סיבה חיצונית הנראית לעין. עליו אין שום אחריות בגין התאונה, ויש לייחס לתובעת רשלנות רבתי הן בבחירה שעשתה לצאת לטיול גופו, והן בבחירה שעשתה לרכב על האופניים.   6. הדיון בתביעה פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת חבות מי מהנתבעים.   לציין כי אף שהנתבעים הכחישו חבות מי מהם והטילו מלוא האחריות על התובעת, הנה מצא כל אחד מהם, לחילופין, להטיל האשם לקרות התאונה על כתפי רעהו.   מתוך התוצאה - לא אתייחס בפסק הדין לטענות הדדיות אלה, אלא רק אומר כי לטעמי - לא הוסיפו אלה לעניינם של הנתבעים, אלא כמעט גרעו.   7. מטעם התובעת העידה היא עצמה, בלבד (ולענין זה משמעות הן באשר לנטל המונח והן בבחינת גרסתה והמהימנות שיש לייחס לה, וכפי שיבורר להלן), וכן המומחה ד"ר אלעזר איל-ביקלס.   מטעם הנתבעת 1 העידו הגב' נורית גולן, מי שהיתה מדריכת הטיול, ומר שרון חסדאי - מי שהיה מנהל בית ספר שדה גולן במועד הרלוונטי.   מטעם הנתבע 2 העידו הוא עצמו והמומחה מר אפרתי.   המומחה מר ביקלס ביקש ונתן השלמה לחוות הדעת שנתן, בתשובה לחוות הדעת של מר אפרתי, וכבר אומר כי בחקירתו הנגדית - נגרר לומר דברים אודות מומחיותו של מר אפרתי, שהיה שותפו בעבר - שלא נעמו ולא היה בהם כלל צורך.   8. אין חולקין כי התובעת הצטרפה לטיול שאורגן ע"י הנתבעת 1 עפ"י המודעה שפורסמה בעיתון.   כותרת המודעה היא, באותיות קידוש לבנה - "באופניים וברגל במרכז הגולן".   בהמשך המודעה מפורט במודגש כי ביום הראשון של הטיול, שהיה מיועד לפנויים ופנויות בני 35 עד 55 - תתקיים רכיבה באופניים לעבר מפל האירוסים אשר בנחל זוויתן העליון, משם, "ברכיבה נמרצת" אל יקבי הגולן, ובהמשך - רכיבה לכוון העיר קצרין ונחל משושים.   בשולי המודעה, בהערות - מצויין, שוב - במפורש ובהדגשה יתרה, כי הטיול- "מיועד ליודעי שחיה ולרוכבי אופניים בלבד".   נדמה, אם כן, כי לשון המודעה אינה יכולה להותיר ספק באשר למי המוזמן להצטרף לטיול, והנה אף שהתובעת התיימרה לטעון בכתב התביעה כי הפרסום לא הגביל ההשתתפות בטיול לידע מקדים או לנכונות ליטול חלק בכל חלקיו, הנה בחקירתה הנגדית אישרה כי המודעה אכן מדברת על כי הטיול מיועד ליודעי שחיה ורוכבי אופניים בלבד, וכאשר התבקשה להסביר הסתירה - ענתה שלא לגופו, ורק אחר שנדרשה השיבה כי אכן מה שנאמר בכתב התביעה בענין זה - אינו נכון.   טענתה הנוספת של התובעת היא כי הושם עליה לחץ, חברתי, להשתתף בטיול, גם באותו חלק בו נדרשה רכיבת אופניים - על אף שהתריעה וביקשה שלא להצטרף.   טענה זו אין ביכולתי לקבל - גם משום שאין לה שום חיזוק או סיוע מאחרים, ואף שהשתתפו לפחות אחדים באותו טיול - לא טרחה התובעת להעיד מי מהם שיהא בעדותו לתמוך בגרסתה כי כך היה, ומנגד - באה עדותה של מדריכת הטיול - כי איש לא הכריח והתובעת אף לא ביקשה או התריעה.   בהמנעות התובעת להעיד מי אחרים לחיזוק וסיוע - יש להפעיל החזקה נגדה כי אילו היתה מעידה - לא היתה העדות באה לשיטתה, ונדגיש - נדמה כי לא היתה שום מניעה להעיד אחרים שהשתתפו בטיול, ואי העדתם בא כאמור כנגד התובעת.   אני קובעת כי טענה זו של התובעת לא רק שאין בה שום הגיון, שהרי לא ניתן לקבל כי בשל לחץ חברתי המופעל (וספק רב אם הופעל) על אישה בוגרת - תתפתה האחרונה לנקוט בצעד הרפתקני ממנו כה פחדה - והנה, כאמור לעיל, גם לא בא לה שום בסיס עובדתי.   גם לטענות התובעת האחרות לא ניתן הבסיס הראוי, ומה שהוברר הוא כי ביקשה להאדיר ולהגזים - ומתוך כך נמצאה דווקא מחסירה.   כך טענתה הנוספת כי המסלול בו נדרשה לרכב - היה מסלול תלול, ובלשונה - "כביש תלול". בכך נקטה אפילו אחר שחזרה למקום, בדקה וצילמה.   כאשר מניחים בפניה כי מדובר, לכל היותר, בירידה מתונה, והדברים התבררו לאשורם מהתמונות נ/ 1 שהוצגו, פנתה בטענה כי מבחינתה מדובר "ירידה תלולה", ויכול כי המינוח בעברית בו נקטה אינו מדוייק, וכפי טענתה - "זה ענין של ניסוח", אלא שהנה שוב - רק אחר שנדרשה ליתן תשובה לגופו - הסכימה כי מדובר בירידה מתונה.   לציין כי עיון בתמונות נ/1, מעלה כי ספק אם אכן קיימת במקום אפילו ירידה מתונה.   טענה נוספת של התובעת, ובמקצת הדברים נגעתי לעיל, גבי הלחץ שהופעל עליה לרכב - הובררה כאמור כחסרת בסיס, ומתוך חקירתה הנגדית ניתן ללמוד כך, שהרי אף שהעידה תחילה כי "כן הכריחו אותי לעלות על האופניים", וברי כי אין היא מתכוונת ללחץ פיזי שהופעל עליה, הנה העידה לאחר מכן כי איש לא גרם לה לעלות על האופניים, אלא שאחר שעלתה, תמכו בה בעלייתה, ולא בשום שלב לאחר מכן, וכבר אחר שעלתה על האופניים - הרגישה כי אין היא יציבה עליהם. אך לפי שיטתה, אף שברגע מסויים כמעט נפלה, הנה: - "לשאלתך אם אכן גם הרגשתי עוד יותר בעצם לא בטוחה, אני אומרת שלא. נהפוך הוא, ברגע שעשיתי חצי סיבוב וירדתי ולא נפלתי, למרות שזה היה גבוה, באותה שנייה שכנעתי את עצמי, כי פחדתי מאוד בגלל הגובה, ואז ראיתי שלא נפלתי, אמרתי לעצמי שלא אעשה בעיות, כבר לא היה ברחבה שום דבר, ולא קרה לי כלום. דיברתי עם עצמי ושיכנעתי את עצמי שלא יקרה שום דבר. לשאלתך אם אמרתי לעצמי שאסע ולא יהיה שום דבר, אני אומרת שנכון... ...עמדו שם המדריכים, עזרו לי לעלות על האופניים, כשעשיתי את החצי סיבוב והיטתי ולא נפלתי, אני מתחילה להגיד לעצמי שלא קרה לי כלום ואז אני אלך, כי לא נעים..." (עמ' 35, 36 לפרוטוקול).   והאם מכאן , ובאין שום עדות מסייעת אחרת - מבקשת התובעת כי נלמד על לחץ חברתי כזה שהשפיע עליה עד כדי איבוד שיקול דעתה העצמאי?   הוסף לכך כי התובעת מסכימה כי לא ציינה אותו תהליך שכנוע העצמי שעברה - בעדותה הראשית, ואף לאחר מכן הסכימה כי נכון הוא כי לקחה החלטה מודעת להמשיך ולנסוע, וכפי דבריה - בהנחה שתתגבר על הפחד.   ולציין שוב כאן כי אין לנו ענין בילד קטן, חסר יכולת להבין ולהחליט, אין אפילו מדובר בהרפתקה אליה נקלעה התובעת בעל כורחה מבלי יכולת להחלץ.   והוסף לאלה עוד את שהוברר כי התובעת החליפה עוד קודם עלייתה על האופניים, את האופניים שניתנו לה עם מי אחר - אך גם ענין זה לא מצאה לציין. כך גם לא מצאה לציין בכתב התביעה, את שמצאה להעיד בעדותה הראשית - כי אחד המדריכים החזיק בה בעת שעלתה על האופניים.   כפי שראינו לעיל - אף שהתובעת ניסתה לטעון כי נבהלה מרעש מכונית כלשהי - הנה לאחר מכן חזרה בה מטענתה והעידה כי לא היה מדובר במכונית שחלפה לידה או מאחוריה, ועוד יותר מכך - כי לא היתה כלל מכונית על הכביש, ואם טענה כי נבהלה ממכונית - הרי היה זה מ"רעש של מכונית. היה נדמה לי שזו מכונית..." (עמ' 37).   וודאי הוא כי יש ליתן טענותיה של התובעת המשקל הראוי להן.   ואם לא די במה שהוברר, הנה העידה התובעת בעצמה, ומתוך עדות זו יש לגזור ההתייחסות לתביעתה כי: - "לשאלתך אם היו אומרים לי למשל, מנסים ללחוץ עלי לקפוץ קפיצת באנג'י, ואני נורא נורא מפחדת מזה, הייתי עושה את זה, אני אומרת שלא הייתי עושה את זה מסיבה אחת פשוטה, שכשאתה רואה את התהום, אתה יכול לחוש בנימים שלך שתפצע. באופניים אתה לא מעריך שתפצע - זה אופניים..." (עמ' 34 לפרוטוקול).   9. ואכן כך יש להתייחס אל התביעה ואל התובעת - שהרי גם היא עצמה לא סברה כי הרכיבה על האופניים מסוכנת, ואף לא טענה כי לא ידעה כלל לרכב על אופניים. לחץ לא הופעל עליה, איש לא הכריח אותה, יכולה היתה לא לצאת לטיול כלל או לא להשתתף באותו חלק בו רכבו, ואכן כפי שיטת הנתבע 2, האחת מהשתיים - אם ידעה התובעת לרכב - הרי נפילתה היתה נפילה מקרית, רגילה וסבירה אצל רוכבי אופניים, ולא עלתה מעבר לסיכון הרגיל הכרוך ברכיבה על אופניים, ומאידך - אם לא ידעה לרכב - היה עליה להמנע מלצאת לרכיבה, ואם בחרה לעשות כך - הנה נטלה עליה סיכון ואין לה לבוא בטענה כנגד מי אחר.   10. אין מחלוקת כי על הנתבעת 1 מוטלת חובת זהירות מושגית ביחסיה עם התובעת, אך מתוך מה שהוברר - אין אני יכולה לקבוע כי חלה על מי מהנתבעים חובת זהירות קונקרטית, וספק הוא, אם על הנתבע 2 חלה כלל חובת זהירות מושגית.   כבר נאמר לא אחת כי הטלת חובת הזהירות הקונקרטית היא ענין של מדיניות משפטית ואין חובה זו מוטלת בכל מקרה שקיים בו סיכון, שהרי הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר, ורק בגין סיכון בלתי סביר - מוטלת חובת זהירות קונקרטית.   ומהו הסיכון הבלתי סביר? זהו אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה ודורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו (ראה בע"א 145/80 הנ"ל).   קבלת טענת התובעת לקיומה של חובת זהירות קונקרטית של מי מהנתבעים כלפיה - היא הצבת רף גבוה מדי, שאין לו כלל מקום, של דרישות זהירות בגין סיכונים טבעיים הכרוכים בפעילויות יום יומיות, או בטיולים - ואין היא עומדת קנה אחד עם המדיניות המשפטית הראויה.   דומה כי התובעת בטענותיה, הולכת רחוק מדי בדרישותיה להטיל חבות על מי מהנתבעים בנסיבות הקונקרטיות של התביעה בה נפגעה.   11. ההלכות מקום זה הן רבות, במיוחד אלה המתייחסות לחבות שמבקשים להטיל על מי המארגנים טיולים - כשיש לזכור, כל העת, כי התובעת הצטרפה באופן וולונטרי לטיול שהוצע, ושפורסם אודותיו כי הוא מיועד לסוג מסויים של מטיילים, כשהמדובר באישה בוגרת, אחראית למעשיה, ואין היא אפילו אותו תלמיד בית ספר, שחוייב לצאת לפעילות בית ספרית, במהלכה נפגע - שגם במקרים האלה, ראינו כי לא תמיד מוטלות חבות ואחריות, במיוחד כאשר מדובר בתלמידי תיכון, שנקבע כי הם מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם ויש לצפות מהם לרמת זהירות סבירה.   ראה בענין זה בת.א. (מחוזי ת"א) 256/95 גוזמן אפרת נ' מדינת ישראל, משרד החינוך, מיום 26.7.01 - ולדברי חברתי שם, כב' השופטת ה.גרסטל - אין לי אלא להסכים.   עוד אזכיר כאן את שנקבע בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ו- 4 אח', פ"ד מט' (1), 102, ע"י כב' הנשיא (אז משנה לנשיא), השופט א. ברק: - "... אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים - בישראל ומחוצה לה (למעט, אולי, ניו זילנד) - ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר... ... אין זה משקף את הדין לצאת מתוך הנחת העבודה כי בגדרי פקודת הנזיקין, "יוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק, ובלבד שהסיכון היה ניתן לחיזוי", כשם שאין זה ראוי לצאת מתוך הנחת העבודה כי"כרגיל הצדק דורש כי מי שישא בעלות הנזק הוא הגורם לנזק ולא הנפגע"... צפיות וסבירות הם מושגים עמומים. נדרשת תמיד בחינה עניינית רגישה של הערכים המתנגשים המונחים ביסוד ההכרעה..." - ויפים הדברים יתר שאת כאשר אנו בוחנים עניינה של התובעת כאן. 12. ומכל אלה וכל אחד מאלה - לא נותר עוד הצורך לדון ולנתח עדויות מי מהנתבעים, שהרי די במה שהובא ע"י התובעת - ויש להורות על דחייתה של התביעה, גם מתוך שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל ולבסס טענותיה גבי חבות מי מהנתבעים, וגם מתוך המדיניות המשפטית אותה אני רואה כראויה כאן.   13. כבר דיברתי לעיל בהרחבה, הבלתי דרושה ובלתי ראויה, בראיות שהובאו, וכאן אני מתייחסת, במיוחד, לחוות הדעת השונות שניתנו בדבר התאמת האופניים לתובעת.   כאמור - לא היה שום צורך בחוות הדעת (וגם התובעת מסכימה לכך), ודאי לא היה צורך בחקירות הנגדיות, ובחומר הרב שהובא ע"י מי מהמומחים, כל אחד לשיטתו.   אין מקום לדון במחלוקת שהתעוררה בין המומחים בדבר סוג האופניים שהתאים לתובעת, שהרי אינני מקבלת מלכתחילה ההפרדה שנעשתה בין אופני גברים ונשים, כאשר כפי שכולנו יודעים, כיום - גם נשים רוכבות על אופניים עם "רמה", כשאופני הנשים הקלאסיות - כבר לא דרושות ונועדו בעבר - כאשר לבושן של הנשים היה שונה - אך זאת אני מציינת רק למעלה מן הצורך.   ראוי גם לציין, כי על אף חוות הדעת המפורטת, על אף הביקורת כנגד המומחה מטעם הנתבע 2 - הנה הוברר כי ד"ר ביקלס , המומחה מטעם התובעת - לא בדק כלל את האופניים המקוריות שניתנו לתובעת - אלא רק "העריך" עפ"י מה שנאמר לו, וכאמור לעיל - הדיון כולו בחוות הדעת היה מיותר, לפי שהתובעת עצמה טענה כי ידעה בעבר לרכב על אופניים; את האופניים שנתנו לה החליפה באחרות; אחר סיבוב נסיון - בחרה להמשיך ולרכב, ומשלא נטען, בשום מקום, כי היתה תקלה כלשהי באופניים שסיפקו לה.   14. התובעת טענה בהרחבה לכללים שהוצאו ע"י משרד החינוך, אך לא מצאתי כי ניתן לעשות בהם שימוש גבי הטיול הנידון כאן, שההשתתפות בו וולונטרית, של אנשים בוגרים, שידעו היטב למה הם מצטרפים ועשו זאת מרצונם החופשי, לפי בחירה.   מדובר, כאמור, באנשים בוגרים, שאינם זקוקים להדרכה, שהרי המודעה סייגה ומתוכה הובהר מי האמור להשתתף. אין מדובר בטיול בי"ס לתלמידים המחוייבים כמעט בהשתתפות בכל פעילות, וודאי שגבי תלמידים, ובמיוחד במסגרת טיולים, נדרשות זהירויות אחרות, מוגברות יותר, מאשר כלפי התובעת כאן.     15. ומתוך אלה וכל אחד מאלה - אני רואה, כאמור לעיל, להורות על דחיית התביעה, זאת שלב ראשון של הדיון, ומבלי הצורך להכנס לדון בהגנות להן טענו הנתבעים - שאם היה צורך - הייתי מקבלת אותן, בין זו המתייחסת להסתכנותה של התובעת מרצון - שהרי התנהגותה ממלאה אחר שני התנאים הדרושים, עפ"י פקודת הנזיקין, לקיומה של ההגנה, ובין זו המתייחסת לאשם התורם.     16. סיכומו של דיון יש לומר לתובעת, כי אף שנפגעה , ופגיעתה קשה, הנה כפי שנאמר בע"א 371/90, סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז' (3) 345: - "...לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו, באורח תאורטי, המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית..."   17. התובעת תישא בהוצאות כל אחד מהנתבעים ובשכ"ט באי-כוחם, בסך 5,000 ₪.       סכום זה יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.     18. מזכירות בית המשפט תשגר עותק מפסק הדין לב"כ בעלי הדין.     ניתן היום א' בסיון, תשס"ב (12 במאי 2002) בהעדר הצדדים.     טהר שחף, שופטתסגן נשיא    תאונת אופנייםאופנייםתאונות בטיולים