העובדות: זוהי תביעה לפיצוי התובעים בגין ליקויים בדירה שרכשו מהנתבעים, לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה ולפיצוי בגין עגמת נפש. התובעים רכוש דירה בת 3.5 חדרים מהנתבעת 1 ברח' מאיר גרוסמן 33 בבאר-שבע ביום 21/5/96. התובעת 2 הגישה תצהיר במקום עדות ראשית בשם שני התובעים וטענה כי בפועל הם קיבלו את החזקה בה ביום 26/2/98, 7 חדשים ו-11 ימים מאוחר מהמועד עליו הוסכם. בכל תקופת האיחור ואף לפניה התגוררו התובעים בדירה שכורה בעלות של 550 דולר ארה"ב לחודש. כאמור בתצהירה, למרות האמור בהסכם לא הותקן בדירה כל מטבח, והם רכשו מטבח מכספם, תוך הבטחה מהנתבעים שעלותו תוחזר להם בחשבון הסופי. הבטחה זו לא מומשה. בנוסף, ראו התובעים כי התקדמות הפרוייקט מתעכבת, ונציג הנתבעים מסר להם כי עליהם לרכוש בעצמם את האביזרים החסרים, ועל כן רכשו קרמיקה, חרסינה, כיורים ואביזרי בניה. בהתאם להוראות נציגי הנתבעים הובילו את הציוד למקלט נעול בבניין. בתאריך 8/5/97 הגיעו לאתר ומצאו כי המקלט פרוץ וכל תכולתו נגנבה. גם בקשר לנזק זה הבטיחו נציגי הנתבעים כי התובעים יזוכו במסגרת החשבון הסופי. הבטחה זו לא מומשה. ביום מסירת החזקה ועריכת החשבון הסופי זוכו בסכום של 600 ₪ בלבד. בנוסף לא פוצו בגין העיכוב במסירת הדירה. בנוסף הסתבר להם בעת מסירת החזקה בדירה כי יש בה ליקויים מרובים. התובעים טוענים כי פנו עשרות פעמים לנתבעים, גם בכתב.לתצהיר צורפו כנספחים ה1 - ה 3 מכתביהם מיום 1/8/00 ו-13/11/00. בצר להם פנו לחברת מהנדסים שביום 12/6/00 העריכה את עלות תיקון הליקויים בסכום של 46,130 ₪. עבור חוות הדעת שלמו סכום של 2281 ₪. בהמשך ונוכח חוסר האמון שלהם בנתבעים ביקשו מרואה חשבון לבדוק את התשלומים ששולמו, ועפ"י חוות דעת שערך שילמו ביתר לנתבעים סכום של 34,409 ₪. התובעים מציינים כי אין הם מוכנים לאפשר לנתבעים לתקן את הליקויים בדירה נוכח חוסר המקצועיות של הנתבעים וחוסר האמון שהם , התובעים, רוחשים לנתבעים. בשל התנגדויות שונות שהעלה ב"כ הנתבעים במהלך עדותה של התובעת 2, הוגש תצהיר נוסף מטעם התובע 1. כאמור, בתצהירו נחתמו בינו לבין משפחת און חוזי השכירות שהוגשו וסומנו ב ו-ב/1. באשר למטבח, נטען כי עלות המטבח היתה 12,000 ₪, נכון לתחילת שנת 97 ולטענתו אין המדובר בתוספת למטבח. המסמך המציין כך נובע מהעובדה שהם ביקשו תוספת צבע למטבח. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2, שהוא גם נציג הנתבעת 1. הנתבע 2 טוען בתצהירו כי הנתבעת 1 היא חברה פעילה, ואין כל שחר לטענה כי הנתבעים 4 - 2 פעלו כדי ל"סיים את חייה" ומכחיש כי הבריחו רכושה. על כן אין בסיס לטענה בדבר "הרמת מסך" או עילת תביעה אישית כלשהיא נגד הנתבעים 2 - 4. מצבה הכלכלי של הנתבעת 1, לדבריו - איתן. הנתבע 2 טוען עוד כי מעולם לא סרב לקבל דברי דואר מהתובעים. באשר לטענה בדבר איחור במסירת החזקה, הנתבע 2 אינו מכחיש את הטענה, אולם טוען כי התובעים זכאי אך ורק לפיצוי הקבוע בהסכם המכר. באשר לטענות התובעים בדבר דמי שכירות ששולמו בתקופת האיחור, טוען הוא כי המדובר בהסכם פיקטיבי, שנערך לצורכי התביעה. לטענתו סכום זה מופרז ובלתי סביר. מכל מקום, טענתו היא כי הנתבעים אינם חייבים בתשלום זה. באשר לקיומם של ליקויים טוען המצהיר כי עם מסירת הדירה חתמו התובעים על אישור כי הם חייבים לנתבעת 1 סך של 6899 ₪, וזאת לאחר שבסמוך למסירת החזקה היו חייבים 36,899.14 ₪ ושילמו סך של 30,000 ₪. במעמד מסירת הדירה התובעים חתמו על מסמך כי בגין האיחור במסירת החזקה מגיע להם סכום של 1561 ₪ וזאת לאחר קיזוז חיובים שנבעו משינויים בדירה, שהתובעים ביקשו. בנוסף, במעמד מסירת החזקה לתובעים נערך פרוטוקול מסירה ראשוני , חתמו התובעים על פרוטוקול כי אין להם תביעות ו/או דרישות נוספות כלפי הנתבעת 1. באשר לטענת התובעים בנוגע למטבח טוען המצהיר, כי הנתבעת 1 סיפקה להם מטבח כאמור במפרט, אולם התובעים רצו לשנותו ולהחליפו באחר, ועל כן אין הנתבעת 1 חייבת לשאת בהוצאותיהם. גם טענת התובעים כי ינתן להם החזר בגין המטבח, מוכחשת על ידו. לטענתו המדובר בתשלום עבור תוספת למטבח שספקה הנתבעת 1 לתובעים כמו לכל הדיירים. גם בנוגע לאביזרים הנוספים הוא טוען כי התובעים ביקשו לשפר את הפריטים הסטנדרטיים אותם התחייבה הנתבעת 1 לספק. הנתבעת 1 או מי מנציגיה מעולם לא נתנו אישור לאחסן מוצרים אלו במחסנה, והמצהיר מכחיש כי נתקבלו מוצרים באתר הנתבעת 1. בדרך כלל כאשר מגיעה סחורה או חומרים לאתר בנייה, מתקבלת יחד עמה תעודת משלוח מפורטת ומנהל העבודה באתר חותם על קבלתם ודבר זה לא נעשה במקרה דנן. חברה בשם "אורמית" היא שטיפלה בסחורה וביצעה את הרכבת האביזרים לתובעים, זאת בניגוד להסכם המכר. התובעים פנו בדרישה ל"אורמית" לפצותם בגין הגניבה ובגין אי ביצוע העבודה כנדרש והנתבעת 1 נתבקשה לסייע להם בכך. לטענתו התובעים מסתירים מבית המשפט את העובדה שהאיחור במסירת הדירה נבע בשל מחדלם של התובעים בקבלת אישורים ותשלומים שונים, והנתבעת 1 אף פנתה אליהם בכתב בעניין זה ביום 21/12/97. הנתבע 2 מכחיש כי מי מהנתבעים קיבל את מכתבי ההתראה נספחים ה1 - ה3 לתצהיר התובעת ולפיכך לא יכולים היו להתייחס לדרישות התובעים. לא זאת , ואף זאת - ביום 25/2/99 ציינו התובעים מהם הליקויים הדורשים תיקון וביום 14/3/99 לקראת תום שנת הבדק אישרו כי התיקונים בוצעו לשביעות רצונם. באשר לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שלתכנה אתייחס בהמשך, טוענים התובעים כי חלק מהליקויים נובעים משימוש בדירה, ובנוסף - כי המדובר בליקויים שעל פי הוראות חוק המכר (דירות) תשל"ג - 1973 על התובעים היה להודיע לנתבעת תוך שנה מיום המסירה על הליקויים והדבר לא נעשה. התובעים אף לא נתנו לנתבעת 1 הזדמנות לתיקון הליקויים, המוכחשים על ידה. הנתבע 2 מכחיש את הטענות על מצבה של הנתבעת 1 ולטענתו אין בעובדה שהוגשו תביעות כנגד הנתבעת 1 כדי להעיד על מצבה. עוד בסמוך להגשת כתבי הטענות מינה כב' השופט ואגו כמומחה מטעם בית המשפט את המהנדס דב דוד. כאמור בחוות דעתו מיום 3/4/02 הוא העריך את עלות תיקון הליקויים בסכום של10,764 ₪ הכולל פיקוח הנדסי ומע"מ. פסק הדין: באשר לשאלת היריבות: הסכם המכר נעשה בין הנתבעת 1 לבין התובעים. הנתבעת 1 היא שותפות רשומה. הנתבעים מכחישים בכתב ההגנה את כל הטענות הנטענות בסעיף2 לכתב התביעה, דהיינו הנתבעים הכחישו גם את הטענה כי הנתבעים 2, 3 ו-4 הם שותפיה של הנתבעת 1. התובעים בתצהיריהם לא התייחסו כלל לטענה זו, וכמו כן לא הוגשו מסמכים לאימות הטענה כי הנתבעים 2, 3 ו-4 הם שותפים בנתבעת 1. בנוסף התובעים טענו בכתב התביעה לעניין זה כי הנתבעים פעלו כ"חבר אנשים" ששמו להם למטרה לעשוק את התובעים וכן פעלו להבריח את רכושה של הנתבעת 1 או לסיים את חייה, כי ניהלו עובר לכריתת החוזה במהלכו וגם לאחר קבלת הדירה שיחות ומגעים עם הנתבעים כולם יחד ולחוד, הנתבעים נתנו להם התחייבויות כוזבות ולפיכך הם אחראים כלפי התובעים אישית. בנוסף נטען כי הנתבעים 2 ו-4 הקימו רשת של חברות חדשות, סרבו לקבל דואר רשום מהתובעים ועשו הכל על מנת להתחמק מחיובי הנתבעת 1. התובעים טוענים כי התנהגות הנתבעים לוקה בחוסר תום לב קיצוני, המעורר חשד שכל פעילותם תחת המסווה של הנתבעת 1 הינה פיקציה שמטרתה להכשיל את התובעים מלממש את זכויותיהם החוקיות ולפיכך, כלשונו, יש "להוריד את המסך" ולחייב את כל אחד מהנתבעים באופן אישי לחילופין נטען בעניין זה כי הנתבעים התרשלו במילוי תפקידם, הטעו את התובעים והפרו חובות בסיסיות של תום לב. דא עקא שלטענות אלה אין כל בסיס וזכר בראיות שהובאו. התובעת בתצהירה מייחסת פעולות ומחדלים לכל הנתבעים מבלי שהיא מפרטת למי מהנתבעים הם פנו, וממי מהם קיבלו הבטחות אלו או אחרות. אין התייחסות בתצהירה למי מהנתבעים נעשתה פנייה לתיקון הליקויים. מכתבי הדרישה שצורפו כנספח לתצהירה נשלחו כולם לנתבעת 1 ולא למי מהנתבעים 2 - 4. באשר לנספח ג' שעניינו מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 הרי נספח זה הוצא בהסכמת ב"כ התובעת מתיק בית המשפט (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 5/3/03) מה גם שאין די בהוכחת מצב כלכלי רעוע של הנתבעת 1 כדי להקים עילת תביעה כלפי הנתבעים 2 - 4. לאור כל האמור לעיל לא הוכחה קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 - 4 ודין התביעה נגדם להידחות. השאלה השניה שעלי להכריע בה היא, האם התובעים נתנו לנתבעת 1 הזדמנות נאותה לתיקון הליקויים. כאמור, הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 הכחיש בתצהירו ובעדותו קבלת מכתבי ההתראה שצורפו לתצהיר התובע וטען כי התובעים העלו שורה של ליקויים כאמור במסמך מיום 25/2/99. בוצעו תיקונים על בסיס טענותיהם והתובעים אישרו ביום 14/3/99 כי התיקונים בוצעו לשביעות רצונם. התובעת בתצהירה טוענת טענה כללית בדבר פנייה לנתבעת ללא ציון תאריכים או תקופה משוערת, ואף לא ציינה מהם הליקויים שהעלו התובעים בפניות אלו. הפנייה הראשונה בכתב (נספח ה' לתצהיר התובעת) היא מיום 1/8/00, והפניה השניה היא מיום 13/11/03 כאשר אישור המכתב הרשום (נספח ה'2 לתצהירה) מתייחס למכתב הראשון, וברור ממנו כי הנתבעת 1 לא פנתה לקבלו מהדואר. יש לזכור בהקשר זה כי חוות הדעת ההנדסית מטעם התובעים נערכה ביום 12/6/00, ואין בנמצא מכתב המפרט מהם הליקויים שהנתבעת נדרשת לתקנם לפני 1/8/00. מכאן עולה כי התובעים לא הוכיחו קיומה של מפורטת לנתבעת 1 הדורשת ממנה לתקן הליקויים המפורטים בחוות הדעת המומחה מטעמם. מייד עם הגשת כתבי הטענות מינה כב' השופט ואגו מומחה מטעם בית המשפט הקובע כי עלות תיקון הליקויים היא - 10,764 ש"ח נכון למועד עריכת חוות הדעת. התובעים לא הכחישו בתצהיריהם כי לא אפשרו לנתבעת 1 לבצע התיקונים גם על יסוד חוות דעת מומחה בית משפט (ראה סעיף 12 לתצהיר התובעת). התובעת אמנם מציינת כי סיבת סירובם לאפשר לנתבעת 1 תיקון הליקויים נעוצה בחוסר אמון שהם רוחשים כלפי הנתבעת ועובדיה, אולם עדיין מוטלת על התובעים החובה להקטין את הנזק. נוכח העובדה שלא הוכח כי התובעים נתנו הזדמנות נאותה לנתבעת 1 לתקן את הליקויים, יש מקום לפסוק להם את עלות התיקונים לנתבעת 1 ולא את עלותם לתובעים. אמנם איש מהצדדים לא הפנה שאלות הבהרה למומחה בעניין זה, אולם ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לפסק הדין בת.א. 1494/97 שם הוסיף כב' השופט קלינג 25% לעלות התיקונים לקבלן. נראה לי כי אותו עיקרון יש להחיל כאן בהקטנת סכום הנזק לנתבעת 1. הנתבעת מתייחסת למספר ליקויים שמציין המומחה בחוות הדעת (סעיפים 1.008, 1.032, 3.007, 3.008, 5.004, 10.006, 11.036) וטוענת כי המדובר בליקויים הנובעים משימוש ולחילופין כי המדובר בליקויים שהיה על התובעים להודיע על קיומם לנתבעת 1 תוך שנה מיום המסירה. ראשית יש לומר כי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא קיים ליקוי שמספרו 11.036. באשר ליתר הליקויים: לא ברור על סמך מה מציין המצהיר מטעם הנתבעת 1 כי המדובר בליקויים הנובעים משימוש. דלת שאינה אוטמת, כנף דלת בולטת, או מעקה הנמוך מהנדרש בתקן וכו' הם בסבירות גבוהה תוצאה של בנייה לקוייה. האם כתוצאה משימוש הונמך המעקה? הטענה נראית מופרכת על פניה. נוסף לכך המומחה לא הובא לחקירה נגדית, וכן ב"כ הנתבעת לא הפנה אליו שאלות הבהרה. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את חוות דעת המומחה שהוא מומחה אובייקטיבי ומונה על ידי בית המשפט. באשר לטענה בדבר חלוף המועד הקבוע בחוק המכר (דירות) התשל"ג- 1973: הליקויים אליהם מתייחס הנתבע 2 בתצהירו הינם "ליקוים נסתרים". קונה בעת קבלת החזקה בדירה או אפילו בתום שנת הבדק אינו יכול לדעת פרטים מדויקים בנוגע לרוחב פרוזדור גובה מעקה וכו'... (ראה לעניין זה ספרו של א. זמיר "מכר דירות" בעמ' 549). לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת 1 בעניין זה. באשר לטענת התובעים בדבר האיחור במסירת החזקה בדירה: לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי החזקה בדירה היתה אמורה להימסר לתובעים ביום 15/7/97, ואין מחלוקת על כך כי קיבלו את החזקה בדירה ביום 26/2/98 דהיינו: 7 חודשים ו-11 ימים מאוחר יותר. המחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הפיצוי. הנתבע 2 טוען בתצהירו כי על פי הסכם המכר רשאית היתה הנתבעת לאחר במסירת החזקה למשך 90 יום, ללא כל פיצוי, ועל כן זכאים התובעים לפיצוי עבור איחור של 4 חודשים לכל היותר. בנוסף טוען הנתבע 2 כי על האיחור במסירת החזקה קיבלו התובעים פיצוי, היתה בין הצדדים מחלוקת על גובה חובם של התובעים לנתבעת 1 והתובעים אישרו כי מגיע להם סך של 1561 ₪ בלבד, מאחר וקוזזו סכומים שנבעו משינויים שביקשו התובעים מהנתבעת. כן טען הנתבע 2 כי התובעים ציינו בעת קבלת הדירה בפרוטוקול מסירה כי לא תהיינה להם כל תביעות ודרישות "מכל סוג שהוא". טענה נוספת לעניין האיחור במסירת החזקה מתייחסת לעובדה שהתובעים לא השלימו את הנדרש כאמור במכתב ששלחה להם הנתבעת 1 ביום 22/12/97 ועניינו השלמת אישורים ותשלומים, שאי קבלתם במועד יגרור איחור במסירתה. מעיון בהסכם המכר עולה כי מסירת החזקה מותנית במילוי התחייבויות הקונה, ופורטו המקרים בהם רשאית הנתבעת 1 לדחות את מועד המסירה. באופן רגיל, הנטל מוטל על הקבלן להוכיח כי התקיימו הנסיבות בשלן רשאי הוא לדחות את מועד מסירת החזקה בדירה; מקובלת עלי גם טענת ב"כ התובעים בסיכומיו כי במקרה של איחור במסירת החזקה דירה, ומשלא הוכיח הקבלן כי התקיימו הנסיבות המזכות אותו על פי הסכם למסור את החזקה בדירה באיחור ללא פיצוי, זכאים הקונים לפיצוי בגין האיחור במסירת החזקה בדירה מהיום הראשון לאיחור במסירה ועד המסירה בפועל. אלא שכאן אישרו התובעים בחתימת ידם כי מגיע להם סכום של 1561 ₪ במסירת הדירה לאחר קיזוז סכומים שונים שהגיעו לנתבעת 1 בגין שינויים שבוצעו בדירה. ב"כ התובעים טוען כי המדובר במסמך סטנדרטי, שהוא בבחינת "חוזה אחיד" שתנאיו מקפחים. אלא שבעניין זה הסכומים נרשמו בכתב יד, ויש קושי להתחקות אחר ההתחשבנות בין הצדדים. התובעים אישרו בחתימת ידם כי הסכום של 1561 ₪ הינו לאחר קיזוז. לא הובאו ראיות מצד התובעים לעניין התחשיב שערכו הצדדים בעת שהגיעו לסכום זה, מה עוד שהתובעים אישרו בחתימתם כי נעשה ויתור מקביל של התובעת 1 על סכום חובם של התובעים לנתבעת שלפי אישורם המדובר בסך של 6899 ₪. התובעת 1 טוענת כי זוכו בחשבון בסך של 600 ₪ בגין האיחור במסירת החזקה. מאידך, הנתבעת 1 עפ"י רישומיה סברה וסוברת גם היום כי חוב התובעים הוא ע"ס 6899 ₪, והסכימה לוותר במסגרת אותו הסכם על כל סכום החוב. יש להזכיר בהקשר זה כי ב"כ התובעים הודה בדיון מיום 3/4/03 כי נפלה טעות בחוות דעת רוה"ח מטעם התובעים, ועל כן התביעה ככל שהיא מתייחסת להחזר תשלום ביתר - נמחקה בהסכמה. התובע 2 אמנם טוען בתצהירו כי חתמו על המסמך הואיל והיו לחוצים לקבל את הדירה לאחר האיחור, אולם אין די בכך כדי להוכיח טענת אילוץ או עושק. לאור האמור לעיל התביעה לפיצוי בגין האיחור במסירת החזקה - נדחית. בכל הנוגע לתביעה בגין גניבת חמרי בנייה מאתר הנתבעת: התובעת 1 הגישה קבלות (נספחים ד1 ו-ד2 לתצהיר) וטענה כי בהתאם להוראות האחראים על הבנייה השאירו את החומרים במקלט נעול בבניין. הנתבע 2 טען כאמור לעניין זה כי המדובר בפריטים שהתובעים רכשו על מנת לשפר את הדירה, אין לנתבעים ידיעה היכן אוחסנו החומרים. הנתבע 2 אף הכחיש כי ניתן אישור לאחסן את הסחורה. כן הכחיש את הגניבה בשם כל הנתבעים ואת העובדה כי התקבלו חומרי בנייה כלשהם באתר הנתבעת 1. הנתבע 2 צירף לתצהירו מסמכים המצביעים על כך כי מי שטיפל בסחורה היא חברה בשם "אורמית" והיא שהיתה אמורה לטפל מטעם התובעים בהתקנתם. כן טען כי התובעים ביקשו את עזרת הנתבעים בהפנייה לעו"ד שטיפל בדרישת התובעים לפיצוי מאותה חברה. התובעת לא ציינה בתצהירה מי מהנתבעים אישר לה לאחסן את הסחורה במקלט נעול ומתי. כמו כן לא צורף אישור על תלונה במשטרה או כל תימוכין לגירסת התובעים הן לעניין הגניבה והן לעניין היקף הסחורה שנגנבה. בענין זה אין מקום לפסיקת סכום על דרך האומדנא, כטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, המדובר ברכיב נזק הניתן להוכחה מדויקת. באשר לרכיב התביעה הנוגע לתשלום עבור המטבח שהתקינו התובעים על חשבונם: טענה זו נזנחה על יד ב"כ התובעים בסיכומיו. הכלל הוא, כי טענה שנטענה בכתבי הטענות אך לא הועלתה לפני ביהמ"ש בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה והשופט אינו חייב לדון בה. ראה לעניין זה ע.א. 73 /335 בטיש נ. כריספין פד"י כח (1) עמ' 47 וע.א. 675/86 שמייסר נ. הודסמן וערעור שכנגד פד"י מד (1) עמ' 133. באשר לתביעה לפיצוי בגין עגמת נפש: ב"כ התובעים טוען כי יש מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה, גם בכל הנוגע לאיחור במסירת הדירה. מהטעמים שפרטתי בפרק שעניינו איחור במסירת החזקה בדירה, אין מקום לפסוק פיצוי בתביעה ברכיב זה. משהגיעו הצדדים להסכם עם הנתבעת 1 והתובעים הצהירו כי לא יהיו להם תביעות לעניין האיחור במסירת החזקה, תוך ויתור של הנתבעת על חוב התובעים כלפיה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש. גם בגין הליקויים בדירה - הפער בין סכום הליקויים שאישר המומחה (בהפחתת 25% כאמור לעיל) לבין הערכת הליקויים ע"י המומחה מטעם התובעים הוא פער של ממש, שאינו מצדיק פסיקת סכום מיוחד בגין נזק לא ממוני. לסיכום: התביעה לפיצוי בגין ליקויי בניה מתקבלת חלקית (בכל הנוגע לנתבעת 1 בלבד). הנתבעת 1 תשלם לתובעים סך של 8073 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת דהיינו: 8/4/02 ועד התשלום בפועל. יתר רכיבי התביעה - נדחים, וכן נדחית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-4. כן אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים החזר חלקם בהוצאות חוות דעת המומחה בסך 2925 ש"ח שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו ע"י התובעים ועד התשלום המלא בפועל, החזר אגרה יחסית לסכום שנפסק וכן שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד לפי הסכום שנפסק. הואיל והנתבעים 2 ו-4 היו מיוצגים ע"י ב"כ הנתבעת 1 שחויבה חלקית בתשלום עבור הליקויים, אינני מוצאת מקום לחייב התובעים. ב"כ התובעים יגיש פסיקתא לחתימתי תוך 21 יום. בניהליקויי בניהמסירת דירה / איחור במסירת דירה