פיצוי לאדם שננשך על ידי כלב: 1. התובע מבקש לחייב הנתבעים לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו אחר שננשך על ידי כלב, שלפי טענתו, האחריות עליו מוטלת על הנתבעים. התובע טוען כי ביום 7/2/02 פנה אל הנתבעים (הנתבעת 2 היא חברה בשליטת הנתבע 1), למוסך המנוהל על ידי הנתבעת 2 , לצורך תיקון תקר שאירע בצמיג הרכב בו נסע. התובע טוען כי הנתבע 1 ביצע באמצעות מי מעובדיו את תיקון הצמיג, ומשביקש הוא לרחוץ ידיו לצורך מתן תשלום עבור התיקון - הופנה על ידי הנתבע 1 אל עבר דלת אחריה ניצב כיור, ומשסיים לרחוץ - הגיח לפתע לעברו כלב זאב (להלן: "הכלב"), תוך שהוא נושך אותו ונועץ שיניו בידו הימנית. התובע טוען כי לאחר מאמצים, תוך שהוא מכה בכלב, הצליח לשחרר ידו מפיו של הכלב, ולחרדתו הבחין כי האצבע השניה בידו הימנית - תלויה וקרועה כמעט לחלוטין (להלן: "האירוע"). התובע טוען כי הכלב נלקח להסגר, וכי נגד הנתבע 1 הוגשה תלונה במשטרה, כשלמיטב הידיעה אף הועמד לדין, ובכתב התביעה שמר לעצמו הזכות להסתמך גם על ההרשעה בהליך הפלילי. התובע טוען כי לפי הוראות סעיף 41 א. לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה") - חלה על הנתבעים אחריות מלאה גבי האירוע והפיצוי הנדרש; לחילופין הוא טוען לתחולת הוראות סעיף 40 ו/או 41 לפקודה, ולחילופי חילופין - הוא טוען להתרשלות מי מהנתבעים, באופן שפורט על ידו בכתב התביעה. פרופ' עטר קבע כי בתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשעור 12% . 2. הנתבעים טענו כי אינם זוכרים האירוע, כי מעולם לא החזיקו כלב במוסך ומעולם לא היה כלב בבעלותם, כי אם ננשך התובע על ידי כלב - הרי מדובר בכלב משוטט שאינו שייך להם ולא היה בחצריהם, ועוד טענו כי התובע אחראי בלעדית לנזק שנגרם לו. 3. טרם שאדון לגופו - יש לציין כי התביעה המקורית הוגשה ב- 31/1/99 - בגין האירוע שאירע ביום 7/2/92 - דהיינו ימים אחדים טרם עבור מועד תקופת ההתיישנות. בדיון כאן צריך יהא ליתן משמעות למעבר הזמן, הבלתי ראוי ובלתי מתקבל על הדעת - בין האירוע ובין מועד הגשת התביעה - שהרי הגשתה במועד כה מאוחר מנעה מהנתבעים האפשרות להתגונן כראוי, ואף מנעה מהתובע עצמו - ליתן ראיותיו, מתוך הנטל המונח עליו (וגבי הקושי כאן ראה עוד להלן), במיוחד אחר שנכותו הצמיתה של התובע נקבעה על ידי פרופ' עטר עוד ב- 1994 ואחר שהתובע טוען לנזקים והפסדים מרובים - כשעל אף כל אלה - לא מצא ליתן התביעה במועד הראוי - אף כי הגיש אותה בתוך המועד החוקי. אחר הגשת התביעה, ומתוך שהסתברו טענותיהם של הנתבעים, ביקש התובע לתקן כתב התביעה, וכך הגיש ביום 11/10/00 כתב תביעה מתוקן ובו צרף את מדינת ישראל ועיריית באר-שבע כנתבעות נוספות - אלא שהתביעה כנגדן נדחתה, בהסכמה, בפסק דין חלקי שניתן ביום 13/2/01 . התובע מצא לבוא בסיכומיו בטענה גבי לפחות עד אחד מטעם הנתבעים, וגבי זכרונו את האירוע - אך יש לומר לו , כי מי שבוחר להגיש תביעה ולנהלה זמן כה ארוך ובלתי סביר אחר מועד האירוע - אין לו להלין אלא על עצמו, ודאי לא ניתן לבוא לחובת מי שמעיד שנים ארוכות אחר האירוע, כשאינו נוגע אישית - בדרישה כי יזכור הפרטים אחד לאחד. 4. אף כי טוען התובע לתחולת סעיף 41 א. לפקודה - הנה ברי כי הוראת סעיף זה אינה חלה על האירוע שאירע קודם התיקון לפקודה שהוסיף סעיף זה (תקון תשנ"ב מיום 25/3/92) ובענייננו יש לדון לפי הדין שקדם . לענין זה ראה אף בת.א. (ירושלים) 194/94 - איילה לוי נ. יוסף פלטין ואח', שם נקבע על ידי כב' השופט ע. קמא כלהלן:- "לא מצינו בתיקון האמור תחילה למפרע של הוראות סעיף 41 א', ומשום כך ביום האירוע לא היתה הוראת דין הקובעת אחריות מוחלטת של הבעלים לגבי נזק שגרם כלב לאדם. אכן, אין מדובר בהוראת דין דיונית ואין ליתן לה תחילה למפרע אלא אם הדבר נאמר במפורש בחוק... ענין לנו בשאלה אם יש להחיל למפרע הוראה זו הקובעת נורמה משפטית, הגם שהחוק שקבע את הנורמה לא החילה למפרע. אם זו היתה הוראה דיונית, אפשר היה להחילה למפרע גם על הליך "תלוי ועומד" בפני בית המשפט. אולם, קביעת אחריות, ואחריות מוחלטת לא כל שכן, מלמדת על אופיה המהותי של הוראת החוק - הנורמה המשפטית..." - והדברים יפים לענייננו, מה עוד שכאן לא היה מדובר אף בהליך שהיה תלוי ועומד עם כניסתו של התיקון לפקודה לתוקף. מכאן יש לדון בתחולת סעיף 40 לפקודה המדבר בחובת הראיה ברשלנות לגבי חיה שקובע כי :- "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1) הנזק נגרם על ידי חיית בר, או על ידי חיה שאינה חית בר אלא שהנתבע ידע או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה". וכבר נקבע, לא אחת , כי על בעל דין המבקש להסתמך על סעיף 40 הנ"ל - להוכיח שלושה תנאים מצטברים - א. בעלות הנתבע על החיה המזיקה. ב. מועדותה. ג. שהנתבע ידע, או שחזקה עליו שידע, כי החיה מועדת. וראה , בין היתר, בע.א. 448/83 ורדה קורנהויזר ואח' נ. שמואל מלך בערעור שכנגד, פ"ד מב (2) 573 . והנה - אחר עיון בראיות שניתנו, ולפי הנטל המונח - יש לקבוע כי בידי התובע לא עלה להוכיח ולבסס בעלות הנתבעים בכלב, וכך לא צלח בידו לעבור אותו שלב ראשון דרוש, ומתוך כך - גם אין מקום לדון ביתר התנאים - שהרי מדובר, כאמור לעיל, בשלושה תנאים מצטברים. משנקבע כך, והדברים יובהרו להלן, אין גם מקום לדון בטענת התובע לתחולת סעיף 41 לפקודה - שהרי גם שם מדובר בדרישה לתנאים מצטברים וביניהם כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו - מה שלא הוכח. 5. מטעם התובע, וגבי האירוע עצמו, דהיינו אירוע הנשיכה - העיד הוא עצמו, וגם הוא, אחר עבור כה הרבה שנים - לא יכול היה להצביע על המיקום המדוייק בו ננשך. אף שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית העיד כי היה זה במקום הנמצא מאחורי דלת הזזה מברזל, מאחוריה ניצב כיור רחצה, ולסברתו מדובר במחסן, וכשסיים לרחוץ ידיו - הגיח לעברו לפתע הכלב, והוא מציין כי הכלב לא נבח כלל כאשר התנפל וגם כי היה קשור בשרשרת ברזל ארוכה - הנה בחקירתו הנגדית העיד כי הכלב הוא שיצא מהמחסן, שלפי שיטתו לא ראה ממנו פתח יציאה לחצר. התובע מעיד כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה נכנס למוסך , וכי עוד דרך אביו ז"ל הכיר את הנתבע 1 , כאשר אביו היה נהג מונית ותיקן אצלו וגם הוא עשה כן, והוא מאשר כי בכל הפעמים הקודמות שהיה במוסך - לא ראה כלב. עוד מעיד התובע, על אף טענתו כי הכלב היה קשור בשרשרת ברזל ארוכה, ועל אף טענתו כי הכלב נשך אותו אחר שסיים לרחוץ ידיו - כי עד שסיים - לא ראה ולא שמע כלב, אף לא שמע צליל של שרשרת. התובע אמנם מדבר בתלונה שהוגשה למשטרה, בהודעה שנגבתה על ידי שוטר בבית חולים כשאושפז, ובהליך פלילי שנתקיים כנגד התובע (וכזכור ביקש לשמור לעצמו הזכות להסתמך על ההרשעה), אך הנה העיד בחקירתו הנגדית - כי אין לו מושג מה עלה בגורל ההליך הפלילי, כי הוא עצמו לא העיד בשום הליך פלילי שכזה, וכשנשאל כיצד טען כי ננקט הליך פלילי - לא ידע להשיב (ולציין כי הנתבע העיד כי לא היה כדבר הזה). במקום ראיה שנדרשה כאן - באה תשובתו של ב"כ התובע, שהתנגד לשאלה שנשאל התובע, ותשובתו היא הנותנת גם גבי המהימנות שיש לייחס לתובע, וגם באשר לעמידתו בנטל המונח עליו, וכל כך משהשיב כי:- "... מדובר במסקנה משפטית, מפני שיתכן והנתבע 1 הועמד לדין והודה בישיבה הראשונה ולא היה צורך בהשמעת עדים. כתב התביעה הוא כתב שנועד לבסס חזית מסויימת, שאחר כך יובאו ראיות להוכחתה או לא. כתב התביעה הוגש מספר ימים טרם תקופת ההתיישנות. לא היתה אפשרות לבדוק את כל הראיות. לאחר שהוגשה תלונה במשטרה ומאחר וטרם התקבלה תשובה מהמשטרה לגבי תוכן התיק הנחנו את התשתית הראייתית בכתב התביעה ואני אחראי על הניסוח..." (עמ' 26 לפרוטוקול) - ושואלת אני ההיאך, וכיצד ניתן לטעון טענה שכזו. ענין זה יש בו להצביע על הדרך בה בחרו לטעון - דהיינו קודם הגישו התביעה ובה טענו טענות, אפילו ידעו כי מדובר בטענות סרק, מתוך הנחה כי הראיות תאספנה מאוחר יותר, אך גם משהוברר כי אין כאלה - לא מצאו לחזור בהם מהטענה. לציין עוד כי הוסיף התובע והעיד כי אין לו שום מושג אם הנתבע הועמד לדין בגין האירוע, וגם כשהכין את התביעה עם בא כוחו - לא היה לו שום מושג בעניין, וודאי הוא אם כך - כי אין להתייחס לטענה זו שלו. ואם מבקש התובע להסתמך על הרישומים שהציג מלשכת הבריאות במחוז הדרום, שהרי נטען כי הכלב שנשך נלקח להסגר - ומתוך רישומים אלה מבקשים לבסס הטענה כי הנתבעים הם הבעלים של הכלב, שהרי בספר הרישומים הפנימי, שצילום ממנו ניתן נרשם כי הכלב שנשך התובע הוא בבעלות "צמיגי רפי" - הנה יש לומר לו כי לא כך, וגם על הרישום הזה לא ניתן לסמוך, שהרי העידה ד"ר לריסה דוחן, הממונה בתחום (שלא היתה ממונה בעת האירוע), ואף כי לא היא עשתה הרישום - אלא מי אחר שלא הובא להעיד - כי אם נרשם שם הבעלים בספר הרישום הפנימי - הנה נעשה רישום זה על פי אמירת הננשך (עמ' 40 לפרוטוקול), וכדבריה:- " לשאלתך מי כתב את שם הבעלים, למשל כתוב "צמיגי רפי", אני אומרת שאת זה כתבה המזכירה לפי דברי הנשוך. לשאלתך מי מוסר לנו את שמות הבעלים , אני אומרת שנשוך, הוא שקובע כי מדובר בחיים שלו. לשאלתך אם אנו בודקים אם שם הבעלים שנשוך מסר הוא אכן שמו של הבעלים, אני אומרת איך אנו יכולים לבדוק. אנחנו לא בודקים. לשאלתך אם יכול להיות שנשך אותך כלב ברחוב, ואתה אומר לנו שהכלב של יעקב בן אברהם נשך אותך, האם כך נרשם ביומן, אני אומרת שכן..." . והאם מכאן ניתן לקבוע כי הכלב שנשך הוא בבעלות הנתבעים ? נדמה כי אין לך אלא להסיק כי התשובה שלילית, שהרי התובע נמצא מייצר לעצמו הראיות ומבקש לאחר מכן לסמוך עליהן ההכרעה, שהרי מבקשים לסמוך על רשום שמקורו במידע שמסר התובע בעצמו, מבלי שזה נבדק באופן אוביקטיבי, והנה מבקש התובע לחזק גרסתו בדבריו הוא - ולא היא. מקום זה יצויין עוד כי ד"ר דוחן העידה כי אין היא יכולה לדעת מי הביא הכלב אל תחנת ההסגר, אם היה זה מי מעיריית באר-שבע - לא ניתנה שום ראיה, וכך גם אין אנו יודעים היכן נתפס הכלב, ולשאלת בית המשפט אם יש במשרד הבריאות רישום לאן משוחרר הכלב בעת סיום ההסגר, שהרי כאן הוברר כי הכלב נמצא בריא ושוחרר - השיבה כי אין כל רישום, ו- "יכול והכלבים משוחררים לרחוב. כלבים משוטטים משוחררים לרחוב... לשאלתך אם ברגע שכתוב לנו שהרכב (צ"ל - הכלב-ט.ש.) שייך לצמיגי רפי, האם אין חובה עלינו לקבל אישור מצמיגי רפי שהוא מקבל הכלב חזרה, אני אומרת שכל סגירת הכלב עולה כסף. תחנת ההסגר מקפידה שבעל הכלב לוקח אותו. לשאלת בית המשפט איפה מקבלים אישור שבעלי הרכב קיבל אותו בחזרה, אני אומרת שבתחנת ההסגר. תפקידנו הוא רק למנוע מחלת כלבת..." (עמ' 42 לפרוטוקול). וכאמור לא הובאו שום ראיות ואף שום עדים אחרים, לא מעיריית באר שבע, לא מהפקחים של משרד הבריאות, לא מתחנת ההסגר - גבי תפיסת הכלב, גבי המקום בו נתפס, גבי למי שוחרר והמקום בו שוחרר - ומכאן לא ניתן לקבוע כי הכלב היה בבעלות הנתבעים, שהרי אין זהוי גבי כלב ספציפי, אין אנו יודעים אם הכלב שנתפס הוא הכלב שנשך, אין אנו יודעים, כאמור לעיל, היכן נתפס הכלב - האם היה זה במוסך או במקום אחר, וגם לא אם שוחרר על ידי הנתבעים או לחזקתם - שהרי אין שום רישום ולא באה שום עדות בענין זה, והכל נותר בגדר סברה של התובע. וגם כאן על התובע להלין על עצמו, מתוך המועד בו בחר להגיש תביעתו, כאשר חלק מהרישומים בוערו ומתוך מעבר השנים - וודאי שאין מחדלו צריך לבוא לפתחם של הנתבעים. לעדות אשתו של התובע אין ליתן משמעות יתרה - שהרי לא היתה עדה לאירוע עצמו, שהרי לפי העדויות - בעת היות התובע במוסך ישבה ברכב עם בתה הקטנה. 6. ומתוך כל מה שהוברר - ניתן היה לקבוע , באותה מידה של ודאות או סבירות, וכפי גרסת הנתבעים, כי הכלב שנשך התובע - היה כלב משוטט , שאינו בבעלותם, שלמי מהם אין אחריות בגינו, ומכל המקובץ , ומתוך הנטל המונח - הנה באה המסקנה כי בידי התובע לא עלה להוכיח במידה הראויה כי מי מהנתבעים הוא אכן הבעלים של הכלב - וזאת אף טרם בחינת עדויותיהם של הנתבע 1 והעד דנינו מטעמו - שהעידו כי לא היה במקום כלב, לא לפני האירוע ולא אחר האירוע. 7. התובע אמנם טען לחילופי חילופין כי הנתבעים חבים כלפיו מתוך התרשלותם, או מתוך שפעלו בחוסר זהירות, ו/או מתוך שהפרו חובות חקוקות, בכך שלא קשרו הכלב ברצועה, לא שמו מחסום בפיו , לא שמו במוסך שלטי אזהרה על קיומו של כלב נושך, לא הזהירו התובע מפני הכלב, לא דאגו לכליאתו של הכלב, לא דאגו לגידור שטח המוסך , לא דאגו לנקיטת צעדים ו/או אמצעים למניעת כניסתם של כלבים משוטטים מחוץ לשטח המוסך ובכך שלא נהגו כפי שבעלי מוסך סבירים ו/או בעלי כלב סבירים היו נוהגים בנסיבות המקרה, אלא שכאמור לעיל - לא ניתן לקבוע כי מי מהנתבעים הוא הבעלים של הכלב - ומכאן לא ניתן לטעון כי התרשלו באופן כלשהו בכך שלא נקטו צעדים גבי הכלב האנונימי, או בכך שלא שמו שלטי אזהרה, ואף לא מצאתי כי ניתן לחייב מי מהם בכך שלא דאגו לגידור שטח המוסך או למניעת כניסת כלבים משוטטים - אף שהוברר כי כלבים משוטטים אכן הסתובבו במקום - שהרי לא הוברר כלל המקום בו ננשך התובע, ולפי העדויות האחרות, למשל זו של דנינו - היה הדבר מחוץ לשטח המוסך, והתובע הוא שהגיע לאותו מקום , המוחזק על ידי משרד הבטחון - מתוך גדר שהיתה פרוצה. הנתבע 1 עצמו העיד כי שנים נמצא השטח במצבו כפי שהיה בעת האירוע, וכאמור לעיל - התובע הכיר המקום לפחות מאותן פעמים בהן היה שם. ומתוך כל אלה, וכל אחד מאלה - אין אני יכולה לקבל גירסת התובע גבי האירוע והחבים כלפיו - כשראשית לא עלה בידיו להוכיח בעלות הנתבעים בכלב, וכתוצאה - אין לי אלא להורות על דחיית התביעה. 8. לציין עוד כי אם הייתי נדרשת לדון בנזקיו של התובע - הנה ודאי לא היה נפסק כפי שיטתו, כאשר בחלק זה של הדיון , נתגלה התובע כמי שלא ניתן לסמוך על מהימנותו, משנמצא מכביר ומפריז בנזקיו, לאחר שלא ניתן לקבוע כי אף אם נותרה בו נכות בשיעור שנקבע - היה בה כדי למנוע ממנו לעבוד, לאחר שהוברר כי התובע עסק במלאכות שונות - ואותן הפסיק - לא בשל נכותו, כשבסופו הוברר גם כי אף שהתובע טען כי אינו יכול לחזור ולעסוק כנהג מונית, עסוקו טרם האירוע - הנה בעת מתן עדותו שימש ככזה. את שהיה לומר אודות טענותיו של התובע גבי הנזקים שנגרמו לו - אמרתי כבר בעת שביקש לקבל פסק דין בהעדר הגנה - ואין אלא לחזור. אך כאמור - מתוך התוצאה - אין מקום לדון בפרק זה של טענות התובע. 9. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלב