1. מהות התביעה:   בפנינו תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין, שהנם חלקה 27 בגוש 6204 וכל המבנים אשר עליה, הנמצאים ברח' הפודים 37, רמת גן [להלן: "המקרקעין"], ולהשבתם לתובעת כשהם נקיים מכל אדם וחפץ השייך לנתבעים.   2. עיקרי המסכת העובדתית:   עיריית רמת גן הינה הבעלים של המקרקעין.   3. הפלוגתאות בין הצדדים:   טענות התובעת: א. במשך שנים שימשו המקרקעין את הנתבעים, שהם בעל ואשה, ואת בני ביתם, לצורכי מגורים.   ב. מזה תקופה ארוכה הנתבעים אינם מתגוררים במקרקעין.   ג. מקום מגוריהם של הנתבעים ובני ביתם נמצא ברח' יד המעביר 13 בתל-אביב [להלן: "הדירה "] ו/או במקום אחר.   ד. הדירה רשומה בבעלות הנתבעים.   ה. כיום, אין איש המתגורר במקרקעין וכל השימוש בהם מתמצה בביקורי הנתבע ו/או איש מבני משפחתו במקרקעין, מדי פעם.   ו. ב - 03.03.96 ניתן פסק דין בת.א. 38168/94 אשר דחה את תביעתו של התובע [נתבע 1 בתיק זה], להכיר בו כדייר מוגן במקרקעין.   ז. יש להורות על פינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין ועל השבתם לתובעת.   טענות הנתבעים: א. המקרקעין היו בבעלות פרטית ובשנת 1944, הועברה הבעלות בו לעיריית רמת גן [להלן: "העירייה] ללא תמורה, כרכוש נטוש.   ב. מאז שהעירייה הינה הבעלים של המקרקעין, משלם לה הנתבע 1 דמי שכירות על פי חוזה שכירות.   ג. מיום שהוגשה התביעה דנן, מסרבת העירייה לקבל מהנתבע 1 את התשלום עבור שכר הדירה, בטענה כי תלוי ועומד סכסוך משפטי בין הצדדים.   ד. בשנת 1994 הקימה העירייה פרוייקט בניה במגרש הגובל עם המקרקעין, ולצורך כך, בין היתר, הזיזה גדר וחפרה בורות, כדי להעמיד את יסודות הבניין. פעולות אלו היוו סכנה לבני משפחתו של נתבע 1, בו נמצאים קטינים.   ה. כתוצאה מפעולות הבנייה הנ"ל, סגרה העירייה את הגישה של הנתבעים למקרקעין מרחוב עמל.   ו. הנתבעים נאלצו לפנות לשכנים מרחוב הפודים על מנת שתתאפשר לנתבעים גישה למקרקעין, דרכם.   ז. המעבר מהשכנים אינו נוח לנתבעים, בהתחשב בגילם ובמצבם הבריאותי, וכן לא מתאפשרת דרכי גישה לכלי רכב, בכלל זה אמבולנס או כל רכב חירום אחר.   ח. הנתבעת 2 טיפלה באמה הקשישה ונוצר קושי בכך שלא ניתן היה להזמין רכב הצלה למקרקעין במידת הצורך.   ט. על מנת לאפשר לעצמם קיום חיים סבירים נאלצו הנתבעים לעבור להתגורר בדירה .   י. מעולם לא היתה לנתבעים כל כוונה לעזוב את המקרקעין.   4. המסכת הדיונית:   א. התביעה הוגשה תחילה בהליך של סד"מ, אולם בהמשך ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, ונקבע כי התצהיר של נתבע 1 ישמש כתב הגנה.   ב. ביום 08.04.02 ביקר בית המשפט במקום בנוכחות ב"כ הצדדים והנתבעים עצמם.   ג. בתיק נשמעו ראיות:   מטעם התובעת: עת/1 עו"ד דוד זילכה, נחקר על תצהירו, סומן ת/1. עת/2 מר נתן סלם נחקר על תצהירו, סומן ת/3.   כמו כן הוגשו: תצהירו של מר בועז מור, סומן ת/2. בקשה לצו מניעה, סומנה ת/4.   מטעם הנתבעים: עה/1, מר מרדכי עיון נחקר על תצהירו, סומן נ/1. עה/2, גב' קטה עיון נחקרה על תצהירה, סומן נ/2.   5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל.   להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו:   6. מעמד הנתבעים במקרקעין: התובעת שהינה, כאמור, הבעלים של המקרקעין, טוענת כי, הנתבעים אינם דיירים מוגנים במקרקעין, שכן הם נטשו את המקרקעין והעתיקו את מגוריהם לדירה ולראייה בית המשפט דחה את תביעתו של נתבע 1 ליתן פסק דין הצהרתי, כי הינו דייר מוגן במקרקעין. לטענתה, לכל היותר, היו הנתבעים, לאחר מתן פסק דין זה, ברי רשות במקרקעין וגם רשות זו בוטלה מעצם הגשת התביעה שבפנינו, ולפיכך עליהם לסלק ידם מהם.   הנתבעים, לעומת זאת, עומדים על כך שהם דיירים מוגנים במקרקעין ושמעולם הם לא עזבו את המקרקעין. 7. הסגת גבול:   תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, הינה על פי עילה של הסגת גבול.   סע' 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין".   האם התובעת רשאית לתבוע את סילוק הנתבעים?   א. מקור העילה: סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע:   "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שהחזיק בהם שלא כדין"   התובעת במקרה דנן, הינה הבעלים של המקרקעין, ועל כן היא רשאית לדרוש את סילוק הנתבעים מהם.   ב. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה:   "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".   כלומר, הנתבעים הם שנדרשים להוכיח כי התקיימו העילות המקנות להם, לדעתם, זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין.   8. האם הנתבעים הם דיירים מוגנים?   לטענת הנתבעים, הוקנה להם מעמד של דיירים מוגנים במקרקעין, ולפיכך הם זכאים להמשיך ולהשתמש בהם.   התובעת טוענת מנגד, כי לנתבעים אין כל זכות של דיירים מוגנים במקרקעין ולחילופין, אם ייקבע כי הם דיירים מוגנים, הרי שהם נטשו את המקרקעין, ולפיכך עליהם לפנותם .   הנטל להוכיח עצם קיומה של דיירות מוגנת, רובץ לפתחם של הנתבעים. דא עקא, שהם לא השכילו לצרף כל אסמכתא המעידה על כך, כגון חוזה לשכירות מוגנת או קבלה על תשלום דמי מפתח.   בנוסף, בית משפט זה כבר דחה בעבר עתירה של נתבע 1 בת.א 38168/94, בה נתבקש להצהיר על הנתבע 1 כדייר מוגן במקרקעין [נספח ג' לת/1].   אשר על כן, הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הינם דיירים מוגנים במקרקעין, ולאור זאת, אין לי אלא לקבוע שמעמד זה לא הוקנה להם.    9. ברי רשות:   לאור קביעתי לעיל, כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים במקרקעין, ומאחר ולא הוצג בפני כל חוזה של הנתבעים בנוגע למקרקעין, הרי שלכל היותר יוכלו הנתבעים להיחשב כברי רשות במקרקעין.   ובעניין זה נקבע כי: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין, שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברשותם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא [Implied License], שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים פ"ד ל"א[3], 210].   כלומר, בנסיבות מסוימות, בחלוף הזמן, תוך שתיקת הבעלים, יכול להיווצר מצב שהנתבעים יחשבו כברי רשות.   10. ביטול הרשות:   הנתבעים לא הוכיחו, כי שילמו איזושהי תמורה בגין השימוש במקרקעין, ובעניין זה קובעת ההלכה כי:   "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, אינו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט פ"ד ה[1], 479].   דהיינו, רשות זו ניתנת לביטול בכל עת, ובכל מקרה היא בוטלה עם הגשת כתב התביעה.   יתר על כן, אפילו ניתנה תמורה בעד השימוש במקרקעין, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לבטל גם רשות בתמורה [ראה לעניין זה ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח' פ"ד ל"ט[2], 337].   11. האם משבוטלה הרשות, הנתבעים הם מסיגי גבול?   "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום 'תקופת השכירות, מאותה שעה.... הפך המשיב למסיג גבול.". [ע"א 477/68 הופמן נ' לויטל פ"ד[2], 52].   נלמד על משקל קל וחומר, כי אם במקום שבו הופסקה שכירות כדין, מוגדר השוכר כמסיג גבול, קל וחומר במקרה דנן, בו ניתן, אם בכלל רשיון מכללא, משבוטל הרשיון, המורשה הינו בחזקת מסיג גבול.   לסיכום: בין אם הנתבעים היו ברי רשות במקרקעין, בין אם לאו, מעמדם הינו של מסיגי גבול במקרקעין ועליהם לסלק ידם מהם.   12. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:   א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם ממקרקעין, שהנם חלקה 27 בגוש 6204 וכל המבנים אשר עליה, הנמצאים ברחוב הפודים 37 רמת גן ולהשיבם לתובעת כשהם נקיים מכל אדם וחפץ השייך לנתבעים.   ב. אני מעכב סילוק היד עד ליום 03.04.03, על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן.   ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ, בסך של -.10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.  הסגת גבולנזיקין