בקשה להצהיר על ביטול פסק בוררות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להצהיר על ביטול פסק בוררות: 1) בפני תובענה אשר הוגשה ע"י הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, (להלן: "הממונה") מכח המסכות הנתונה לו לפי סעיף 141(ב) לפקודת העיריות (נוסח חדש), ובה הוא מבקש מבית המשפט להצהיר על בטלותו מדיעקרא של פסק הבוררות שניתן ע"י הבורר עוה"ד שמשון הלר ביום 17/08/98, ואשר אושר ע"י בית המשפט בהתאם להחלטה מיום 16/09/98, בתיק ה.פ. 343/98, ועל פיו הוכרה זכותם של המשיבים לקבלת גימלאות מאת עיריית מגדל העמק (להלן" "העיריה") בשיעור % 10וזאת החל מהפסקת כהונתם בפועל ביום .21/05/97 2) ב"כ הצדדים הסכימו כי העובדות הרלבנטיות אינן שנויות במחלוקת וכי המחלוקות ביניהם משפטיות גרידא, ועל כן לא נחקרו מצהירים ולא נשמעו עדים, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. להלן העובדות הרלבנטיות לעניין ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים: א) בהתאם להחלטת מליאת העיריה מיום 09/12/93, מונו המשיבים ואדם שלישי נוסף כסגנים לראש העיר מגדל העמק, אולם בעקבות עתירה אשר הוגשה ע"י מר אברהם זגורי לבית המשפט הגבוה לצדק, ניתן ביום 21/05/97פסק דין אשר קבע כי בחירתם של המשיבים והאדם השלישי כסגנים לראש העיר לא היתה כדין. ב) כתוצאה מפסק הדין האמור הופסקה כהונתם של המשיבים כסגנים לראש העיר, והעיריה הפסיקה לשלם להם משכורות, בעקבות כך פנו המשיבים לעיריה וביקשו לקבל גימלאות ובעקבות פנייתם זו, באה מצדה של העירייה, כנראה ע"י מנכ"ל העירייה, פנייה, אל משרד הפנים לאשר תשלום גימלאות למשיבים. תשובת משרד הפנים אשר ניתנה ע"י היועצת המשפטית שלו, עוה"ד שרית דנה במכתבה מיום 20/07/97שהופנה למנכ"ל העיריה (נספח ד' לכתב התובענה), היתה שלילית. במכתבה הנ"ל, הודיעה היועצת המשפטית למנכ"ל העיריה כי בעקבות פסק הדין הנ"ל של בית המשפט הגבוה לצדק, אשר קבע כי בחירתם של המשיבים כסגנים לראש העיר נעשתה שלא כדין, אין הם "יכולים עוד להיות זכאים להטבות כספיות הנובעות מאותה בחירה", בנוסף הודיעה היועצת המשפטית של משרד הפנים באותו מכתב, כי אין לשלם לסגנים (בניהם המשיבים) מענק פרישה או גימלאות בגין תקופת כהונתם. ג) במקום שהמשיבים והעיריה יפעלו בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, והחלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש הרשות וסגניו) התשל"ז - 1977, והנוהל המקובל בעניין קביעת זכאותם לגימלאות, ויפנו לגזבר העיריה ע"מ שהוא יערוך את החישוב ויעבירו למנכ"ל משרד הפנים וימתינו להחלטה פורמלית בענין זה, של המנכ"ל ולמקרה והחלטה זו לא תענה על ציפיותיהם יערערו המשיבים עליה בפני בית המשפט המחוזי, כקבוע בסעיף 5ב (א) לחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) הנ"ל, הועלה עניין זה של זכאות המשיבים לגימלאות לדיון במליאת המועצה. מפרוטוקול הדיון של ישיבת המליאה שהתקיים ביום 24/02/98, (נספח ז' לכתב התובענה) עולה כי בישיבת מליאה קודמת מונתה ועדה ע"מ שתבדוק ותדון בענין זכותם של המשיבים לגמלאות, אולם אותה ועדה לא החליטה דבר והעניין הוחזר למליאת מועצת העיר, אשר החליטה בישיבתה מיום 24/02/98, בזו הלשון: "תביעת סגני ראש העיר לשעבר, לפי מכתבו של בא כוחם מיום 18/02/98, עו"ד שמואלי, לגימלאות הסגנים, תועבר לבוררות או בפני ב"כ הסגנים וב"כ העיריה, עו"ד שטוב או ע"י בורר שיתמנה לכך ע"י שני עורכי הדין. בבוררות יוחלט גם בנושא שכ"ט בוררות". ד) מכח ההחלטה הנ"ל, מינו עוה"ד שמואלי ושטוב את עוה"ד שמשון הלר כבורר, וזאת בהתאם להסכם בוררות שנחתם על ידם ביום 15/03/98(נספח ח' לכתב התובענה). ע"פ הסכם בוררות זה, הוסמך הבורר לפסוק בענין חילוקי הדעות שהתגלו בין הצדדים בעקבות תביעתם של המשיבים "בעניין הזכויות המגיעות להם לטענתם עקב החלטת מועצת העיר משנת 1993, למנותם כסגני ראש העיר". ביום 17/08/98, נתן הבורר, עוה"ד שמשון הלר, את פסקו ולפיו קבע כי כ"א מהמשיבים זכאי לקבל מאת העיריה "גימלה חודשית בשיעור של % 10מהשכר אשר היה מגיע לו בגין תקופת כהונתו כסגן ראש העיר". ה) המשיבים הגישו לבית משפט זה בקשה לאישור פסק הבוררות, אשר נרשמה בתיק ה.פ. 343/98, וביום 16/09/98, אישר כב' השופט בן דוד את פסק הבוררות וזאת בהסכמתם של שני הצדדים, דהיינו המשיבים והעיריה, העתק מהחלטת בית המשפט צורף לכתב התובענה כנספח י"א. ו) קדם לאישור פסק הבוררות מכתבו של הממונה על תנאי שירות וגימלאות ברשויות מקומיות, מר אברהם אמונה, מיום 09/09/99, (נספח י' לתובענה) אשר הופנה, לראש העיר דאז, חבר הכנסת מר שאול עמור, ולפיו ביקש להביא לידיעת ראש העיר כי תנאי הפרישה של נבחרים נקבעים אך ורק ע"י מנכ"ל משרד הפנים ובכפוף להחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977וכי הסכם הבוררות בעניין זכויותיהם של המשיבים ופסק הבוררות נוגדים את החוק ועל כן העיריה "מנועה מלשלם להם גימלה של %10", עליה החליט הבורר. ז) ביום 17/09/99, ויום אחד, אחרי שפסק הבוררות הנ"ל אושר ע"י בית המשפט שלח מר ישראל שפיצר, מנהל האגף לכ"א ושכר ברשות המקומית, מכתב (נספח י"ב לכתב התובענה) המופנה אל הגב' לילי עזרא, סגנית גזבר העיריה, ובו הוא מודיע לה כי "נודע להם על החלטת בית המשפט" שניתנה בתיק ה.פ. 343/98, שלפיה אושר פסק הבורר ומדגיש כי עמדת משרד הפנים, הנה כי פסק הבוררות והליך הבוררות בכללותו עומדים בניגוד לחוק, ומביע הפתעתו וצערו על הסכמת העיריה לאישור פסק הבורר ומביע את דעתו כי הסכמה זו נגועה בפגמים יסודיים. באותו מכתב ביקש מר שפיצר, שלא לשלם בשלב זה כל סכום למי מהמשיבים, ולהטיל על היועץ המשפטי מטעם העיריה לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטול ההחלטה, "בנימוק שזו ניתנה בהסכמה ובניגוד לעמדת משרד הפנים והמשפטנים בנדון". ח) ביום 01/10/98, נשלח מכתב נוסף לגב' לילי עזרא הנ"ל, חתום ע"י הגב' שרמן עוזרת לפרקליטות המדינה (נספח ט"ו לכתב התובענה) ובו מודיעה לה כי פסק הבוררות שאושר ע"י בית המשפט, ולפיו יש לשלם למשיבים גימלה בשיעור % 10נוגד את הוראת חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) תשל"ז - 1977, ולהחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, שבהוראותיהם מעוגנות זכויותיהם של ראשי רשויות וסגניהם לגימלאות. באותו מכתב נדרשה שוב העיריה לפנות לבית המשפט ולבקש ביטול פסק הבוררות האמור, תוך ציון כי היועץ המשפטי לממשלה ישקול התייצבות לדיון זה. ט) בעקבות הפניות הנ"ל, לא שילמה העיריה גימלאות למשיבים, אולם גם לא פעלה ע"פ דרישותיהם של משרד הפנים ופרקליטות המדינה ולא עשתה דבר ע"מ לבטל את פסק הבוררות. המשיבים מצידם, ומשלא קיבלו גימלאות, ע"פ פסק הבוררות שאושר ע"י בית המשפט פתחו בהליכי הוצל"פ נגד העיריה לביצועו של פסק הבוררות האמור, והממונה בתובענתו זו עותר לעכב ולבטל הליכים אלה, בנוסף לסעד העקרי שהנו כאמור הצהרה על בטלותו של פסק הבורר. 3) התובענה הוגשה ביום 27/12/98, דהיינו לאחר יותר מארבעה חודשים מיום מתן פסק הבוררות ולמעלה משלשה חודשים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט שאישרה את פסק הבוררות, מסיבה זו, הוגשה ע"י הממונה, יחד עם התובענה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, זאת כנראה משום שב"כ של הממונה סבר שיש צורך בהארכת מועד. במסגרת הדיון בבקשה זו, העלו המשיבים טענות טרומיות וביקשו לדחות על הסף את הבקשה להארכת מועד ולמעשה גם את התובענה עצמה, והעלו בעניין זה מספר טענות, אחת מהן היתה כי הממונה אינו מוסמך לפעול בשם העיריה, מאחר והתנאים הדרושים לצורך זה והקבועים בסעיף 141(א) לפקודת העיריות, אינם מתקיימים, הטענה השנייה, היתה כי, אין לממונה מעמד לבקש ביטול פסק הבוררות, לאור לשון סעיף 24לחוק הבוררות ומאחר והוא לא היה צד לבוררות, טענה נוספת היתה כי אין מקום לבקש ביטול פסק בורר שכבר אושר, כל עוד ולא בוטל פסה"ד שאישר אותו. טענות אלה נדחו על ידי בהחלטה מפורטת ומנומקת שניתנה ביום 15/03/99, ולא אחזור על האמור בה. 4) לאחר שקבעתי ע"פ ההחלטה האמורה, כי לממונה מעמד חוקי לנקוט בהליך זה, הסכימו ב"כ הצדדים לאחד את הדיון בבקשה להארכת מועד עם הדיון בתובענה העקרית, ובנוסף הסכימו, כאמור, כי המחלוקות בניהם משפטיות ולא עובדתיות ושניהם הגישו בעניין זה סיכומי טענות בכתב. 5) לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים ואת כלל הנסיבות של המקרה, כפי שפורטו לעיל וכפי שעלו מכתבי הטענות של הצדדים, והנספחים להם, באתי למסקנה כי דינה של התובענה להתקבל וכי יש להצהיר על בטלותו של פסק הבוררות הנ"ל. באשר להארכת המועד, הבעתי דעתי עוד בהחלטה מיום 15/03/99, שדחתה את טענותיהם המקדמיות של המשיבים, כי ספק אם ההליך בו נקט הממונה מצריך הארכת מועד. ההליך שבפני אינו הליך של בקשה רגילה לביטול פסק הבוררות המוגשת ע"י מי שהיה צד לאותה בוררות, אלא בתובענה למתן פס"ד הצהרתי על בטלותו של פסק הבוררות, עקב בטלותו של הסכם הבוררות וכל הליך הבוררות. הגשת תובענה למתן סעד הצהרתי אינה מוגבלת במועדים, אם כי בית המשפט שוקל בדרך כלל, בין יתר השיקולים, בענין מתן הסעד את שאלת ההשתהות בהגשת התובענה. במקרה דנן, ובנסיבות כפי שפורטו לעיל, ברי לכל כי לא היתה כל השתהות בנקיטת הליך זה, עיננו הרואות כי מיד לאחר שנודע לגורמי משרד הפנים על פסק הבוררות, ועל החלטת בית המשפט נעשו נסיונות רבים להניע את העיריה למלא חובתה ולהגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, ומשראה הממונה כי נסיונות אלה אינם עולים יפה, פתח בהליך זה ותוך פרק זמן סביר לחלוטין. ראוי להדגיש כי גם אם היתה דעתי כי קיים צורך בהארכת מועד, לא הייתי מתלבט לרגע והייתי מחליט ליתן את הארכה המבוקשת; הן הנסיבות העובדתיות והשתלשלות העניינים, ובעיקר התחמקות העיריה מלפעול לביטול פסק הבוררות, והרושם המתקבל מהתנהגותה בכל הפרשה, כי היא פעלה יד אחת עם המשיבים, כדי שאלה יזכו בגימלאות, ובדרך שלא היתה ע"פ הדין ותוך עקיפת הנוהל המקובל בענין זה, והן השיקול לגופו של עניין, כל אלה יש בהם כדי לחייב הארכת מועד. 6) בטרם אפנה לדיון בשאלת תוקפו או בטלותו של פסק הבוררות, ראוי להקדיש מספר מילים, לעניין העדר עתירה לקבלת סעד לביטול החלטת בית המשפט שאישרה את אותו פסק בוררות, ואכן נראה לי כי ב"כ הממונה, היה מטיב לעשות אילו בתובענה היה עותר לא רק להצהיר על בטלותו של פסק הבורר, אלא, גם על בטלותה, או לבקש את ביטולה של החלטת בית המשפט שאישרה את אותו פסק בוררות, יחד עם זאת העדרה של עתירה זו מהתובענה אין בו כשלעצמו כדי למנוע מתן הסעד המבוקש, הלכה היא כי בית המשפט מוסמך ליתן לא רק את הסעד שנתבקש אלא גם כל סעד הדומה לו, במיוחד כאשר סעד זה מתבקש מאליו, לאור הנסיבות. ברור הוא שאם בית המשפט יגיע במקרה דנן, למסקנה, כי פסק הבוררות בטל ממילא יהיה צורך להצהיר על בטלותה או להורות על ביטולה של ההחלטה שאישרה את פסק הבוררות, גם מבלי שהדבר נתבקש מפורשות בתובענה. סעד כזה הינו מחוייב המציאות, ומתבקש מהסעד אליו עתר הממונה בתובענה. 7) הנימוק העקרי שבגינו הגעתי למסקנה כי פסק הבוררות אכן בטל וחסר כל תוקף, הנו, כי העניין שנמסר להכרעה בבוררות איננו מסוג העניינים הניתנים להעברה לבוררות; בראש ובראשונה משום שעניין קביעת זכאותם של המשיבים לתשלום גימלאות אינו נתון בידי המועצה, אלא, בידי מנכ"ל משרד הפנים, והממונה מטעמו על עניינים אלה, ובכפוף לזכותו של מי שנפגע מהחלטה של מנכ"ל לערער עליה בפני בית משפט מחוזי. היתה זו חובתם של המשיבים והעיריה להעביר עניין זה להחלטתו של המנכ"ל, או מי שמונה מטעמו, ולמקרה של מתן החלטה שלא לטובת המשיבים, זכותם היתה לערער לבית המשפט המחוזי, על החלטה זו וזאת כקבוע בסעיף 5ב (א) לחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - .1977המועצה אינה הגוף המוסמך להחליט בעניין זכויותיהם של המשיבים לגימלאות ושיעור גימלאות אלה, ומי שאינו מוסמך להחליט או לפעול בעניין מסויים אינו מוסמך גם להעביר את אותו עניין לבוררות. סעיף 3לחוק הבוררות קובע מפורשות: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". זכאות של סגני ראש רשות לגימלה אינה נושא שניתן להסכים עליו בין העיריה לסגנים והוא נקבע ע"פ הוראות חוק הרשויות המקומיות (גימלאות ראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, והחלטת הרשויות המקומיות בענין זה, ואלה הוראות חוק קוגנטיביות שאין להתנות עליהם. העניין דומה לנושא שחברה בע"מ אינה מוסמכת לפעול בו, והיא מחליטה להעביר את ההכרעה בו לבוררות, ראה בעניין זה: ע"א 321/65 ברמן ואח' נגד אנגלברג ואח' פד"י י"ט (4) עמ' 490בעמוד 491, וכך נכתב בהקשר לסמכותם של בעלי מניות להביא לפירוק של חברה בע"מ בדרך של בוררות: "אין בעלי המניות יכולים להביא לפירוק חברה בדרך אחרת, ולפיכך אינם יכולים להסמיך בורר לעשות את מה שהם עצמם אינם יכולים לעשות...". לא זו אף זו, מהפסיקה עולה, כי מכח הוראות סעיף 3לחוק הבוררות יש לשלול תוקפם של הסכמי בוררות הסותרים, במישירין או בעקיפין הוראות חוק קוגנטי, והוראות חוק הרשויות המקומיות והחלטת הרשויות המקומיות הדנים בזכויות ראש רשות וסגניו לגימלה הם כאלה, משום שביסודן קיימת מטרה ציבורית, והיא שמירה על כספי ציבור. כמו כן נקבע לא אחת כי הסכם בוררות שנוגד את תקנת הציבור הוא הסכם בוררות בטל, כגון שרשות מעבירה את ההכרעה בדבר אופן שימושה בסמכות הנתונה לו ע"פ דין לידי בורר. ראה בעניין זה בג"צ 115/77, הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח מכבי נגד בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב (1) 214בו נכתב בעמוד 222: "מפסקי דין אלה ניתן ללמוד על מגמת בתי המשפט לשלול דיון בבוררות כשהסכסוך מתייחס לחוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או על חלק ממנו וכשאלה הם חוקים שאין להתנות על הוראותיהם". כך שגם אם לעיריה היתה נתונה הסמכות להחליט בעניין זכאות המשיבים לגימלאות, אין היא רשאית להעביר את הסמכות להחליט בעניין זה לבורר. לסיכום שאלה זו, נראה לי כי החלטת העיריה להעביר לבוררות, את שאלת זכאותם של המשיבים לגימלאות, והסכם הבוררות שנחתם בעקבות אותה החלטה ע"י ב"כ העיריה עו"ד שטוב מצד אחד ועו"ד שמואלי ב"כ המשיבים, מצד שני, אינם יכולים לעמוד ויש להצהיר על בטלותם, זאת מכל אחת ואחת מהסיבות הבאות: א) העיריה אינה הגוף המוסמך להחליט בענין זכאות המשיבים לגימלאות, גם אם גימלאות אלה אמורות להשתלם מקופתה, ומשכך אין היא מוסמכת להעביר את ההכרעה בעניין זכאות זו לבוררות. ב) הסכם הבוררות חסר תוקף משום שהוא נוגד הוראות חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, והחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977שהם הוראות חוק קוגנטיות שאין להתנות עליהן. ג) הסכם הבוררות נוגד את תקנת הציבור, מאחר והוא מוסר את ההכרעה בעניין הנוגע לאינטרס הציבורי עליו באו החוקים הנ"ל להגן, והוא השמירה על כספי הקופה הציבורית, מידי גוף אחר. המסקנה המתבקשת מחוסר תוקפו ובטלותו של הסכם הבוררות הינה, כי גם פסק הבוררות שניתן מכח אותו הסכם בוררות הינו חסר כל תקוף ובטל מעיקרו. 8) ובאשר להחלטת בית המשפט שאישרה את פסק הבוררות, החלטה זו לא ניתנה לאחר שהתקיים דיון, בפני בית המשפט, והועלו טענות לענין תוקפו של הסכם הבוררות, אלא המדובר בהחלטה שניתנה בהסכמת ב"כ הצדדים, ולמעשה החלטה זו נתנה תוקף להסכמתם של באי כח הצדדים לאשר את פסקי הבוררות, החלטה זו בטלה או ניתנת לביטול אם ההסכם שבין הצדדים, אותו היא אישרה, הוכרז כבטל או בוטל מסיבה חוקית כלשהי. אין למעשה, בעניין זה, של העילות לביטול הסכם, הבדל בין הסכם שניתן לו תוקף ע"י בית המשפט לבין הסכם רגיל, ומשקבעתי כי פסק הבוררות בטל מעיקרו ונעדר כל תוקף חוקי, הרי שהסכמתם של באי כח הצדדים לאשר את פסק הבוררות וליתן לו תוקף של החלטת בית המשפט גם היא בטלה וחסרת כל תוקף משפטי; או לפחות מן הדין לבטלה, ומאחר והסכמה זו של הצדדים בטלה או בוטלה, הרי גם ההחלטה שבאה בעקבותיה מתבטלת. לאור הנ"ל, אני מקבל את התובענה ומצהיר כי הסכם הבוררות מיום 15/03/98 שנחתם ע"י ב"כ המשיבים מצד אחד וע"י ב"כ העיריה מצד שני, בטל מעקרו, וכתוצאה מכך, גם פסק הבוררות שניתן ביום 17/08/99ע"י הבורר שמונה ע"ס אותו הסכם, עוה"ד שמשון הלר, בטל ומבוטל, בעקבות כך אני מורה על ביטול החלטתו של בית משפט זה, מיום 15/09/98, שניתנה בתיק ה.פ. 343/98, ולפיה אושר פסק הבוררות הנ"ל. אני מורה על ביטול כל הליכי ההוצל"פ שננקטו ע"י המשיבים בעניין ביצועו של פסק הבוררות ומורה על סגירת תיקי ההוצל"פ שנפתחו בקשר לכך. בשולי פסק דין זה ראוי להדגיש כי אין באמור בו משום הכרעה ואף לא משום הבעת דיעה בעניין זכאותו של מי מהמשיבים לגימלה ושיעורה, והמשיבים רשאים לפעול מחדש בענין זה ע"פ הוראות חוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, והחלטת הרשויות המקומיות בענין זה, ובהתאם לנוהל המקובל. 9) הממונה וב"כ זכאים להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.000,10 ש"ח, אולם המשיבים ישאו רק במחצית, בעוד שאת המחצית השנייה רשאי הממונה לגבותה מקופת העיריה בהתאם לסמכות הנתונה לו ע"פ סעיף 141(ב) לפקודת העיריות (נוסח חדש) וזאת לאור התנהגותה של העיריה בפרשה זו, בכך שנתנה ידה לדרך פעולה שלא היה לה מקום, ובשלב מאוחר יותר אף נמנעה לפעול ע"פ דרישת משרד הפנים ופרקליטות המדינה, לביטול פסק הבוררות, על אף שעל פניו היתה הצדקה לכך.יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות