יורשי המוטב בביטוח חיים / אדם נעדר - ביטוח חיים: 1. מבוא עניין לנו בתביעה כספית שהגיש האפוטרופוס הכללי (להלן- התובע) לתשלום פוליסת ביטוח חיים בתפקידו כמנהל נכסיו של הנעדר (להלן: הנעדר) מכוח צו ניהול שניתן ע"י בית המשפט המחוזי ביום 8.5.97. 2. רקע עובדתי הנתבעת ביטחה את אביו של הנעדר (להלן: המנוח) בפוליסה מסוג ריסק למקרה מוות לתקופה שמיום 29.12.91 ועד ליום 31.12.92. סכום הביטוח עמד על 10,000 דולר ארה"ב. המנוח נפטר ביום 19.4.92 בארץ תוך כדי תקופת הפוליסה. המוטב בפוליסה הוא בנו של המנוח. התובע פעל לאיתור בנו של המנוח ומשלא הסתייע הדבר בידו ביקש ביום 6.4.97 צו לניהול נכסיו של הנעדר אשר ניתן כאמור ביום .8.5.97 הן לפני קבלת הצו והן לאחר קבלת הצו ניהל התובע התכתבות עם הנתבעת על מנת לברר זכויותיו של המנוח, מי הם המוטבים והפעולות שנעשו לאתר המוטבים. משלא נענתה דרישתו לתשלום דמי הביטוח הגיש ביום 4.11.99 את התובענה דנן. בגלגולה הראשון של התובענה ניתן ביום 18.5.00 פסק דין ע"י כב' הש' גורפינקל עליו הוגש ערעור ובהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין והדיון הוחזר לבית משפט זה על מנת שישמעו ראיות גם בסוגיית ההתיישנות. 3. טענות התובע א. ביום 13.9.93 הודיעה הנתבעת לתובע כי פוליסת הביטוח שהוצאה למנוח שולמה. דבר זה עיכב הטיפול בתיק מאחר והיה יסוד להניח כי בנו של המנוח קיבל את הכספים לידיו ועל כן איננו נעדר. ב. כל עוד לא ניתן צו לניהול נכסים אין האפוטרופוס מייצג את הנעדר ואין לו סמכות לפעול בשמו. מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום מתן צו הניהול. ג. התובע משמש כבא-כוחו של הנעדר מכוח צו הניהול ונכנס הוא בנעלי הנעדר ועל כן לא ניתן לייחס לנעדר את ידיעתו שלו בדבר העובדות המהוות את עילת התובענה טרם ניתן צו הניהול. ד. די בעצם מתן צו הניהול על מנת להוכיח כי הנעדר לא היה מסוגל לפעול בנכסיו. ה. התובע אינו מוסמך לפנות לקבלת צו ניהול בטרם מיצוי חקירה שעליו לבצע בהתאם לסעיף 5 לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978. (להלן: חוק האפוטרופוס הכללי). 4. טענות הנתבעת א. התביעה התיישנה מכוח סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). ב. מאחר ופטירת המנוח היא "מקרה ביטוח" כהגדרתו בסעיף 41 לחוק חוזה הביטוח , הרי שמיום זה החל מרוץ ההתיישנות. טענתו של התובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו קיבל את צו הניהול, וזאת עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דינה להידחות. זאת מן הטעם שהנעדר הוא בעל הזכות המקורי ועל כן לא ניתן לבחון לגביו אם נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה בהתאם לתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ג. לחילופין טוענת הנתבעת כי כבר ביום 19.12.94 ידע התובע כי לא אותר בנו של המנוח. המועד בו ביקש התובע את צו הניהול הוא אקראי. מיום 19.12.94 לא היתה כל התפתחות בחקירתו של התובע ולא ניתן לראות בהמתנתו משום "שקידה ראויה וסבירה", כדרישת הפסיקה. ד. כבר ביום 22.2.93 פנה התובע בבקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי, על מנת להעביר נכסים אלקטרוניים של המנוח לחברת אלתא. יכול היה התובע לפנות באותה הדרך ולקבל אישור בית המשפט המחוזי להגיש תביעה כנגד הנתבעת על מנת לשמור על זכויותיו. ה. התובע נמנע מלהעיד את מי שהיה מופקד על הטיפול בתיק מסוף שנת 1994. דיון 5. מדובר בתובענה שהגיש האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי הנעדר וכמי שתפקידו לכנס ולשמור את נכסי הנעדר עד הימצאו של זה האחרון. לאפוטרופוס הכללי תפקיד ציבורי חשוב ביותר אותו עליו למלא בזהירות ובאחריות על מנת להגן על האינטרס של הנעדרים. מאחר והתובע מונה לנהל גם את נכסיו של המנוח באותו מועד, 8.5.97, הרי שבהעדר יורשים - מדובר בשמירה על אינטרס המדינה מכוח סעיף 17 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. 6. ראשית, אין חולק כי ברגיל מרוץ ההתיישנות, מכוח סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, מתחיל עם פטירת המבוטח בפוליסות מסוג זו הנדונה כאן. עוד אין חולק כי אף בענייננו "מקרה הביטוח" הוא מותו של המנוח. במצב דברים רגיל מתיישנות תביעות לתגמולי ביטוח בחלוף 3 שנים מקרות מקרה הביטוח. הרעיון שמאחורי קיצור תקופת ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח היה לאזן בין האינטרסים של הצדדים לחוזה הביטוח, באופן שלמבוטחים ולמוטבים תינתן תקופה סבירה להגשת תביעתם. מנגד, המבטח לא יידרש להחזיק רזרבות כספיות לקיום חיובים אלו במשך שנים רבות ממועד קרות האירועים. ראה לעניין זה ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה ואח' נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מח (3) 441. 7. בענייננו טוען התובע כי עד למועד מתן צו הניהול, לא היו העובדות המהוות את עילת התביעה בידיעת מי שהיה בעל סמכות להגישה ( כך בסיכומי התובע סעיף 14 - ח.ו.ו.). לדעתי טענה זו בטעות יסודה ככל שעלה מהראיות בתיק זה. ביום 25.9.92 מתקבלת במשרדי התובע תשובת הנתבעת למכתב התובע ובה מצוין כי המנוח ציין בפוליסה מוטב - הוא גרפוב אלכסנדר. עוד מצוין בתשובה כי עד עתה לא התקבלה פניה בנדון. בחודשים הבאים מתקיימת התכתבות בין התובע לנתבעת באשר לאיתור המוטב. לאחר שהנתבעת הודיעה ב - 3.11.92 כי לא יצרה קשר עם בנו של המנוח או עם משפחתו ברוסיה, שב התובע ופונה פעמים מספר במהלך 1993 אל הנתבעת בשאלה אם אותר המוטב. (נספחים ו' 5 ו - ו' 6 לתצהיר התובע). ביום 13.9.93 מתקבלת תגובת הנתבעת לפיה לא ידועים פרטים על המוטב ובאשר לפרטי הפוליסה מצוין שהיא שולמה. (נספח ו' 7). מיד בסמוך לקבלת מכתב זה, ב - 24.9.93, פונה התובע במכתב לנתבעת ומבקש לקבל פרטים ומסמכים למי שולמה הפוליסה ומתי. מכתב התשובה של הנתבעת מ - 29.11.93 אינו מהווה כל מענה לדרישות התובע, שכן הוא מציין רק כי מכתב נשלח לבן ברוסיה. (ראה נספח ו' 9). כל שעושה התובע מאותו רגע ואילך הוא שליחת מכתבים נוספים לנתבעת אחת לכמה חודשים. (ראה נספחים ו' 10, ו' 11 לתצהיר התובע). ביום 19.12.94 מתקבל מכתב נוסף מהנתבעת ממנו ניתן ללמוד שהפוליסה לא שולמה (נספח ו' 12). כל המכתבים שנשלחו לגופים אחרים במטרה לעלות על עקבות הנעדר - היינו למשרד הפנים, לסוכנות היהודית ועוד - נשלחו לאחר קבלת מכתבה האחרון של הנתבעת בדצמבר 1994 ואילך. (נספחים ז' לתצהיר). כבר בראשית 1995 מקבל התובע מענה מאותם גופים ולפיו אין לאותם גופים כל מידע על הנעדר. כך במכתבה של הסוכנות היהודית מ - 12.1.95 וכך במכתבם של משרד הפנים ומשרד הקליטה מחודש פברואר 1995. בשלב זה טרם חלפו שלוש שנים מפטירת המנוח, שכן מועד זה חלף ב - 19.4.95. מאותה נקודת זמן לא נעשתה כל פעילות אצל התובע בכל הנוגע לניסיון לאתר את הנעדר, או לכנס נכסי המנוח. הפעילות מתחדשת רק במהלך שנת 1997 עת מוגשת בקשה למתן צו ניהול נכסי הנעדר. 8. לא בכדי פירטתי את השתלשלות העניינים ואופן הטיפול של התובע בפרשה. אין חולק כי התובע ידע בסמוך לקרות מקרה הביטוח - היינו פטירת המנוח על דבר קיומה של הפוליסה. מתוך המסמכים נספחים ו' לתצהיר התובע עולה כי עוד בתוך תקופת ההתיישנות ידע התובע כי הפוליסה לא שולמה חרף אותו מכתב שגוי שיצא בראשית ההתכתבות. התובע, ככל אדם, מוחזק כמי שיודע את החוק ובכלל זה כי תקופת ההתיישנות בתביעות מכוח פוליסה עומדת על שלוש שנים. עוד עולה כי התובע לא מיהר לפנות לכל הגופים אליהם פנה רק בסוף 1994/תחילת 1995 כמו הסוכנות היהודית, משרד הפנים וכו'. כך גם לא הראה התובע כל פעולות אחרות שעשה לצורך איתורו של הנעדר לבד מאותה תכתובת עם הנתבעת. 9. עתה יש לבחון האם חל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 וזו לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובע טוען כי יש לייחס את "הידיעה" למועד מתן צו הניהול ב - 8.5.97. עוד טוען התובע כי אינו מוסמך לפנות לקבלת צו ניהול בטרם מיצוי החקירה שעליו לבצע מכוח סעיף 5 לחוק האפוטרופוס הכללי. התובע מבקש להקיש גזירה דומה מההלכה בעניין ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר, פ"ד נא (2) 200 ומצטט הימנו: "צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי עובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן". (פסק דינה של כב' הש' שטרסברג-כהן) לא ראיתי לקבל טיעונו זה של התובע. ראשית, העובדות להווייתן נודעו לתובע תוך כדי תקופת ההתיישנות ובסמוך לקרות מקרה הביטוח. עובדות אלו נתגלו לתובע במסגרת תפקידו כמי שמצווה באיתור וחקירה של נכסים עזובים מכוח חוק האפוטרופוס הכללי. על-פי אותו חוק מצווה התובע בחקירה ובירור מקום שנודע לו על נכס עזוב ועליו להגיע לכלל החלטה אם יש מקום לנהל את אותו נכס לפי החוק אם לאו. החוק אף מקנה לתובע סמכויות לאסוף ראיות לשם כך. מקום שהתובע מצא כי יש לנהל נכס עזוב - עליו לפנות לבית המשפט לקבלת צו לניהול הנכסים. שנית, המחוקק ראה ליתן בידי התובע סמכויות רחבות מאלו. כך קבע בסעיף 6 (ג) לחוק: "היה לאפוטרופוס הכללי יסוד להניח כי נכס מסוים הוא נכס עזוב, רשאי בית המשפט, על פי בקשת האפוטרופוס הכללי, לצוות על נקיטת אמצעים לשמירת הנכס או הזכויות בו, לרבות עיכוב זמני ושל פעולות בנכס, ניהולו הזמני בידי האפוטרופוס הכללי ומכירת נכס פסיד, ככל שיראה לבית המשפט". (ההדגשה שלי - ח.ו.ו.) סעיף 6 בא ליתן מענה לאותם מקרים בהם טרם מיצא התובע את חקירותיו אך כבר ישנו יסוד להניח שהנכס הוא נכס עזוב ואין להמתין לסוף הבירור שכן יתכן שאז יגרם הפסד. המחוקק אף מציין מפורשות את האפשרות למתן צו ניהול זמני. בענייננו ידע התובע בסמוך לקרות מקרה הביטוח על אפשרות קיומו של אותו נכס פסיד. חרף זאת לא פעל תוך כדי תקופת ההתיישנות לקבלת צו ניהול זמני. התובע התנהל בעצלתיים אף בהתכתבויותיו מול גורמים אחרים, לבד מהנתבעת, במסגרת אותה חקירה שעליו לבצע כפי שפירטתי לעיל בסעיף 7 לעיל. מכאן שראיתי לקבוע כי שקידה ראויה לא היתה מצד התובע. 10. ב"כ התובע מבקשת ללמוד גזירה שווה מסעיף 11 לחוק ההתיישנות הדן בחולה נפש שטרם מונה לו אפוטרופוס. לדעתי קיים הבדל משמעותי בין חוסר יכולתו של אדם פרטי לפעול בעניינו של אחר כל עוד לא קיבל לכך הסמכה בדין, לבין מצב שבו טרם ניתן צו ניהול נכסי נעדר, שכן הגוף שהוקם לצורך ניהולם משתהה בהגשת הבקשה המתאימה לבית המשפט. כך גם מפנה ב"כ התובע לע"א 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ' אוסקר גז ומוזיאון ת"א, פ"ד כא (1) 85 ומבקשת ללמוד ממנה על כוונת המחוקק בחוק ההתיישנות לדאוג "שזכותו של תובע לא תקופח אם מסיבה שאינה תלויה בו נבצר ממנו להגיש את התביעה במועד". בענייננו כבר הוכח כי התובע יכול היה להגיש בקשה למתן צו ניהול עובר לתום מועד ההתיישנות, שכן המידע היה ברשותו. לא לסיטואציה כזו מתכוונים דברי בית המשפט בפרשת יעקובסון אלא לסיטואציה בה זהותו של הנתבע כלל לא היתה ידועה לתובע. בענייננו, על התובע היה לפעול בשקידה ראויה ובחריצות לקבלת צו ניהול על נכסי הנעדר בטרם חלפה ההתיישנות כפי שעלה מהראיות, לא כך פעל התובע. 11. סוף דבר אם אשוב לפסק הדין בפרשת מרכז הארגזים, שהובא ע"י ב"כ התובע, אין לי אלא לקבוע כי במקרה שבפני התגלו כל העובדות הצריכות לעניין בטרם חלפה תקופת ההתיישנות אלא שהתובע ישן על זכויותיו. מכאן שהתביעה התיישנה ודינה להדחות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של הנתבעת בפרשה. ראשית, השתהתה מאוד במתן מענה למכתבי התובע ושנית, מסרה בתחילת הדרך מידע שהתגלה כלא נכון - מכתבה מיום 13.9.93 שבו צוין כי הפוליסה שולמה. כל אלה מובילים אותי לקבוע כי לא יהיה זה צודק לעשות במקרה שבפני צו להוצאות. על כן התביעה נדחית. אין צו להוצאות.ביטוח חיים