1. ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזק ממוני ונזק שאינו ממוני - כאחד - פיצוי בעבור שבירת עדשות משקפיים ומחצית עלות משקפיים חדשים, וכן פיצוי בעבור כאב וסבל שסבל התובע, אברהם מרקס. 2. העובדות המוסכמות על הצדדים הן, כי ביום ה-18.8.96, בעת ביקור התובע בקניון הנתבעת מספר 1 (להלן: "הנתבעת"), מעד התובע ונפל. כתוצאה מנפילתו נשברו משקפיו. כמו כן נפגע התובע בכף ידו הימנית. ביקורו של התובע בקניון היה ביום חנוכת הקניון. מכאן והלאה גירסאות הצדדים ופרשנותם למקרה שונות הן. 3. א. התובע טוען וחוזר וטוען, כי הסיבה לנפילתו היתה החלקת-יתר של רצפת הקניון, מה עוד שדובר בירידה משופעת, עובדה שתרמה לנפילתו. התובע משית את האחריות לנפילה על נתבעת 1, בהיותה המחזיקה, אם לא בעלת המקרקעין, בהם ארע הנזק. נתבעת נוספת בפרשה זו היא "כלל" חברה לביטוח בע"מ, שהינה המבטחת של הנתבעת. ב. הנתבעות, על אף טענות התובע וכנגדן, מנערות חוצנן מאחריות כלשהי לנזקים שנגרמו לתובע, ומנסות בכל כוחן להתכחש לנזקים ולאחריותן כמחזיקות המקרקעין בהם נגרמו הנזקים. כחיזוק לגירסתן מנסות הנתבעות לקעקע את עדות התובע ואשתו, ולהוכיח כי אין להן יד במקרה הנפילה, וכי אין לקושרן או להטיל עליהן את האחריות המשפטית בשל רשלנות לקרות הנפילה. ג. כדי להכריע בסוגיה האם זכאי התובע לפיצוי בגין הנזקים שסבל - הן הממוני והן הלא ממוני, עלינו להכריע תחילה במספר שאלות המשליכות על זכאותו זו. 4. סוגית נטל ההוכחה א. על מי מהצדדים מוטל נטל ההוכחה בפרשה זו? בעוד התובע טוען כי אחריותה של הנתבעת נובעת מן הנסיבות ופרטי המידע הנמצאים ברשותה ובחזקתה, ולפיכך יש להחיל על האירוע את הכלל - "הדבר מדבר בעד עצמו" - סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תש"ל-1970 (ראה סעיף 8ב' לכתב התביעה) - הרי שהנתבעת טענה, כי אין "להעביר את הכדור למגרשה" וכי נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, ועל כתפיו בלבד. זאת ועוד, אין לדברי הנתבעת כל תשתית עובדתית להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". (סעיף 6 לכתב ההגנה). ב. כידוע, תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד: כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; השני: הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; השלישי: נראה לבית המשפט כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. (לענין זה ראה ד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2)229,263; ע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' ר' היינדלי ואח', פ"ד מט(1)45, 75). נטל השכנוע לענין קיומם של שלושת התנאים הנ"ל רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על פי המבחן של עודף הסתברויות. (ראה ע"א 241/89 הנ"ל, בעמ' 79). ג. דומני, כי במקרה זה לא הצליח התובע להוכיח את קיומו של התנאי הראשון לענין תחולתו של סעיף 41. הן התובע והן אשתו העידו בבית המשפט על גורמים מגורמים שונים, אשר הביאו להתרחשות הנפילה. התובע תלה את נפילתו בירידה המשופעת וברצפה החלקה. (ראה דבריו בטופס גביית כתב עדות - נ/2); אשתו תלתה את סיבת נפילתו של התובע בכך שהיה "אבק על הרצפה". (עמ' 7 לפרטיכל). אם כן, עינינו הרואות כי הן התובע והן אשתו, אשר הובאה לשם תמיכה וחיזוק גירסתו, גילו ידיעה לא מבוטלת בדבר הגורמים שהביאו למעידה. בנסיבות אלה, נראה כי נטל ההוכחה לא עבר לכתפי הנתבעות, ומשום כך על התובע להוכיח במקרה זה, כי הנתבעות התרשלו ולא עשו די על מנת למנוע את התרחשות הנזק - על פי סעיף 35-36 לפקודת הנזיקין. 5. סוגית הרשלנות והאחריות לקרות הנזק א. לענין שאלת האחריות, מטיל התובע את מלוא האחריות לנזקיו על הנתבעת. לדבריו, הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה להבטיח את שלומם ואת בטחונם האישי של מבקרי הקניון. התובע מבסס דבריו אלה על הכלל לפיו הבעלות או החזקה במקרקעין מטילים חובת זהירות בין הבעלים המחזיק לטובת המבקרים. כמו כן נטען כי אין הבעלים והמבקרים זרים זה לזה. ומשכך, קצרה הדרך, לדברי התובע, לקביעה כי קמה לה חובת הזהירות המוטלת על כתפי הנתבעת. (ראה חלק ג' ו-ו' לסיכומי התובע). לעומת טענות אלה טוענת הנתבעת, כי מדובר בסיכון סביר ואין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. (בהקשר זה מפנות הנתבעות וכן התובע את בית המשפט לע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). כמו כן טוענת הנתבעת להסתכנות מרצון של התובע, בכך שירד במדרון המשופע במקום לרדת במסלול חלופי שאינו משופע. ב. לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות מתעוררות, כידוע, שלוש שאלות: (1) האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? (ובשלב זה נבחנות קיומן של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית). (2) האם המזיק הפר את חובת הזהירות? (3) האם הפרת החובה היא זו אשר גרמה לנזק? (ראה ע"א 145/80 הנ"ל, עמ' 122). נבחן עתה אחד לאחד, האם התקיימו שלושת התנאים לקביעת אחריותה של הנתבעת. ג. קיומה של חובת זהירות על מנת להוכיח, כי במקרה מסוים חלה חובת זהירות על המזיק, על הנפגע להוכיח, בשלב ראשון, קיומה של חובת זהירות מושגית - זאת על פי מבחן הצפיות. עליו להוכיח כי אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. בשלב שני על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית, היינו להוכיח, כי אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. נבחן עתה האם הרים התובע את נטל ההוכחה לענין קיומן של שתי חובות הזהירות האמורות. (1) חובת זהירות מושגית: ברי, כי כל בר-בי-רב היה אומר, כי חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית, שכן מבחן הצפיות מצביע באופן ברור על אפשרות התרחשות הנזקים המדוברים. ואכן, בע"א 145/80 לעיל קבע כב' הנשיא ברק, כי "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, כך שאין הבעלים והמבקרים זרים זה לזה, וכי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין..." (ראה שם, בעמ' 124-125). מכאן, ברור כי אכן חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית, ואכן במישור המושגי קיימת זיקה המטילה אחריות על הנתבעת כלפי מבקריה בכלל וכלפי התובע בפרט. (2) חובת זהירות קונקרטית: מעבר לכך, נראה כי במקרה זה חלה על הנתבעת גם חובת זהירות קונקרטית. לשם גיבוש חובת זהירות קונקרטית זו, היה על התובע להראות, כי הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים. נראה, כי במקרה דנן, אכן לא נקטה הנתבעת בכל אמצעי הזהירות הסבירים. במקרה דנן, דובר בפתיחתו של קניון חדש. רצפת הקניון היתה חלקה ביותר (כפי שהעיד התובע ב-נ/2 ובראש עמ' 3 לפרטיכל). חרף העובדה שהרצפה היתה חלקה ביותר, לא טרחה הנתבעת להזהיר את המבקרים על סכנת ההחלקה או לא טרחה לפחות לשים על הירידות המשופעות בקניון פסים בולטים המיועדים למניעת ההחלקה. אף החלפתה של ירידה זו ויצירת דרך אחרת במקומה מצטרפת, כפי שמעיד התובע בסיכומיו (חלק ו' סעיף 9), למכלול הנסיבות, המלמדות על אי נקיטה באמצעים סבירים על מנת למנוע את התרחשות הנזק. ד. האם המחזיק הפר את חובת הזהירות? חובתה של הנתבעת היתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים. באי נקיטת אמצעי הזהירות הסבירים שפורטו לעיל, הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הכפולה שהיתה מוטלת עליה כמחזיקה במקרקעין, הפותחת את שעריה לכלל הציבור. כלום יעלה על הדעת, לאפשר לנתבעת להחזיק את החבל משני קצותיו? לא ייתכן, כי מקום הפותח את שעריו לכלל הציבור, ומעונין בכל מאודו במקסימום מבקרים אפשרי, יתנער מאחריות לציבור שהוא חפץ בהימצאו במקרקעיו. אינני סבור, כי יהא זה מרחיק לכת לדרוש ממקום הומה אדם לשמור על רמת בטיחות סבירה. זאת ועוד; טענת הנתבעת להסתכנות מרצון מצד התובע מקומה לא יכירנה בבית משפט. טענה זו מלמדת, ולו במעט, על רצון הנתבעת להחזיק גם להחזיק את החבל משני קצותיו. כיצד יכולה הנתבעת לטעון, כי התובע ביורדו בירידה המשופעת ולא במסלול החליפי סיכן עצמו מרצונו? על טענתה זו ושכמותה יאמר, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". הנתבעת היא זו שפתחה את הקניון לציבור במתכונתו ובמבנה הארכיטקטוני שלו. ברי, כי היא הסכימה למבנהו דאז, באופן כללי, ולקיומן של שתי חלופות ירידה באיזור המדובר. משאיפשרה לציבור לרדת בשתי החלופות, אין לה אלא להלין על עצמה ולא לגלגל את האשם למגרשו של התובע. זאת ועוד אחרת; נסיון החיים מלמד, כי הירידות המשופעות מיועדות בדרך כלל להורדת עגלות - פעולה המסוכנת פי כמה מהליכה סתם, ובעלת פוטנציאל החלקה רב מהליכה. לפיכך, אף לגישת הנתבעת, חלופה זו היתה צריכה להיות בטוחה פי כמה מחלופת מסלול ההליכה המישורי. ה. האם הפרת החובה גרמה לנזק? דומני, שאף המענה לשאלה זו חיובי הוא. התובע הוכיח קיומם של נזקים הקשורים בקשר ישיר להפרת החובה. מדובר בנזק העלול לבוא באורח טבעי ובמהלכם הרגיל של הדברים (כפי שנדרש בע"א145/80 לעיל). לפיכך, יש מקום לקבוע כי אכן הפרת חובת הזהירות שחלה על הנתבעת במקרה המדובר, היא היא אשר גרמה לנזק. 5. שיעור הנזק א. התובע תבע תחילה בעבור שבירת משקפיו על סך -.1,500 ₪. לשם כך המציא התובע קבלה על הסכום האמור. אחר כך, בסיכומיו חזר בו התובע, ותבע פיצוי השווה לעלות שבירת עדשות משקפיו ומחצית עלות קניית משקפיו החדשים. כמו כן דרש התובע -.28,000 ₪ בגין ראש הנזק של כאב וסבל. מנגד טענו הנתבעות, כי הנזק שנגרם לתובע בפועל הוא נזק לעדשה אחת בלבד מעדשות משקפיו. התובע לא הזדקק למשקפיים חדשים, מה עוד שהיו לו זוג משקפיים נוסף בביתו, לכן אין להטיל על הנתבעות את עלות המשקפיים החדשים, שעה שניתן היה להחליף רק את העדשה השבורה. ביחס לכאב וסבל שסבל התובע, מוכנות הנתבעות לשלם -.1,500 ₪ בלבד. ב. ובכן, לענין שיעור הנזק של התובע ברור, כי הנזק הממשי שנגרם לו כתוצאה מהנפילה הוא שבירת עדשה אחת ויחידה (כפי שהודה בעמ' 4 לפרטיכל). עם זאת, ברצוני לציין, כי אין זה מעניינן של הנתבעות כמה זוגות משקפיים יש לתובע בבית. טענה שכזו לא תסייע להן להכחיש את הנזק שכבר נגרם. במצב הדברים האמור, יהא זה בלתי הוגן להטיל את מלוא עלות המשקפיים החדשים על הנתבעות. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעות - יחד ולחוד ב-.750 ₪ (סכום זה כולל את הפיצוי בגין שבירת אחת מעדשות משקפיו). ג. לענין כאבו וסבלו של התובע מציין התובע בכתבי טענותיו, כי נגרמו לו כאבים ומיחושים רבים ורציניים, וכי נבצר ממנו לעבוד במשך חודשיים. (ראה חלק ח' לסיכומי התובע). התובע צירף תעודות רפואיות המעידות על הנזק הגופני שסבל ועל ריתוקו במשך כחודשיים (ראיות אלה סומנו כ-ת/1 - ת/5). ברם, ובאופן תמוה ביותר, לא צירף התובע אסמכתאות כלשהן לענין עבודתו או גובה משכורתו. זאת ועוד; התובע לא הסביר באופן ברור על מה הוא מסתמך עת דורש הוא פיצוי כה גבוה, בסך -.28,000 ₪, למעט הסתמכות על כפל פיצוי עפ"י הפלת"ד. לפיכך, הייתי פוסק לתובע פיצוי על סך -.3,600 ₪ בגין כאב וסבל. שני הסכומים דלעיל ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של -.1,200 ₪. כלל הדבר מעיד על עצמונזיקין