תביעה בגין שווי יהלומים

כללי:   עניינה של תובענה זו במספר יהלומים שנמסרו בשנת 91' לתובע לשיווק ולמכירה [להלן "היהלומים"].   תחילתה של התובענה - בהליכי סדר דין מקוצר שהוגשה ביום 5.1.98. הנתבע איחר בהגשת בקשה למתן רשות להגן, ועד שעשה כן ניתן כנגדו פסק דין. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולמחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר". הבקשה התקבלה, והתובענה הועברה לדיון בפסים רגילים.   עניינה של התביעה:   התובע היה בתקופה הרלבנטית לתובענה, חבר בורסת היהלומים ברמת גן, ועסק במסחר ובייצור יהלומים. התובע היה מיודד עם פלוני, מר יחזקאל דוד [להלן "מר דוד"], אשר מסר לתובע את היהלומים לשם שיווק ומכירה. מר דוד לא היה חבר בורסת היהלומים, והתובע הסכים לשווק את היהלומים שלא למטרות רווח. הנתבע היה באותה התקופה, חבר בורסת היהלומים ברמת גן. לגרסת התובע, העביר את היהלומים לנתבע, על פי בקשתו, על מנת שזה ישווקם בעצמו למטרות רווח כמקובל. התובע צירף לכתב תביעתו מסמך נושא כותרת "קיבלתי בקומיסיון" חתום בחתימת ידו של הנתבע. (להלן "נספח א").   המחיר שנקבע בין הצדדים, היה המחיר בו נקב מר דוד. לטענת התובע לא נקב במחיר גבוה יותר, שכן לא חפץ אלא לסייע לידידו מר דוד במכירת האבנים. לאחר זמן מה נתברר לתובע כי הנתבע מכר את האבנים, ולדבריו אף ברווח. הנתבע, בניגוד לכללי הבורסה לא יידע את התובע על מכירת היהלומים, מכירה אשר התבצעה בסמוך למועד מסירת היהלומים לידיו. התובע פנה מספר פעמים לנתבע בדרישה לקבלת התמורה בעד הרכישה, אך נדחה בטענות שווא. משגברו דרישותיו של מר דוד לקבלת התמורה, פנו השלושה לקיום דיון בוררות בפני מר גוטליב. מר גוטליב היה אז מצוי בענייני הבורסה והיה ראוי כבורר על דעת כל הצדדים הנוגעים. שטר הבוררין בחתימת כל הצדדים המעורבים צורף לתביעה כנספח ב'.   עם תום דיון הבוררות, קבע מר גוטליב כי על התובע להשיב למר דוד את ערך היהלומים ועל הנתבע לפרוע לתובע את ערך האבנים שקיבל לידיו. פסק הבוררות צורף לכתב התביעה כנספח ג'.   התובע, לדבריו השיב למר דוד את ערך היהלומים כפי שנקבע בפסק הבוררות. לתמיכה בגירסתו צירף הנתבע העתק אישור קבלת הכספים חתום בחתימת ידו של מר דוד - הוא נספח ד'. ואולם, למרות קביעתו של מר גוטליב, סירב הנתבע לפרוע את הכספים המגיעים ממנו.   מכאן התביעה.   סכום התביעה הועמד על 41,997 ₪. סכום זה מורכב מכמה גורמים:                  4,260 דולר - זהו שווי היהלומים נשוא התביעה, כשהוא נושא ריבית דולרית חודשית בשיעור של 2% בהתאם למקובל בבורסת היהלומים בגין קבלת הלוואה.                  5,000 ₪ - בגין טרדה ועוגמת נפש.   גרסת ההגנה:   בתאריך 9.5.99 הגיש הנתבע בקשת רשות להגן ועימה בקשה למחיקת כותרת. כאמור בקשתו נתקבלה. הדיון העובר לפסים רגילים ותצהירו התומך בבקשת רשות להגן שימש ככתב הגנה.   הנתבע העלה מספר טענות כמפורט להלן:   ראשית, כופר הנתבע בשווי היהלומים כפי שהם מפורטים בנספח א'. לטענתו, הסכומים הנקובים אינם לקראט אלא מייצגים את שווים המלא של כל יהלום ויהלום. מובן הדבר שאם כך הרי שווים המלא פחות בכ - 1500 דולר לכל הפחות משווים הנטען ע"י התובע. יתרה על כן, לטענת הנתבע שווים הראלי של היהלומים היה אף פחות מכך. חתימת ידו המופיעה בנספח א', לטענתו מאשרת את קבלת היהלומים זה ותו לא. אין לחתימתו משמעות לעניין הערכים הנקובים בנספח. לטענתו, ערכים אלה אינם ערכים מוחלטים אלא ערכים משוערים בלבד.   עוד טוען הנתבע כי תשלום ערך היהלומים למר דוד לא התבצע ע"י התובע בערבות פסק הבורר. פסק הבורר לא הובא לגירסתו, לאישור בית המשפט ולכן אין להסתמך על קביעתו הסופית. לטענתו, הבסיס העיקרי של התביעה נעוץ בנספח ד' לתביעה הוא הנספח בו מאשר מר דוד את קבלת הכספים מן התובע. אותו נספח ד', לא היה לטענת הנתבע בחומר התביעה שהומצא לו ואף לא בחומר התביעה שהוגש לתיק בית המשפט. אי לכך, טוען הנתבע אין להסתמך על נספח זה ואין כל אסמכתא שהתובע שילם את ערך היהלומים למר דוד. לטענת הנתבע התובע כלל לא שילם את ערך היהלומים למר דוד.   באשר לשיעורי הריבית הנתבעים, טוען הנתבע כי הבורר לא חייב בפסק דינו תשלום ריבית, וחייב אך ורק לתשלום שווי האבנים. אי לכך אין מקום לתביעת התובע לתשלומי ריבית לפי הנורמה או הנוהג של בורסת היהלומים.   יתרה על כך, טוען הנתבע כי לתובע כלל לא נגרמו נזקים כפי שנטען על ידו. לטענתו, התביעה היא קנטרנית וטורדנית.   לאחר שהנתבע התייחס לטעות שהעלה התובע בכתב תביעתו, העלה מספר טענות נוספות אשר לדבריו, תומכות בגירסתו לפיה אין לחייבו בתשלום סכום התביעה.   ראשית טען הנתבע כי השיב את כל היהלומים לחזקתו של התובע.   שנית, טען כי פסק הבורר לא נמסר לו לעולם ולא הובא לידיעתו.   מן המקובץ לעיל, עולה הטענה כי הנתבע אינו חייב מאומה לתובע וכי דין התביעה להדחות.   שלב העדויות:   התובע מסר את גירסתו בתצהיר עדות ראשית. הנתבע, ניתק כל קשר עם בא כוחו והגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, לא יצאה לפועל.   מר דוד, עד התובע הגיש אף הוא תצהיר. מר דוד לא הופיע לדיון שהיה קבוע בפני, ועל כן הוחזר תצהירו לב"כ התובע.   בתאריך 21.11.01 נחקר התובע בפני, על גירסתו.   על פי עדותו של התובע, השלושה פנו אל מר גוטליב בהסכמה מלאה שזה יפסוק בעניינם. הסכמתם מצאה ביטויה בחתימת ידם. פרוטוקול עמוד 2 שורות 23-25. עוד העיד התובע כי בפסק הבוררות שווי היהלומים לא מצא את ביטויו, שכן מר גוטליב פסק רק כעניין שבעקרון ולא נכנס לפרטי פרטים. פרוטוקול עמוד 3 שורות 1-9. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, אמר התובע דבר דומה: "פסק הבורר ניתן על גזיר של נייר (שהעתקו צורף כנספח ג' לכתב התביעה) כשהוא מתייחס לערך האבנים הנזכר לעיל בתצהירי מבלי לציין את הפרטים וסכום ערך האבנים בגוף הפסק ולכן לא הבאתיו לאישור לפני כבוד ביהמ"ש והעדפתי להגיש את התביעה הנוכחית על פניו." תצהיר עדות ראשית סעיף 10.   עוד העיד התובע כי שילם את ערך היהלומים לפי הפסק של גוטליב : אני מצידי קיימתי את פסק הבורר בחלק המתיחס אלי ושילמתי למר יחזקאל דוד את ערך האבנים לעיל בצירוף הפרשי הפרשי ריבית כמקובל באותה עת בשיעור של כ - 2%." תצהיר עדות ראשית סעיף 11.   בחקירתו חזר התובע על דברים אלה: "שילמתי לפי הפסק של גוטליב. אני שילמתי לו בכסף, וחממי לא החזיר לי את האבנים, שילמתי לפי הפתק החתום, בתוספת ריבית וכו' ". פרוטוקול עמוד 4 שורות 16-15. לדבריו שילם למר דוד בדולרים, כמקובל בסכומים אלה בבורסה, בתוספת של 2% לכל חודש, ובסה"כ 4,260 דולר. פרוטוקול עמוד 4 שורות 18-24.   הכרעה:   מעשיו של הנתבע נגועים במחדלים: הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית, לא התייצב לישיבת יום 20.11.01, וכפי שעולה מן הדברים שנוהלו בישיבה זו ניתק כל קשר עם ב"כ . כתב הגנתו הוא כל שנותר בפני.   "הורה בית המשפט על הגשת תצהיר...ותצהיר לא הוגש, לא יורשה בעל הדין הנוגע בדבר להביא את העד או להוכיח את העובדה..." י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" , (מהדורה שביעית - 1995), 489.   "אי התייצבות הנתבע אינה מתפרשת כהודאה בתביעה, ואף לא הודאה בעובדות שהתובע טוען להן...אלא שהשאלות השנויות במחלוקת כבר נתחוורו מכתבי הטענות. היה נטל הראיה מוטל על התובע, הרשות בידו להביא את ראיותיו שלא במעמד הנתבע, ואם ירים את נטל הראיה, יקבל פסק דין." י. זוסמן שם בעמוד 479-480.   ידוע הוא כי בראש ובראשונה מוטל נטל השכנוע על התובע, להוכחת כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. רק בתום שלב הבאת הראיות מטעם התובע, עובר הנטל על כתפי הנתבע להביא ראיות לסתור. "הכלל הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו; ואילו הנתבע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו." (הדגשים במקור - נ.ג) י. קדמי "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" (הוצאת דיונון, תשנ"ט - 1999) חלק שלישי, עמוד 1275.   "...ומשסיים התובע את הבאת ראיותיו - עובר הכדור אל יריבו הנתבע..." י. קדמי. שם בעמוד 1307.   התובע שטח טענותיו בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית. בתצהירו הציג התובע את גירסתו לפיה הוסכם בינו לבין הנתבע, כי האחרון יקבל לידיו את היהלומים למכירה. עסקה זו לא בא זכרה על הכתב, עם זאת בשל מהות העסקה - במיטלטלין- אין הכרח בדרישת הכתב, במיוחד כאשר מדובר במיטלטלין שהם יהלומים, שם נוהג הסוחרים הוא לערוך עסקאות בע"פ.   "...חשוב לציין כי כבסיס למשא ומתן בעסקי היהלומים ניתן לראות את תקנה פנימית 50 הקובעת כי 'המקצוע שלנו מושתת על אמונה ונאמנות, והחברים מחויבים לשאת ולתת באמונה לעמוד בדיבורם.' זהו, למעשה יסוד המסחר ביהלומים: בהעדרם של הסכמים כתובים מתנהל המשא ומתן בעל פה ונחתם במילים 'מזל וברכה'. המילה (ההדגשה במקור - נ.ג.) היא נכסו היקר ביותר של כל יהלומן, וכיבודה של התחייבות שניתנה בעל פה הוא הבסיס, היחיד כמעט, לכל יחסי המסחר." א. רכטר , "דיני יהלומים" ( שחם הוצאה לאור בע"מ ) בעמוד 1222.   התובע עומת על גירסתו בחקירה נגדית. כאמור, הנתבע לא הציג גירסה נוגדת.   "... קביעותיו הסופיות של בית המשפט מבוססות על שיקולים של מהימנות ומשקל ראייתי; וכי העדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם באמינותן ובכוחן הראייתי." י. קדמי שם בעמוד 1306   גירסתו של התובע נשארה בעינה, ועמדה איתנה בחקירה הנגדית. גירסת התובע לא קועקעה ולא הופרכה. גירסת התובע אמינה מקובלת עלי. סכום התביעה הועמד על 41,997 ₪. סכום זה הורכב משני גורמים: האחד - שווי היהלומים בתוספת ריבית דולרית חודשית בשיעור של 2%, והשני -פיצוי בגין טרדה ועגמת נפש. שוכנעתי כי ערך היהלומים הנתבע וכן שיעור הריבית הינו על פי עדות התובע, שכאמור אמינה ומקובלת עלי. באשר לרכיב עגמת הנפש, אני מוצאת כי אין לה מקום בתביעה רכושית זו. וכדברי השופט ח' כהן:   "מקום שהנזק לא היה נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ששיעורם ייקבע לפי שיקול דעתו; ואילו מקום שהנזק היה... נזק מובהק של ממון, אינו מוקנה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע פיצוי כראות עיניו."   ע"א 140/73 שרם נ. גרינברג, פ"ד כט (1) 194, 196. כן ראהג. שלו "דיני חוזים" (דין - הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שנייה), בעמוד 586.   במקרה שלפנינו, הנזק הנטען הינו נזק ממוני מובהק. לפיכך אין מקום לפסוק פיצויים בגין טרדה ועגמת נפש.   סיכום:   1. מן המקובץ לעיל דין התביעה להתקבל וכך אני מורה.   2. הנתבע ישלם לתובע את מלוא ערך היהלומים כערכם ביום קבלתם.   3. לסכום זה תתווסף ריבית דולרית בשיעור של 2%. 4. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   5. באשר לרכיב עוגמת הנפש - המדובר בתביעה כספית ואין אני מוצאת כי יש מקום לרכיב עוגמת נפש בתביעה מעין זו.   6. פסיקתא תוגש לחתימתי.     ניתן היום כ"ד בחשון, תשס"ג (30 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.   ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.  יהלומים