תקנה 119 לתקנות ההוצאה לפועל 1. בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשם מר ס' עיסא) מתאריך 22.7.03 בתיק הוצל"פ (חיפה) 7-03-06923-02. 2. בהחלטתו האמורה דחה כב' ראש ההוצאה לפועל בקשת המבקשת לביטול הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על פי בקשת המשיבים, לשם ביצוע פסק דין שניתן על ידי רשם האגודות השיתופיות בתאריך 17.12.96. בהחלטתו האמורה, קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, כדברים הבאים: "לגופו של עניין, על פי הדין, מחוייב ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין המוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ככתבו וכלשונו, לרבות הפסיקים והנקודות שבו." 3. הגם שבקשת רשות הערעור מחזיקה כרך עב כרס, המכיל מסמכים רבים, לרבות מסמכים הנוגעים להתדיינות קודמת בין הצדדים, התדיינות שהגיעה עד לבית המשפט העליון, הרי טענתה העיקרית של המבקשת בבקשתה שלפני היא, כי בהחלטתו הנזכרת התעלם כב' ראש ההוצאה לפועל מסעיף 7(א) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב - 1992 (להלן - "חוק ההסדרים"), הקובע כדברים הבאים: "אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא בהתאם להוראות חוק זה." טענת המבקשת היא אפוא, שהחוב שהיא חייבת למשיבים הוא בבחינת "חוב כולל" לעניין חוק ההסדרים, ומטעם זה שגה כב' ראש ההוצאה לפועל כאשר דחה את בקשתה. זאת ועוד: המבקשת מוסיפה וטוענת, שאם יתאפשר למשיבים לגבות החוב שהמבקשת חייבת להם, שלא במסגרת הסדר תשלום החובות שנקבע על ידי "המשקם" שמונה לה על פי חוק ההסדרים, עלול הדבר למוטט את הסדר תשלום החובות כולו. 4. המשיבים מתנגדים לבקשת המבקשת, ולטענתם יש לדחות הבקשה הן משום שהוגשה לאחר חלוף המועד והן לגופו של עניין, ועל טענות המשיבים אעמוד בהמשך הדברים. 5. תחילה אסקור בקצרה הרקע הדרוש. המשיבים היו חברים באגודה המבקשת, ושיווקו באמצעותה תוצרת חקלאית. בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות, וכל אחד מהצדדים טען כי האחר חייב לו סכום כסף. המחלוקת בין הצדדים הובאה להכרעת רשם האגודות השיתופיות, ובתאריך 17.11.96 נתן רשם האגודות תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים. בהסכם הפשרה נקבע, כי תביעת המבקשת כנגד המשיבים נדחית, והמשיבים אינם חייבים למבקשת חוב כלשהו, ומאידך גיסא נקבע, כי תביעת המשיבים מתקבלת, ונקבע כי המבקשת חייבת למשיבים הסכום הנקוב בכתב התביעה המתוקן שהגישו המשיבים "בשיערוך על פי ערכו ביום הגשת כתב התביעה". לצד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, קבע רשם האגודות השיתופיות, כי תביעת המשיבים תועבר להמשך טיפול המשקם שמונה לפי חוק ההסדרים, ועוד הורה רשם האגודות השיתופיות, כי "גיתית תפעל אצל המשקם כדי שתביעה זו תקבל עדיפות, היות ומדובר בכספים של משפחת אביב הנובעים מרווחים בחקלאות במשך שנות חברותה של המשפחה באגודה, מיום הקמת הישוב". כמו כן הוסיף רשם האגודות וקבע: "הצדדים יהיו רשאים להעלות כל טענה, עובדתית או משפטית, זולת לעניין סמכות המשקם ובכלל זה יהיו רשאים להגיע לכל הסדר ביניהם ולמשוך את התיק מטיפול המשקם." 6. לאחר שהועבר העניין לטיפול המשקם שמונה לפי חוק ההסדרים, פנו המשיבים אל המשקם, וביקשו (במעמד צד אחד) כי המשקם יורה למבקשת לשלם להם חובם לאלתר. המשקם לא נעתר לבקשת המשיבים, לא במעמד צד אחד ולא לאחר שקיים דיון בו נשמעו טענות המבקשת. המשקם דחה אפוא את בקשת המשיבים, וקבע כי חוב המבקשת למשיבים אינו קודם לחובות אחרים, והוסיף כי "בבוא הזמן" יקבע את אופן חלוקת החוב לפרעון ואת ייעוד התמורה ממימוש נכסים. המשיבים לא השלימו עם החלטת המשקם וערערו עליה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורם נדחה. גם עם פסק הדין שדחה את הערעור לא השלימו המשיבים, והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וגם בקשתם זו נדחתה. בסוף כל ההליכים המתוארים, היה על המשיבים להמתין להחלטת המשקם בדבר האופן בו תפרע המבקשת חובותיה לכלל נושיה, והמשיבים בתוכם, וכאמור, לא ניתנה למשיבים עדיפות כלשהי. 7. בתאריך 10.9.02 נתן המשקם "פסק משקם חלקי", ובו הוראות שונות בדבר תשלום חובות לנושיה השונים של המבקשת. על פי פסק המשקם החלקי, המבקשת חויבה לפרוע חובות בסכום כולל של כ- 61 מיליון ₪ (כערכם בתאריך 31.8.02), לגופים מוסדיים שונים, ובכללם חובות בסך 201,644 ₪ ל"חברים זכאים" שפורטו בנספח ב' לפסק המשקם החלקי. שמם של המשיבים לא נמצא בין נושי המבקשת או בין ה"חברים הזכאים", והמסקנה הפשוטה העולה מכך היא, שלפחות בשלב נוכחי אין המשיבים זכאים להיפרע במסגרת ההליכים לפי חוק ההסדרים. לטענת המשיבים, כלל לא נודע להם על ההליכים שקיים המשקם לפני מתן פסק המשקם החלקי, ולדעתם, המבקשת העלימה מהם הליכים אלה במתכוון, ורק לאחר מתן פסק המשקם החלקי נודע להם על הפסק. להשקפת המשיבים, העובדה ששמם אינו מופיע בין נושי המבקשת הזכאים לקבל תשלומים על פי פסק המשקם החלקי, היא המלמדת על כך, שהמבקשת הסכימה, בין במפורש ובין מכללא, למשוך את התיק מטיפול המשקם, ומכיוון שרשם האגודות השיתופיות איפשר לצדדים להסכים למשיכת התיק מטיפול המשקם, והמשיבים עצמם מסכימים לכך, ולדעתם אף המבקשת מסכימה לכך, כי אז אין עוד מקום שחובם יטופל במגרת הליכי ההסדר, והם רשאים למצות זכויותיהם ולגבות החוב המגיע להם באמצעות הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטו. עתה, לאחר שסקרתי טענות הצדדים, בא אני לדון בטענות השונות שנטענו בפני. 8. איחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור: (א) בבקשתה טוענת המבקשת, כי החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל התקבלה במשרד באי כוחה בתאריך 3.8.03, ובקשת רשות הערעור שלפני הוגשה בתאריך 8.9.03. (ב) לטענת המשיבים, המבקשת איחרה המועד להגיש הבקשה, שכן המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל הוא 15 ימים מיום מתן ההחלטה, או מיום שההחלטה התקבלה אצל המבקש או בא כוחו, ופגרת הקיץ בלשכות ההוצאה לפועל אינה עוצרת את מרוץ הזמן. (ג) המבקשת טוענת לעומת זאת, כי הבקשה שלפני היא בקשה בעניין אזרחי, המוגשת לבית המשפט, ועל כן חלות על העניין תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לרבות תקנה 529, המורה, כי תקופת פגרה של בתי המשפט לא תבוא במניין. (ד) קראתי טענות ב"כ הצדדים, והנני סבור כי הדין הוא עם המשיבים. אמנם, ב"כ המבקשת ניסה להראות באותות ובמופתים, כי בקשת רשות הערעור הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק, אך אין אני מקבל טענותיו. המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל נקבע בתקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979. ככל שהדברים אמורים במרוץ המועדים בתקופה של פגרה, נקבע בתקנה 128(ב) לתקנות אלה, כדברים הבאים: "תקופת פגרה של לשכת הוצאה לפועל לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית משפט, רשם או ראש ההוצאה לפועל לענין הגשת התנגדות לביצוע שטר, אלא אם כן הורה בית משפט, רשם או ראש ההוצאה לפועל, הוראה אחרת." הנה מתברר, כי רק לעניין הגשת התנגדות לביצוע שטר אין להביא ימי פגרה במניין, ומכאן עולה, שימי הפגרה אינם מאריכים המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. (ה) אין אני מקבל, בכל הכבוד, טענות ב"כ המבקשת, כי על העניין חלות תקנות סדר הדין האזרחי הרגילות, ומקובלת עלי בעניין זה עמדת ב"כ המשיבים, כי מדובר בשני מעשי חקיקה נפרדים, ואין לערב בין הוראותיהם השונות, ואין להחיל על המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, לפי תקנות ההוצאה לפועל, את תקנה 529 מתקנות סדר הדין האזרחי. (ו) על כן הנני קובע, כי המבקשת הגישה בקשתה באיחור. 9. בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור: (א) ב"כ המבקשת צפה את האפשרות שטענותיו לא תתקבלנה, וייקבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ועל כן עתר להאריך המועד להגשת הבקשה עד למועד הגשתה בפועל (8.9.03). (ב) כאמור, החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל התקבלה במשרד ב"כ המבקשת בתאריך 3.8.03, ועל כן היה על המבקשת להגיש בקשת רשות הערעור עד ליום 18.9.03. הבקשה הוגשה בפועל בתאריך 8.9.03, היינו באיחור של 21 ימים, מתוכם 13 ימים הם ימי פגרת בתי המשפט. (ג) ב"כ המבקשת טוען, כי גם אם נפל איחור בהגשת הבקשה, הרי מקורו של האיחור בטעות בדין, שנעשתה בתום לב, ויש לראות בטעות זאת משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד שנקבע להגשת הבקשה. (ד) לעומת טענות אלה, טוען ב"כ המשיבים כי אין להאריך המועד, שכן אין מדובר בטעות בדין אלא בהתרשלות בבדיקת הדין, שהרי אם היה ב"כ המבקש טורח לבדוק את תקנות ההוצאה לפועל, היה עומד על נקלה על כך שימי פגרת הקיץ בלשכת ההוצאה לפועל באים במניין. (ה) לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט להעתר לבקשה להארכת המועד, ואולם, לא מטעמיו של ב"כ המבקשת. אכן נראה לי כי יותר משנפלה בעניין טעות בדין, נפלה התרשלות בבדיקת הדין. עם זאת, יש לזכור, כי פַּח יָקוֹשׁ טמן המחוקק לציבור המתדיינים, ובעוד שעל פי תקנות סדר הדין האזרחי, הנוהגות בבתי המשפט, ימי פגרת בתי המשפט אינם באים במניין, הרי לפי תקנות ההוצאה לפועל, ימי פגרה באים במניין (למעט מנין הימים להגשת התנגדות לביצוע שטר), אפילו מדובר בהליך כמו ההליך שלפני, היוצא מבין כתלי לשכת ההוצאה לפועל ומוגש לבית המשפט. אין ספק, כי יש בתקנות השונות כדי לבלבל ולהכשיל, וזה ככל הנראה מה שקרה לב"כ המבקש. (ו) הטעם המרכזי המוביל אותי להיעתר לבקשת המבקשת להארכת המועד הוא, שהעניין שלפני נוגע למעשה לצדדים שלישיים, וראוי שיידון לגופו, כדי שלא ייגרם נזק לצדדים שלישיים על לא עוול בכפם. צדדים אלה הם כל יתר נושיה של המבקשת, הכפופים להסדר פרעון החובות שנקבע בפסק המשקם החלקי. לכך יש לצרף את מלכודת התקנות, עליה עמדתי לעיל, ושני טעמים אלה יחדיו הם "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. (ז) אשר על כן, הנני מחליט להאריך למבקשת המועד להגשת הבקשה עד למועד בו הוגשה בפועל, היינו 8.9.03. 10. משמצאתי כי יש מקום להאריך למבקשת המועד, להגשת הבקשה לרשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ולאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, והנני סבור שלא תפגע זכות מי מהצדדים המעונינים בערעור, הנני מחליט לדון בבקשת המבקשת כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 11. גופו של עניין: (א) עתה, לאחר שהסרתי את מכשולי הפרוצדורה, נסללה הדרך לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין. (ב) כאמור, שמם של המשיבים נפקד מפסק המשקם החלקי, ועל כן אין הם יכולים לקבל מהמבקשת אפילו לא חלק מזערי מהסכומים המגיעים להם. נשאלת אפוא השאלה: אם נחסמה דרכם של המשיבים לפרעון חובם במסגרת הליכי ההסדר המתקיימים בפני המשקם לפי חוק ההסדרים, ובידם פסק דין שניתן על ידי רשם האגודות השיתופיות, מדוע לא יהיו זכאים הם לממש זכויותיהם במסגרת הליכי הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. (ג) לעומת זאת, הגם שהמשיבים הם לכאורה בשלב זה "בנים חורגים", במובן זה שפסק המשקם החלקי לא כלל אותם, קיים חשש שהעדיפות שיקנו לעצמם, על ידי נקיטת הליכי הוצאה לפועל באופן עצמאי, תסכל את מטרת חוק ההסדרים. בגביית עצמאית של החוב, שלא במסגרת חוק ההסדרים, ישיגו המשיבים עדיפות בפרעון החוב על פני נושים אחרים, וזאת למרות שבהתדיינות קודמת נקבע, שאינם זכאים לעדיפות על פני נושים אחרים של המבקשת. (ד) למעשה, בחינה אובייקטיבית של הנושא מביאה למסקנה, שכל עוד לא ניתן פסק המשקם החלקי, לשני הצדדים הייתה ציפיה שפרעון חובם של המשיבים יוסדר בפסק המשקם ובמסגרת ההליכים לפי חוק ההסדרים. והנה, טרף המשקם את ציפיות הצדדים והשמיט את שמם של המשיבים מפסק המשקם. ואולם, המסלול הנכון היה אמור להיות, שחובם של המשיבים ייפרע במסגרת ההליכים לפי חוק ההסדרים. (ה) המשיבים עטו על השמטת שמם מפסק המשקם החלקי כמוצאי שלל רב, ובתאריך 27.11.02 כתב המשיב מס' 2 מכתב למשקם, וזו לשונו: "אני מבקש להודיע לך כי אני מסכים למה שנקבע לגבי, שאני מחוץ לחוק, בהסדר אשר נקבע בפסק שלך מיום 4.9.02. הפסק הזה, עם הנספחים שלו, הגיע אלי ממש במקרה, רק לאחרונה, לכן אני כותב את הסכמתי רק עכשיו. נראה לי שעלי להודיע לך על הסכמתי למרות שלא השתתפתי ובכלל לא ידעתי על הדיונים שהיו." לעניין זה מפנה ב"כ המבקשת לחוק ההסדרים, ובצדק מצביע על כך, שנושה של אגודה שהחוק חל עליה, אינו יכול להסכים לכך שהחוק לא יחול עליו. רק חבר באגודה, שהוא חייב (להבדיל מחבר נושה באגודה) רשאי להודיע כי הוא מבקש שהחוק לא יחול עליו (וראה סעיף 7(ב)(2) לחוק ההסדרים). על כן, הודעת המשיב מס' 2, בדבר הסכמתו כי הוראות החוק לא תחולנה עליו אינה מועילה, שהרי אין לו זכות, ולא הייתה לו זכות, להודיע שהוא מבקש שהחוק ההסדרים לא יחול עליו. אזכיר בהקשר זה, שבהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בפני רשם האגודות השיתופיות, נקבע שהמשיבים אינם חייבים כסף למבקשת ורק המבקשת היא החייבת כסף למשיבים. אף ניסיונם של המשיבים להסתמך על הסיפא לפסק המשקם אינו יכול להועיל. גם אם אניח שרשם האגודות היה מוסמך לקבוע שהצדדים בהסכמה יוכלו למשוך את העניין מטיפול המשקם, הרי דרושה הסכמת המבקשת לכך. המשיבים סבורים כי בכך שלא הוזמנו לדיונים בפני המשקם ובכך ששמם נשמט מפסק המשקם החלקי, יש כדי ללמד על הסכמת המבקשת שפרעון חובם לא יעשה במסגרת הליכי ההסדר, אך לא שוכנעתי בנכונות טענתם. בהקשר זה אציין, כי בשום מסמך, מאלה שהונחו לפני, לא הביעה המבקשת הסכמתה לכך שעניינם של המשיבים יטופל מחוץ לחוק ההסדרים, ובקשת המבקשת מראש ההוצאה לפועל, להורות על הפסקת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטו המשיבים, כמו גם בקשת רשות הערעור שלפני, מצביעים על כך שאף אין לייחס למבקשת הסכמה מכללא. (ו) בשלב הנוכחי קשה לי לקבוע מי אחראי לכך שהמשיבים לא הוזמנו לדיונים בפני המשקם, ואפשר כי יש צדק בטענת ב"כ המבקשת, כי המבקשת אינה אחראית לכך. מאידך גיסא, אין לפסול האפשרות, שהמבקשת, כמי שמעוניינת בהסדר פרעון החובות במסגרת חוק ההסדרים, הייתה צריכה להפנות תשומת לב המשקם לכך שהמשיבים נשמטו במהלך ההליכים וכן נשמטו מפסק המשקם החלקי. (ז) המשקם עצמו התייחס למצבם של המשיבים רק לאחר מתן פסק המשקם החלקי, ובסיפא להחלטה שנתן בתאריך 13.3.03, קבע: "לא מצאתי לנכון להתערב בהליכים אחרים המתנהלים בין האגודה לבין ה"ה אביב וזאת מאחר ואינם מתנהלים בפני. יחד עם זאת, נראה לי כי ראוי שמכוח סעיף 7 לחוק יועברו אף הם לדיון בפני המשקם וזאת כדי למנוע מתן עדיפות כלשהי לנושה זה על פני נושים רבים אחרים." עד עתה הצדדים לא פנו אל המשקם. המשיבים לא פנו אליו, כי סברו שיש טעם בהודעתם שהם מסכימים שהוראות חוק ההסדרים לא יחולו עליהם, והמבקשת אף היא לא פנתה למשקם, ולא נתברר מדוע. נראה לי, כי בעניין זה שני הצדדים נהגו שלא כדין. המבקשת ביקשה מראש ההוצאה לפועל כי יורה על הפסקת ההליכים שנפתחו נגדה, מבלי שניסתה לפנות למשקם כדי להביא לתיקון ההשמטה שנפלה בפסק דינו, ובכך למעשה ביקשה להשאיר את המשיבים ללא סעד, ומאידך, המשיבים ניסו להיבנות ממחטף מסוים, שמקורו בכך ששמם נשמט מפסק המשקם החלקי, ולא ניסו להביא את המצב על תיקונו. (ח) כיוון שלשני הצדדים הייתה ציפיה שפרעון חובם של המשיבים יעשה במסגרת הסדר עליו יורה המשקם, לא היה מקום שמי מהם ינצל את העובדה, שמסיבה כלשהי נפלה טעות בפסק המשקם החלקי, ושניהם היו חייבים לפעול לתיקון המעוות. בנסיבות שנוצרו, המצב הנוכחי בו המשיבים מבקשים לפעול לגביית חובם באופן עצמאי אינו יכול להימשך, שכן הדבר אינו עומד בקנה אחד עם הוראת סעיף 7(א) לחוק ההסדרים, ואף אינו תואם את תכליתו ומטרתו של חוק ההסדרים, ויש בו כדי להקנות למשיבים עדיפות בפרעון החוב, עדיפות שאינם זכאים לה. (ט) צודק כמובן ראש ההוצאה לפועל, כי במקרה הרגיל על לשכת ההוצאה לפועל לבצע כל פסק הדין המוגש לביצוע "ככתבו וכלשונו, לרבות הפסיקים והנקודות שבו", אך במקרה שלפני המחוקק התערב וקבע בסעיף 7(א) לחוק ההסדרים כי "אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא בהתאם להוראות חוק זה". לסעיף 7(א) מטרה ברורה, ונקיטת הליכים עצמאית, שלא דרך ההליכים הקבועים בחוק ההסדרים, אינה מתיישבת עם מטרתו. פרעון עצמאי של חובות שלא במסגרת הסדר לפי חוק ההסדרים, עלול למוטט את הסדר הפרעון לכלל הנושים ולסכל מטרת המחוקק בחוק ההסדרים, ואין להתיר מצב דברים שכזה. אמור מעתה, שחובת ראש ההוצאה לפועל לפעול לביצוע פסק דין, כפופה להוראות המחוקק בדבר הקפאת הליכים. (י) על כן, הנני סבור, שהערעור בדין יסודו, ויש לעכב הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטו המשיבים, על מנת שהצדדים, שניהם כאחד, יפנו אל המשקם ויבקשו אותו לתקן המעוות שנפל, כך שהמשיבים יכללו בהסדר פרעון חובות המבקשת. עם זאת, עם המעוות לא יתוקן בתוך שלושה חודשים, יהיו המשיבים רשאים לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה לחדש ההליכים, וראש ההוצאה לפועל ישקול בקשתם. 11. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מקבל את הערעור, והנני מורה לעכב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו מטעם המשיבים בתיק הוצל"פ [חיפה] 7-30-06923-02. (ב) עיכוב ההליכים יעמוד בשלב זה בתוקף עד ליום 31.3.03, והיה אם בתוך תקופה זאת לא יתוקן פסק המשקם באופן שהמשיבים יכללו בהסדר פרעון החובות של המבקשת, כי אז יהיו המשיבים רשאים לפנות לראש ההוצאה לפועל ולבקש ממנו לחדש ההליכים נגד המבקשת, וראש ההוצאה לפועל ישקול בקשתם. (ג) בשל האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור, הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. הוצאה לפועל