ויתור על זכות סירוב ראשונה בגין מכירת מניות

כללי: בפני תביעה כספית על סכום של 300,000 ₪, נכון למועד הגשתה ביום 17.12.01. התובעת הינה בעלים של 375 מניות בחברת כרמל ביט סוכנויות לביטוח (1994) בע"מ (להלן: "כרמל ביט"), המהוות 20% מהונה המונפק והנפרע של כרמל ביט. (סעיף 8 לסיכומי התובעת). הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בעסקי ביטוח, והיא בעלת 80% מהון המניות של כרמל ביט. (סעיף 5 לסיכומי הנתבעת). ביום 4.9.01 נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "ויתור על זכות סירוב ראשונה בגין מכירת מניות והקניית זכות מכר", והוא מהווה לטענת התובעת חוזה אופציה. (סעיף 9 לסיכומי הנתבעים). לטענת התובעת, האופציה הוקנתה לה בתמורה לויתורה על זכות סירוב ראשונה שהוקנתה לה במסכמי ההתאגדות של כרמל ביט ובהסכם ההשקעה מיום 24.4.97. אופציה זו מקנה לתובעת את הזכות למכור לנתבעת את כל מניותיה בכרמל ביט בתמורה לסכום של 300,000 ₪. זכות זו ניתנת למימוש על ידי מתן הודעה לנתבעת במשך 30 יום לאחר מועד כתיבת ההסכם, 26.8.01. (סעיפים 9-10 לסיכומי התובעת). התובעת פנתה אל הנתבעת מספר פעמים בבקשות למתן ארכה למימוש האופציה. בקשות אלו נענו בחיוב על ידי הנתבעת. (סעיף 9 לסיכומי הנתבעת). ארכה אחרונה ניתנה עד ליום 15.11.01. עדית סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סוכנות עדית") הינה חברה בת של כרמל ביט. כרמל ביט החזיקה ב-50% ממניותיה של סוכנות עדית. סוכנות עדית היוותה את הנכס העיקרי של כרמל ביט. (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת). ביום 5.11.01, בטרם חלף המועד האחרון למימוש האופציה, שלחה הנתבעת מכתב לתובעת ובו הודיעה על ביטול זכותה של התובעת לחייב את הנתבעת לרכוש ממנה את מניותיה בכרמל ביט. הסיבה לביטול שניתנה על ידי הנתבעת במכתבה הייתה גילוי אי סדרים חמורים בסוכנות עדית, דבר שהשפיע על מצבה הכלכלי של הראשונה. (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). ביום 6.11.01 שלחה התובעת מכתב לנתבעת, בו היא מודיעה כי אינה מסכימה להודעת הביטול וכי לא עומדת לנתבעת כל זכות לעשות זאת. בנוסף, ביום 11.11.01 שלחה התובעת לנתבעת הודעת מימוש, מכוח ההסכם שנכרת ביניהם. (סעיף 17 לסיכומי התובעת). למרות הודעת המימוש, הנתבעת המשיכה לעמוד על סירובה לקיים את ההסכם. בגין הסירוב הוגשה תביעה זו. (סעיף 18 לסיכומי התובעת). טענות הצדדים - דיון והכרעה: אדון ואכריע בטענות הצדדים אחת לאחת. סיווג ההסכם בין הצדדים: התובעת טוענת, כי יש לסווג את ההסכם כחוזה אופציה מסחרי (חוזה ברירה). לטענתה מדובר בחוזה פשוט, קצר וענייני המקנה לתובעת את הזכות למכור לנתבעת את חבילת מניותיה בכרמל ביט בתמורה לסך של 300,000 ₪ ולויתור על זכות סירוב ראשונה. (סעיפים 19-20 לסיכומי התובעת). לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי יש לסווג את ההסכם כחוזה מתנה, משום שניתנה לתובעת זכות מכר, ללא קשר לויתור על זכות סירוב ראשונה, קרי ללא תמורה. לפיכך, זכאית הנתבעת לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה, בעקבות הרעה ניכרת במצבה הכלכלי, פועל יוצא של אי הסדרים שנגלו בסוכנות עדית ושהביאו למינוי מפרק זמני לסוכנות ביום 11.11.01. (סעיפים 15,37 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת כי כל עוד התובעת לא שינתה את מצבה לרעה רשאית הייתה לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה. (סעיפים 38-39 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת ממשיכה וטוענת כי יש לפרש את ההסכם לרעת המנסח, קרי התובעת. הנתבעת רק אישרה את ההסכם בחתימתה על גבי המקום בו נתבקשה לעשות כן. (סעיפים 25-26 לסיכומי הנתבעת). תחילה, כנקודת מוצא לפרשנות ההסכם יש לבחון את לשונו, ואח"כ לבחון את נסיבות עריכתו ותכליתו. כדברי המלומד א' ברק, "פרשנות במשפט", כרך 4 - פרשנות החוזה, הוצאת נבו תשס"א - 2001, עמ' 490: "תהליך פרשנות החוזה הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על מנת לרדת לטיבו של המסמך. התהליך הפרשני הוא רצף. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום ההליך הפרשני." "על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא ומתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו." (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265). במקרה דנן, מדובר בהסכמה של שתי חברות מסחריות להיות קשורות בהסכם עסקי. כותרת ההסכם העסקי הזה אומרת במפורש: "ויתור על זכות סירוב ראשונה בגין מכירת מניות והקניית זכות מכר". מכאן ניתן ללמוד כי הויתור על זכות הסירוב ניתן בתמורה להתחייבות כספית, היא הקניית זכות המכר על ידי הנתבעת. אומנם אין המילה תמורה באה לידי ביטוי בלשון ההסכם, אולם גם אין בלשון ההסכם שום אינדיקציה מילולית לכך שמדובר בחוזה מתנה. בנוסף, הנוהג המסחרי בין חברות בעולם העסקי מעיד על כך שמדובר בעסקה ולא במתנה. אין הגיון מסחרי בכך שהנתבעת נתנה זכות בסדר גודל של 300,000 ₪ במתנה, במהלכם הרגיל של מערכת היחסים העסקית בין הצדדים. כלל פרשנות ידוע הוא כי חוזה הניתן לפירושים שונים, יש לפרשו לרעת המנסח. במקרה דנן, השילוב של הפרשנות המילולית והפרשנות התכליתית, מעידים באופן ברור כי מדובר בחוזה אופציה. לכן אין כמה אפשרויות פרשניות כך שתינתן עדיפות פרשנית נגד המנסח. אומד דעת הצדדים, כמשתקף מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו, מעיד כי מטרת החוזה הייתה להעניק אופציה לתובעת בתמורה לויתור על זכות מצדה וכי היו אינטרסים ברורים לשני הצדדים בקיום ההסכם ככזה. עסקינן בחוזה מסחרי גרידא, הכולל התחייבות מותנית של הנתבעת עד לקיבולה על ידי התובעת. הזכות שניתנה למקבל האופציה היא זכות רבת ערך, שכן היא תאפשר לו באופן חד צדדי לבחון, במשך הזמן שנקבע, אם לאור צרכיו, מחירי השוק ותנאיו, כדאי לו לממש את האופציה. התוצאה העיקרית של חוזה אופציה היא חוסר יכולתו של נותן האופציה לחזור בו מהצעתו. (ס' דויטש, "הצעה בלתי חוזרת ואופציה: האומנם סמנטיקה בלבד?", עיוני משפט יב(2) (מאי 1987), עמ' 287-288). טענתה של הנתבעת כי היא רשאית לחזור בה מהתחייבותה שכן התובעת לא שינתה את מצבה לרעה מופרכת ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות החוזים מסוג זה. כדברי הש' י' כהן בע"פ 231/76 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 309: "כשמדובר ברכישת נכס והאופציה ניתנה לקונה, אין הקונה חייב לרכוש את הנכס אלא הוא זכאי לרכוש אותו אם ירצה בכך והוא חופשי שלא לרכוש אותו, אם יחליט שלא לקנותו". נובע מהאמור לעיל, כי בחוזה אופציה יש רק לאחד מהצדדים ברירה אם להתקשר בחוזה או לא. כך, שלדוגמא, סעיף 28 לחוק החוזים הכללי, האוסר על צד לחוזה למנוע את קיומו, אינו רלוונטי לחוזה אופציה שכן החוזה תלוי ברצון אחד הצדדים. (ראה במאמרו דלעיל של המלומד ס' דויטש, שם, עמ' 287). לאור הדברים האמורים, במקרה דנן הפרשנות הסבירה כמנהגם של אנשי עסקים היא, כי נחתם בין הצדדים חוזה אופציה, המקנה לתובעת את הזכות למכור לנתבעת את מניותיה בכרמל ביט בשווי של 300,000 ₪. הנתבעת לא הייתה זכאית למנוע זכות זו ממנה חרף שינוי הנסיבות בסוכנות עדית. לסיכום סוגיה זו, אני קובעת כי החוזה הרלוונטי הינו חוזה אופציה, ולא חוזה מתנה. מהות הארכות למימוש האופציה: הצעת אופציה תהיה, בדרך כלל, מוגבלת לזמן קצוב לשם קיבולה. בשל ההתחייבות שנוטל על עצמו נותן האופציה בחוזה אופציה, הוא יהיה מעוניין, מטבע הדברים, להגביל את התחייבותו לזמן קצוב. (ראה במאמרו דלעיל של המלומד ס' דויטש, שם, עמ' 301). ההסכם דנן קבע זמן קצוב של 30 יום לשם קיבול הצעת האופציה, אולם התובעת ביקשה אורכות על מנת לקבל את אשור הדירקטוריון והנתבעת האריכה המועד בהסכמה מלאה ומרצונה החופשי. העובדה שהנתבעת הסכימה לבקשות התובעת למתן אורכות אינה פועלת לרעת התובעת. התובעת אינה אחראית להתנהלות הנתבעת ולכן זכאית לכך שההסכם ימומש ככתבו וכלשונו. יצוין כי התובעת הודיעה לנתבעת, כי הפרוצדורה הפנימית שלה דורשת את אשור הדירקטוריון למימוש זכות המכר. אכן, לאחר קבלת האשור אישרה את מימוש האופציה. האשור לא היה נדרש שכן הנתבעת הודיעה לתובעת על ביטול הזכות. הנתבעת מבקשת לראות כל ארכה שנתנה לתובעת לשם מימוש האופציה, כהסכם נפרד המהווה מתנה או לחלופין התחייבות לתת מתנה. אולם, משברור כי המדובר בחוזה אופציה מסחרי, טענה זו אינה מקובלת. אדרבא, כטענת התובעת, יש לראות בכל ארכה כהמשכה הטבעי של העסקה המסחרית. לכל ארכה יש ערך כלכלי שכן, כפי שצוין לעיל, חוזה אופציה נועד להקנות למקבל האופציה את היתרונות הכלכליים של בדיקת השוק במשך תקופה מסוימת, כדי להחליט אם העסקה משתלמת לו או לא. בעד הערך הכלכלי של הארכות לא ניתנה תמורה על ידי התובעת, אולם זו גם לא נדרשה על ידי הנתבעת במכתבי האישור ששלחה. אין לנתבעת אלא להלין על עצמה על כך שאישרה את הארכות ולא דרשה תמורה הולמת בעד ערכן המסחרי. טענת סיכול וחוסר תום לב: הנתבעת טוענת כי אי הסדרים שנתגלו בסוכנות עדית והשלכותיהם הכלכליות המהותיות עליה ועל כרמל ביט עולים כדי סיכול ההסכם והמצדיקים את ביטולו מבלי שהדבר יהווה הפרת הסכם. (סעיף 45 לסיכומי הנתבעת). בנוסף, הנתבעת טוענת כי עמידתה של התובעת על קיום ההסכם לאחר ששינוי נסיבות קיצוני ערער את יסודותיו מהווה חוסר תום לב. (סעיף 49 לסיכומי הנתבעת). מנגד, התובעת טוענת כי שלושת התנאים להקמת טענת סיכול, הקבועים סעיף 18 לחוק החוזים הכללי, אינם מתקיימים במקרה דנן. הסיכון שיתגלו מעילות בסוכנות עדית מוטל על הנתבעת במסגרת הקצאת הסיכונים בעת כריתת ההסכם. (סעיף 36 לסיכומי התובעת). דיני הסיכול עוסקים בקביעת התוכן של ההתחייבויות שנטלו עליהם הצדדים, כאשר חל שיבוש באפשרות ביצוע החוזה או ביכולת להפיק תועלת מקבלת הביצוע. על פי סעיף 18 לחוק החוזים הכללי על הטוען סיכול להוכיח שלושה תנאים מצטברים: בזמן המיועד לביצוע החוזה אפשרות הביצוע או הפקת ההנאה מהקבלה שובשו באופן יסודי. אי יכולתו של החייב למנוע את התרחשות הנסיבות בגינן סוכלה אפשרות הקיום של החוזה או הפקת התועלת מן הקיום. בעת כריתת החוזה לא ידע הצד הטוען לסיכול ולא היה עליו לדעת על הנסיבות שגרמו לסיכול, וכי הוא לא ראה ולא היה עליו לראותן מראש. (ד' פרידמן ונ' כהן "חוזים", כרך ג', הוצאת אבירם תשס"ד - 2003, עמ' 412-415). לעניין שיבוש האפשרות לקיים את החוזה: במקרה דנן, לא קיימת מניעה מוחלטת לביצוע החוזה וניתן להשיג את התוצאה המובטחת מכוח ההסכם. נסיבות העניין בהחלט שונות, והן גרמו לירידה בערכה הריאלי של התמורה המוסכמת. זאת בשל הליכי הפירוק שננקטו נגד סוכנות עדית לאחר גילוי אי הסדרים שהביאו לקריסתה. יחד עם זאת, הפגיעה בתועלת הקיום היא סיכון לה חשופים הצדדים. אין זה סביר שכל סטייה מהעלות או מהתועלת תחשוף את הצד השני לטענה שהחוזה סוכל. לפיכך, ההכרעה הנדרשת היא מי מן הצדדים נושא באותו סיכון שהתממש והאם השינוי שהתרחש הוא כה משמעותי, עד אשר נאמר כי הוא חורג ממה שניתן להניח שהוטל על אותו צד מכוח החוזה. (ראה בספרם דלעיל של המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן, שם, עמ' 423). כפי שהודתה הנתבעת בעצמה (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת), סוכנות עדית היוותה את הנכס העיקרי של כרמל ביט, ש-80% מהון המניות שלה נמצא בבעלות הנתבעת. לאור נתונים אלה יש להטיל על הנתבעת את הסיכון לסטייה מהתועלת הצפויה לה, סיכון שהתממש בפועל. בנוסף, לנתבעת היו שלוש אפשרויות למנוע את הארכת מועד מימוש האופציה. בכך יכולה הייתה למנוע את הארכת הזמן בו מוטל עליה הסיכון. אולם, הנתבעת בחרה מרצונה להסכים לבקשות התובעת. הכרה בחובה המוטלת על התובעת להתחשב גם באינטרסים של הצד השני, תוך הפנייה לשיקולי צדק ולחובה לנהוג בתום לב תומכת לכאורה בטענת הסיכול. אולם, בבסיס ההתקשרות הייתה תכלית משותפת של הצדדים, כאשר התובעת כבר מילאה את חלקה במלואו והנתבעת קיבלה את תמורתה המלאה. לשם ביצוע התכלית המשותפת על הנתבעת למלא את חלקה. לעניין יכולת הנתבעת למנוע את התרחשות הנסיבות בהן קרסה סוכנות עדית: כפי שצוין לעיל, הנתבעת הינה בעלת מניות מרכזית בסוכנות עדית ושותפה בניהולה ובהליכי קבלת ההחלטות בה. לפיכך, ייתכן והיה ביכולתה של הנתבעת לנקוט בדרכי פעולה סבירות שהיו מונעות את המעילות שהתרחשו בסוכנות עדית. לא נראה כי היו דרושים מהנתבעת מאמצים החורגים מכל היגיון לשם מניעת אי הסדרים שנתגלו. לעניין יכולת הנתבעת לצפות את הנסיבות שגרמו לסיכול: לא מדובר במקרה יוצא מן הכלל. אירועים מן הסוג הזה מתרחשים בעולם המסחרי העסקי. הפטור מאחריות חל רק אם הנסיבות בגינן נגרם הנזק לא נצפו ולא ניתנות לצפייה באופן סביר. בפסיקה ניכרת נטייה לצמצם את היקפה של הגנה זו בתחום החוזי. גישה זו התבטאה בקביעה כי כמעט כל מאורע, ויהא זה החריג והקיצוני ביותר, ניתן לצפייה מראש. לדוגמא, השפעתו של צד ג' המונעת את קיום החוזה. (ראה בספרם דלעיל של המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן, שם, עמ' 443). לאור הדברים האמורים, שינוי הנסיבות הוא בחזקת צפיות סבירה. הנסיבות שהתרחשו, נופלות בגדר מתחם הסיכון של ההתחייבות שנטלה עליה הנתבעת. הנתבעת יכולה הייתה לקדם פני רעה, באמצעות קביעת תניית פטור במקרה של ירידת ערך, ולא הייתה יכולה להסתמך על דיני הסיכול. בנוסף, יש לתת את המשקל הראוי לאינטרס בדבר יציבות וודאות. בהעדר מבחן ברור ופשוט להחלת דיני הסיכול, הכרה בטענת הסיכול יוצרת אי וודאות ופוגעת באינטרסים של התובעת. התובעת זכאית לוודאות בנוגע לזכותה לפי ההסכם, והיא פעלה בתום לב מסחרי בכך שדרשה את קיום הזכות, קרי מימוש האופציה. סיכום: מן המקובץ לעיל, מקבלת אני את התביעה במלואה. אני אוכפת על הנתבעת לקיים את התחייבותה כמפורט בהסכם האופציה ולבצע את רכישת מניותיה של התובעת בחברת כרמל ביט בתמורה לסך של 300,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום מתן הודעת המימוש ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת בתשלום אגרת משפט כערכה ביום הוצאתה, בסך של 499 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית כחוק. סכום ההוצאות נקבע לקולא, בהתחשב במתכונת הדיונית לה הסכימו הצדדים, על יסוד הכתב בלבד, ללא ראיות פרונטליות. פסיקתא תוגש לחתימתי. ניתן היום י"ח באייר, תשס"ד (9 במאי 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. גרוסמן נועה, שופטת דיני חברותמניותזכות הסירוב