ניכוי שכר ששולם ביתר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב יפו (השופטת ורדה סמט; עב 020221/96) מיום 09.08.2000, בו נתקבלה תביעתו של המערער לתשלום הפרשי שכר עבודה בגין חודשים 12/1995 ו-1/1996 ותשלום בונוס בסך 2,038 ₪ בגין פרויקט שביצע, ונדחתה תביעתו לתשלום פדיון חופשה, החזר ניכוי שווי רכב, פיצויי הלנת שכר ותשלום בונוס בגין פרוייקט אחר. לעומת זאת, נתקבלה התביעה שכנגד של המשיבה לעניין חבות המערער בהחזר תשלום בונוס בסך 11,849 ₪ ששולמו לו ביתר. בקדם הדיון החליט אב בית הדין, כי הערעור יישמע על פי טיעונים בכתב.   2. ואלה העובדות בעיקרן, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: א.    המשיבה הינה חברה העוסקת בתכנון וביצוע פרויקטים הנדסיים של גופים ממשלתיים מוסדיים. המערער הועסק אצל המשיבה מיום 16.08.1994 ועד ליום 17.01.1996 כמהנדס ביצוע ומנהל פרוייקטים. המערער עבד בחודשים 12/1995 ו-1/1996, אך לא קיבל שכר עבורם, משום שהמשיבה ניכתה משכרו חובות שונים לרבות תשלום יתר של דמי מחלה ודמי חופשה ונזקים שנגרמו לה בפרויקט "ג'וליס”. גובה שכרו של המערער היה אמור לעמוד על סך של 9,272 ₪ עבור חודש 12/95, ועל סך של 5,479 ₪ עבור חודש 1/96 (זאת היות והמערער עבד רק חלק מחודש זה, עד ליום 17.01.1996). כמו כן, ניכתה המשיבה משכרו של המערער סכום של כ-270 ₪ בכל חודש משך כל התקופה בה עבד אצל המשיבה בגין רכיב שכונה "רכב צמוד".   ב.     בזיכרון דברים שנחתם בין המערער למשיבה נקבע, בין היתר, שיעור הבונוסים אותם היה מגיעים למערער עבור הפרויקטים השונים בהם הועסק במסגרת עבודתו כמהנדס במשיבה. בזיכרון דברים זה נקבע, כי:   i.                    "על פרויקט [אל-על] "בית מלאכה" ישולם בונוס בסכום שהוא היתרה שתיוותר לאחר הפחתת 20% מהכנסות הפרויקט וניכוי עלויות ישירות. ii.                  על פרויקט "נחל שורק" ישולם מענק, שהוא מחצית היתרה שתיוותר לאחר הפחתת 23% מהכנסות הפרויקט וניכוי עלויות ישירות. iii.                בעבור פרוייקט "ג'וליס" ישולם מענק, שהוא מחצית היתרה שתיוותר לאחר הפחתת 19% מהכנסות הפרויקט וניכוי עלויות ישירות."   ג.       למערער שולם בונוס בעבור פרויקט "אל-על" בסך של 31,993 ₪ ועבור פרויקט "נחל שורק" בסך של 16,872 ₪. לעומת זאת, לא קיבל המערער כל תשלום בונוס בעבור פרויקט "ג'וליס", בו הועסק עובר להתפטרותו.   ניכוי ימי מחלה - 3. המערער עבד אצל המשיבה במשך כ- 17 חודשים, ניצל 21 ימי מחלה וקיבל עבורם שכר מלא. לפי סעיף 2 לחוק דמי מחלה זכאי עובד לתשלום מלא של דמי מחלה מהיום הרביעי של היעדרותו מהעבודה ואילו המערער קיבל שכר מלא מהיום הראשון להיעדרותו. על פי חוק דמי מחלה העובד אינו זכאי לתשלום בגין יום היעדרותו הראשון וזכאי לתשלום של מחצית דמי מחלה בגין ימי ההיעדרות השניה והשלישית. מכאן, כי המערער קיבל בפועל מעבר לשיעור דמי המחלה שנקבע בחוק דמי מחלה. בעקבות התפטרותו של המערער, ובעת עריכת החשבון הסופי ביניהם החליטה המשיבה לנכות מהסכומים המגיעים למערער את ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שהיה על המשיבה לשלם על פי חוק דמי מחלה, כאשר המשיבה החליטה באופן חד-צדדי, כי הסכום הוא בסך 5,346 ₪. המערער טען, כי לא היה מקום לניכוי. אולם, בית הדין האזורי קיבל את עמדתה של המשיבה, כי היתה רשאית לנכות את הסכום הנ"ל, משום ששלמה למערער יותר ממה שנקבע בחוק. בנסיבות המקרה מסקנה זו אינה מקובלת עלינו, מהטעמים הבאים. הכלל הוא, כי הסכום ששולם לעובד כשכר מבטא את הסכום המגיע לו. כמו כן, תקנה 3(א) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז - 1976 קובעת, כי "המעביד ישלם לעובד דמי מחלה במועד שהיה משלם לו שכר עבודה אילו עבד...". עם זאת, במקרים מסוימים רשאי המעסיק לערוך חשבון מדויק עם העובד על תשלומי יתר, ועצם תשלום סכום לעובד אינו קביעה מוחלטת של זכאות או בדבר נכונות הסכום. אולם, כאשר אין הסכם מפורש בעניין, ההתחשבנות של המעסיק עם העובד חייבת להתבצע תוך זמן סביר ובתום לב. מכאן, כי אם שולם בחודש מסוים שכרו המלא של המערער בגין דמי מחלה ולא היתה הסכמה כי הוא זכאי לקבל יותר ממה שנקבע בחוק דמי מחלה, רשאית היתה המשיבה לערוך חשבון מדויק בחודש שלאחר מכן לגבי ההפרש שבין התשלום בפועל לבין הסכום שהעובד היה זכאי לקבל מכוח חוק דמי מחלה. עם זאת, כאשר שילם המעסיק לעובד את שכרו המלא בעת מחלתו, היינו - מעבר לדמי המחלה שנקבעו בחוק, ועבר זמן רב, מבלי שנעשתה התחשבנות, רשאי העובד להניח, כי קיבל את הסכום הנכון, ולא יתבקש להחזיר את ההפרש כעבור שנה. במקרה כזה נקבע תנאי לא כתוב בחוזה העבודה האישי של העובד, כי יקבל דמי מחלה בשיעור שכרו המלא מהיום הראשון למחלתו. זהו המצב במקרה שלפנינו. נדגיש, כי אין בנקבע במקרה דנן כדי למנוע ממעסיק לעשות התחשבנות עם עובד לגבי ימי חופשה או ימי מחלה, אך עליו לעשות כך תוך זמן סביר. כמו כן, מקובל כי המעסיק עושה התחשבנות עם העובד במועד סיום יחסי עובד-מעסיק. אולם, במקרה שלפנינו, המשיבה לא הודיעה למערער, כי שולם לו באופן זמני שכר מלא עבור ימי המחלה, בזמן שהוא הוא זכאי בפועל רק לדמי מחלה בשיעור שנקבע בחוק דמי מחלה, ושהתחשבנות תעשה מאוחר יותר. במקרה דנן, עבר זמן רב בין תשלום דמי המחלה לבין סיום יחסי עובד-מעסיק. ועוד, נסיבות עזיבתו של המערער ותגובותיו הכועסות של מנהל המשיבה מצביעים על המניע האמיתי לעריכת ההתחשבנות. לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין המשיבה לא היתה רשאית לנכות את ההפרש שבין שכרו של המערער לבין שיעור דמי מחלה, שנקבע בחוק דמי מחלה. על כן, מתקבל הערעור בנושא זה ואנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער הסכום של 5,346 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הניכוי, 1.1.1996, ועד ליום התשלום בפועל.   פרויקט "אל-על" - 4. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבה שילמה למערער סכום של 31,999 ₪ כבונוס על פרויקט "אל-על". הצדדים חלוקים בשאלה, האם סכום זה משקף נאמנה את הסכום שהגיע למערער בפועל בגין ביצוע הפרויקט. לטענת המערער, הסכום האמור שנתקבל על ידי המשיבה מהווה תמורה מלאה ומדויקת בעבור עבודתו בפרויקט. מנגד, טענה המשיבה בפני בית הדין קמא, כי הסכום ששולם למערער שולם לו ביתר, וכי למעשה הסכום שהיה אמור להשתלם הינו 20,144 ₪. לטענתה, הסכום ששולם למערער היווה סכום משוער ולא חישוב מדויק. לדידה, הסכום ששולם התבסס על הנתונים שהיו בידיה ביום התשלום אך לא שיקפו באופן מדויק את החישוב שנעשה בתום כלל העבודות וההוצאות הנלוות לפרויקט, כגון תשלומי שכר לעובדים בפרויקט. לפיכך, טענה המשיבה, כי המערער חב לה סכום של 11,849 ₪. סכום זה נתבע על ידי המשיבה בתביעה שכנגד. בית הדין קבע, כי מקובלת עליו גרסתה של המשיבה לעניין זה וכי לאחר סיום פרויקט "אל על" וקבלת כל המסמכים הנוגעים להוצאות וההכנסות נותר המערער חב למשיבה סך 11,849 ₪. מדובר בשאלה עובדתית. בית הדין קמא שמע את העדים והתרשם מעדותם ולא מצאנו עילה להתערב בקביעה העובדתית בנושא זה. לפיכך, נדחה הערעור בנושא זה.   פרויקט "נחל שורק" - 5. כאמור, בעבור פרויקט זה קיבל המערער בונוס על סך של 16,872 ₪. לטענת המערער הסכום המלא שהיה אמור להשתלם עבור הפרויקט הנ"ל הינו 20,985 ₪. לפיכך, טען המערער, כי הוא זכאי לסכום של 4,113 ₪ עבור פרויקט זה. המשיבה טענה לעומתו, בפני בית הדין האזורי, כי הסכום הבונוס המלא לתשלום הינו 18,910 ₪. בית הדין האזורי העדיף את גרסת המשיבה וקבע, כי יתרת הסכום לה זכאי המערער מסתכמת ב- 2,038 ₪. אף בנושא זה לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין קמא.   פרויקט "ג'וליס" - 6. כאמור בסעיף 2(ב) לעיל, נקבע בזיכרון הדברים, שנחתם בין הצדדים, כי:   "...4) על פרויקט ג'וליס ישולם מענק שהוא מחצית היתרה שתיוותר לאחר הפחתת 19% מהכנסות הפרויקט וניכוי עלויות ישירות".   המערער לא קיבל כל תשלום עבור פרויקט זה, ובבית הדין האזורי טען, כי על המשיבה לשלם לו את המענק (בונוס) עבור פרוייקט זה, שכן הסתיימה כ- 90% מהעבודה בעת עזיבתו. בכתב התביעה העריך המערער את סכום הבונוס בכ- 25,645 ₪. בעת הדיון, לאחר הגשת נתונים נוספים על ידי המשיבה, שינה את הערכתו לסכום של 56,578 ₪. המשיבה חלקה על טענתו של המערער וטענה, כי היות והמערער התפטר בטרם הושלם ביצוע הפרויקט, הרי שאין היא חבה לו בונוס בגין הפרויקט. בית הדין האזורי קיבל גם לעניין זה את גרסת המשיבה וקבע, כי:   " עד רגע עזיבתו של המערער היקף העבודה שבוצע בג'וליס הוא כ- 50%. .... מקובלת עלי גרסתו של קליין, שלא נסתרה ולא הופרכה, כי משעוזב מנהל פרויקט את עבודתו לפני הפרויקט, לא מן הנמנע שיגרמו עיכובים בהשלמת הפרויקט. משכך יש באותם עיכובים ונזקים העלולים להיגרם כדי למנוע ממנהל הפרויקט בונוס בגין עבודה, אותה לא השלים ו/או לא ביצע כראוי".   על כן, נדחתה תביעת המערער לבונוס בגין עבודתו בפרוייקט "ג'וליס". אשר לעמדתנו - אכן, המערער לא השלים את ביצוע הפרוייקט, ולכן אינו זכאי למלוא הבונוס. שיטת הבונוס נקבעה כדי לעודד את המערער להתאמץ בעבודתו ולסיים עבודתו בפרוייקט לשביעת רצונה של המשיבה. יתרה מזו, מקובלת עלינו עמדת בית הדין קמא, כי הפסקת העבודה על ידי המערער בטרם הסתיים פרוייקט ג'וליס גרמה למשיבה הוצאות מיותרות, שכן החברה נאלצה לשבץ עובד אחר במשימה זו, והיה עליו ללמוד את עבודת הפרויקט. על כן, המערער אינו זכאי ל- 50% של הבונוס אלא לסכום המתחשב בכך שלא סיים את משימתו. לעומת זאת, אין אנו מקבלים את מסקנת בית הדין קמא, כי המערער אינו זכאי לבונוס כלשהו בגין עבודתו בפרויקט "ג'וליס". המערער ביצע כמחצית של העבודה המוטלת עליו ועל כן יש לתת לו פיצוי חלקי. כמו כן, חלק משמעותי של שכר המערער היה "המענק-בונוס" והמערער זכאי לשכר עבור עבודתו. זאת ועוד, לאור זכותו של העובד, מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק לעזוב את עבודתו ולעבור למקום עבודה אחר אין "להענישו" בגין מימוש זכות זאת. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי המערער זכאי לבונוס חלקי בגין עבודתו בפרויקט "ג'וליס", כאשר שיעור הבונוס יהיה פחות מהבונוס המגיע לו בגין שיעור העבודה שהסתיימה. על סמך הקביעות העובדתיות של בית הדין קמא, והשיקולים שצוינו לעיל וכדי שלא להחזיר את העניין לבית הדין קמא, הערכנו בעצמנו על-פי כל הנתונים והשיקולים הנ"ל את שיעור הבונוס והגענו למסקנה, שהסכום המגיע כבונוס עבור פרוייקט זה מסתכם ב- 7,500 ₪, נכון ליום סיום עבודתו. הסכום של 7,500 ₪ ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד סיום עבודתו של המערער אצל המשיבה, עד התשלום בפועל.     ניכוי בגין רכב צמוד - 7. המשיבה הפחיתה משכר המערער סכום של כ- 270 ₪ בכל חודש בגין מס על רכב צמוד. גם כאן קיבל בית הדין האזורי את גרסת המשיבה, כי הניכוי היה מחויב מכוח הדין, וכי המשיבה "פעלה כדין בנכותה משכר המערער את טובת ההנאה הגלומה ברכב צמוד". אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין קמא. נוסיף, כי הסכום נוכה משכר המערער משך זמן רב ורק בסיום עבודתו התלונן על כך.   פדיון דמי חופשה - 8. מוסכם בין הצדדים, כי המערער היה זכאי ל- 16.5 ימי חופשה בגין תקופת עבודתו אצל המשיבה. המחלוקת ביניהם נגעה למספר הימים שהמערער נעדר מעבודתו בגין חופשה שנתית. לטענת המשיבה, המערער ניצל 18 ימי חופשה ולכן חב לה 1.5 ימי חופשה אשר ניטלו ביתר. המערער טוען כי ניצל רק 13 ימי חופשה, והמשיבה חייבת לו פדיון ימי חופשה של 3.5 ימים. המחלוקת בין הצדדים נסבה לגבי השאלה: האם יש להביא במנין ימי החופשה חמשה ימים בהם השתלם ונפש המערער באילת עם אשתו על חשבון המשיבה? בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיבה וקבע, כי יש להחשיב את חמשת ימי ההשתלמות במניין ימי החופשה של המערער. מעדותה של מנהלת החשבונות עולה, כי המערער לא השתתף בהרצאות של ההשתלמות ונסע לחופשה, שהוגדרה "השתלמות". על כן, היא רשמה את הימים הללו כימי חופשה. בנושא זה אין מקום להתערב במסקנת בית הדין קמא. מחד- הצדדים לא הסכימו במפורש, כי ימי ההשתלמות יחשבו כימי עבודה או ימי חופשה. מאידך - התנהגותם של הצדדים מצביעה על כך, שראו ימים אלה כימי חופשה, שכן המערער כלל לא השתתף בהשתלמות. אנו דוחים את הערעור בנושא זה. ניכוי חובות העובד במשכורת חודש דצמבר- 9. כאמור, המערער עבד בחודשים 12/95 ו- 1/96, אך לא שולם שכרו עבור החודשים הללו ובית הדין קמא חייב את המשיבה לשלם השכר בניכוי הסכומים שהוא חב למשיבה. לטענת המשיבה, שכר זה קוזז כנגד חובותיו של המערער בגין יתרת דמי מחלה ודמי חופשה והן בגין נזקים שנגרמו לה בפרויקט "ג'וליס" בשל התפטרותו, וזאת מכוח סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר , התשי"ח- 1958 (להלן: חוק הגנת השכר). בית הדין קיבל את טענת המשיבה שהמערער היה חייב לה בגין יתרת דמי המחלה וימי חופשה וקבע. לעומת זאת, נדחתה טענת המשיבה בעניין הנזקים שנגרמו בעקבות התפטרותו של המערער מפרויקט "ג'וליס" היות וסכום זה לא היה קצוב. כמו כן, בית הדין קמא הגיע למסקנה, כי המערער היה חב למשיבה בגין פרויקט "אל-על" ואילו המשיבה היתה חבה לו בגין פרויקט "נחל שורק". משנעשה ההתחשבויות בין הסכומים שהמערער היה חב למשיבה ושכר חודשים 12.1995 ו- 1.1996, שהמשיבה חבה לו, חייב בית הדין קמא את המשיבה לשלם למערער סכום של 3,413 ₪. על עצם חבות בעלי הדין הוכרע לעיל, ובפרק זה נדון טענת המערער, כי בכל מקרה המשיבה לא היתה רשאית לערוך את החשבון ולנכות חובותיו לפני החודש האחרון לעבודתו. הוא הסתמך על סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, שזה לשונו:   "(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות"   בסיכומיו בבית דין זה, טען המערער, כי טעה בית הדין האזורי, כאשר קבע שהמשיבה הייתה רשאית לנכות סכומים שנבעו מתשלום דמי מחלה ודמי חופשה ביתר, משכרו. לטענתו, סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר מאפשר ניכוי של יתרת חוב רק משכרו האחרון של העובד. לדידו, היות והמשיבה ניכתה את יתרת החוב הן משכרו האחרון (1/96) והן משכרו שלפני האחרון (12/95), הרי שנפלה טעות משפטית בהכרעת בת הדין האזורי. המשיבה טענה, כי טענתו זו של המערער הינה בבחינת הזדקקות ל"זוטות" וכי הסכומים נוכו במועד אחד בתום העסקתו. ניסוחו של סעיף 25 לחוק הגנת השכר הינו ברור, ומציין את סוגי החיובים אשר ניתן לנכותם משכר עבודה. סעיף זה מאפשר למעביד ניכוי "משכרו האחרון של העובד". אין מחלוקת, כי הסכומים שנוכו משכרו של המערער נוכו הן ממשכורתו האחרונה והן ממשכורתו הלפני אחרונה. מצב דברים זה איננו תואם את דרישות החוק המפורשות ולכן אנו מקבלים את ערעורו של המערער לעניין זה. לפיכך, המערער היה זכאי לקבל בסוף חודש דצמבר את משכורת חודש דצמבר במלואה, סך 9,272 ₪ ברוטו. על הפיצוי בגין הניכוי שלא כדין נדון בהמשך.   פיצויי הלנת שכר - 10. המערער מבקש פיצוי הלנת שכר עבור עבור הניכוי שלא כדין ממשכורת חודש דצמבר 1995 וינואר 1996. בית הדין קמא הכריע, כי קיזוז שכרו של המערער בוצע בתום לב ולפיכך טעותה של המשיבה הייתה כנה וניתן להפחית את פיצויי ההלנה בהתאם לקבוע בסעיף 18 לחוק הגנת השכר. לטענת המערער טעה לא היתה טעות כנה. כלל ידוע הוא, כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי לעניין יישום סעיף 18 לחוק הגנת השכר היות ומדובר בקביעה מעורבת של עובדות והסקת מסקנות מהן. אין מקום לחרוג מהכלל במקרה דנן. אף בית הדין קמא הגיע למסקנה, כי המערער היה חב למשיבה רוב הסכומים שנוכו. לפיכך, במקרה דנן ניתן להפחית את פיצויי ההלנה. באיזה שיעור יופחתו פיצויי הלנה? בית הדין קמא לא הסביר את הפחתת פיצויי ההלנה לאפס, אולם בהתחשב במכלול הנסיבות ובעיקר בכך, שהסכום נוכה בטעות, הגענו למסקנה כי הפיצוי המתאים הוא סכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בית הדין קמא פסק ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.2.1996, אך מאחר והמערער היה זכאי לשכר המלא עבור חודש דצמבר 1995, על המשיבה לשלם ריבית והפרשי הצמדה על סך של 9,272 ₪ החל מיום 1.1.1996 ועד ליום 31.1.1996. הסכום הזה של הפרשי הצמדה וריבית אלה ישאו אף הם הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.1996 ועד לתשלום בפועל.   סוף דבר - 11. הערעור נדחה בחלקו, אך מתקבל כאמור לעיל כך, שנוסף על הסכומים שחויבה לשלם למערער על ידי בית הדין קמא, תשלם לו המשיבה את הסכומים הבאים:   5,346 ₪ החזר סכום דמי המחלה, אשר נוכה בסיום עבודתו של המערער, בתוספת ריבית כחוק והפרשי הצמדה החל מיום 1.1.1996 ועד לתשלום בפועל.   7,500 ₪ מענק עבור עבודתו של המערער בפרויקט ג'וליס, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.1996 ועד לתשלום בפועל.   לאור התוצאה אין צו להוצאות. ניכויים ממשכורת