1. ביום 11.12.02 פורסם על-ידי אגף שומת המקרקעין במשרד המשפטים (להלן - "משיב 1") ומשרד האוצר (להלן - "משיב 2") מכרז לקבלת הצעות לביצוע עבודות בתחום שמאות המקרקעין. לשכת שמאי המקרקעין בישראל (להלן - "העותרת"), עותרת לביטול המכרז. כן מבקשת היא סעדים כנגד תנאים אלה ואחרים שנקבעו במכרז.   עובדות רקע 2. ביום 26.1.99 החליטה הממשלה (בהחלטה מס' 4796) כי כל שירותי שומות המקרקעין עבור משרדי הממשלה יבוצעו על-ידי השמאי הממשלתי או שמאי מטעמו. כן הוחלט, כי אגף שומת המקרקעין יפעל כיחידת מטה מקצועית, מפקחת ומנחה. שומות בעלות חשיבות או מורכבות מיוחדת יבוצעו באגף, בעוד שאת מרבית שירותי השומה יבצעו שמאים פרטיים, אשר יכללו במאגר שיוקם אצל השמאי הממשלתי הראשי ויפעלו לפי ההנחיות המקצועיות של השמאי הממשלתי הראשי ובפיקוחו.   3. מכוח החלטה זו הקים השמאי הממשלתי מאגר של שמאים. במאגר יכול היה להיכלל כל שמאי הרשום שלוש שנים בפנקס שמאי המקרקעין, בעל ניסיון של שנתיים בעריכת שומות, וללא הרשעות פליליות או משמעתיות המונעות את הכללתו במאגר. רישומו של שמאי במאגר, לא היה בגדר התחייבות למסירת עבודה, אלא רק הרשאה למשרדי הממשלה להזמין אצלו שירותי שמאות.   4. לאחר הקמת המאגר, ביום 16.11.00, נשלח אל כל השמאים שנכללו במאגר, מכתב מאת סגן השמאי הממשלתי הראשי, ובו נתבקש כל שמאי להציע, בין השאר, מחיר לשעת עבודה, תוך ציון כי 150 ₪ לשעה הוא מחיר מכסימלי ו-100 ₪ לשעה הוא מחיר מינימלי (הסדר זה כונה בפי הצדדים "שעתון"). כן כלל המכתב רשימת עבודות ולצד כל אחת מהן צוין פרק הזמן שנקבע לביצועה.   5. העותרת עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב וביקשה, בין השאר, לבטל את "השעתון" שנקבע לעבודות השמאות השונות. לאחר שהוצא צו מניעה זמני, הגישו הצדדים הודעה מוסכמת, לפיה נמחקה העתירה ללא צו להוצאות. וכך, בין השאר, נאמר בהודעה: "בכוונת השמאי הממשלתי הראשי לשקול, לאור הניסיון שהצטבר, את התנאים לבחירת השמאים בשנת 2002. במסגרת זאת, סבור השמאי הממשלתי הראשי, מטעמים אחרים מאלה שנמנו בעתירה, שיש לשנות את הבסיס לקבלת שכר טרחת שמאי, ולא להשתמש לשם כך בשעתון, במתכונתו הנוכחית. השעתון לא יהווה, אפוא, בסיס לחישוב שכר טרחת שמאים אשר יעבדו עם השמאי הממשלתי הראשי, בחוזים העתידיים של שנת 2002".   המכרז נשוא העתירה 6. ביום 11.12.02, פרסמו המשיבים מכרז ובו הזמנה לקבלת הצעות לביצוע עבודות בתחום השמאות עבור משרדי הממשלה. מטרת המכרז הייתה יצירת מאגר שימנה 225 שמאים, ממנו יוזמנו, על-פי חלוקה גיאוגרפית, עבודות שמאות עבור משרדי הממשלה השונים. מספר השמאים נקבע על-פי הערכת כמות העבודות שתידרשנה במשרדי הממשלה השונים בתקופה הרלוונטית. תוקף המאגר נקבע לשנה עם אופציה להארכתו לשנה נוספת. סוגי השומות השונים הוערכו בטבלה שצורפה למכרז, לפי מספר יחידות שומה. מחיר יחידת שומה נקבע לסכום של 650 ש"ח וכל מציע נתבקש לציין בהצעתו את אחוז ההנחה ממחיר יחידת השומה ואחוז ההנחה לשעת עבודה במשימות מיוחדות. שקלול ההצעות ייקבע לפי יחס של 60% לאיכות ו-40% למחיר. שמאי שיבחר, יקבל תשלום על-פי מכפלת המחיר שהוצע על-ידו לאחר ההנחה, בכמות יחידות השומה שנקבעה לכל עבודה. השמאים שיוקצו לקבלת עבודה יחתמו על חוזה לפי נוסח שצורף למכרז. עם יצירת המאגר על-פי המכרז, יבוטל מאגר השמאים הקודם.   עיקרי טענות העותרת 7. טענות העותרת, מתמקדות בשלושה עניינים עיקריים. א) הגבלת מספר המשתתפים: העותרת טוענת, כי הגבלת מספר הזוכים במכרז למאתיים עשרים וחמישה זוכים וקביעת מכסת זוכים לכל אזור, מהווה פגיעה בעקרון השוויון, וכפועל יוצא מכך, מהווה פגיעה בחופש העיסוק. לטענתה, קביעת מספר הזוכים וכן הקצאתו בהתאם לאיזורים השונים בארץ, נעשו באופן שרירותי. לגישת העותרת, מקום בו מבקשת המדינה להקים מאגר של שמאי מקרקעין, עליה לקבוע קריטריונים מקצועיים שעל בסיסם יבחרו הזוכים במכרז ואל לה להתבסס על מספר משתתפים מוגבל הנבחר על-פי המחיר המוזל המוצע על ידם.   ב) הסדר כובל: לטענת העותרת, יש במכרז נשוא העתירה, כדי ליצור הסדר כובל הואיל ותכליתו להביא להתקשרות בין המדינה לבין מספר מוגבל של שמאים, אשר במסגרתה מוגבלת התחרות בינם לבין עצמם למחירים מינימליים הנקבעים מראש. הסדר כובל זה מתבטא במסגרת המחיר אותה מציבה המדינה כתנאי בלעדיו אין, לשכירת שירותיהם של השמאים המבקשים להשתתף במכרז. ג) תמחור יחידות השומה: לטענת העותרת, הליקויים שנמצאו בשעתון שבוטל בהסכמה בעתירתה הראשונה, חלים גם ביחידות השומה שנקבעו במכרז הנדון עתה. למעשה, יחידת שומה אחת הנה שוות ערך לשלוש שעות עבודה לפי השעתון. הן השעתון והן יחידות השומה קובעים תמחור מראש של עבודות שומה על בסיס זמן עבודה שרירותי ומקוצר ולא על יסוד בחינת העבודה השמאית הנדרשת על נסיבותיה המיוחדות. לטענת העותרת, כשמדובר בהתקשרות עם בעל מקצוע מומחה, לא המחיר הוא הקריטריון העיקרי לבחירת ההצעה הטובה ביותר, אלא טיב העבודה.   תגובת המשיבים 8. המשיבים אינם רואים כל פסול בדרך שנבחרה על-ידם. לדבריהם, עד כה נמסרו עבודות השמאות של משרדי הממשלה לשמאים שנכללו במאגר ללא מנגנון מסודר לחלוקת העבודות. המאגר היה מעין "פנקס כתובות" בו נכללו שמאים רבים שענו על דרישות מינימליות, ללא מבחני איכות כלשהם. עבודות השמאות של משרדי הממשלה התחלקו למספר מצומצם יחסית של שמאים, לפי בחירת המשרד או הגוף הממשלתי הנוגע בדבר, ורבים מהרשומים במאגר לא ביצעו כלל עבודות עבור משרדי הממשלה. בנסיבות אלה, היה ברישום אף כדי להטעות את הציבור, שכן הוא הִקנה לשמאים שנכללו בו מעמד מיוחד, ללא יסוד של ממש.   המדינה פרסמה את המכרז כדי להסדיר את הנושא באופן שוויוני והוגן ולהביא להקטנת הוצאותיה ברכישת חוות דעת שמאיות. הכוונה הייתה לתת הזדמנות שווה לשמאים רבים, תוך ניסיון לחסוך בעלויות ולהשיג את מיטב ההצעות. הדרך לקביעת מחיר העבודה נקבעה מתוך כוונה לבטל את הקשר בין גובה השומה לגובה שכר הטרחה, כדי למנוע מצב בו יש לשמאי עניין אישי בקביעת תוצאת חוות דעתו. כן ביקשו המשיבים ששכר טרחת השמאים לא ייקבע על-פי הזמן המושקע בפועל בעבודה, כדי ששמאי יעיל לא יצא נפסד. על כן נבחרה שיטה של "יחידות שומה" המתייחסות לסוג העבודה בה מדובר, ומנסות להוות מדד עיקרי לדרישות המשימה מבחינת זמן עבודה והשקעה מקצועית. במקביל, נקבעה אפשרות, במקרים ראויים בהם מאפייני העבודה דורשים זאת, לחרוג משימוש במדדים אלה.   לטענת המשיבים מבקשת העותרת לשמר את מעמדם של שמאי מקרקעין בעלי ותק ולמנוע את פתיחת השוק לתחרות הוגנת, בה לכל שמאי מוסמך - במגבלות המכרז - תהא אפשרות להציע הצעה.   לטענת המשיבים, אין בהסכמה שנתקבלה בעתירה הקודמת כדי למנוע את פרסום המכרז. ההסכמה הושגה בזמנו, הואיל והמשיבים היו עדיין בשלב של למידה ובחינת הדרך הראויה לבחירת השמאים. השעתון בוטל באותה הסכמה לגבי שנת 2002 בלבד. זאת ועוד, השעתון שונה מיחידת השומה שנבחרה עתה. העבודה, על-פי יחידות השומה, נמדדת על-פי "משקלה" ואילו השעתון מדד את העבודה על-פי זמן ביצועה.   המשיבים דוחים גם את טענת העותרת כי מדובר בהסדר כובל. המשיבים מפנים להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים מיום 31.1.95, שקבע כי העותרת היא זו שניסתה ליצור הסדר כובל אסור על-ידי קביעת תעריף מינימלי לשמאים.   דיון 9. טענתה הראשונה של העותרת התייחסה להגבלת מספר הזוכים במכרז. אין לקבל טענה זו. כאמור, מטרת המכרז הייתה, בין היתר, ליצור מאגר של 225 שמאים. בנסיבות הנדונות במכרז זה, אין למצוא פגם במטרה זו ובהגבלת מספר השמאים למאתיים עשרים וחמישה.   בבג"צ 7217/95 עמותת חברת הסיעוד בישראל נגד המוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד נא(3) 561, נדונה סיטואציה דומה אך לא זהה. המוסד לביטוח לאומי פרסם מכרז בנושא "נותני שירותים של טיפול אישי ועזרת בית לזכאים לגימלת סיעוד". מטרת המכרז היתה, להקים מאגר ובו כ-40 נותני שירותים עבור הזכאים לגימלת סיעוד, אשר יתנו שירותי סיעוד על-פי הזמנות שתפנינה הועדות המקומיות המקצועיות לענייני סיעוד. עד אותה עת היו אלו הועדות המקצועיות שבחרו, לפי שיקול דעתן, בנותני השירותים, ולאחר הבחירה, היה המוסד לביטוח לאומי חותם עמם על הסכם בדבר מתן שירותים. מטרת המכרז היתה לקבוע מראש מאגר ארצי של נותני שירותים, תוך חיוב הוועדות המקצועיות לבחור בנותני שירותים מבין הגופים שייכללו באותו מאגר, ולהגביל את מספר נותני השירותים לכ-40 .   בעצם קביעת המאגר, לא מצא בית המשפט העליון (מפי כב' השופט חשין) כל פגם. וכך בין היתר נאמר מפיו: "מינהל תקין וראוי מחייב, כמו-מעצמו, כי תיערך מראש רשימה של נותני שירותים, וכי מתוכה של אותה רשימה ייבחרו נותני השירותים במקרה זה או אחר. שהרי אין להניח כי בכל מקרה ומקרה תפרסם הוועדה המקצועית מכרז-זוטא לקבלת הצעות, או שהוועדה תריץ עצמה כל העת לחפש נותן שירותים מתאים".   דברים אלה ישימים גם על המקרה שלפנינו, ואין לי אלא לחזור עליהם.   10. אשר להגבלה המספרית של נותני השירות - באותו מקרה, יועד המכרז במקורו לכ-40 נותני שירותים בלבד מתוך למעלה ממאתיים גופים שהיו חתומים באותה עת עם המוסד לביטוח לאומי על הסכמים למתן שירותי סיעוד. הכוונה היתה, שלאחר בחירתם של אותם 40, הם בלבד יתנו שירותי סיעוד לאוכלוסיית הזכאים על-פי החוק, שמנתה באותה עת כ-58,000 זכאים. העותרת באותו מקרה טענה כי הדבר יפגע בחופש העיסוק של כל נותני השירותים שלא ייבחרו, ויביא לקיפוח ממשי בפרנסתם. לפי הוראת בית המשפט העליון, הובא הנושא לפני שר העבודה והרווחה, אשר קבע, כי אין אמנם מקום לנקוב במספר מוערך של מי שיבחרו במכרז. עם זאת הודיע השר כי מספר נותני השירותים יהא כזה, שיענה על צרכי המבוטחים ויאפשר למוסד לביטוח לאומי פיקוח יעיל על מתן השירותים. כלומר, לא כל חברות הסיעוד הפועלות בישראל תיבחרנה, אלא חלקן בלבד.   בית המשפט העליון סבר, כי אין הדבר נקי מקשיים בציינו דברים אלה: "כוונתו של המוסד לביטוח לאומי כך להגביל את מספר הזוכים במיכרז, מקשה עלינו במאוד. לעניין זה נזכור, כי המוסד לביטוח לאומי הוא המעסיק הראשי במשק בנושא הסיעוד. מרבית הנזקקים לשירותי סיעוד כיום הנם זכאי המוסד לביטוח לאומי, ועל-פי הצהרת העותרת, יותר מ-80% מתעסוקת חבריה היא בשירותי סיעוד הניתנים לזכאי המוסד לביטוח לאומי. תחום זה הפך אפוא למעין משאב-לאומי הנשלט ברובו המוחלט בידי המוסד לביטוח לאומי. פירוש הדברים הוא, שאם יימשכו הדברים וילכו כהחלטת המוסד לביטוח לאומי, עלולים מאות - ואולי אלפי אנשים - למצוא עצמם מחוץ למעגל התעסוקה....ניתן לטעון, לכאורה, כי הבטלת עוסקי-סיעוד כה רבים... אך משום שהמוסד לביטוח לאומי יתקשה לפקח "פיקוח יעיל ואמין על מתן השירותים" - למשל בשל מחסור במפקחים - אינה עולה בקנה אחד לא עם עקרונות-יסוד במשפט ישראל ולא עם יסודות בחוק-יסוד: חופש העיסוק."   באותו מקרה, החליט לבסוף בית המשפט העליון להשאיר את הנושא ב"צריך עיון", בשל העדר תשתית עובדתית ראויה. העותרת איגדה בתוכה תאגידים העוסקים במתן שירותי סיעוד, אך לא היה ברור מה טיבו וטבעו של כל אחד מחבריה, ולא הובאו נתונים של גוף ספציפי העלול להיפגע במכרז. בנסיבות אלה סבר בית המשפט העליון, כי אין זה ראוי לפסוק בנושא.   העותרת במקרה הנדון לפנינו, אף היא לא הביאה תשתית עובדתית ראויה לבחינת הפגיעה בכל אחד ואחד מהשמאים, וניתן היה לדחות את ההכרעה בנושא מטעם זה. ואולם, בענייננו יש מקום לדחות את טענת העותרת גם לגופה: להבדיל מהמקרה בעניין שירותי הסיעוד, שם ביקש המוסד לביטוח לאומי לצמצם את מספר נותני השירותים ממאתיים לארבעים, הרי שבענייננו אין המשיבים מבקשים לצמצם את מספר נותני השירותים, אלא דווקא להרחיבם. המשיבים מבקשים להרחיב את מספר מקבלי העבודות ממספר מצומצם בלבד למאתיים עשרים וחמישה שמאים שהם אחוז ניכר מכלל השמאים. זאת ועוד, בעוד שבעניין שירותי הסיעוד ביקש המוסד לביטוח לאומי להעניק באמצעות ארבעים גופים בלבד שירותי סיעוד לעשרות אלפי נזקקים, הרי שבמקרה הנדון לפנינו, נקבע מספר הזוכים, לדברי המשיבים, על-פי מספר עבודות השמאות הצפויות בתקופה הרלוונטית. בנסיבות אלה, אין לומר כי הדבר יגרום לפגיעה בחופש העיסוק של השמאים. נהפוך הוא: אם עד עתה התחלקו עבודות השמאות של משרדי הממשלה למספר מצומצם של שמאים לפי נוחותו והיכרותו של הגורם הרלוונטי במשרדים השונים, הרי שעתה, ייפתח השוק לשמאים רבים יותר ועבודות השמאות של משרדי הממשלה יחולקו באופן שוויוני יותר.   בעת"מ 201/01 (י-ם) איגוד נותני שירותי הסעד נ' המוסד לביטוח לאומי, (דינים-מחוזי, לג(3) 748), איבחן בית המשפט (כב' השופט י' עדיאל) בין המקרה שנדון לפניו ובין המקרה שנדון בבג"צ 7217/95 הנ"ל באומרו דברים אלה: "המוסד לא פירט בתשובתו מהם הטעמים שעמדו ביסודה של הגבלה זו על מספרם של נותני השירותים שייבחרו במכרז. עם זה, במקרה הנוכחי, אין מדובר במגבלה כללית כמו זו שעמדה לדיון בבג"צ 7217/95, שם הגביל המוסד את הבחירה ל-40 נותני שירותים (לכל הארץ), ללא קשר למספרם של המטופלים אלא בעיקר לשם נוחותו האדמיניסטרטיבית של המוסד. במקרה שלפנינו נקבע מספרם של נותני השירות שייבחרו לפי מספרם של המטופלים, והדעת נותנת שחייב להיות קשר כלשהו בין מספר המטופלים לבין מספרם של נותני השירותים. בהקשר זה יצוין, שבפסק הדין בבג"צ 7217/95 אמנם נזכר גם השיקול של 'מלאה הסאה' (סעיף 23 לפסק הדין). אולם הביקורת שמתח בית המשפט העליון על הגבלת מספרם של נותני השירות התייחסה למעשה רק לשיקול של הנוחות האדמיניסטרטיבית של המוסד (ראה סעיף 24 לפסק הדין)" (שם, עמ' 23 לפסק הדין).   גם בעתירה (עת"מ 201/01) הנ"ל, לא נזקק בית המשפט המחוזי להכרעה בנושא, משום שהעתירה לא עוררה שאלה באשר לעצם ההגבלה המספרית, אלא עסקה בשאלה, האם העמותות המפעילות מרכזי יום כשירות, אף הן עליהן ליתן שירותי סיעוד.   כאמור, במקרה הנדון לפנינו, מן הטעמים שפורטו לעיל, אין פגם בהגבלה המספרית במכרז.   12. נושא נוסף אותו תוקפת העותרת מתייחס לתמחור יחידות השומה. העותרת טוענת, כי יחידת השומה אינה אלא השעתון שבוטל בהסכמה בעתירה הקודמת. בעניין זה טוענת העותרת, כי קביעה מראש באשר לשעת העבודה הנדרשת, עלולה לגרום לפגיעה באיכות העבודה ובהפעלת שיקול הדעת המקצועי של השמאי. העותרת מפנה לתקנה 5 לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, המקנה פטור ממכרז להתקשרות לביצוע עבודת שמאות מקרקעין וטוענת, כי ביסודו של הפטור עומדת ההנחה כי בהתקשרות זו, הקריטריון צריך להיות טיב העבודה ולא מחירה.   אינני רואה מקום לקבל טענה זו. ראשית ייאמר, כי אין בהסכמה הדיונית שהביאה למחיקת העתירה הקודמת, כדי למנוע מהמשיבים לפרסם את המכרז הנדון עתה. ההסכמה התייחסה לשנת 2002 ולא נקבע בה דבר לגוף השאלות שבמחלוקת.   אשר לגוף הטענה - השעתון במכרז הקודם, אולי דומה אך לא זהה ליחידת השומה שנקבעה במכרז הנדון. בעוד שלפי השעתון, נקבע מראש זמן ביצוע עבודות השמאות השונות ובהתאם לכך נקבע מחירן, הרי שלפי יחידת השומה, אין הגבלה על זמן ביצוע העבודה והעבודות השונות נשקלות ומתומחרות על-פי יחידות שומה. מכל מקום, למפרסם המכרז מוקנה שיקול דעת לקבוע את תנאי המכרז, ובכללם תנאים הנוגעים למחיר ובית המשפט לא יטה להתערב בשיקול דעת זה (ש' הרציג, "דיני מכרזים", כרך א', עמ' 159). דרישת העותרת, כי הבחירה תעשה, בנסיבות הנדונות, בהסתמך על טיב העבודה בלבד, אינה סבירה. היא אף עלולה לגרום לחוסר שוויון, ולהיעדר קריטריונים ברורים לחלוקת העבודות. המחיר, במקרים רבים, הוא אחד הקריטריונים העיקריים לבחירת הזוכה במכרז. התחשבות במחיר המוצע, עולה בקנה אחד גם עם הוראות תקנות 21 ו-22 לתקנות חובת המכרזים, המציינות במפורש את המחיר כאמת מידה מקובלת לבחירת הצעה במכרז. הדבר מובן וברור ואין צורך להרחיב בו.   מן הראוי להדגיש, כי המחיר, על-פי הוראות המכרז, איננו אמת המידה היחידה ואף לא אמת המידה העיקרית. למחיר ניתן משקל של 40% ולאיכות 60%.   13. העותרת הוסיפה וטענה, כי מחיר יחידת השומה נמוך מידי ואין הוא מתחשב בנסיבותיה המיוחדות של העבודה הנדרשת. גם טענה זו דינה להידחות. יחידות השומה לא נקבעו באופן אחיד ושרירותי, אלא על-פי הערכת סוגי העבודות, תוך הבאה בחשבון של מדדים אובייקטיבים שונים. כן מאפשרות הוראות המכרז חריגה ממדדים אלה במקרים ראויים, בהם מאפייני העבודה דורשים זאת. יתרה מזאת, העותרת לא הוכיחה ולא הציגה נתונים עובדתיים לביסוס טענתה, כי מדובר במחיר נמוך ובלתי ראוי. העותרת ציינה מקרה בודד ספציפי, בו יעמוד מחירה של בדיקת מידע תכנוני על 234 ₪. מקרה זה, אין בו כדי ללמד על עצמו או על הכלל, ולא ניתן להסיק ממנו כי המחיר שנקבע במכרז איננו ראוי. 14. לא מצאתי ממש גם בטענת העותרת כי המכרז יוצר הסדר כובל. העותרת טוענת כי ההסדר הכובל מתבטא במסגרת המחיר שנקבע במכרז, וכי זה מגביל את התחרות בין המשתתפים השונים למחירים מינימליים הנקבעים מראש. גם אם נניח, כי פעולת המשיבים בפרסום המכרז איננה בגדר פעולה שלטונית, אלא "הסדר בין שני בני אדם המנהלים עסקים" (ע"א 2768/90 פטרולגז חברת הגז הישראלית (1969) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד(ד) 599), ואין אני קובעת זאת, המסקנה המתבקשת היא, כי אין לפנינו הסדר כובל. זכותה של המדינה כמקבלת השירות, להציב תנאים, ובכללם תנאי בנוגע למחיר מינימום, כדי להבטיח את איכות העבודה וביצועהּ התקין. קביעת תנאי זה במפורש במכרז הבהירה למתחרים את דרישות בעל המכרז, ושמרה על תנאים הוגנים ושווים בתחרות ביניהם. במקרה הנדון, הגביר המכרז את התחרות ולא הפחיתהּ. כפי שצוין לעיל, עד לפרסום המכרז התחלקו עבודות השמאות של משרדי הממשלה השונים בין מספר מצומצם של שמאים, שכלל לא התחרו זה בזה. המכרז פתח את השוק לתחרות הוגנת בתנאי שוויון בין מאות שמאים המשתתפים במכרז, כשכל משתתף מתחרה בחבריו ומציע את הצעתו והכל בהתאם לתנאי המכרז ובכללם המחיר. לעניין החלת החוק על-פי "עקרון התבונה והשכל הישר" (כדברי כב' השופט חשין בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56 סעיף 30), ראו ע"א 3700/98 א"מ חניות (ירושלים 1993) בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 590.   15. בעת הדיון בעתירה, הפנתה העותרת לדברי כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בבג"צ 337/72 צבי חנוך צור, ואח' נ' ראש מדור הקניות של משטרת ישראל, פ"ד כז(1) 309, וטענה כי עניינה דומה לעניינם של העותרים שם. באותו מקרה, החליטה המשטרה לרכז את הזמנותיה לגרירת רכב פרטי שנפגע בתאונה בידי גורם אחד. השופט לנדוי הביע חשש מפני יצירת מונופול בנסיבות מסוימות בציינו, כי לא הרי מכרז רגיל שבו מתחרים בענף מסוים על עשיית עבודה או מתן שירות מבין כלל העבודות או השירותים באותו ענף, כהרי מכרז על העיסוק בענף שלם, שתוצאותיו עלולות לסגור את הענף כליל בפני אלה שעסקו בו עד כה, פרט לזוכה.   16. בעניין זה מן הראוי להפנות גם לדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 734/88 התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה, אשקלון נ' עירית אשקלון ואח', פ"ד מג(3) 665 וכך נאמר שם: "המונופול הוא בעיקרו תופעה כלכלית-משפטית בה מוענקת זכות לפעילות בתחום או בענף או במקצוע מסוים לידי אדם אחד תוך שלילת אותה זכות מידי האחרים. מכרז הוא תופעה כלכלית-משפטית הקובעת מעין שוק מיוחד בו מתקיימת תחרות הוגנת ושוויונית בין הצעות... על כן, אם נשוא המכרז הינה פעילות כוללת בענף או בתחום או במקצוע שלם, הרי קיום המכרז כדין עשוי ליצור מונופול שלא כדין...את חופש העיסוק יש לבחון בהיבט רחב. יש לבחון אותו על רקע העיסוק בתחום שלם או בענף. אין לבחון את חופש העיסוק במסגרת פעילות ספציפית ומיוחדת. לא יעלה על הדעת לקבוע כי במתן זכות לקבלן פלוני להקים בית אלמוני, נשלל חופש העיסוק של קבלנים אחרים, שכן נמנעת מהם האפשרות להקים אותו בית. כמובן, קו הגבול בין הספציפי לבין הכללי אינו מדויק, ולעתים אגד של מקרים ספציפיים עשוי ליצור מכלול."   17. יצוין, כי בשני המקרים הנדונים לא נתקבלה העתירה. בבג"צ 337/72 ציין השופט לנדוי, כי פרט לדברים סתמיים שנאמרו בעתירה, לא הוכיחו העותרים את טענתם שנוצר מונופול, ולא המציאו לבית המשפט חומר סטטיסטי על היחס בין כלל מספר הגרירות ובין מספרן של אלה הבאות אליה באמצעות המשטרה. "זה עניין של מובהק של דרגה ושל מידה, ועל העותרים היה להביא ראיות ברורות על כך ולא רק הצהרות כלליות" (שם, עמ' 309). בבג"צ 734/88, בו דובר על מכרז להצבת שלטי פרסומת באזורי התעשייה באשקלון, לא ראה בית המשפט צורך להיכנס לבחינת השאלה, משום שלא ניתן כל מונופול לחברה ולא נפגע כלל חופש העיסוק של העותרת.   18. גם בענייננו אין מקום לקבל את הטענה. אמנם, אין מדובר במכרז על ביצוע עבודה אחת, אלא על ביצוע מספר רב של עבודות עבור כל הרשויות הממשלתיות, אך כאמור, אין מדובר במסירת העבודות לידי גורם אחד - כפי שהיה בבג"צ 337/72 - אלא למספר רב של שמאים, שנקבע בהתאם למספר העבודות הצפוי בתקופה הרלוונטית. זאת ועוד, בעניין הנדון ברור, כי גם השוק הפרטי נזקק לעבודות שמאות מקרקעין, וכלל לא ברור איזה נתח משמאות המקרקעין בארץ מהוות העבודות נשוא המכרז. העותרת לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענתה, ולא הוכיחה סכנה לפגיעה בפרנסת השמאים המאוגדים בה כתוצאה מהמכרז.   19. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.   20. בשולי החלטתי אציין, כי המשיבים לא סיימו מלאכתם, ועליהם להשלימה על-ידי קביעת קריטריונים ברורים לחלוקה שוויונית והוגנת של עבודות השמאות בין הזוכים השונים.   21. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 150,000 ש"ח + מע"מ נכון להיום.   22. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.   ניתן היום, ו' בתמוז, תשס"ג (6 ביולי 2003), בהעדר הצדדים.   מוסיה ארד, סגנית נשיא מכרז