נפילה בשל הפרשי גובה ברצפת בטון

נפילה בשל הפרשי גובה ברצפת בטון   1. התובעת, עקרת בית, ילידת שנת 1948, נפגעה בגופה עת ערכה קניות במרכול, המצוי בסניף הנתבעת בטבריה. לטענתה, אגב הליכה בין מדפי הסחורה, היא נתקלה ב"בור-חריץ", אשר היה בריצפת המעבר, סמוך למחלקה החלבית וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה. כתוצאה מנפילה זו, נפגעה התובעת קשות ביד ימין, תוך שנגרמו לה שברים בראש הרדיוס ועצם האולנה, אשר הצריכו טיפולים רפואיים, כולל שני ניתוחים, ושלושה אשפוזים, ואשר הותירו בה נכות עד היום. בעטיה של פגיעה זו, הוגשה התביעה דידן.   2. הנתבעת, אשר בבעלותה רשת שיווק ומרכולים גדולה, הגישה הודעה לצד שלישי כנגד מר ניסים ארד, אשר היה הקבלן האחראי לביצוע עבודות שיפוצים בסניפי הנתבעת. מר ארד ביצע עבודה של הסרת קיר שהיה קיים במקום, בו נטען כי נפגעה התובעת, וזאת במסגרת ביצוע פעולה של פינוי מחסן, והפיכתו לאגף חדש באולם המכירות בסניף הנתבעת בטבריה.   העובדות 3. נסיבות האירוע מתוארות בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, כדלקמן:   ”3. ביום 25.8.98 בשעות הערב בשעה 19.00 לערך, ערכתי קניות ביחד עם בעלי בסניף של הנתבעת ברח' העמקים בטבריה.   4. בעת ותוך כדי עריכת הקניות, בעת שהלכתי במעבר בין שורות המדפים בחנות בסמוך למחלקה החלבית, לפתע נתקלה הרגל בבור-חריץ אשר היה ברצפה לרוחב המעבר וכפי שהתברר לי בדיעבד ועקב כך "נזרקתי" קדימה, נפלתי ונפגעתי קשות ביד ימין.   רצ"ב תמונות אשר צולמו לאחר ביצוע התיקון במקום ובו נראה המקום בו היה החריץ-בור כחלק בלתי נפרד מתצהירי זה ומסומן "א".   5. הנני לציין כי לא היה שום שלט שאסר ו/או הזהיר מפני המכשול הנ"ל, המכשול הנ"ל לא היה מגודר ואף אחד לא התריע ו/או זהיר מפני המכשול ו/או המעבר במקום ולא אסרו ו/או מנעו מעבר במקום.   4. הנתבעת טוענת, כי רוחב החריץ אשר הותיר צד ג', לאחר עבודות השיפוץ שביצע במקום, לא היה אלא כ- 1 ס"מ לכל היותר, כי ניתן היה להבחין בחריץ בצורה ברורה, וכי הנפילה נגרמה בעקבות התרשלותה וחוסר זהירותה של התובעת, אשר הכירה את סניף הנתבעת היטב ונהגה לבקר בו לעתים קרובות, ואשר לא נהגה כפי שכל הולך רגל זהיר וסביר היה אמור לנהוג. על-כן, יש ליחס לה אחריות בלעדית לקרות התאונה או רשלנות תורמת בשיעור גבוה.   הנתבעת טוענת, כי בנסיבות דידן, אין מקום להשית עליה אחריות לקרות הנזק. גם אם נצא תוך הנחה שיוכח כי החריץ היווה מפגע, יש לשיטתה, להטיל את האחריות לפתחו של צד ג', אשר היה אחראי להריסת הקיר, להחלקה ויישור המשטח באופן מלא, תוך נקיטת האמצעים הבטוחים והדרושים להבטחת שימוש בטוח בסניף הנתבעת.   5. צד ג' טוען כי הינו קבלן מקצועי, אשר ביצע עבודות שיפוצים בסניפי הנתבעת במשך יותר מ- 20 שנה, באופן רצוף, מושלם וללא כל טענות מצד הנתבעת.   עוד טוען צד ג', כי המפגע נוצר עקב התרשלות הנתבעת, אשר נבעה מרצונה לפתוח את האגף החדש, באופן מיידי לתנועת הלקוחות, העגלות והמלגזות, וכי היא לא נקטה אמצעים נאותים, לשמירה על משטח העבודה, ולא המתינה עד להתייבשות משטח הבטון, אשר הותקן על ידו, במקום בו היה מותקן הקיר אשר הוסר.   צד ג', מכחיש כי קיבל הודעה מוקדמת על המפגע, על מנת שיוכל לתקנו בטרם יגרמו נזקים. לחילופין, טוען צד ג' כי גם אם נמסרה הודעה מעין זו, אין במתן ההודעה כדי לפטור את הנתבעת מחובתה לנקוט באמצעים הדרושים למניעת פגיעה בלקוחותיה המוזמנים למקום המפגע.   עוד טוען צד ג', כי המפגע נוצר באשמתה הבלעדית של הנתבעת, אשר היתה המחזיקה הבלעדית של המקרקעין והיתה מודעת לקיומו של המפגע בטרם התרחשות התאונה, על-כן, היה עליה לנקוט באמצעים הדרושים למניעת קרות התאונה.   דיון - חובת בעל קרקע כלפי מוזמן   6. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 25.8.98, בהיות התובעת בסניף הנתבעת - באזור המיועד למעבר קונים, וליד מדפים עליהם הוצגו מצרכים, שנועדו למכירה, נפלה ונחבלה. אף אין חולק על כך, כי באותו מקום בוצעו עבודות תיקון, עקב הריסת הקיר שהיה במקום, וכי הבטון שהותקן במקום התפורר, באופן שנוצר בו חריץ.   7. בעלה של התובעת, אשר היה באותו ערב במקום האירוע מסר, בתצהיר עדותו הראשית, כי אשתו נפלה בסניף הנתבעת וכי במקום הנפילה היה בור-חריץ לרוחב המעבר, וכי במקום נוצרו הפרשי גובה, משני עברי החריץ (ר' סעיף 8 לתצהירו).   אף עד התביעה, מר מזרחי, חברו של בעל התובעת, אשר ביקר גם הוא בסניף הנתבעת בעת קרות התאונה, מסר בעדותו גרסה דומה, וטען כי במקום היה מין בור שנפער, והתפוררות של בטון. אף מן הצילומים אשר הוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית, ניתן לראות את המפגע לאחר שתוקן.   מטעם הנתבעת העיד סגן מנהל הסניף, מר יריב, אשר הודה בחקירה נגדית כי: ”ת. אחרי שנפלה, הסתכלתי וראיתי שיש שם חריץ. אבל לא חשבתי שאפשר ליפול מחריץ זה. גם אף אחד לא נפל לפני זה ולא אחרי זה, לא שאני ראיתי, ולא שהתלוננו." (עמ' 20 שורה 30-31).   בהמשך חקירתו הנגדית סותר העד את הגרסה שלו, כי החריץ לא מהווה מפגע שאפשר להיפגע ממנו, והעיד:   "ש. ושצריך לתקנו, כי חריץ או התפוררות כזו של בטון מלבד זה שזה לא אסתטי, זה יכול להיות גם מסוכן. זה נכון. ת. בוודאי. אם עשו סיורים עם הקבלן לפני כן ואמרו לו שעליו לבוא לתקן את זה, אז את העבודה היה צריך לשפר אותה". (עמ' 22 שורה 6-9). מהאמור לעיל ניתן להסיק כי החריץ-בור אכן היווה מפגע, וכי היה צורך בהזמנת קבלן שיפוצים, על-מנת לבצע תיקונים ולמנוע את הסיכון הטמון בו.   הנתבעת עצמה לא הכחישה את חובתה לתקן כל מפגע בסניפה, ואין ספק כאמור, כי אכן מודעת היתה לחובתה לדאוג לתחזוקה, תיקון וסילוק כל מפגע בסניף, באופן שלא ייגרם סיכון למוזמנים.   8. הנתבעת ידעה על קיומו של סיכון זה, אך לא נקטה אמצעי זהירות ראויים וסבירים בנסיבות העניין. גם אם אצא מנקודת הנחה כי הנתבעת אכן הודיעה לצד ג' כי עליו לבוא ולתקן - אין במתן ההודעה כדי לפטרה מן הדאגה לוודא, כי במקום לא יעברו אנשים, עגלות ומלגזות, אשר יתרמו להתפוררות נוספת של הבטון, ויחשפו את ציבור הקונים לסיכון הטמון במעבר בו החלה רצפת הבטון להתפורר.   מעדותו של מר יוסף יריב, סגן מנהל סניף הנתבעת (עמ' 19 שורה 20-19), מסתבר כי אכן ניתנו הנחיות כלליות, להזהיר את מבקרי הסניף, אך התובעת לא הצליחה להוכיח את ביצוען בפועל של הנחיות הללו, כמו כן התובעת לא דאגה להציב עובד מסויים שתפקידו היה להזהיר את הקונים, או לעורר את תשומת ליבם לשינויים והתיקונים שמבוצעים בסניף. הנתבעת אף לא הציבה שילוט, או כל סימון אחר, המעיד על הצורך בנקיטת אמצעי זהירות באותו מקום.   9. אציין, כי התובעת העידה, כי חיפשה את מיקומה החדש של המחלקה החלבית, לאחר הרחבת אולם המכירות. סביר כי, לנוכח המצב החדש בסניף, אמורים היו הקונים להתבונן נכוחה לגובה, על מנת להתבונן בסחורה הסדורה שעל המדפים, וכן לראות, בעת ובעונה אחת, את שאר הקונים המסתובבים בסניף, כפי שנהגה התובעת דידן.   במצב דברים זה, קשה לצפות היה מן התובעת, כי תיתן עיניה הן כלפי מטה והן קדימה -לכיוון המחלקה החלבית. חיפוש המצרכים והשילוט היה בו באופן סדיר, כדי להסיח את דעתה של התובעת מהמתרחש לרגליה, וכך להביאה למצב של סיכון נפילה, עקב מצבו של המעבר.   עוד אציין כי, מצילום הרצפה - צילום שנעשה לאחר תיקונה, ניתן לראות את חלקי הבטון שתוקנו, על פי הבדלי הגוון. עולה, כי המדובר היה בקצוות המהווים מכשול של ממש, וזאת לנוכח השיפוע שנוצר עקב הפרשי הגובה במפלסים, כך שקיים היה סיכון מוגבר לכל המהלך ונתקל בקצוות אלה שברצפה.   10. בנסיבות אלה, אף לא מצאתי מקום להטיל על התובעת אשם תורם, שכן לא יכלה לצפות את הסיכון שבפגם שברצפה. חרף העובדה, כי התובעת ראתה את התיקון שנעשה, הרי שעה שעיניה נתונות היו במדפים, קשה לצפות ממנה כי תוכל להעריך את הסיכון, הטמון ברצפה, במקום אשר נועד למעבר הולכי רגל.   ההודעה לצד שלישי 11. הצד השלישי, אשר יצג עצמו ללא עזרת פרקליט, ובכשרון רב, שכנעני כי הוא עצמו ביצע העבודה כדבעי. יתר על כן: לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית מצד הנתבעת, באשר למצב המקרקעין לאחר התיקון שנעשה על ידי צד ג'. הנתבעת לא הצליחה להצביע על פרק הזמן שחלף בין המועד שבו נסתיימו העבודות על ידי צד ג' עד לתאונה, אך נראה כי חלפו לפחות שבועיים (ר' עדות מר יריב בעמ' 22 שורה 25).   12. הצד השלישי טען בתוקף, כי ביצע את העבודות במיומנות וכדבעי (ר' עדות מר מן בעמ' 36 שורות 12-6). עובדה היא, כעדותו, כי מהנדס בדק את העבודות, אישרן והתמורה בגינן שולמה (ר' עדות מר ניסים ארד ע' 39 שורות 26-24).   13. על פי עדותו של מר לוי מטעם הנתבעת (סעיף 7 לתצהירו), הושאר במקום, כביכול, חריץ. הסתבר כי למר לוי אין ידיעה מכלי ראשון בנושא, שכן הוא עצמו לא ביקר במקום (ר' עדותו בעמ' 30).   14. גירסת הצד השלישי היתה, כי הנזק לרצפה נגרם עקב העובדה כי זמן קצר לאחר התיקון (שעות ספורות) החלו לעבור במקום עגלות ומלגזות והאזור נפתח למעבר הציבור, חרף העובדה כי המדובר היה בבטון לח, אשר טרם התקשה, די הצורך וחשוף היה לפגעי העוברים במקום. כתוצאה מכך ניזוק משטח הבטון (ר' סעיף 12 לתצהיר מר מן וסעיף 10 לתצהיר צד ג'). עמדתו זו של הצד השלישי, זכתה לתמיכה בעדותו של מר לוי (ר' עדותו בעמוד 32 שורות 23-17).   המדובר היה במקום הפתוח לתנועה של לקוחות, עובדים ועגלות.   והוסיף מר לוי: ”ש. לאחר ביצוע עבודה זו, בד"כ צריך לשמור על המקום יומיים שלושה, כדי שהעבודה תתייבש. ת. זה תלוי בסוג העבודה שנעשתה, אם זה עניין של בורח, אם אתה עושה ריצוף ודורכים תיכף על הריצוף, ברור שהוא ימעד, או החלקה של בטון, אם בטון לא מתייבש יכול להיווצר בעיה. ש. במקום זה, הוא ביצע החלקה וסתימת חריצים, אם למחרת עוברים שם עגלות כל הזמן ולא שומרים על המקום, זה יכול להיפתח. ת. בוא נמדוד את זה בשעות ולא בימים. בקיץ סביר להניח שאחרי 8, 10 שעות הבטון כבר הספיק להתייבש, אם זה לפני ולא שומרים על זה, אזיי יש סיכוי שזה עלול להיסדק ולהישבר". (עמ' 32 שורות 10-19).    ואילו מר יריב העיד: ”ת. ההתפוררות כאן באה כתוצאה מהעגלות של אנשים שבאו לקנות שהלכו ודרכו, אבל זה לא גושים. עברו שם עגלות קניות וטיפה פוררו את הבטון, אתה עושה מזה גושים של בטון - זה לא נכון. ש. זה נכון שבקלאב מרקט אתם עובדים על מלגזות. ת. נכון. ש. מטבע הדברים מלגזה גם עברה שם. ת. עד כמה שאני זוכר באותה תקופה, ביקשו ממנהל הסניף או מהצוות לא לעבור עם מלגזות, והאמת אני לא ראיתי שעברו, אבל הסניף היה פתוח משעה 6 בבוקר עד 10 בלילה, יתכן שאתה צודק, לא רוצה לקבוע, אני עובד רק 8 שעות, והסניף פתוח 20 שעות". (עמ' 21 שורות 19-27).   וכן: ”ש. למה אתה חושב שהבטון יתפורר. ת. יתכן מכמה סיבות: אני לא מבין בבטון, אולי היה בטון לא מתאים, אולי דרכו עם עגלות, אולי כן דרכו עם מלגזות. מה שאתה שואל אותי אני מבין בזה.   15. על כן הוכח, להנחת דעתי, כי החריץ נוצר כתוצאה מהתפוררות הבטון, שנגרמה על ידי מעבר לא סדיר של עגלות, מלגזות ואנשים על הבטון הלח, אשר היה מועד לפגיעה. בנסיבות אלה, אין לומר כי צד ג' הוא שגרם למפגע. על אחת כמה וכמה אין לומר כי האחריות לשיפוע שנוצר, רובצת לפיתחו של צד ג'. כאמור, שילובם של החריץ שנפער והשיפוע, הם שגרמו לתאונה. על כן אין מקום להשית כל חבות שהיא על צד ג' בגין האירוע.   נזקיה של התובעת 16. התובעת ספגה פגיעה קשה עקב נפילתה. נגרמו לה שברים הן בעצם הרדיוס והן בעצם האולנה. בגין שברים אלה, אושפזה מספר פעמים למשך 19 ימים, במהלכם נותחה פעמיים. ידה הושמה בסד גבס ומתלה לאחר הניתוחים למשך שלושה חודשים, ולאחר מכן היא נאלצה לעבור סדרה ממושכת למדי של טיפולים פיזיוטרפיים, כפי העולה מן התיעוד שצורף לתצהיר עדותה הראשית.   17. לאחר ששני מומחים רפואיים מטעם הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, מינה בית המשפט את ד"ר נורמן דורון כמומחה רפואי מכריע מטעם בית המשפט, זה חיווה דעתו כדלקמן:   ”"דיון ומסקנות: גברת כהן רבקה נפגעה במרפק ימין בתאריך 25/8/98 לאחר נפילה בקלבמרקט. עקב הנפילה סבלה משבר באולנה של ראש הרדיוס. בניתוח שבוצע קיבוע פנימי של השבר באולנה וראש הרדיוס נכרת. לאחר הניתוח עקב חוסר שמוש התפתחה כתב קפואה ובעקבות כך נזקקה לארתרוסקופיה של הכתף הימנית. בבדיקה במרפאתי ב 12.2.01 לא נמצאו הגבלה בתנועות המרפק אלא מצב לאחר כריתת ראש הרדיוס עם תנועות תפקודיות טובות. בכתף ימין נמצאה הגבלה קלה בעיקר באבדוקציה מעל 100 מעלות. עיינתי בחוות הדעת של ד"ר טנצמן וד"ר רופמן ואני מסכים כי אכן קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף לשבר במרפק. אך ההגבלה כפי שנצפתה בבדיקתי מקנה 0 אחוזי נכות לפי סעיף 41 (4) (א). לסיכום: אני מעריך כי נכותה הצמיתה בהתאם לתקנות המ.ל.ל: 10% לפי סעיף 41 (5) (ב) מצב אחרי הוצאת ראש הרדיוס ללא הגבלת התנועות. 0% לפי סעיף 41(4) (א) הגבלת התנועות בפרק הכתף מעל לגובה השכם".   18. ד"ר נורמן נחקר חקירה נגדית ארוכה ומתישה בפני. בחקירתו ציין ד"ר נורמן את העובדה כי יש בנכותה של התובעת כדי להגבילה בפעולות היום-יום. מסכים אנוכי עם קביעותיו כי אכן במקרה זה יש בנכות הרפואית אף משום נכות תפקודית. עם זאת, לא מצאתי בעדותו כל דבר שיניעני לקבוע כי הגריעה מכושר תפקודה של התובעת, עולה על שיעור הנכות הרפואית שנפסקה לה.   בנסיבות אלה, קובע אנוכי כי, אכן התובעת סובלת ממוגבלות המשפיעה גם על תפקודה. (ראה עדות המומחה בעמ' 28 שורה 10). עם זאת, לא מצאתי, כי ד"ר נורמן לא פסק על פי הוראות תקנות הנכים, או שמא ישמן באופן לקוי. ההגבלות בתנועותיה של התובעת, כפי שנמצאו על ידי המומחה, יושמו על ידו בהתאם למפורט בתקנות, וסבורני כי אכן דרגת הנכות הרפואית - תפקודית, בשיעור 10%, הולמת את מצבה הגופני לאחר התאונה.   סיכומם של דברים, איני סבור כי מגבלותיה אלה של התובעת, יש בהן כדי להגביל את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות מעבר לדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה.   נזקי התובעת 19. התובעת העמידה את נזקיה על סך 308,739 ₪ על פי תחשיב נזק, שעיקרו אבדן כושר השתכרות ועזרת צד ג'.   20. על פי חומר הראיות המצוי בפני, התובעת היתה עקרת בית, אשר היתה בעת התאונה בת 50 שנה. השכלתה של התובעת עממית ונראה כי מאז נישואיה, לפני 50 שנה, לא עבדה ולו יום אחד (ר' עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול). התובעת גידלה 5 ילדים, כאשר הבוגרת היתה בת 30 בעת מתן עדותה, והקטן בן 12 שנה.   לטענתה, התובעת, היה בדעתה בדיוק במועד בו נגרמה התאונה, לחפש לעצמה מקור פרנסה כפועלת או מנקה, בשכר צפוי, לשיטתה, של 4,000 ₪ לחודש (סעיף 15(ב) לתצהירה).   התקשיתי לקבל גירסה זו של התובעת. עם זאת בהתחשב בעובדה כי ילדיה גדלו, נפתחו בפניה אפשרות להשתלב במעגל העבודה, ולנסות להשתכר.   כפי שקבעתי לעיל, נכותה של התובעת הינה פונקציונלית. הואיל והתובעת חסרת השכלה, הרי העבודה היחידה אשר תוכל למצוא לעצמה תהא מלאכת כפיים, ברי כי נכותה תקשה עליה ביצוע מלאכות כפיים מעין אלה.   בנסיבות אלה אין לשלול מן התובעת פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות. סבורני כי בנסיבות מעין אלה, מן הראוי להעריך חישוב גלובלי, ולא לערוך חישוב אקטוארי מדוייק, הנשען על הנחות והשערות שאינן מבוססות.   לפיכך החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪ בגין אבדן כושר השתכרות לתקופה שמיום התאונה ואילך (עבר ועתיד).   21. התובעת טוענת כי עקב פגיעתה נזקקה לעזרה מרובה מצד ג'. על פי חומר הראיות המצוי לפני, הושמה ידה של התובעת-שהינה יד ימינה הדומיננטית, בסד גבס או מתלה למשך פרק זמן כולל של כ- 3 חודשים. אף עולה, מרישומי קופת החולים, כי התובעת נזקקה לטיפולים פיזיוטרפיים ממושכים, מהלך תקופה של כ - 10 חודשים מאז התאונה. התובעת טוענת בתצהיר עדותה, כי נזקקה לעזרה מוגברת לצורך טיפול בה ובמשק ביתה משך כשנה, למשך 5 שעות ביום, וכן עזרה מוגברת לפני החגים. (סעיף 17 לתצהירה). חרף טיעוניה אלה, הסתבר מחקירתה בפני, ומחקירתו של בעלה, כי התובעת לא נדרשה אלא לעזרה מוגבלת מעוזרות מזדמנות ומבתה, כאשר הבת היתה מטופלת אף היא בתינוק (ר' עדותה עמ' 13). עדותה של התובעת בנושא העזרה היתה מבולבלת (ר' עדותה בעמ' 11 ו - 12). התובעת לא יכלה לנקוט ולו בשם אחד של עוזרת, כאשר פרט לעזרת בנותיה, אשר משום מה לא הובאו לעדות, הסתבר כי התובעת לא נעזרה בדיוק בעוזרות בית שכירות. מכל מקום, לא האמנתי לתובעת כי נעזרה בעוזרת צמודה במשך 5 שעות ביום. אף הסתבר כי התובעת קיבלה עזרה מהמל"ל למשך שעה ביום לתקופה לא ידועה - עליה לא הצהירה בתצהירה (עמ' 11 שורה 21).   עדות בעלה של התובעת לא היה בה אף כדי להועיל לה. שכן אף עדות זו נשמעה באזני מוטה .   בעל התובעת העיד כי התובעת נזקקה לעזרה צמודה משך חצי שנה לפחות (עמ' 15 שורה 11). אולם בפועל, לא יכול היה הבעל להעיד על שמה של עוזרת, או תשלום ששולם בפועל לעוזרת כאמור.   עליי לציין כי התובעת הקפידה לשמור על כל קבלה ומסמך אחר, שיהא בו כדי לתעד את נזקיה. בנסיבות אלה, איני מאמין כי לא ריכזה, בצורה מסודרת, את התיעוד הנוגע להוצאותיה בגין עזרת צד ג'.   22. עם זאת, התיעוד הרפואי מלמד על כך, כי התובעת נזקקה לעזרה. גם עזרה מוגברת של בני משפחה, מעבר לעזרה רגילה וסבירה, שמושיטים בני משפחה, איש לרעהו, נחשבת כהוצאה לצורך זה.   אין ספק כי מצבה של התובעת בששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, היה בו כדי להצדיק עזרת צד ג'.   אף מצבה של התובעת כיום, כאשר הינה מוגבלת במקצת בתנועותיה, עשוי לחייב העזרות בעוזרת לשם ביצוע עבודות בית קשות במיוחד.   על כן אני מחליט כדלקמן: א. עבור ששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, זכאית התובעת לפיצוי בגין עזרה משך 3 שעות ליום, 4 ימים בשבוע ובתמורה של 30 ₪, סך הכל נכון להיום (כולל ריבית) מסתכם הפיצוי בסך 10,523 ₪ .   ב.לאחר תקופה זו ולמשך שנה נוספת, זכאית התובעת לפיצוי גלובלי בסך 6,000 ₪ בגין עזרה מוגברת.   ג. עבור התקופה שלאחר מכן ואילך, זכאית התובעת לפיצוי גלובלי, בגין העזרות בעזרת צד ג' רק למקרים חריגים, לפיכך החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ .   23. התובעת הציבה קבלות שונות בגין הוצאות ישירות ועקיפות שהוציאה לצורך טיפולים, המסתכמות בסך של כ - 10,000 ₪. בין היתר הוצגו קבלות רבות בגין נסיעות במונית. מאידך טען בעלה בעדותו, כי הסיעה לכל הטיפולים הרפואיים להן נזקקה, ללא יוצא מן הכלל, וזאת ברכבו של מעבידו (ר' עמ' 15 למטה ועמ' 16 למעלה).   לאחר שעברתי על הקבלות, הכוללות גם את הקבלה בגין תשלום אשר שולם לד"ר טנצמן (המומחה הרפואי מטעם התובע), הנני פוסק לתובעת סכום גלובלי, כתשלום עבור הוצאות, בסך 7,500 ₪.   24. החלטתי לפסוק לזכות התובעת פיצויים בסך 30,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, וזאת בשים לב לפגיעתה, שלושת האשפוזים שאושפזה, ושני הניתוחים שעברה, וכן בשים לב למכאובים שסבלה, ולמגבלות הכרוכות בנזקיה.    סוף דבר   25. לנוכח האמור בפסק דיני זה לעיל, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 94,023 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום.   כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת, ובנוסף לשאת שכ"ט פרקליטה בסך 18,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   ההודעה לצד שלישי נדחית.   הנתבעת תישא בהוצאות הצד השלישי בסך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה