נפילה אחורה בזמן העמסת סחורה

נפילה אחורה בזמן העמסת סחורה 1. התובע, יליד שנת 1948, נפגע ביום 12.9.95 בתאונת עבודה. לטענת התובע, נפל לאחור במהלך העמסת מוצרי חלב על משאית, ונפגע בגבו. כן הוא טוען כי נזקיו נגרמו בשל רשלנות הנתבעת, מעבידתו. 2. עד לתאונה, הועסק התובע ע"י הנתבעת, מזה כ - 12 שנה, כעוזר למחלק מוצרי חלב וכסבל. ביום התאונה, לפנות בוקר, הגיע התובע, יחד עם המחלק טל יצחק, למחסני הנתבעת, לשם העמסת מוצרי חלב על משאית וחלוקתם במהלך הבוקר. כמקובל, הוסעה המשאית בנסיעה לאחור אל אחד מרציפי ההעמסה של מחסן הנתבעת, באופן שחלקה האחורי של המשאית הופנה אל דלת המחסן. על הרציף היה מותקן גשרון מתכת מתקפל שרוחבו כמטר המחובר מצידו האחד אל הרציף ונפתח מצידו האחר אל תוך המשאית. מאחר שהגשרון היה צר מפתח המשאית נוצרו משני צדדיו מרווחים בלתי מכוסים שרוחב כל אחד מהם כ - 10 ס"מ (ראה התמונות ת/1). לפי שיטת העבודה הנוהגת אצל הנתבעת, בוצעה ההעמסה באופן הבא: המחסנאי, אשר שירת את רציף ההעמסה של התובע, לצד רציפים נוספים, הביא מעת לעת משטחי סחורה עד לפתח המחסן, משם הועמסו המשטחים על ידי טל והתובע על המשאית. משטחים אלה מורכבים ממשטח עץ בגובה כ - 10 ס"מ שעליו מונחים ארגזי סחורה זה על גבי זה. לשם העמסת המשטח, נועצים המחלק או עוזרו מוט ברזל שבקצהו וו בתחתית המשטח, תומכים את הארגז העליון בידם השניה, ובאמצעות המוט מושכים את המשטח כולו, תוך כדי הליכה לאחור, אל המשאית. לפי עדות התובע, בעת שמשך את המשטח מכיוון המחסן אל המשאית, כשגבו אל המשאית, נקלעה רגלו לתוך אחד המרווחים, והוא נפל לאחור כשארגזי הסחורה נופלים יחד עמו. 3. הנתבעת מודה כי אכן אירעה לתובע תאונת עבודה במועד הנטען, אולם מכחישה את נסיבותיה. מאחר שבעת התאונה נכחו במקום רק התובע והמחלק יצחק טל (אשר הובא לעדות מטעם התובע), לא הובאה כל עדות מטעמה ביחס לנסיבות האירוע. התובע מצידו הביא לעדות, כאמור, את המחלק יצחק טל, אשר תמך את עדותו הן באשר לשיטת העבודה אשר נהגה באותה עת אצל הנתבעת, והן באשר לאופן אירוע התאונה. טל העיד כי אותם המרווחים יוצרים "מלכודת מסוכנת", וכי לא אחת נקלעה רגלו לתוך אחד המרוחים, אך הוא הצליח להוציאה מבעוד מועד, ומבלי שנגרם לו כל נזק. טל העיד עוד כי ברציפים אחרים של המחסן הותקן גשרון שמידותיו תואמות את רוחב המשאית באופן המונע היווצרות אותם המרווחים. מתוך התמונות שהוצגו ע"י התובע (ת/1) ניכר לעין כי הגשרון המחבר בין הרציף והמשאית צר מרוחב המשאית, ונוצרים, לפיכך, מרווחים ניכרים משני צדדיו. אופן אירוע התאונה, כפי שתואר ע"י התובע וטל, נתמך גם ב"תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", מסמכים א' ו- ב/11 למוצג ת/2. יודגש כי במהלך גביית הראיות הוטלו פגמים כבדים במהימנות התובע. התובע נתגלה, כפי שיתואר בהמשך, כמי שאינו בוחל בשקרים לשם העצמת נזקיו והגדלת הפיצוי לו יזכה. ואולם, חרף הפגמים שנפלו במהימנותו, נוכח עדותו של טל שהיתה מהימנה עלי, כמו גם המסמכים שפורטו לעיל, אשר תומכים אף הם בגירסת התובע, הנני סבורה כי יש לקבל את גירסתו הן ביחס לאופן אירוע התאונה והן ביחס לשיטת העבודה הנוהגת אצל הנתבעת. 4. כידוע, חובתו של מעביד היא להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות הנובעות מאופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה, ואשר ניתן לצפותן מראש. הנתבעת לא יצאה ידי חובתה זו. אף שהסכנה הנובעת מן המרווחים שנוצרו לצד הגשרון הינה סכנה בטיחותית חמורה, ניכרת לעין וברורה, במיוחד נוכח שיטת ההעמסה המבוצעת תוך הליכה לאחור כפי שתוארה לעיל, לא פעלה הנתבעת להרחבת הגשרון או למניעת היווצרות המרווחים בדרך בטוחה אחרת. הנתבעת לא פעלה להבטחת משטח עבודה בטוח או להנהגת שיטת עבודה בטוחה, לשם ביצוע ההעמסה. יש לייחס לה, איפוא, אחריות לתאונה. בניגוד לטענת הנתבעת, איני סבורה כי יש ליחס לתובע אשם תורם כלשהוא. על פי ההלכה לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך כדי ביצוע עבודתו. רק מקום בו הפעיל העובד שיקול דעת עצמאי באופן שהוא אשר יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא רק פעל בתוך מסגרת הסיכון שיצר המעביד, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד (וראה ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מ"א (4), 524 בעמ' 528. ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). בענייננו, אף שקיומם של המרווחים אכן היה ידוע לתובע, פעל התובע במסגרת הסיכון שנוצר מתנאי עבודתו ובהתאם לשיטות העבודה הנהוגות אצל הנתבעת. לאור זאת, אין לייחס לו כל אשם תורם, ויש לקבוע את אחריותה המלאה של הנתבעת לנזקיו. 5. אשר לנזק. התובע יליד חודש ינואר 1948, ונפגע בתאונה, כאמור, ביום 12.9.95. בעקבות התאונה פונה לביה"ח הלל יפה בחדרה, שם טופל ושוחרר לביתו עוד באותו יום עם הוראה לנטילת משככי כאבים ולמנוחה בת 5 ימים. התובע היה במעקב רפואי בשל תלונות על כאבי גב תחתון המקרינים לרגל שמאל, ובהמשך עבר שני ניתוחי גב. בשנת 2000 וכן בשנת 2002 אושפז בבית לוינשטיין לשם שיפור תפקודו וניידותו. מאז התאונה לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת. לתמיכת תביעתו הגיש התובע חוות דעת רפואית של הכירורוג פרופ' י. פלומן, על פיה נותרה לו נכות בשיעור 37% לצמיתות. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של פרופ' ח. שטיין, הקובעת לתובע 24% נכות לצמיתות. נוכח הפער בין חוות דעת המומחים, מונה פרופ' סודרי כמומחה מטעם בית המשפט. על פי חוות דעתו נותרה לתובע נכות משוקללת של 37% לצמיתות בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד שדרה מותני ובגין פגיעה נוירולוגית בינונית משמאל. ואולם, בשל שינויים ניווניים קודמים לתאונה, מצא המומחה כי יש לזקוף שליש מן הנכות האורתופדית על חשבון מצב קודם, וקבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 28% בעקבות התאונה. גם בעדותו בביהמ"ש עמד פרופ' סודרי על כך שעוד לפני התאונה הייתה קיימת אצל התובע הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, בשל שינויים ניווניים כרוניים, בשיעור של 10% לצמיתות. חוות דעתו של ד"ר סודרי לא נסתרה בחקירתו, לא ביחס לשיעור הנכות שקבע ולא ביחס לקשר הסיבתי הקיים בין הנכות לבין אירוע התאונה (ור' לענין זה טענות הנתבעת בסיכומיה). 6. עד לתאונה עבד התובע, כאמור, כעוזר מחלק וסבל אצל הנתבעת במשך 12 שנים. התובע בוגר שבע שנות לימוד בלבד, וחסר השכלה או מקצוע של ממש. בעקבות התאונה קיבל התובע דמי פגיעה מן המוסד לביטוח לאומי (באמצעות מעבידתו) וכן השלמות שכר במשך כחצי שנה. לאחר מכן קיבל שכר מלא תקופה נוספת של כעשרה חודשים על חשבון ימי מחלה, קרי: עד סוף שנת 1996 (ר' בעמ' 38 לפרוטוקול). ביום 13.9.99 פוטר התובע מעבודתו, אז קיבל פיצויי פיטורים בסך של כ - 84,220 ₪. התובע טען בביהמ"ש להעדר יכולת לבצע פעולות פיזיות יומיומיות, ולו הפשוטות ביותר. לפי עדותו, אשר נתמכה בעדותה של אשתו, אין הוא מסוגל ללכת, לעלות במדרגות או לקום. בשל מצבו הרפואי, ובהעדר יכולת לעשות דבר אחר, הוא נאלץ לשבת כל היום מול הטלויזיה. הוא נזקק לעזרת בני משפחתו במעבר מישיבה לעמידה, ברחצה, וכמובן בהליכה. לפי עדותו ועדות אישתו אין הוא מסוגל כלל ללכת בכוחות עצמו, אף לא בעזרת קביים, לכל מרחק שהוא, והוא נזקק לכיסא גלגלים. כל נסיון ללכת בעזרת קביים מסתיים בנפילה לאחר מטר או שניים, ולכן לכל יציאה מביתו נזקק הוא לכיסא גלגלים וכן לליווי צמוד. יובהר כי התמונה ביחס לכושרו הפיזי של התובע, כפי שהיא עולה מראיות הנתבעת הינה שונה לחלוטין. החוקר אמנון שיינברגר ערך שלושה מעקבים אחר התובע והציג את מימצאיו לביהמ"ש הן בעדותו והן בקלטת וידאו המתעדת היטב את יכולותיו של התובע. התובע נצפה כשהוא מטייל ברחובות חדרה בעזרת קביים בלבד, וללא כל ליווי, לאורך מאות מטרים. לרגעים הוא נראה אף מניח את הקביים לצורך מדידת מעיל או התמתחות. לפי מדידות החוקר הלך התובע, באחד מן המעקבים מרחק של 2.8 קילומטר, הכל בעזרת קביים בלבד וללא כל ליווי. יתר על כן, במעקב השלישי שנערך ביום 5.5.02 נצפה התובע כשהוא נוסע עם אישתו ובתו למשרדי המוסד לביטוח לאומי בחיפה. אף שלפני היכנסו לרכב, ואף בעת חזרתו לביתו, נראה, כמו ביתר המעקבים, מהלך היטב באמצעות הקביים, נצפה התובע עם הגיעו למשרדי המוסד לביטוח לאומי, לראשונה, יורד מן הרכב ועובר לכיסא גלגלים. ברור, איפוא, כי התובע בנסותו להעצים את נזקיו, ולשם הגדלת הפיצוי בו יזכה, לא היסס, כל עיקר, לשקר לבית המשפט וככל הנראה אף למוסד לביטוח לאומי. מימצאים אלה אינם מאפשרים ליתן אמון בעדותו של התובע או בעדות אשתו כפי שהן, ויש לבחון בזהירות את טענות התובע, בפרט אלו המתייחסות לשיעור נזקיו. 7. התובע טוען להפסד השתכרות מלא ממועד התאונה ועד הגיעו לגיל פרישה. כן הוא טוען להפסדי פנסיה, לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, לפיצוי בגין מגבלות ניידות ולכאב וסבל. אשר לכושר עבודתו של התובע. כאמור, לא שב התובע לעבודתו, ולטענתו שללה התאונה לחלוטין את כושר השתכרותו. קביעת הפסד כושר השתכרותו של התובע מעמידה קושי של ממש בפני בית המשפט. התובע הינו בעל נכות רפואית של 28% בעקבות התאונה. לנתון זה של נכות רפואית משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק, ובדרך כלל תשקף הנכות הרפואית את מידת הפגיעה בכושר תפקודו (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נ"ב (3), עמ' 792). באשר לתובע, ברי כי כושר השתכרותו נפגע פגיעה חמורה, מעל ומעבר לשיעור הנכות הרפואית, הן בשל מצבו הרפואי והן בשל נתוניו האישיים. כאמור, התובע הינו אדם פשוט, חסר השכלה וחסר הכשרה מקצועית כלשהי. כל חייו עסק בעבודות פיזיות פשוטות ובמשך השנים האחרונות לעבודתו עבד כסבל. כיום נזקק התובע לקביים לצורך הליכה ואין הוא כשיר לכל עבודה הכרוכה בהרמת משאות, בעמידה או בהליכה ממושכת. מאידך, התובע לא ניסה מעולם לשקם את עצמו או לחזור לתפקוד תעסוקתי, ולו חלקי, וכל מאמציו לאורך השנים מכוונים להגדלת הפיצויים בהם יזכה. התובע הפליג בתיאור מגבלותיו ומחושיו בפני כל הגורמים הטיפוליים, ולא עשה מאמץ, ולו מינימלי, לשקם את עצמו ולהקטין את נזקיו. אין חולק כי מוטלת על התובע חובה לנקוט כל צעד סביר על מנת להקטין את הנזק שנגרם לו בשל התאונה. האמצעי הראשוני לשיקום נפגע הינו חזרה לחיי עבודה תקינים, ואך סביר לדרוש ממנו כי ישוב למעגל העבודה כאשר מצבו הגופני מאפשר זאת (ע"א 492/81, 449 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד ל"ח (4) עמ' 70). גם במקרים אחרים של נכויות בשיעור דומה לזו של התובע וכישורים מוגבלים, לא הכירו בתי המשפט באובדן כושר השתכרות מלא. כך למשל בעניין גרוגיסיאן (ע"א 3049/93, שם), הייתה התובעת בעלת השכלה של שתי כיתות ועל גבול האנאלפבתיות. התובעת שהייתה בת 59 בעת מתן פסק הדין עבדה עד לתאונה בעבודות נקיון. בעקבות התאונה נקבעה לה נכות רפואית בת 23.5% בשל פגיעה במרפק ובברך והתובעת נזקקה למקל הליכה כדי להקל על מכאוביה. על אף מגבלותיה וחוסר יכולתה לחזור לעבודתה כעובדת נקיון, ועל אף כישוריה המוגבלים, קבע בית המשפט כי כושר השתכרותה נפגע ב - 50% בלבד. בעניין עאטף נ' חוטי קיסריה בע"מ (ע"א 758/91, תק-על 93 (3) עמ' 344), נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 30% בגין שיתוק חלקי בצורה קשה ביד ימין. בית משפט קמא חישב את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בשיעור 45% ובית המשפט העליון סבר שזהו אומדן סביר שאינו מצדיק התערבות. התובע תיאר את מצבו בפני הגורמים המטפלים כחמור ממצבו בפועל. למרות זאת, הומלץ לו, בשני אישפוזיו בבית לווינשטיין לנסות להשתלב בעבודה או בתעסוקה כלשהי, ולו תעסוקה מוגנת, אשר תאפשר לו יציאה מן הבית ותעסוקה לפחות לחלק מן היום (ראה ת/15). הימנעותו של התובע מלעבוד במשך שנים כה רבות למרות המלצות אלה, מהווה משום הפרה של חובתו להקטנת הנזק. הנני סבורה, איפוא, כי אף שיש לקבוע לתובע הפסד השתכרות העולה על שיעור נכותו הרפואית, אין לקבוע לתובע אובדן מלא ויש לקחת בחשבון יכולת לתעסוקה חלקית, ולו מוגנת. הנני קובעת, איפוא, לתובע, אובדן כושר השתכרות בשיעור של 75%. על בסיס זה יחושבו הן ההפסדים לעבר ( בשל הפרת חובת התובע להקטין את נזקיו) והן ההפסדים לעתיד. 8. שכרו הרבע שנתי של התובע, לפני התאונה, היה בשיעור 18,622 ₪, דהיינו סך 6,207 ₪ לחודש (וראה גם שכרו המצטבר של התובע עד אוגוסט 95 בסך 49,549 ₪ עפ"י תלושי השכר ת/5). שכר זה, כשהוא משוערך להיום מגיע לסך 9,029 ₪. בגין הפסדיו בעבר, החל מחודש ינואר 1997, זכאי, איפוא, התובע לסך 9,029 ₪X 75% X12 X שבע שנים, דהיינו, לסך 568,827 ₪ בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה, ובסה"כ 662,195 ₪. התובע היום הינו בן 56 שנה. בגין הפסד השתכרות בעתיד ועד הגיעו לגיל 65, (בעוד 9 שנים), זכאי התובע, לאחר היוון מתאים, לסך 640,237 ₪. יש לדחות את טענת התובע להפסדי פנסיה, אשר לא הובאה תשתית עובדתית להוכחתם. 9. התובע טען לפיצוי בגין עזרת צד ג'. התובע טען, כזכור, כי לאור מיגבלותיו אין הוא מסוגל לשרת את עצמו, אין הוא מסוגל להתקלח או להתלבש ללא עזרה והוא נזקק לליווי בכל יציאה מן הבית. כאמור, עדותו זו נסתרה כליל בעדות החוקר והקלטת שהוצגה. אין ספק כי התובע מסוגל לשרת את עצמו, להתקלח בעצמו וללכת, באמצעות קביים, ללא כל צורך בליווי. גם פרופ' סודרי בעדותו, ציין כי התרשם כי לתובע נטיה להחמיר את מצבו. כן הוסיף כי התובע מסוגל להתרחץ ולהתלבש בעצמו, ואף ללכת מרחקים קצרים בבית ללא קביים. יתר על כן, שירותים מיותרים שיינתנו לו בתחומים אלו רק ירעו את מצבו וידונו אותו לנכות נוספת ומיותרת. יש לפסוק לתובע, איפוא, פיצוי בגין עזרת בני משפחתו רק בגין התקופות הסמוכות לניתוחים שעבר ובהנחה שבתקופות אלו אכן נזקק לעזרה של ממש. בגין ראש נזק זה הנני פוסקת לתובע סכום גלובלי בסך 5,000 ₪. 10. אשר לפיצוי בגין צרכי הניידות של התובע. התובע ואישתו העידו כי עשו בעבר שימוש בתחבורה ציבורית לשם נסיעה לטיפולים רפואיים. בתקופה האחרונה הם נוסעים במוניות, ועפ"י עדות אשת התובע, הוצאות הנסיעה במוניות, הן לטיפולי פיזיוטרפיה, הן לאישפוז בבתי חולים, מומנו ע"י קופ"ח. מאחר שמדובר בתאונת עבודה, הוצאות אלו מכוסות ממילא ע"י המוסד לביטוח לאומי. יחד עם זאת, יש להניח שהתובע נזקק, ויזקק עוד יותר בעתיד, לנסיעה במוניות לצרכים חברתיים (אף כי נראה כי אלה מצומצמים ביותר, ולא בשל התאונה). יש לפצותו בגין הוצאות ניידות, בעבר ובעתיד, באופן גלובלי, בסך 10,000 ₪. בגין כאב וסבל, יש לפצות את התובע לאור גילו, שיעור נכותו וטיב מגבלותיו בסך 75,000 ₪. 11. התובע טען לנזקים שנגרמו לו בשל חוסר יכולתו לפרוע את תשלומי המשכנתא החודשיים בשל התאונה. הנתבעת טוענת כי נזק זה רחוק ואינו בר פיצוי. אינני רואה צורך להידרש לסוגיה זו, מאחר והתובע לא הוכיח כי אכן נגרמו לו נזקים כלשהם בשל אי תשלום החזרי המשכנתא, ולא הוכיח את שיעור נזקיו. יצויין כי לפי עדות אישתו הגיע התובע להסדר עם הבנק להחזר חודשי מופחת מדי חודש (עמ' 54). 12. סכום נזקיו של התובע הינו, איפוא, כדלהלן: א. הפסד השתכרות בעבר 662,195 ש"ח ב. הפסד השתכרות בעתיד 640,237 ש"ח ג. כאב וסבל 75,000 ש"ח ד. עזרת צד ג' 5,000 ש"ח ה. ניידות 10,000 ש"ח סה"כ 1,392,432 ש"ח 13. מן הנזקים שפורטו לעיל יש לנכות, בהתאם להסכמת הצדדים, את פיצויי הפיטורים שקיבל התובע בסך 84,220 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלתם, 20.10.99 , ובסה"כ 107,634 ₪ (ר' עמ' 38 לפרוטוקול). כן יש לנכות מן הפיצויים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בעבר ואלה שיקבל בעתיד, בסך 1,188,229 ₪ בהתאם לחוות דעתו האקטוארית של שי ספיר, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 30.6.03, ובסה"כ 1,167,136 ₪, וכן סך 2,529 ₪ שקיבל התובע בנובמבר 99 (ר' סעיף 17 לסיכומי התובע) ומשוערך להיום 3,200₪. יש לנכות, איפוא, מן הפיצויים סך 1,277,970 ₪. התובע זכאי, אם כן, לאחר ביצוע הניכויים, לפיצוי בסך 114,462 ₪. הנתבעת תשלם לתובע גם את הוצאותיו בגין חוות דעתו של פרופ' פלומן ובגין חוות דעתו של פרופ' סודרי (להבדיל משכר הופעתו בבית המשפט), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומן. אשר לשכר טירחת עו"ד. רק לעיתים נדירות ימנע בית המשפט מפסיקת הוצאות לניזוק בתביעה בגין נזקי גוף. למרות זאת, נוכח כזביו של התובע, ונסיונו להוליך שולל את הנתבעת ואת בית המשפט, הנני סבורה כי אין לפסוק לו את הוצאות ההליך מעבר לאמור לעיל. למותר לציין כי מעבר לגינוי המוסרי של התנהגותו, היה בהתנהגותו זו כדי להגדיל את הוצאות הנתבעת ולהאריך את הדיון. סחורהנפילה