העובדות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת שריר, ס"נ) בת.א. 8803/98 בו נקבעה אחריותן של המערערות לנזקים שנגרמו למשיבה עקב נפילתה ביום 22.11.95 ונקבע גובה הנזקים שנגרמו לה בשל כך. הערעור מכוון בעיקרו לענין החבות, ולחילופין: גם לגבי שיעור הפיצויים.   המשיבה, ילידת 7.6.47, הלכה על המדרכה ברחוב הס בפתח-תקוה לפנות ערב, בסביבות השעה 18:30 - 18:45, ותוך כדי לכתה במקום נפלה ונגרם לה שבר באצבע שבכף יד ימין. לטענתה, המערערת 2, עיריית פתח-תקוה (להלן: "העירייה"), אחראית כלפיה בשל חובתה כעירייה לדאוג לתיקון הרחובות והסרת מכשולים בדרך.   פסק-דינו של בית-משפט השלום   השופטת המלומדת קבעה בפסק-דינה כי גירסתן של המערערת וגיסתה שהלכה עימה בעת המקרה נתמכת בצילומים של מקום הנפילה. למעשה גם ב"כ המערערות הסכימה כי גורל התביעה צריך להיחתך לאור אותם צילומים, ולכן ניתן להכריע במחלוקת זו מעיון בהם ומהמסקנות הנובעות מכך.   מהצילומים נראה מפגע ברור של סדק במדרכה שגרם להבדלי גובה אשר בהחלט יכולים היו לגרום להיתקלות ונפילה. עדות החוקר מטעם המערערות ומסקנתו כי "התפר" שבמקום אינו מהווה מכשול של ממש, נדחתה ע"י בית-המשפט לנוכח התמונה הברורה הנשקפת מהצילומים האמורים. אמת הדבר שמדרכה אינה אמורה להיות משטח סטרילי ואין חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים", אך כולי עלמא לא פליגי כי על העירייה לטפל במפגעי בטיחות המצויים בדרכים שבטיפולה ובאחזקתה, וכאשר יש מכשול במקום הנתון לאחזקתה, מוטלת עליה חבות במקרה של פגיעה בגינו. השופטת גם מצאה לנכון לאמץ את הגירסה כי בעת המקרה היה חשוך במקום, תוך דחיית הטענה לפיה אמרה המשיבה לחוקר מטעם המערערות שהיה עדיין אור ברחוב. מאחר והועלו נסיבות המעידות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עבר הנטל על שכם העירייה להוכיח כי לא היתה רשלנות. העירייה לא עמדה בנטל זה, שכן לא הביאה אף אחד מאנשי העירייה על מנת להראות כי לא היה בקע במקום וכי התאורה פעלה כיאות. כמו כן הפרה העירייה את החובה החקוקה הרובצת עליה מכוחו של סעיף 232 לפקודת העיריות בדבר חובתה לדאוג לתיקון הרחובות והסרת מכשולים. בעיות של תקציב אין בהן ליצור היתר לרשות להמר על שלומם ובטחונם של תושביה. כמו כן נקבע כי אין הצדקה לייחס למשיבה רשלנות תורמת כלשהי, שכן אין לצפות שעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע.   4. שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה הסתכם בסכום כולל של 252,487 ₪, לאחר שנכותה הרפואית נקבעה בשיעור של 14.5%, על פי הפירוט הבא:   (א)    הפסד שכר לעבר בגין 151 ימי היעדרות - 59,987 ₪; (ב)    פצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות לעתיג - 50,000 ₪; (ג)      עזרה בבית, לרבות עזרת בני משפחה - 22,712 ₪; (ד)    עזרה לעתיד - 56,769 ₪; (ה)    הוצאות רפואיות - 11,019 ₪; (ו)      הוצאות נסיעה - 2,000 ₪; (ז)     כאב וסבל, בהתחשב בכך שעברה 3 ניתוחים וממשיכה לסבול מכאבים - 50,000 ₪   על אלה נוספו הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪. מדובר במורה בעלת ותק של 27 שנים.   הערעור   5. כאמור, עיקר חיצי הערעור מכוונים לענין האחריות. לטענת המערערות אם מדרכה כזו הנשקפת מהצילומים מהווה "מכשול בלתי סביר", אזי כל מי שנופל בלכתו במדרכה זכאי לפיצוי מהעירייה באופן מוחלט. קביעה כזו מנוגדת להלכה המשפטית ולהגיון הכלכלי. בית-משפט השלום קבע כאן סטנדרט התנהגות בלתי סביר שאינו יכול לעמוד במבחן המציאות ואף נוגד את תקנת הציבור. אכן, אף המערערות מסכימות כי גורל הערעור להיחתך על-פי הצילומים. יש לשים אל לב כי רחובות הערים משופעים בבליטות ושיפועים הנגרמים מסיבות שונות, אך מקום נפילת המשיבה אינו מהווה מכשול. מדובר במדרכה רגילה וסטנדרטית שאין בה בור או עיקום המצדיק טיפול ואף אחד לא היה מעלה בדעתו להתייחס אליה כמקום מסוכן. מדרכה מטבעה אינה יכולה להיות ישרה כפלס. זאת ועוד - גם אם ייקבע שיש במקום מכשול, לא הוכח כי המשיבה נפלה דווקא בו. לפי גירסתה היא נתקלה בבור, אך המקום בו נפלה ודאי שאינו בור אלא בליטה קטנה. כמו כן היו סתירות בין גירסאות המשיבה וגיסתה. לא היה גם מקום להתעלם מעדות המשיבה שניתנה בפני החוקר בסמוך למקרה ולפיה שרר אור במקום בעת התאונה, ומכך שמדובר למעשה בעדות יחידה. לבסוף נטען כי היה מקום לפחות לקבוע רשלנות תורמת מצד המשיבה שהודתה כי היא מכירה את המקום היטב וכי נהגה לעבור בו לעתים תכופות, לרבות שעה לפני האירוע עצמו. לסיכום - אין מקום להטלת אחריות מוחלטת על העירייה, ויש להתחשב גם בשיקולי מדיניות משפטית ובשיקולי תקציב. אשר לגובה הנזק - לא היה מקום לקביעת זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית, שהרי המשיבה המשיכה לעבוד במשך כל שנת 1996 ומדובר בהגבלה חלקית בלבד שלא היא שהביאה להפסקת עבודתה. לא היתה הצדקה לפצותה על ימי מחלה, וכן מדובר בפצוי גבוה במידה ניכרת מהראוי לגבי הפסד השתכרות לעתיד. המשיבה היתה פורשת מעבודתה עקב בעיותיה הרפואיות הרבות האחרות, כקביעת בית-המשפט, והיא לא הביאה כל ראיה באשר לסכום הפנסיה שהיתה צפויה לקבל. כך גם יש מקום להתערב בשיעור הפיצוי בגין עזרה בבית, שכן אין למשיבה קושי לבצע את עבודות הבית, לפחות עקב פגיעתה בתאונה דנן ולא עקב בעיות רפואיות אחרות שהיו לה.   6. מנגד טענה המשיבה כי לא ניתן להתעלם מהממצא העובדתי הברור לפיו שררה במקום חשיכה בעת התאונה ופנסי הרחוב לא פעלו. לפיכך מדובר במחדל כפול, שעה שבנוסף למכשול שבמקום, הפרה העירייה את חובתה החקוקה גם לגבי הפעלת התאורה ברחוב. כאשר ענין חוסר התאורה מצטרף למפגע, הוא הופכו למסוכן יותר. העירייה לא הרימה את הנטל שהועבר אליה להוכיח קיומה של תאורה ובכל הנוגע למפגע עצמו. בית-המשפט התרשם באורח חיובי מהמשיבה וגיסתה שעדויותיהן מתיישבות עם הראיות האובייקטיביות החיצוניות. בסופו של דבר מדובר בבקע באספלט שחור בשעת ערב חשוכה.   אשר לגובה הנזק - אין ערכאת הערעורים נוטה להתערב בכגון דא, מה גם שהמשיבה העידה בפירוט על מגבלותיה ולא נחקרה על כך ע"י המערערות. מדובר בפיצויים סבירים ביותר התואמים את עדות המשיבה שהתקבלה ע"י בית-המשפט.   דיון   7.       בעלי הדין העלו בערעור זה פסיקה למכביר ואין צורך לחזור ולפרט אותה כאן במלואה. די להדגיש ולאזכר את אמות המידה והעקרונות העיקריים שנקבעו בתחום זה:   בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 נאמר כי:  "חיי יום יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים לעמוד ולהחליק, נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על ידי המחוקק בחיקוק, עשוי אמנם לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר לצורכי החובה בעוולת הרשלנות, אולם לא הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות".ב  בת.א 556/92 (י-ם) בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) נאמר כי:  "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם קערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש".   ובע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן (טרם פורסם) נאמר כי:  "רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו ואחרים".   ובאשר למידת האחריות והשיקולים אותם יש לבחון שעה שבודקים את אחריותה של עירייה או רשות מקומית, מצינו לאמור:  בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757 נקבע-  "פקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיכה עירייה לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה...ונוצרת תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק, כי העירייה צריכה לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם ואף לפגוע בחיי אדם. בבחינת השאלה, אם הגוף השלטוני נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו, יש להתחשב בסדרי העדיפויות שקבע לעצמו אותו גוף לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם, ואין להתעלם מהנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מבחינת מבחני מדיניות משפטית יש לבחון את חובת הצפיות לעניין הפעלתה של סמכות שלטונית בזהירות, תוך צעידה ממקרה למקרה ותוך בחינת מכלול השיקולים הרלוואנטיים. יש להימנע מקטגוריזציה מיותרת ומיצירתן של הבחנות שקשה להצדיקן ולהפעילן, כמו ההבחנה בין מעשה למחדל, בין מכות שלטונית שעניינה מדיניות לסמכות שלטונית שעניינה ביצוע לבין פעילות שהיא אולטרה-וירס לפעילות אחרת".   בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו פ"ד י"א(2) 1100:   "לא הרי אחריותו של הפרט ביחסיו אל חברו כהרי חובה ציבורית המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. חובה כזאת, יש עמה, בדרך כלל, שיקול דעת לגבי הזמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אמורה לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה. לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות בפעולות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום מיד עם היווצר הצורך".   בע"א 145/80 ועקנין הנ"ל קובע כב' השופט ברק (כתארו אז):  "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקל במאזני הצדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות."  ובע"א (חיפה) 4564/98 סלמאן נ' המועצה המקומית ג'וליס נקבע:  "צודק ב"כ המערער בטענתו, כי 'אין בבחינת שיקול הדעת התקציבי המוקנה לרשות, בבחינת היתר לרשות להמר על שלומם וביטחונם של תושביה ו/או הבאים בתחומה', אך ....שיקולי תקציב וסדר עדיפות הם שיקולים לגיטימיים, ועל כל רשות ציבורית לשקול אותן. הקופה הציבורית מוגבלת ודרישות הציבור אינסופיות, במצב כזה אין מנוס, אלא לקבוע סדר עדיפות באשר לעבודות פיתוח וביצוע פרוייקטים שונים. קיימים שיקולים נוספים, בנוסף לתקציבים, שרשות ציבורית ראוי שתשקול אותן בבואה לבצע את סמכויותיה וחובותיה, השיקולים הם כמו זמן, מקום, אופן ביצוע וסדר עדיפות. טול מקרה בו רשות מקומית מוגבלת בתקציבה ורוב הרחובות שבתחומה אינם תקינים, אך בדרגות שונות, האם הרשות המקומית מתרשלת אם היא מבצעת עבודות בכבישים שתיקונם אינו סובל דיחוי, ומשאירה את תיקון הרחובות שבמצב פחות רעוע, לזמן מאוחר? לא נראה לי הדבר. על הרשות לקבוע סדר עדיפות בהתחשב במגבלות השונות".   8.       מן הכלל אל הפרט - בתיק זה צעדו בעלי הדין והערכאה הדיונית לאורו של הכלל לפיו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כאשר פסק-הדין הושתת בעיקרו על הצילומים שהוגשו לבית-המשפט. ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בצילומים אלה, מסקנתי הוא כי אין בסדק המשתקף מהם משום מכשול בלתי סביר. כפי שמצינו משופעים רחובות הערים בסדקים ובבליטות מסוגים שונים וברי שאין מדובר במשטחים סטריליים שניתן לשומרם ולתחזקם כך שיהיו ישרים לחלוטין. העירייה גם אינה חייבת להעמיד שומרים ופקחים על כל מדרכה בעיר כדי שיתנו דעתם על כל סדק שמקורו בשימוש במדרכה או במי הגשמים ויחושו לתקנו על אתר. זוהי גזרה שאין העירייה יכולה ואינה חייבת לעמוד בה. חובתה של העירייה לדאוג לתקינות הרחובות ולמניעת מפגעים אינה שנויה במחלוקת, אך מכאן אין עדיין להסיק אחריות מוחלטת לגבי כל בליטה או סדק המתגלעים במדרכה זו או אחרת. בענין זה יפים גם השיקולים התקציביים שנמנו בפסיקה שאוזכרה. ברור שאין מדובר בהכללה לפיה בכל מקרה של סדק במדרכה תופטר העירייה מכל אחריות, או היפוכו של דבר - תחוייב בנזק שייגרם בשל כך, אלא יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו ולתהות על קנקנו של הסדק או המכשול בו הדברים אמורים. לא הרי בור עמוק יחסית, המהווה ללא ספק מכשול ומפגע של ממש, כהרי בליטה או סדק שאינם כה משמעותיים, אף שגם הם עלולים לגרום לנפילתו של עובר אורח הנתקל בהם. במקרה זה דעתי, לאור המראה הנשקף מהצילומים ו"מראית פני ה..סדק", כי מדובר בסדק שאינו עולה כדי מכשול ואינו חורג מתחומי "הסיכון הסביר" בו עלול אדם להיתקל דבר יום ביומו. בפני בית-המשפט אף לא הובאה כל ראיה לגבי מידת עומקו של סדק זה. למעשה גם המשיבה היתה ערה למצב דברים זה ולפיכך הדגישה בטיעונה בפנינו את ענין חוסר התאורה במקום, בטענה שהחשיכה מחזקת את המסקנה בדבר קיומו של מכשול ומפגע. ואולם אין די בטענה כללית וסתמית בדבר חוסר תאורה, כאשר לא הובהר מה היה מצב התאורה הכללי באותו רחוב ולא הומצאו נתונים מספקים בענין זה, שהרי העירייה אינה חייבת לדאוג לכך שכל פינה וכל קטע ברחוב ובמדרכה יהיו מוארים (בענין זה השוה לאמור בפסק דינו של כב' השופט קלינג בת.א. 2291/85 שחם נ' עיריית קרית אונו אשר נדון ע"י בית-המשפט העליון בע"א 2004/92, בו הושאר ענין חוסר התאורה והמשתמע מכך בצריך עיון).   9.       מהטעמים האמורים יש לדעתי לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיבה כנגד המערערות.   יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא     השופטת מיכל רובינשטיין:   לדעתי אין מקום להתערב בספק דינה של הערכאה הראשונה.   השופטת המלומדת קבעה באופן מפורש על-פי התרשמותה מהתמונה שהוצגו בפניה כי "נראה מפגע ברור של סדק במדרכה שגרם להבדלי גובה אשר בהחלט יכולים היו לגרום להיתקלות ונפילה". עוד הוסיפה וקבעה כי "בעת המקרה היה חשוך במקום". כן ובנוסף קבעה גם כי העירייה, עת הועבר אליה הנטל להוכיח כי לא התרשלה, לא עמדה בנטל זה.   מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע.   הפסיקה שהובאה על ידי כב' אב"ד חברי השופט גרוס ידועה ומקובלת עלי ואכן היא מדריכה אותנו, אולם אין היא מתייחסת למכשלות שיש בהן באופן בלתי סביר כדי לגרום לנפילתו של אדם שהפעיל זהירות רגילה ומקובלת בזמן הליכתו על מדרכה. ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהם בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". העדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרו בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו.   אשר על כן, כאמור לא מצאתי לנכון להתערב בפסק הדין של השופטת המלומדת ככל שהדבר מתייחסת לאחריות המערערות.   אשר לגובה הנזק "הלכה היא מלפני בית המשפט, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט" (ע"א 2904/92 עירית תל אביב נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה" (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720).   במקרה שבפנינו מדובר על 14.5% נכות. השופטת המלומדת בדקה את ראשי הנזק אחד לאחד וקביעותיה נראות לי. לכן לא מצאתי להתערב גם בנושא זה. לאור האמור אילו דעתי הייתה מתקבלת היינו דוחים אתה ערעור ומחייבים את המערערות בהוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 15,0000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.   מיכל רובינשטיין, שופטת     השופטת אסתר קובו:   הנני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת מיכל רובינשטיין.     אסתר קובו, שופטת    לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת רובינשטיין.   הערבון יועבר לב"כ המשיבה על חשבון ההוצאות האמורות.   ניתן היום 30.12.2002 בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.     מיכל רובינשטיין, שופטת   אסתר קובו, שופטת   יהושע גרוס, שופטסגן נשיא  תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורי