בקשה לאפשר חזרה מהסכמה דיונית 1. בפני "בקשה לקבלת פסק דין לחילוט ערבויות" אשר הוגשה ביום 17/9/02 על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "התובע") כנגד היאסנת בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), כנגד הגב' חמדה בן עזרא (להלן: "הנתבעת 2") וכנגד מר מקסים בן עזרא (להלן: "הנתבע 3"). 2. המסכת העובדתית ביום 7/10/97 הגיש התובע תביעה כספית בסד"מ על סך 289,378 ₪ כנגד הנתבעים 3-1. התביעה הוגשה בבית משפט השלום ברחובות. משלא הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן, ניתן כנגדם ביום 15/12/97 פסק דין על ידי כב' הרשמת ציגלר (כתוארה אז). ביום 16/2/98 הגישו הנתבעים "בקשה בכתב לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד" וכן "בקשה למחיקת ודחיית תביעה על הסף" (המר' 529/98 והמר' 530/98 בבית משפט השלום ברחובות). הבקשה לביטול פסק דין (המר' 529/98 בבית משפט השלום ברחובות) נדחתה על ידי כב' הרשמת שמולביץ (כתוארה אז) בהחלטתה מיום 16/11/99. על החלטה זו הוגשה הודעת ערעור לבית משפט השלום ברחובות (בש"א 3721/99 בבית משפט השלום ברחובות), הערעור נדון בפני, ונדחה ביום 26/12/99. התובעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1086/00), ובדיון אשר התקיים בפני כב' השופטת גרסטל, הוצע לצדדים כי: "פסק הדין יבוטל כנגד ובכפוף לאמור להלן: (א) תופקד ערבות בנקאית צמודת מדד על סך 60,000 ₪. (ב) יימסרו שיקים דחויים עד סכום כולל של 60 שיקים על פי ההסדר. השיקים יימסרו בתוך 30 ימים. רק הפרעון הממשי ייחשב כתשלום. אי ביצוע האמור לעיל במלואו ובמועדו יותיר את פסק הדין על כנו. בדיון נוסף שהתקיים בפני כב' השופטת גרסטל ביום 30/4/00 נכתב מפורשות: "בשלב זה מסכימים הצדדים להצעת בית המשפט מיום 13/3/00... הערבות הבנקאית הנזכרת בהצעה מ- 13/3/00 תופקד בתוך 30 יום מהיום". ובהחלטתה מאותו תאריך קבעה כב' השופטת גרסטל: "אני מאשרת את הסכמת הצדדים להצעתי מיום 13/3/00 עם התוספת מהיום ונותנת לה תוקף של החלטה ללא צו להוצאות". בהתאם להוראות החלטה זו, הוחזר התיק לדיון בבקשת הרשות להתגונן בבית משפט השלום ברחובות בפני כב' הרשמת שמולביץ (כתוארה אז) (המר' 530/98). כב' הרשמת שמולביץ מצאה ליתן לנתבעים רשות להגן וקבעה כי "הוצאות הבקשה בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק תשולמנה לפי התוצאות" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 23). משבוטל פסק הדין כנגד הנתבעים, ומשניתנה להם רשות להגן - נקבע התיק לקדם-משפט בפני בית משפט זה (ת"א 4198/97 בבית משפט השלום ברחובות, אשר הועבר מאוחר יותר לבית משפט השלום בראשון לציון והוסב לת"א 4458/01). לאחר מספר דיונים, נקבע בהחלטתי מיום 05.02.02 כי על הצדדים להגיש עדויותיהם הראשיות בתצהירים. בבקשתה מיום 2/9/02, עותרת התובעת לקבלת פסק דין וחלוט ערבויות, וזאת לאור חילולו של השיק שניתן לחודש אפריל 2002 (אשר במקומו הפקידו המשיבים שיק אחר אשר כובד ביום 15/5/02), וחילולם של יתר השיקים אשר הופקדו לכיסוי יתרת החובה בחשבון הנתבעת 1 בחודשים יוני 2002 ואילך. עוד מציינת התובעת בבקשתה כי "גם יתר השיקים המעותדים שנמצאים בבנק יחוללו וזאת עקב העובדה כי השיקים שחוללו עד עתה חוללו מהסיבה שח-ן הלקוח ממנו נמשכו השיקים - מוגבל". (פסקה 5 (ג) לבקשה). הבקשה נתמכת בתצהירו של מנהל סניף יבנה של התובעת, מר שלמה כהן. לפי הנטען בבקשה, התצהיר התומך בבקשה ודף החשבון המצורף לו - נכון ליום 29/8/02, עמדה יתרת החובה בח-ן הנתבעת 1 על 139,945.15 ₪. ביום 12/9/02 הגישו הנתבעים את תשובתם לבקשה בצורת תצהירה של הנתבעת 2. בתצהירה, טוענת הנתבעת 2 כי יש לדחות את בקשת התובע מהטעמים הבאים: א. קיימת מחלוקת לגבי עצם מהותה של יתרת החובה, בגינה מבקש התובע פסק דין וחלוט ערבויות. ב. בקשת הבנק נגועה בחוסר תום לב קיצוני. הנתבעת 2 מוסיפה ואומרת כי בעת שניתנה החלטתה של כב' השופטת גרסטל "היו הנתבעים משוכנעים כי הדיון בתיק זה יסתיים תוך זמן קצר, באופן שבו יתרת השיקים תוחזר להם". עוד ממשיכה הנתבעת 2 וטוענת כי במהלך שנת 2002 נתברר לנתבעים כי בשל העובדה שהבנק גבה, שלא כדין, סכומי כספים מלקוחות הנתבעים, הרי שלמעשה הופקדו בידי הבנק כתשעה שיקים מעותדים, בסכום העולה על הסכום לו זכאי הבנק. כמו כן צויין כי החברה המפעילה את הנתבעת 1 נכנסה להליכי הפירוק, וכתוצאה מכך חוללו השיקים שניתנו לתובע. עוד נטען, כי: "כתוצאה מכך פנה ב"כ הנתבעים, במהלך יוני שנה זו, לב"כ הבנק - התובע, והציע לו לחלט את הערבות הבנקאית ולוותר על יתרת השיקים... לצערי הרב דחה הבנק - התובע הצעה זו". (סעיף 14 לתצהירה של הנתבעת 2). הנתבעת מציינת כי "הנתבעים יבקשו לציין שלאור הנסיבות המפורטות בבקשה זו..., מהווים עמידה על זכות דיונית באופן הלוקה בחוסר תום לב קיצוני, ועל כן מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד". ביום 17/9/02 הגיש התובע את תגובתו לתשובת הנתבעים, בה הוא טוען כי בתשובת הנתבעים אין כל תשובה לבקשה שהוגשה וכן כי "תצהיר המשיבה, על אף אורכה, אינו רלוונטי ואין בו כל הסבר, טיעון, נימוק ו/או עובדה מדוע אין המשיבים מכבדים את החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בהסכמתם ובידיעתם ושכאמור - אינה משתמעת לשני פנים". 3. דיון במסגרת ברע 1086/00 אשר נדונה בפני כב' השופטת גרסטל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר ניתן לו תוקף של החלטה ביום 30.04.00. במסגרת ההסדר, נעתר התובע לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבעים אשר בקשתם לביטול פסק הדין נדחתה, כמו גם הערעור על אותה ההחלטה. הסכמתו של התובע לביטול פסק הדין ניתנה כנגד הפקדת ערבויות, כמפורט לעיל בפרוטוקולי הדיונים בבר"ע 1086/00 בתאריכים 13.03.00, 30.04.00 . הצדדים אינם חלוקים ביניהם על פרשנות ההסדר הדיוני עליו הסכימו. לא זו אף זאת, משמודים הנתבעים בעצמם בתשובתם לבקשה דנן כי חוללו השיקים אשר ניתנו במסגרת ההסדר הדיוני, אין לי אלא לקבוע כי הנתבעים הפרו את ההסדר הדיוני. תוקפה של הסכמה דיונית מסקירת הפסיקה עולה מגמה שיטתית שלא לאפשר חזרה מהסכמה דיונית, אלא במקרים נדירים ביותר. זו, אף זו - בית המשפט אף הרחיק לכת וייחס לשתיקתו של צד, או להימנעותו מלהתייחס להסכמה דיונית מוצעת - כאל הסכמה להסדר הדיוני המוצע, ולא איפשר לו לטעון טענות כנגד הסכמה זו בשלב מאוחר יותר (ראה ע"א 110/86 אברהם גברעם נ' יורשיו ועזבון המנוח מנג'ם, פ"ד מב(2) 193,; וכן ע"א 364/88 סופר נ' מוסק, פ"ד מב(4) 727, 731 ב'). בענייננו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה ביטוי מלא בפרוטוקול, ואף קיבלה תוקף של החלטה, אלא מאי? משלא עמדו הנתבעים בתנאי ההסכמה הדיונית אליה הגיעו מרצונם החופשי ולאחר מחשבה מעמיקה, מנסים הם לתקוף אותה בדרכים שונות בתגובתם אשר אין בה דבר וחצי דבר. תגובתם של הנתבעים נגועה בחוסר תום לב מאחר ולצדדים ניתנה שהות של למעלה מחודש וחצי - מהדיון ביום 13.3.00 ועד לדיון ביום 30.04.00, על מנת לשקול בכובד ראש את ההסכמה הדיונית דנן טרם ניתן לה תוקף של החלטה ע"י בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, באם חולקים הנתבעים על טיבו של ההסדר הדיוני, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד ויפים לעניין זה דברי כב' הרשם אוקון ברע"א 5823/00, פואד כיוף נ' סלימאן מנסור ו-2 אח', תק-על 2000(3), 1140, בהסתמכו על ההלכה אשר נקבעה בע"א 61/84 ביאזי נ' לוי , פ"ד מב (1) 466: "זניחת דרך דיונית זו, רק משום שהמבקש סבור עתה כי "חשיפת האמת ומניעת עיוות דין" מחייבות זאת, אינה עניין של מה בכך. המונחים "חשיפת אמת" ו"מניעת עיוות דין" אינם קולבים עליהם ניתן לתלות ניסיון חד צדדים לסגת מהסדר דיוני שנערך. יותר משהבקשה מבוססת על האינטרס ב"חשיפת האמת", כלשון המבקש, היא מלמדת עד כמה, לעיתים, סוגיית האמת עקרונית בהשוואה לסוגיית נקודת הראות המשתנה. המבקש השקיף על הדרך הראויה לחשיפת האמת בצורה שונה בשלבים השונים של ההליך, וכמו המטפס על ההר, הנוף השתנה מבחינתו עם כל עיקול שבדרך. שינוי זה, בדרך הראייה של המבקש, נעשה לאחר שהצדדים סכמו ביניהם מהו הצובר הראייתי, שעל יסודו תוכרע המחלוקת. שינוי זה אינו ענין של מה בכך. ברגיל, יש לכבד הסכמה דיונית כזו. אין לראות בה מכשול לגילוי האמת, והיא משרתת את האינטרס בדבר סופיות הדיון, תוך כיבוד האוטונומיה של הצדדים ביחס לדרכי ניהולו (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב 446(1))." 4. סוף דבר לאור האמור לעיל הנני קובעת כדלקמן: א. הנני מחזירה בזאת על כנו את פסק-הדין מיום 26.12.99. יובהר, כי הסכומים הנקובים בפסק הדין מיום 26.12.99 ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף ההוצאות שנפסקו ע"י כב' הרשמת שמולביץ (כתוארה אז) בהמ 530/98 בהחלטתה מיום 4.02.01. ב. ניתן בזאת צו לחילוט ערבות בנקאית מאת בנק אוצר החייל בע"מ מס' 444526/27/2000 מתאריך 01.06.00. ג. ניתן בזאת צו לחילוט ערבות בנקאית מאת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ מס' 00/73/610216/205 מתאריך 31.05.00. הסכמה דיוניתחזרה מהסכמה