התובע, יליד 1961, עבד כשכיר אצל הנתבעת, בתפקיד עוזר מפעיל, על מכונה לחיתוך גלילי נייר מסוג אקו (להלן: "המכונה"). ביום 25.3.97, בעת עבודתו על המכונה, נפלה אחת החגורות של מסוע המכונה. התובע ניסה לסדר את החגורה ע"י הכנסתה לגלגלת, ואז נתפסה אצבע ידו בין הגומי לגלגלת. התובע צעק לעזרה ועובד אחר הגיע למקום ולחץ על הכפתור המפסיק את פעולת המכונה. אין חולק כי על המכונה צריכים לעבוד שני פועלים - המפעיל ועוזר מפעיל. התובע טוען כי באותו יום סולק המפעיל מהעבודה והתובע הושאר לעבוד עליה לבדו, כשהוא נאלץ לעשות גם את עבודת המפעיל וגם את עבודתו הוא. לדבריו, הוא לא הפסיק את פעולת המכונה, בטרם ניסה לסדר את הרצועה שנפלה, למרות שידע היכן הכפתור המפסיק אותה, ולמרות שהודרך לעשות כן בטרם כל טיפול במכונה, מאחר שהאחראית כעסה על כל עיכוב ומאחר שהוא היה עובד זמני פחד לעכב את עבודת המכונה, ורצה לעבוד היטב על מנת לקבל קביעות. ב"כ התובע טוען עוד כי מדובר במכונה בלתי תקנית ובלתי בטוחה, אשר אינה מגודרת כנדרש בחוק. הנתבעת טוענת כי אין לקבל את גרסתו של התובע לאשר אירע שכן גרסתו נשענת על עדותו בלבד, שהיא עדות יחידה של בעל דין. לחילופין טוענת הנתבעת כי לא הוכח שהמכונה אינה תקנית, וכי התובע קיבל הדרכה מתאימה, ולא ניתן היה לצפות את התנהגותו של התובע ואת התרחשות הנזק. לטענתה, במקרה של תקלה היה על התובע לקרוא לאחראי ולא לנסות לסדרה בעצמו, במיוחד בטרם יפסיק את פעולת המכונה. לחילופי חילופין טוענת הנתבעת כי התובע הסתכן מרצון ולכן אין להטיל עליה אחריות. אין חולק כי, בהיות הנתבע עובד הנתבעת, מוטלת על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע. מצאתי כי, בנסיבות הענין, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, וכי הנתבעת אחראית להתרחשות התאונה ולנזק שנגרם לתובע, אם כי התובע תרם, ברשלנותו, תרומה של ממש, לקרות התאונה. אני מקבלת את גרסתו של התובע לאופן קרות התאונה. עדותו איננה עדות יחידה, כטענת הנתבעת. התובע הביא, כעדה מטעמו, את הגב' לודמילה אילצ'נקו (להלן: "לודמילה"), אשר עבדה בסמוך למקום בו עבד התובע. אמנם, לודמילה לא ראתה את רגע התרחשות התאונה ממש, מאחר שהיתה עסוקה בעבודתה, אולם היא שמעה את צעקות התובע, רצה אליו, וראתה כי אצבעו תקועה במכונה. די בעדותה על מנת לחזק את דברי התובע אשר, ממילא, נתתי בהם אמון. הנתבעת, מצידה, לא הביאה כעדים מטעמה עובדים נוספים אשר היו במקום, כגון חסן, אשר הפסיק, לדברי לודמילה, את פעולת המכונה, או את האחראית במקום, ולא סתרה את גרסת התובע. לפיכך אני קובעת כי התאונה אירעה באופן המתואר ע"י התובע. מאחר שלא הוצגו צילומים של המכונה, ולא הובאה עדות מקצועית לגבי אפשרות לגדר את הגלגל אשר ממנו נפלה הרצועה, או להתקין חיישן אוטומטי, ולאור עדותו של עד התביעה, השוללת אפשרות כזו, לא אוכל לקבוע בוודאות הדרושה אף במשפט אזרחי, כי הדבר ניתן לביצוע מבלי להפריע את פעולת המכונה או כי הופרו תקנות הבטיחות בעבודה. כמו כן לא אוכל לקבוע כי יש צורך בכפפות מגן בעבודה על המכונה. יש לזכור כי התובע לא נפגע בעת הפעלה שגרתית של המכונה, אלא בעת תקלה אשר אירעה בה, ואשר היה אסור לתובע, במפורש, לטפל בה בעצמו, ובוודאי שאסור היה לו לטפל בה בטרם הפסיק את פעולת המכונה. מקבלת אני את גרסת התובע לפיה האחראית, עופרה, היתה משרה אווירה של לחץ בעבודה, וכעסה כל אימת שמכונה לא היתה עובדת, לרבות גרסתו לפיה המפעיל סולק הביתה והוא נשאר לעבוד לבד על המכונה. גם עדותו זו נתמכה ע"י לודמילה ואילו הנתבעת לא הביאה ולו עד אחד להזמתה. כאמור - אף את האחראית לא הביאה הנתבעת להעיד, דבר הפועל לרעתה ומחזק, אף הוא, את גרסת התובע. מר משה בן הרוש, העד היחיד אשר העיד מטעם הנתבעת, אישר, בהגינותו, כי מצב בו נשאר רק העוזר לעבוד על המכונה אינו מצב תקין. אציין כי גם ללא אישורו זה כך הייתי קובעת. לאחר שסילקה את המפעיל היה על האחראית להביא מפעיל אחר אשר יעבוד ביחד עם התובע על המכונה, או להשבית את המכונה כליל. משלא עשתה כן התרשלה רשלנות חמורה וחשפה את התובע לסיכונים מיותרים, ולקרות התאונה. אין לי ספק כי התובע קיבל את הוראות הבטיחות (נ/ 2) בהן כתוב, במפורש, כי "אסור לטפל במכונה פועלת", וכי הוא פעל, ביודעין, בניגוד מפורש להוראות אלה. מנגד, מקבלת אני את גרסתו כי עשה כן מאחר שחשש מכעסה של האחראית אם יעצור את המכונה, זאת - במיוחד לאחר שסילקה את המפעיל, באותו יום ממש, מאחר שלא עבד לשביעות רצונה. נראה כי התובע סבר שהוא יכול להחזיר את הרצועה למקום מבלי שיאונה לו כל רע. הלכה פסוקה היא כי יש לדקדק עם המעביד יותר מאשר עם העובד בכל הנוגע לנורמות ההתנהגות ורמת הזהירות הנדרשות ממנו. בהתאם, נפסק כי יש להביא בחשבון גם את רצונו של העובד לבצע את עבודתו ולהשביע את רצונו של המעביד. בעניננו - על אחת כמה וכמה, כאשר התובע חשש מזעמה של האחראית ולפיכך העדיף לנסות ולסדר את החגורה בעצמו, במקום לקרוא לטכנאי, ואף בטרם יפסיק את פעולת המכונה, אף שהדבר היה בניגוד להוראות. ראה לענין זה: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פד"י מב' (1) עמ' 415, וכן ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל, פד"י לט (4) עמ' 266, בו נאמר: "... נוהגים בתי המשפט להתחשב בכל אותם גורמים העלולים לרפות את ערנותו של פועל סביר הנתון במצבו של התובע. התעייפותו של העובד, רגילותו בעבודה ובסכנותיה, חד גווניותו של תהליך עבודה הנשנה והולך, התרכזותו של הפועל במילוי התפקיד המוטל עליו, ורצונו להתקדם בעשיית המלאכה שלפניו, מתוך חריצות ולעיתים גם מתוך חשש לאובדן מקום העבודה - כל אלה וכיוצא באלה הן הנסיבות העלולות להקהות את חושיו של הפועל ובמידה שהן קיימות במקרה המסויים, יש לתת להם את משקלן בבוא ביהמ"ש להחליט אם הפועל נקט אמצעי זהירות סבירים להבטחת שלומו הוא נוכח סכנה שנוצרה עקב רשלנות או הפרת חובה סטטוטורית מצד מעבידו". חובתו של מעביד אינה רק להדריך את העובד, אלא גם לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, ללא לחץ אשר יגרום לו לסטות מההוראות אשר קיבל. בחובה זו לא עמדה הנתבעת; לא רק שהאחראית במקום מטעם הנתבעת סילקה את מפעיל המכונה והשאירה את התובע, שהיה עוזר מפעיל בלבד, לעבוד לבדו על מכונה הדורשת גם מפעיל וגם עוזר, אלא שהיא יצרה אווירת מתח ולחץ, אשר גרמו לתובע לנסות ולהחזיר את החגורה למקומה, בניגוד להוראות. בשל כך יש להטיל עליה את מירב האחריות לקרות התאונה. כן חשוב להדגיש כי התובע היה העובד הזוטר והפחות מקצועי - העוזר - בעבודה על המכונה, ודווקא העובד העיקרי - המפעיל - סולק. עובדה זו מחמירה את התנהגותה הרשלנית והבלתי אחראית של הנתבעת כלפי התובע. בנסיבות הענין אין ברשלנותו של העובד כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה. על מעביד לצפות גם מעשה רשלני של עובד, ולנקוט אמצעי זהירות גם מפני כך. יחד עם זאת, גם על העובד מוטלת חובה לנהוג בזהירות, ולמלא אחר הוראות מעבידו. בשל התעלמותו של התובע מהוראות מפורשות של המעביד, לפיהן אין לטפל במכונה מבלי להפסיק את פעולתה, הוראות אשר אף תואמות את ההגיון הפשוט, מן הראוי להטיל עליו חלק מהאשמה לתאונה. אמנם, לא בנקל יטיל ביהמ"ש אשם תורם על עובד הפועל בשירות מעבידו, אולם במקרים בהם פעל העובד ברשלנות ברורה, ועל אחת כמה וכמה - תוך הפרת הוראות המעביד, אין לפטור אותו מחלקו בהתרחשות התאונה. בחלוקת האשם בין הנתבעת לתובע לקחתי בחשבון, מצד אחד, את רשלנותה הרבתי של הנתבעת אשר השאירה את התובע, אשר אינו מקצועי דיו והוא רק עוזר מפעיל, לעבוד לבד על המכונה, ואת אווירת הלחץ אשר יצרה האחראית מטעם הנתבעת במקום, ומנגד - את פעולתו של התובע, גם היא, ברשלנות רבתי, בניגוד להוראות מפורשות שנתן המעביד, ואף בניגוד ולשכל הישר. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת אחראית לקרות התאונה, וכי תרומת רשלנותו של התובע לתאונה היא בשיעור של 35%. טענה נוספת בפי הנתבעת מבוססת על סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין, דהיינו - הסתכנות מרצון. אין לקבל טענה זו. לא ארחיב את הדיבור על הדוקטרינה של הסתכנות מרצון ואסתפק בכך שאומר כי אין להחיל, במקרה זה, את הדוקטרינה הנ"ל, הן מאחר שהתובע לא חשף עצמו, מרצון חופשי לסיכון, שכן הוא פעל בשירות מעבידו ומתוך לחץ שמא, אם יפסיק את פעולת המכונה, עלול הוא להיות מסולק מעבודתו, והן מאחר שלא מדובר בחשיפה לסיכון, תוך נכונות לקבל את תוצאות החשיפה, דהיינו - הסכמה לפגיעה והסכמה לא לקבל פיצוי בגינה. הנזק; נכותו של התובע - לתובע נגרם שבר תלישה פתוח של הקצה המרוחק של הגליל האמצעי באצבע השניה של ידו השמאלית. האצבע נתפרה וקובעה למשך כ- 3 שבועות, ולאחר מכן היה התובע בטיפולים פיזיוטרפיים במשך כ- 3 חודשים. בפני שלוש קביעות בדבר נכותו הצמיתה של התובע; פרופ' יואל אנגל, מטעם התובע, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. 7% בגין פגיעה ע"שMALLET (לפי סעיף 45(1) לתקנות) ו- 3% נוספים בגין ממצאים של דלדול כרית האצבע, ואי סדירות של המשטח הפרקי הבין גלילי המרוחק, אשר אינם כלולים, לשיטתו, בפגיעה ע"ש MALLET. בהעדר סעיף מתאים פנה פרופ' אנגל אל תקנה 31(4)א1 המעניקה 10% בגין שיתוק חלקי, בצורה קלה, של עצב הגפיים העליוניים, וקבע כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10%. כמו כן קבע פרופ' אנגל כי יש להפעיל תקנה 15 בשל אי חזרתו של התובע לעבודה ידנית, ולקבוע לתובע 5% נכות נוספים. פרופ' יעקב נרובאי, מטעם הנתבעת, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 7% לפי סעיף 45(1) או, לחילופין, לפי 44 (3) - קשיון נוח. פרופ' נרובאי ציין כי אינו מקבל את קביעתו של פרופ' אנגל, שכן אין בחוסר התחושה הקל כדי להצדיק הקביעה, וכן מאחר שהיד שנפגעה הינה יד שמאל, אשר אינה דומיננטית. חוו"ד המל"ל, קבעה לתובע 7% נכות לצמיתות לפי תקנה 45(1) והפעילה את תקנה 15, כך שנקבעו לתובע 9.33% נכות לצמיתות. בהביאי בחשבון את שלוש חוות הדעת, את העובדה שמדובר בפועל פשוט, העובד עבודת כפיים, וכן את העובדה שמדובר בפגיעה ביד שמאל, אשר אינה היד הדומיננטית, אני קובעת כי נכותו התפקודית הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10%. הפסד השתכרות לעבר - אין חולק כי התובע היה בתקופת אי כושר מלא במשך 3 חודשים. שכרו החודשי של התובע, ברוטו, עובר לתאונה, היה, על פי תלושי השכר אשר הוצגו, בסך של 3,354 ש"ח. בשיערוך להיום = 4,098 ש"ח. עבור שלושה חודשי אי כושר מגיע לתובע, איפוא, סך של 12,294 ש"ח. כעבור 3 חודשים יכול היה התובע לחזור לעבודה, ואם בחר שלא לעבוד ולקבל דמי אבטלה, אין הנתבעת חייבת לשאת בהפסדיו בגין כך. לפיכך, יש לחשב את הפסד שכרו של התובע לעבר, מיום 25.6.97 ועד היום, לפי 10% ממשכורתו עובר לתאונה, דהיינו, לפי סך של 335 ש"ח לחודש X 60 חודשים (=20,100), בצירוף הפרשי הצמדה מאמצע התקופה, ובסך הכל - 21,180 ש"ח. הפסד השתכרות לעתיד - לפי 10% משכר של 4,098 ש"ח, מהיום, למשך 24 שנים (עד גיל 65), ומקדם 205 מגיע לתובע בראש נזק זה סך של 83,845 ₪. כאב וסבל - בהתחשב בסוג הפגיעה, בתקופת אי הכושר ובמגבלה שנותרה אני פוסקת לתובע, בראש נזק זה, סך של 20,000 ש"ח. הוצאות נסיעה ורפואיות - התובע לא הציג כל קבלות ואף לא פירוט ראוי, מה גם שהוצאותיו מכוסות בהסדרים על פי חוק ולפיכך לא אפסוק דבר. עזרת צד ג' - הלכה היא כי עזרה כזו יש להוכיח, ובהעדר כל הוכחה, ואף לאור סוג הפגיעה, לא אוכל לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות נוספות - אגרת בימ"ש (משוערכת) - 566 ש"ח שכר טרחתו של פרופ' אנגל (משוערך) - 3,627 ש"ח. תקבולי המל"ל אשר קיבל התובע כשהם משוערכים להיום מגיעים לסך של 33,508 ש"ח. סך כל נזקו של התובע הינו, איפוא: עבור 3 חודשי אי כושר - 12,294 ₪. עבור הפסד השתכרות בעבר - 21,180 ₪. עבור הפסד כושר השתכרות - 83,845 ₪. עבור כאב וסבל - 20,000 ₪. סה"כ: 137,319 ₪. בהפחתה של 30% רשלנות תורמת (41,196 ₪) מגיע לתובע סך של 96,123 ₪. פחות תגמולי המל"ל - 33,508 ₪. יתרה לתשלום: 62,615 ₪. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 62,615 ש"ח. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 4,193 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום י"ז בסיון, תשס"ב (28 במאי 2002), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת אצבעותשבר