תביעה בגין פגיעה בצנעת הפרט

1. תביעה זו עניינה פגיעה בצנעת הפרט ובזכותו של אדם לפרטיות ומניעת הטרדתו. 2. הנתבעים הינם הבעלים הרשום של בניין הנמצא ברח' הקישון 87 בתל אביב, (להלן: "הבניין"). מכח הסכם שבין הנתבעים, נתבע מס' 1 הינו הבעלים של אחת הדירות בקומה ב', ונתבע מס' 2 הינו הבעלים של שתי הדירות שמצויות בקומה ג'. 3. התובעים הינם דיירים מוגנים בבניין, אשר ניהלו בעבר עסק של מתפרה ב3- הדירות ששכרו מאת מר יוסף אנגול, אשר היה אותה עת בעל הבניין, ולימים העביר את הבניין לבנותיו, ואלו מכרו את הבניין לנתבעים בשנת 1994. 4. ביום 20/5/94 חתמו הנתבעים על זכרון דברים לרכישת הבניין, עקב חזרת הבעלים הקודמים מהתחייבותם למכור את הבניין, התנהלו בין הנתבעים לבעלים הקודמים הליכים משפטיים, אשר הגיעו לסיומם ביום 10/6/96, בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב יפו, אשר הורה על אכיפת זכרון הדברים כהסכם תקף ומחייב ועל העברת הבעלות בבניין ע"ש הנתבעים. 5. עובר לחתימת ההסכם הגישו הבעלים הקודמים כנגד התובעים תביעת פינוי, אשר נדחתה ע"י כב' השופט קידר בביהמ"ש השלום בתל אביב ועל פסק דינו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר טרם הוכרע, והנתבעים ממשיכים בהליכי הערעור כבעלי הבניין. 6. בישיבת ההוכחות שהתנהלה בפני ביום 17/9/00 לאחר עדותו של עד התביעה מס' 1, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יגישו ראיותיהם וביהמ"ש יפסוק בהתאם לפי סעיף 79 א' לחוק ביהמ"ש. 7. מטעם התובעים הוגשו 3 מוצגים ותצהיר מטעם תובע מס' 1 ומטעם הנתבעים הוגשו 2 תצהירים של נתבע מס' 1. 8. טוב עשו הצדדים שהסכימו להסמיך את ביהמ"ש לפסוק לפי סעיף 79 א' ולתת פסק דין לאחר הגשת ראיותיהם ותצהיריהם ובכך חסכו זמן יקר והוצאות להם ולביהמ"ש. המסכת העובדתית 9. העובדות הרלוונטיות לתביעה שבפנינו עניינן במספר אירועים, מסכת הנסיבות הראשונה עניינה בצילומים שתועדו ע"י נתבע מס' 1 את הדירה שבקומה ב' בתאריכים 14/5/96, 18/4/96 ו10/5/96. 10. ביום 9/6/96, זו מסכת הנסיבות השנייה, הוזעקה המשטרה על ידי נתבע מס' 1 אל הדירה בגין פריצה בה שהה אותה עת תובע מס' 1 וכתוצאה מהתלונה נלקח תובע מס' 1 לתחנת המשטרה בניידת בליווי שוטרים, שם תוחקר ושוחרר לאחר מספר שעות. 11. באותו מעמד הנתבע לא הגיש תלונה נגד תובע מס' 1, וכפי שצויין בדוח הפעולה (ת3/) הוא לא רצה להגיש תלונה נגד תובע מס' 1 אלא להבהיר לו שאסור לו להכנס לדירה עד לתאריך 20/6/96 או עד מתן החלטה אחרת או צו ביטול. 12. ביום 10/6/96 הגיש נתבע מס' 1 תלונה במשטרה נגד התובע בגין השגת גבול פלילית בלילה ה9/6/96-. טענות הצדדים 13. ב"כ התובעים טוען כי זכותו של תובע מס 1' לפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א 1981, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נפגעה עקב התצלומים שבוצעו כאשר שהה בביתו, ללא הסכמתו. 14. ב"כ התובעים טוען כי הזמנת המשטרה והגשת התלונה כנגד תובע מס' 1 נעשתה תוך ידיעה זדונית ומתוך מטרה להשיג ראיות ביחס להפרת צו המניעה, ולמעשה נתבע מס' 1 שטען כי הוא חשש שארעה פריצה לדירה התלונן למעשה על השגת גבול פלילית ולא על פריצה. 15. ב"כ התובעים טוען כי הסעתו של תובע מס' 1 בניידת לתחנת המשטרה, עיכובו לחקירה וחקירתו בחשד סרק, גרמה לו בנוסף להטרדתו לעוגמת נפש והשפלה שכן הוא משרת כקצין במשמר האזרחי ועצם הובלתו בניידת, עיכובו וחקירתו גרמו לפגיעה בשמו הטוב, ביושרו ובאמינותו בפני שכניו, חבריו, ידידיו ועמיתיו במשמר האזרחי. 16. הסעתו של התובע וחקירתו במשך שעות פגעה לטענתו בחירותו וגרמה לו לחוש ברע בהיותו חולה לב וסובל מלחץ דם גבוה וגם על הפגיעה הבריאותית מבקש הוא פיצוי. 17. ב"כ הנתבעים טוען כי הנתבעים פעלו בתום לב, וכל שביצעו היה ביקורים ספורים בדירות שרכשו, ותיעוד המצב שנגלה לעיניהם באמצעות צילומים וכל זאת על מנת להגן על זכויותיהם החוזיות והקנייניות, הקיימות ו/או העתידיות בדירות שרכשו. 18. ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען כי הנתבעים שפעלו בתום לב לא העלו על דעתם שצילום של דירה בשלבי שיפוץ, כשהיא ריקה מתכולה ומסממני מגורים ופרטים אישיים כלשהם עלולה להוות איזושהי פגיעה בצנעת הפרט. 19. בצילומים, לטענת ב"כ הנתבעים, מופיעים חלקים מהדירות ותו לא. בצילומים לא מופיע כלל תובע מס' 1, לא חפציו האישיים ולא כל פריט רכוש אישי השייך לו. 20. ב"כ הנתבעים טוען כי שהייתו של התובע בדירה הייתה בניגוד לצו המניעה הזמני שהיה תקף אותה עת ובניגוד לחוזה השכירות הקובע כי הדירה תשמש את תובעת מס' 2 למתפרה ולא למגורים ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו על ששהייתו בשעת ערב מאוחרת עוררה את נתבע מס' 1 לפעול כפי שפעל לשם שמירה על זכויותיו. 21. ב"כ הנתבעים טוען כי אם הייתה פגיעה בפרטיות הרי שלפי סעיף 18 לחוק עומדות לנתבעים הגנות טובות, שכן הן בוצעו בתום לב. הפגיעה בפרטיות 22. חוק הגנת הפרטיות המגן על פרטיותו של אדם מגלם בחובו את אנטרס היחיד להעזב לנפשו מבלי שהוא נתון להתערבותה של החברה ולפיקוחה על אורחות חייו. החוק קובע בסעיף 1 איסור פגיעה בפרטיות הזולת בלא הסכמתו וסעיף 2 מפרט מה ייחשב בגדר פגיעה בפרטיות: "ס.2 פגיעה בפרטיות מהי? פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;... (11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" 23. ד"ר ז. סגל במאמרו - "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט' עמ' 184, מצין בחיבורו כי העוולה האזרחית של פגיעה בפרטיות תיווצר בהתקיים מספר יסודות מצטברים: "העדר הסכמה מצד הנפגע לפגיעה בפרטיותו (סעיף 1 לחוק); והיות הפגיעה בפרטיות פגיעה שיש בה ממש (בסעיף 6 לחוק) נוסח הוראת סעיף 6 לפיו לא תהיה לתובע זכות אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש, מורה כי עול ההוכחה שיש ממש בפגיעה יהא על התובע, ובאין בה ממש - אין גם זכות תביעה". 24. מן האמור לעיל עולה כי על התובע להוכיח כי זכותו לפרטיות הופרה בידי הנתבעים או מי מהם וכי זכות זו הופרה בהתאם לסעיפים שנמנו לעיל. התובע טען כי נתבע מס' 1 עקב אחריו והטרידו אך לא הציג כל ביסוס ראייתי לכך כי אכן התבצעו אחריו מעקבים או הטרדות מסוג שהוא, מכאן שסעיף 2 (1) לחוק לא התקיים במקרה שלפנינו. סעיפים (3) (4) לסעיף 2 לחוק דנים בצילומו של אדם, מן התצלומים שהוגשו ועדויות הצדדים עולה כי הנתבע צילם את ביתו של התובע ולא את התובע בעצמו מכאן שגם הפרות אלה אינן קיימות במקרה שלפנינו, שכן הסעיף דן בצילום אדם ופרסום אותו צילום. ניסוחו של סעיף 2 (11) הינו כללי וגורף ונדרש כי העניין שנוגע לצנעת חייו של האדם יפורסם. בענייננו לא טען התובע כי עניין מענייניו פורסמו או שמא התצלומים שצולמו על ידי נתבע מס' 1 זכו לפרסום כלשהו, ועל כן לא הופר אף סעיף זה. 25. מאחר והתובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה לגבי פגיעה בפרטיותו בהתאם לחוק, וכן אינני סבור כי התצלומים של חלקים מדירתו מהווים פגיעה שיש בה ממש עפ"י סעיף 6 לחוק, אני דוחה את טענתו כי פרטיותו נפגעה לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 26. יש לציין כי הנתבעים הינם בעלי זכות בדירה ורשאים הם לצלם את מצבה לצורך שמירה על זכויותיהם בהליך משפטי שעמדו להגיש. פגיעה בשמו הטוב 27. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 מגן על שמו הטוב של אדם. החוק מגדיר לשון הרע, כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם לגרום לו לבוז או ללעג מצד הבריות סעיף 2 לחוק מגדיר מה ייחשב בגדר פרסום לשון הרע: "2. פרסום מהו (א) פרסום, לעניין לשום הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפים, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות. (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת -הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" 28. ב"כ התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב של מרשו בגין הובלתו בניידת, עיכובו וחקירתו, ב"כ התובע לא הציג כל מסמך כתוב או עדות הטוענת כי דבר חקירתו של התובע במשטרה ועיכובו פורסם על ידי הנתבעים ועל פי חוק איסור לשון הרע, מחוייב כי הפגיעה בשמו של אדם תעשה על ידי פרסום. מאחר ולא פורסמה מטרת הסעתו של התובע אל המשטרה, והתובע מתפקד כקצין במשמר האזרחי, ניתן אף להניח כי שכניו ומכריו לא תפסו את נסיעתו בניידת כעניין חריג, שכן מתוקף תפקידו האדם הסביר יניח כי מקומו של קצין בניידת משטרה והובלתו בה, אינה לשם תחקורו כי אם לשם ביצוע תפקידו. 29. בנוסף ס' 60 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] קובע במפורש כי לא תוגש תובענה נגד אדם על פיצויים רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים כך שאדם שפנה בתלונה למשטרה אשר פותחת בהליכים לרבות מעצר לא מבצע עוולת נזיקין. 30. אני דוחה את טענתו של התובע בדבר פגיעתו הבריאותית שכן על פי תקנה 127 לסד"א הטוען לעניין שברפואה עליו להוכיח קיומו על ידי צירוף תעודה רפואית לכתב התביעה ומאחר והתובע לא תמך תביעתו בתעודה רפואית, הרי שהוא מנוע מלהוכיח את נזקו הרפואי בהתאם לתקנה 137 לסד"א. 31. ב"כ התובעים טען כי תלונתו של נתבע מס' 1 נעשתה תוך כדי כוונה זדונית ומתוך מטרה להשיג ראיות ביחס להפרת צו המניעה. זכותו ואף חובתו של אזרח להתלונן בפני המשטרה כאשר מתעורר חשדו של זה בעניין מסויים, ועל הטוען כי כוונתו של האזרח זדונית ומטרתה לפגוע באחר להוכיח זאת בפני ביהמ"ש שכן טענה חמורה זו. בת3/, שהינו דוח פעולה של המשטרה מציין כותב הדוח כלהלן: "לאחר שמיעת שני הצדדים ובהינתן הצו המתלונן אינו מעוניין בהגשת תלונה אלא להבהיר לצד השני, עשאל יעקב שאסור לו להכנס לדירה עד לתאריך ה20/6/96- או עד החלטה אחרת או צו ביטול". 32. מדברים אלה לא עולה כוונה זדונית של נתבע מס' 1, כי אם גם ההיפך, נתבע 1 לא הגיש תלונה בסופו של דבר, והתלונה שהוגשה נגד תובע מס' 1 בדבר אי קיום צו ביהמ"ש הינה מבוססת וכדי להראות שיש עמה כוונה להטריד את תובע מס' 1, יש מקום להעלות יותר מהשערות וביהמ"ש בהתבססו על החומר הראייתי שבפניו לא גילה כל כוונה זדונית שעולה מהגשת תלונה כנגד תובע מס' 1. 33. לחילופין, גם אם פניית הנתבע למשטרה נעשתה בזדון, דבר אשר לא הוכח, נראה לי כי תעמוד לו ההגנה הקבועה בסעיף 60 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]. 34. לא הובאו כל ראיות כנגד נתבע מס' 2 שצורף לתביעה כבעל זכות בדירות ועל כן התביעה נגדו נדחית. 35. לאור האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה גם נגד נתבע מס' 1 מתוך המלצה שהצדדים יגיעו להבנה ביניהם כשכנים ולהמנע מפתיחת הליכים משפטיים אשר מביאים להחרפת היחסים ביניהם. 37. לא מצאתי מקום בנסיבות העניין לחייב את הנתבעים בהוצאות. הזכות לפרטיות